פחד ותיעוב בקמפוס

שורה של תקריות מטרידות מן החודשים האחרונים הבהירה לכל מי שעיניו בראשו כי הקמפוסים של כמה מן האוניברסיטאות הבולטות בעולם המערבי הופכים בהדרגה לסביבה שישראלים, ובמידת מה גם יהודים, אינם יכולים עוד לחוש בה בנוח.

ב-8 בפברואר הגיע סגן שר החוץ, דני אילון, לאוניברסיטת אוקספורד כדי לשאת דברים בפני מועדון סטודנטים. קבלת הפנים שזכה לה הזכירה ניסיון לינץ' יותר מאשר פעולת מחאה לגיטימית. מפגינים רבים שהמתינו לאילון במקום, כשהם מניפים דגלי פלסטין, שיסעו את נאומו בצעקות רמות והכריזו כי אין בכוונתם להניח ל"פושע מלחמה" לנאום. בבליל הצרחות והסיסמאות שהטביע את קולו שמע סגן שר החוץ גם את הקריאה הידועה לשמצה "אטבח אל-יהוד", שבזיכרון הקולקטיבי של עמנו מזוהה עם פוגרומים עממיים ולא עם אירועים אקדמיים.

באותו יום ממש עבר שגריר ישראל בארצות-הברית, מיכאל אורן, חוויה דומה בקמפוס של אוניברסיטת קליפורניה בעיירה אירווין. ניסיונו לשאת הרצאה בפני קהל מקומי הופרע שוב ושוב בידי עשרות סטודנטים, פעילים פוליטיים אנטי-ישראליים, שקראו קריאות גנאי לעבר השגריר, כינו אותו "רוצח" וניאצו את המדינה שהוא מייצג. ניסיונותיהן של רשויות האוניברסיטה להרגיע את הרוחות והתערבותה של המשטרה המקומית – שעצרה תריסר מן המפגינים – לא הצליחו למנוע את המבוכה הקשה שנגרמה לאורח ולמארחיו.

שבועות ספורים לאחר מכן, בין ה-1 ל-14 במרס, צוין באוניברסיטאות רבות בכל רחבי העולם "שבוע האפרטהייד", אירוע אנטי-ציוני שתכליתו הוקעתה של ישראל כמדינה חשוכה וגזענית. עשרות קמפוסים, מקנדה ועד דרום אפריקה, שימשו במה למגוון כינוסים, הפגנות ומיצגי מחאה קולניים, שבהם נטלו חלק מרצים וסטודנטים רדיקליים, פעילים ישראלים אנטי-ציוניים ומוסלמים קיצוניים. המכנה המשותף היחיד שליכד יחדיו קואליציה בלתי אפשרית זו של אקטיביסטים משולי השמאל, לאומנים פלסטינים ופונדמנטליסטים חדורי להט דתי היה המשטמה היוקדת לכל מה שמייצגת הישות הציונית.

פסטיבל השנאה עורר אי-נחת גם בחוגים שבימים כתיקונם אינם מהססים לבקר את ישראל. מייקל איגנטייף, אינטלקטואל בעל שם עולמי ומנהיג המפלגה הליברלית בקנדה – ממוקדי הפעילות הערניים ביותר של שבוע האפרטהייד האנטי-ישראלי – היטיב לבטא רתיעה זו בהצהרה פומבית שפרסם ב-1 במרס. "הפעילויות המתוכננות לשבוע הזה כוונו באופן ספציפי נגד סטודנטים ישראלים ויהודים", אמר. "הם יחושו מנודים ואפילו מאוימים פיזית דווקא במקום שבו לחירות תפקיד מכריע – בקמפוס האוניברסיטה".

ואמנם, תחושת האיום שעליה דיבר איגנטייף באה לידי ביטוי ברור באיגרת ששיגרו 'הליגה נגד השמצה' ותריסר ארגונים יהודיים נוספים לשר החינוך האמריקני, ארני דנקן, ב-16 במרס. האיגרת קראה לשר להפעיל את סמכות משרדו כדי להגן על סטודנטים יהודים הנתונים להטרדות ולהשפלות בקמפוסים בכל רחבי ארצות-הברית. סטודנטים אלה, כתבו ראשי הארגונים היהודיים, מואשמים תכופות באחריות לפעולותיה של מדינת ישראל רק בשל שיוכם האתני או מוצאם הלאומי; בהעדר הגנה משפטית הולמת, הם נאלצים לסבול "סביבה חינוכית עוינת", הפוגעת בלימודיהם ובחיי היומיום שלהם.

אפשר וראוי להצטער עמוקות על עצם העובדה שנציגים בכירים של יהדות אמריקה נאלצים לפנות לעזרת הרשויות כדי לעצור, או לפחות לרסן, את גילויי השנאה המופנים נגד בניה ובנותיה של קהילה מפוארת זו. אפשר להצטער – אבל לא די בכך. אם סטודנטים יהודים אינם יכולים להלך בבטחה בקמפוסים בסן פרנסיסקו או בטורונטו, אם מקנן בלבם פחד לחבוש כיפה או לענוד לצווארם מגן דוד, כי אז עליהם, כמו גם על הוריהם, קרוביהם ובני עמם, לשאול את עצמם כמה שאלות נוקבות בנוגע למחיר ההשכלה הגבוהה הנרכשת במקומות אלה ואחרים דוגמתם – ולגבש, מוקדם ככל האפשר, דרכים הולמות להתמודדות עם הבעיה.

התגובה המתבקשת, וככל הנראה הרווחת ביותר, להטרדות על רקע פוליטי, דתי או אתני היא כמובן הגשת תלונה. בעולם המערבי הנאור זוהי עדיין דרך פעולה אפקטיבית למדי; ברוב המכריע של המקרים, המערכות השלטוניות והממסד האקדמי, האמונים על ערכי הסובלנות והפלורליזם, אינם אדישים למצוקתן של קבוצות הסובלות מרדיפה או מקיפוח. תלונות נגד ארגונים או יחידים המתנכלים לסטודנטים ישראלים ויהודים לא תיפולנה על אוזניים ערלות. אפילו אוניברסיטאות בעלות צביון רדיקלי בולט במיוחד לא תיתנה את ידן להתפרצויות של אלימות אנטישמית בשטחן.

ובכל זאת, דווקא משום שהאקדמיה תופסת את עצמה, ברגיל, כמעוז הנאורות, היא מתקשה להציב גבולות ברורים לשיח הפוליטי הנפיץ המתנהל בין כתליה. המקרה של ג'וזף מסעד, מרצה לפוליטיקה ערבית מודרנית באוניברסיטת קולומביה, מדגים היטב את הנקודה. מסעד, אקדמאי ממוצא פלסטיני, מקדיש חלקים נרחבים מספריו ומשיעוריו לביקורת חריפה על ארצות-הברית ועל ישראל, שאותן הוא מציג כמדינות גזעניות ואימפריאליסטיות, העושות יד אחת נגד המוסלמים והעולם הערבי. בסרט תיעודי שהופק ב-2004 הואשם מסעד בהשמעת איומים ואמירות אנטישמיות כלפי סטודנטים יהודים שלמדו בכיתתו. ועדת חקירה שהקימה אוניברסיטת קולומביה לבדיקת ההאשמות פטרה את רובן כמחוסרות בסיס, קביעה שפורשה בעיני המתלוננים כניסיון טיוח בוטה (מה גם שכמה מחברי הוועדה עצמם היו מרצים המחזיקים בהשקפות קיצוניות). בסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות הפרשה נחלקו המגיבים לאלה שמחו נגד ניצולם של מרכזים אקדמיים ומכוני מחקר להשמעת תעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-מערבית חריפה ולאלה שהזהירו מפני גלישה ב"מדרון חלקלק" של רדיפת מרצים ואינטלקטואלים בשל עמדותיהם הפוליטיות.

למען האמת, יש גרעין של אמת בטענות שני הצדדים. האקדמיה אינה צריכה לשמש במה למפגני שנאה, אבל יש טעם לפגם בניסיון לאכוף עליה משטר של סתימת פיות. ראוי למתוח קו בין ביקורת פוליטית לגיטימית ובין הסתה, אבל כאשר הגבול הזה אינו ברור, מוטב להסתכן בהתרת רסן מוגזמת מלהיגרר לדיכוי דעות. אי-אפשר שלא לצטט בהסכמה בהקשר זה את דבריו של נועם חומסקי: "אם איננו מאמינים בחופש הביטוי של אנשים שאנו מתעבים, איננו מאמינים כלל בחופש הביטוי".

וזו אינה הבעיה היחידה בריבוי התלונות על התאנוּת לישראלים וליהודים באוניברסיטאות מערביות. מוצדקות ככל שתהיינה תלונות אלה, הן תורמות, בחשבון אחרון, לתרבות התרעומת שהשחיתה את השיח הציבורי והפכה חברות דמוקרטיות רבות – ישראל היא אחת מהן – לזירות התגוששות שבהן מתחרות קבוצות שונות זו בזו על מעמד הקרבן. דווקא העם היהודי, שנרדף עד חרמה לאורך חלק ניכר מן ההיסטוריה הארוכה שלו, צריך להישאר מחוץ למשחק התפל הזה. לאחר שעלה בידי היהודים לטפס במאמץ רב במעלה ההירארכיה החברתית ולרכוש עמדות יוקרה והשפעה באמריקה ובאירופה, אל להם לחזור לסיטואציה המשפילה שבה הם נאלצים לבקש שוב ושוב את חסותם של השלטונות. בהתחשב בכוח המצוי בידיהם כיום, עליהם לשקול דרכים אחרות, גאות יותר, לעמוד על שלהם.

הטלת חרם היא דרך כזו, אבל גם היא אינה חפה מחסרונות. ויכוח פנים-יהודי ערני סביב הסוגיה התעורר לפני שבועות אחדים, בעקבות המהומות שליוו את נאומו של מיכאל אורן באוניברסיטת קליפורניה באירווין. בתגובה לאזלת היד המתמשכת שהפגינו רשויות האוניברסיטה בטיפולן בגורמים האיסלאמיים הקיצוניים הפועלים במקום, יצא 'ארגון ציוני אמריקה' (ZOA) בקריאה לתורמים להפסיק להעביר כספים למוסד זה ודחק בסטודנטים היהודים להדיר רגליהם ממנו. כמה מנמעניה של הפנייה לא רוו ממנה נחת, בלשון המעטה. ארגוני הסטודנטים היהודים הפעילים באוניברסיטת קליפורניה, ועמם גם 'הליגה נגד השמצה', ביקרו את הצעד הפומבי החריף של 'ארגון ציוני אמריקה' בטענה כי הוא גורם יותר נזק מתועלת; במקום להפקיר את הקמפוס למסיתים, הסבירו, יש לחתור דווקא להגברת נוכחותם של אלה המסוגלים להתמודד עמם באותה הזירה.

אפשר להבין מדוע שימוש באמצעי מרחיק לכת כמו חרם מעורר אי-נוחות אפילו בקרב החוגים שעליהם הוא אמור להגן. מדובר בנשק רב-עוצמה, שראוי להפעילו רק במצבים קיצוניים. החרמת גופים אקדמיים לא רק מפנה את השטח למנאציה של ישראל, אלא גם מעוררת ניכור ועוינות מצד גורמים מתונים יותר. אוניברסיטה – אפילו אוניברסיטה ששעריה פרוצים בפני דמגוגים – היא מוסד המעניק שירות יקר-ערך לחברה. כל ניסיון להחניקה, או להורידה על ברכיה, עלול להצטייר בעיני רבים, שאולי אינם בקיאים בפרטים, כאקט של בריונות. האקדמיה הישראלית הפכה בשנים האחרונות מטרה לחרמות מצד ארגונים זרים שאימצו סדר יום אנטי-ציוני; הפיתוי להשיב להם כגמולם הוא רב, ובכל זאת כדאי לעמוד בו.

אסטרטגיית העימות הישיר נראית, במבט ראשון, ראויה יותר. נכונותם של פעילים יהודים וציונים להתייצב מול הסטודנטים והמרצים השופכים קיתונות של רותחין על ראשם ועל ראשה של המדינה שעמה הם מזדהים – תהא זו ישראל או ארצות-הברית – ראויה, ללא ספק, לשבח. ובכל זאת, קשה להשתחרר מן התחושה שגם לגישה זו, הכרחית ככל שתהיה, תוצאות לוואי בעייתיות. בחשבון אחרון, היא תורמת להפיכתו של הקמפוס לשדה קרב, שבו התנצחויות חדורות טינה, הגולשות לעתים לאלימות גלויה, ממלאות את מקומה של ההתדיינות השקולה. באקלים כה רווי צדקנות ושנאה, תתקשה האקדמיה למלא את שליחותה ולשמש מקום שבו זוכים אנשים צעירים להזדמנות להרחיב את אופקיהם ואולי גם לטפח את אישיותם. ואמנם, אף שההתכתשות עם שונאי ישראל נכפית על דורשי טובתה של המדינה היהודית, מותר לתהות אם היא אינה גובה מחיר כבד מדי מסטודנטים רבים ומונעת מהם לקבל את הדבר שלשמו נרשמו לאוניברסיטה מלכתחילה – השכלה איכותית.

האמצעים העומדים לרשות היהודים כיום פותחים בפניהם אופציה נוספת, חיונית מאין כמותה, לתגובה לאווירה האנטי-ציונית – האנטישמית ממש, לפרקים – ההולכת ומשתלטת על מרכזים אקדמיים חשובים במערב. האופציה הזו אינה חדשה, ובכל זאת היא רלוונטית כתמיד.

ב-1 באפריל 1925 השתתף חיים נחמן ביאליק בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. מול קהל של אלפים, ובנוכחות ראש ממשלת בריטניה לשעבר, הלורד בלפור, ונציגים ממדינות אירופה, נשא המשורר דברים נרגשים:

טוב לי אוניברסיטה קטנה אחת, אבל כולה ברשותי וכולה שלי, עשויה כולה בעצם ידי מן המסד ועד הטפחות, מאלפי היכלי מדע שאני אוכל מפירותיהם ואין חלקי ניכר בבניינם. יהיו מזונותיי מעטים ומרורים כזית, ובלבד שאטעם בהם פעם אחת את הטעם המתוק והמלא של מתנת ידי עצמי.

מתוך הרגשה זו נמלטנו אל הארץ הזאת. לא באנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כוחה לתת לנו מכל אלה? אין אנו רוצים אלא למצוא בה רשות היחיד כלשהי ליגיע כפינו ולעמל רוחנו. גדולות עוד לא עשינו פה, עוד לא הספקנו לרחוץ את רגלינו מאבק הדרכים הרבים בימי הנדודים, ועוד לא החלפנו את שמלותינו המטולאות. בלי ספק עוד תעבורנה שנים רבות, שנות עמל וייסורין, עד אשר נרפא את הארץ השוממה הזאת מצרעת סלעיה ומריקבון ביצותיה. לפי שעה יש רק התחלה של בניין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה.

ראוי לקרוא מילים אלה בתשומת לב: הן אינן מבטאות רק רגש ציוני או יהודי. הסנטימנט שהן מביעות הוא כלל-אנושי: הערגה לחלקה שבה יכול האדם ליהנות מן הטעם המתוק של "מתנת ידי עצמו", בלי להזדקק לחסדי אחרים. הכמיהה הזו, שעוצמתה בתחום האינטלקטואלי חזקה לא פחות מאשר בכל היבט אחר של החיים האנושיים, דחפה את חלוציו ואת פטרוניו של הרעיון הציוני להקים אקדמיה עברית בארץ ישראל, כשם שהניעה יהודים בכל רחבי העולם, ובכל התקופות, ליצור לעצמם בתי מדרש ומוסדות לימוד שבהם היה ביכולתם לטפח את רמתו הרוחנית והמוסרית של עם ישראל על פי חזונם, בהתאם למורשתם, וחשוב לא פחות – ללא הפרעה מן החוץ.

דרך ארוכה עשתה האוניברסיטה העברית – כמו המפעל הציוני בכללו – מאז נשא ביאליק את דבריו באמפיתיאטרון שבהר הצופים. האקדמיה הישראלית צמחה וגדלה, זכתה ליוקרה בינלאומית והעמידה מלומדים מן השורה הראשונה. ברם, מצבה רחוק מלהשביע רצון. קיצוצים עמוקים בתקציב ההשכלה הגבוהה מאיימים על איכותו של המחקר המקומי ועל עתידן של דיסציפלינות שלמות, בעיקר במדעי הרוח. ואם לא די בכך, חוגים אקדמיים מסוימים בישראל אימצו בהתלהבות את הדוגמה שמציבות כמה אוניברסיטאות מעבר לים והם משתמשים בקמפוסים כבמות להתנגדות קולנית למדינה היהודית. חזונו של ביאליק על אודות "בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה" הולך ומתפורר לנגד עינינו.

בעת הזו מוטל על יהודים בכל רחבי העולם לחזור ולהפיח חיים בחזון הזה – לא רק עבור הסטודנטים הישראלים, המביטים בעיניים כלות בקריסת מערכת החינוך במדינתם, אלא גם למען אחיהם בתפוצות, שנקעה נפשם מחילופי המהלומות המילוליות (ולעתים גם החבטות הפיזיות) עם דרשנים רדיקליים ועם צווחנים אנטישמיים. אלה גם אלה ראויים למשהו אחר – למעוזים מוגנים של מחשבה, לימוד, מחקר ויצירה, שבהם יזכו לשקט ולשלווה הנחוצים לא רק לשם השגת ידע, הבנה ומיומנות, אלא גם לצורך פיתוח הזהות האישית והקולקטיבית.

למרבה הצער, רוב המוסדות האקדמיים בארץ, וחלק ניכר מאלה הפועלים במדינות אחרות, מספקים רק כמה מן התנאים הללו. הם מעמידים לרשות הסטודנטים הלומדים בין כותליהם כלים אינטלקטואליים, אבל אינם משקיעים די הצורך בטיפוח מידותיהם הטובות; הם מתמקדים בניתוח ובפירוק של מסורות תרבותיות, ומזניחים את חובתם לתרום גם לבנייתן; הם שומרים על חירות הביטוי, אך אינם מקפידים על איכותו; הם מכשירים חוקרים מבריקים ומלומדים מצטיינים, ושוכחים כי בוגריהם אמורים לכבדם גם בהתנהגותם. אם ברצוננו להעמיד חלופה של ממש לנורמות הקלוקלות אשר השחיתו את תרבות הדיון בקמפוסים, עלינו ליצור מסגרות שתכבדנה מחויבויות יסוד אליו.

ברי שהעולם היהודי אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על שירותיהם של מרכזים אקדמיים מפוארים דוגמת ייל, פרינסטון, הרווארד, אוקספורד או קיימברידג'. חלפו הזמנים שבהם שעריהם של מוסדות כאלה היו סגורים בפני בני עמנו, ותהא זו טעות לטרוק את דלתותיהם מאחורינו בכעס. אפשר ורצוי ללגום לרוויה ממעיינות הידע שהם מציעים ולאמץ את המופת שהם מציבים בתחומים רבים. גם הסתגרות מרצון בגטאות אינטלקטואליים, כדרכם של זרמים מסוימים ביהדות החרדית, אינה פתרון מתקבל על הדעת; אם יבחרו יהודים להתכנס במרכזי לימוד משלהם, עליהם לעשות זאת כדי שיוכלו לצאת אחר כך אל העולם כשדעתם ולבם רחבים די הצורך כדי להתמודד בהצלחה עם כל אתגר פוליטי, מוסרי ותרבותי. הסתמכות עצמית אינה בריחה מקשיים, אלא ביטוי לנחישות ולכוח עמידה; כדרך פעולה, היא הוכיחה את יעילותה אינספור פעמים בעבר. ואמנם, ההיסטוריה של עם ישראל מלמדת אותנו, כמאמר הפתגם, שהמקום הטוב ביותר למצוא בו יד מסייעת הוא בקצה זרועך שלך.

תמונה ראשית: מתוך bigstock