פמיניזם שהולך עם המציאות

הפמיניזם הוא שם גג לתנועות רעיוניות שונות ולפעמים סותרות, שרק חלקן דוגלות במהפכנות ובכפיית תיאוריות על המציאות. פמיניסטית שמרנית אינו אוקסימורון

רבים טוענים באוזניי שפמיניזם ושמרנות פוליטית לא הולכים יד ביד. כאישה המסתובבת במעגלים ימניים, וכנצר לפמיניסטית מרכזית בהיסטוריה הישראלית, הסופרת נחמה פוחצ'בסקי, אני שומעת זאת לא-פעם. זרם הפמיניזם, כך נאמר לי, מושתת במהותו על גישה פרוגרסיבית המבקשת לפרק מוסדות ומסורות – ואילו שמרנות נזהרת מכך.

אכן, הפמיניזם פרץ מתוך שאיפה לשנות סדרי עולם וליצור מהפכה באורחות החיים וביחסים שבין גברים ונשים. המזהים פמיניזם עם פרוגרסיביות ומהפכנות טוענים כיום שגם עיסוק בעולמן של נשים ובקידום מעמדן אינו מעשה פמיניסטי אם אין בו פרספקטיבה פוליטית ומניע מהפכני, כלומר מאבק מודע נגד שלטון הגברים, "הפטריארכיה".  טענה זו מבטלת את עשייתן החשובה של נשים חזקות שהצליחו בעמל רב לפרוץ את החומה הגברית, דוגמת מארי קירי, מרגרט תאצ'ר, ואצלנו אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי, שהצהירה כי אינה פמיניסטית ('דעות' 45, טבת תש"ע, דצמבר 2009), עדינה בר-שלום, מייסדת המכללה החרדית ובתו של הרב עובדיה יוסף או סיוון רהב מאיר אשר מידי שבוע פוקדים את שיעוריה עשרות אם לא מאות אנשים מרחבי הארץ.

ייתכן שהבעיה היא מושגית. המונח 'פמיניזם' מובן כיום באופנים רבים וסותרים. מיפוי של גלי הפמיניזם ומגמותיו, שלעתים הן נוגדות זו את זו, עשוי לעזור לנו להבין אם יש חיה כזו, פמיניסטית שמרנית.

גל הפמיניזם הראשון התעורר כחלק מקריאה ליברלית במסגרת החוק לשוויון זכויות בין נשים וגברים. התפיסה הבסיסית הייתה שאין הבדל מהותי בין נשים לגברים, כולם בני אדם, וכל יחס שונה הוא אפליה. מאחורי גישה זו מסתתרת ההנחה ששוויון זכויות ניתן על סמך דמיון תכונות. הפמיניזם הראשון נחל עם השנים הצלחה רבה, ונחשב עד היום למשמעותי ביותר בשיח הפמיניסטי.

גל הפמיניזם השני נקט גישה שונה לגמרי, והתמקד דווקא בשוני בין נשים לגברים. זהו פמיניזם המניח שנשים שונות מגברים בחוויות התרבותיות שלהן ובהתפתחותן, ומסיק מכך שיש ליצור לנשים באופן יזום את הסביבה המתאימה להן. רק מתוך התחשבות בשוני יכול להתקיים שוויון. נקודת המוצא היא שהחוויה הנשית אינה נחותה מזו הגברית אלא שונה ממנה. עם גישה זו אוכל להזדהות; אך לגל השני נגזרת רדיקלית המבקשת לגבש אחווה נשית עד כדי התעלמות מגברים והתנגדות לתרבותם, מתוך הנחה שגברים יצרו את ההבדלים בינם לבין הנשים כדי להכפיף אותן לרצונם. השונות, גורס ענף זה, נובעת מיחסי הכוח בין נשים לגברים, וכדי לשבור אותה על הנשים להפסיק להיעתר לגברים בכל מובן שהוא – בדגש על יחסים מיניים. פמיניזם זה הביא להישגים בתחום ההטרדה המינית והאונס.

כך, כבר בתוך השיח הפמיניסטי אפשר למצוא סתירה ומתח בין תפיסה מהותנית, הטוענת כי לנשים מבנה נפשי ופיזי שונה מלידה, לבין תפיסה הַבְנָייתית המתעקשת כי דמות האישה היא תוצר מלאכותי שהוכתב בידי גברים. אלא שאם אכן הכול הבנייתי ומלאכותי, אין לנשים לגיטימציה לפעול כנשים, כי זו הכרה בקטגוריה שאינה קיימת. וכך המאבק הנשי מאבד מכוחו ומתמוסס. לעומת זאת, גישה מהותנית המקבלת שנשים שונות עלולה לאפשר על בסיס זה אפליה ושימור ההיררכיה.

הפמיניזם הרדיקלי, יוצא ירכו של הגל השני של הפמיניזם מצא לסתירה הזו פתרון בדמות הנוסחה הבאה: נשיות היא הבנָיה, אך מרגע שנחתמה אי אפשר לפרק אותה כיוון שזהו המבנה התרבותי הבסיסי שאנו חיים בו, ורק מתוכו יש לפעול. הפמיניזם הרדיקלי ממעט לתת מקום לתחושות אינדיבידואליות של נשים: זרם לוחמני זה, מדבר לרוב בשם הנשים כולן, כאילו אין כל אחת מהן חווה את העולם אחרת, ונוטה לבטל חוויות אותנטיות של נשים ממשיות. כך למשל הוא טוען נחרצות שהמיניות הנשית המוכּרת היא המצאה פיקטיבית פרי המוח הגברי וכלי לדיכוי נשים (כדברי אנדריאה דבורקין, בספרה 'משגל', 1987).

הגל השלישי והאחרון עד כה של הפמיניזם יוצא מנקודת המוצא שהנשיות היא הבניה, אך מסרב להשלים איתה. הוא מבקש לפרק לחלוטין את מושג האישה ואת האבחנה הדואלית בין נשים לגברים. כאן הפמיניסטית שבי לוחצת על הבלמים בכל הכוח. כי בשבילי, היות אישה היא עובדה שאינה ניתנת לערעור, ממש כמו שהגובה שלי הוא עובדה שאין לי אפשרות אלא להשלים איתה. אני אישה: אני חושבת אחרת, אני מרגישה אחרת, אני מתנהגת אחרת. זה מגביל אותי במובנים מסוימים, ומקנה לי יתרונות ייחודיים אחרים. זה לא רע ולא טוב; זה פשוט אחר, לא גבר. ובהתאם לכך, איני מעוניינת שיתייחסו אליי כאל גבר ואיני מוכנה שיפתחו את הגדרת הנשיות לכל אדם אשר נדמה לו שהוא מרגיש אישה. אין לו מושג איך זה להרגיש אישה, ואולי גם לי אין, פשוט כי אני לא מרגישה אישה, אני חיה אישה.

הפמיניזם הוא אם כן שם גג למגוון אידאולוגיות, תיאוריות ותנועות, שהמכנה המשותף להן הוא התנגדות לאפליית נשים, מאבק לשוויון בחוק ולשוויון הזדמנויות בחינוך ובתעסוקה, ומאבק נגד אלימות כלפי נשים. חלק מהגישות הפמיניסטיות, בפרט בגלים המאוחרים, הן אכן מהפכניות; הן מבקשות למוטט את המבנה הקיים כדרך היחידה לעורר שינוי אמיתי. אולם מגמות אחרות בתוכו, כגון הגל הראשון, ודאי אינן חורגות מהתפיסה השמרנית המבקשת לערוך את השינוי במסגרת הקיימת. גישה שמרנית אינה מתנגדת להתפתחויות ולשינויים, אלא רק מבקשת שאלה יתקיימו באופן אורגני, בהתאם לסדר הטבעי. המצב הסופי הרצוי יתאפשר רק אם ניתן לדברים זמן להשתנות לפי הרצון והצורך, ולא נכפה הפיכה באופן מלאכותי.

המאבק לזכות ההצבעה לנשים, לדוגמה, החל כבר במאה ה-18, יחד עם תהליך האמנציפציה, תהליך גדול יותר שהעמיד את האדם במרכז ושחרר אותו. בתקופה זו החלו נשים לקבל זכות הצבעה באזורים נקודתיים ברחבי העולם; תחילה רק נשים נשואות או נשים בעלות רכוש. אכן, שינויים משמעותיים מתרחשים לאט. הם כרוכים בתהליכים נוספים ופועלים בקצב פעימותיהם. וכך, בסוף המאה ה-19, לאחר שרעיון הלאומיות כבר הכה שורשים איתנים ומדינות הלאום התגבשו, החל השינוי הגדול. ניו-זילנד הייתה המדינה הריבונית הראשונה שהעניקה זכות הצבעה מלאה לנשים באשר הן, בשנת 1893. באותה שנה נבחרה גם האישה הראשונה לראשות העיר אונהונגה. עוד ועוד מדינות העניקו לנשים זכות בחירה, ובשנת 2011 הושלם המהלך כשאחרונת המדינות המקיימות בחירות נתנה זכות הצבעה לנשים; הייתה זו סעודיה. אצל היהודים המאבק היה קצר במיוחד. כבר בקונגרס הציוני השלישי נשים יכלו לבחור ולהיבחר, וב-1925 כבר הצביעו נשים בבחירות לאספת הנבחרים של היישוב היהודי בארץ. השתלבות נשים בחברה ובתעסוקה היא התפתחות בלתי נמנעת. זהו סדר טבעי מובהק ואינו נוגד כהוא זה את הגישה השמרנית.

אכן, הזירה הציבורית כיום עדיין גברית במידת מה, אך אנחנו לא מנועות מלהשתתף בה. נשים רבות הצליחו להצטרף למשחק ולהביס את יריביהן. נשים מצליחות להגיע למקומות רחוקים וגבוהים כאשר אינן משתמשות בקלף הנשי אלא בכישוריהן ובייחודן. אני מתעקשת לטעון שהמין שנולדתי לתוכו אינו מגדיר את הנתיב שאבחר בו, ומסרבת לקבל את הטענה שכאישה אני זקוקה להקלות או להתחשבות מיוחדת: הללו רק מקטינות אותי ומונעות את התקדמותי המקצועית. יהיו שלא תסכמנה איתי שאני פמיניסטית, אך אני משתמשת בלשונן הן וטוענת ששחרור נשי מותנה במתן בחירה לנשים לבחור את דרכן, לפעול מתוך עצמן ולהגשים את הפוטנציאל הטמון בהן – ללא הכליאה בתוך "הגטו הנשי".

השיח הפמיניסטי האקטיביסטי התרחק מדורות הנשים פורצות הדרך. לא פעם נדמה כי הוא שואף לרמוס כל גורם שאינו מסכים עם דרכו ותפיסת עולמו – גם נשים. שפכנו את התינוקת עם המים. כיום, שינוי אמיתי במעמדה של האישה ומקומה בחברה תלוי באישה בלבד. עלינו להפסיק להמתין שיפתחו בשבילנו את הדלת, יקלו עלינו ויכסו את סביבתנו צמר גפן. החברה הגברית לא תפנים את יכולותיהן של הנשים אם הנשים לא יפגינו אותן. כדברי פרידריך האייק בספרו 'חוקת החירות' (1960): "החירות והאחריות — אי־אפשר להפריד ביניהן". הבה ניטול אחריות.

חפש את הכותבת

לאחרונה התפתח דיון פמיניסטי באשר לנדירותן של כותבות נשים ב'השילוח'. מעניין כי השאלה "היכן הכותבות?" נשאלה לפני יותר ממאה שנה בידי אישה מוכשרת מאין כמותה, וירג'יניה וולף, בספרה 'חדר משלך' (1929). תשובתה מצויה קודם כול בתחום החומרי, אך כמובן גם בתחום הנפשי, כשהנפשי תלוי בחומרי. בשגרה הנשית של זמנה לא היו לנשים מרחב וזמן ואמצעים משל עצמן, והן היו תלויות במימון הגברי. "חדר משלך" הוא לדידה של וולף חדר קונקרטי, מרחב וזמן ואמצעים ללמוד ולקרוא, מקום שהוא בעיקרו פיזי, אף כי ברבות השנים הפך מטפורה ל"עיסוקים נשיים". וולף דחתה את התשובה הגברית שנשים כותבות פחות כי הן, בממוצע, מוכשרות פחות, והתעקשה שהכישרון ישנו אך החוסר החומרי מדכא אותו.

המצב כיום אחר. בדרך כלל, כל שמונע מאישה לשבת ולכתוב הוא סדר העדיפויות שלה ורצונה האישי. אנחנו מוגבלות רק בידי המקובעות המחשבתית שלנו. הטענה כאילו נשים אינן כותבות כי ממדרים אותן מתעלמת ממגוון רחב של נשים מרשימות שעשייתן איננה ניתנת לביטול. אעיד בשמה של תיבת הדוא"ל של השילוח: למרבה הצער, נשים פשוט כמעט אינן פונות בהצעות למאמרים.

כאן עולה, כמדומה, שאלה גדולה יותר באשר להיעדרות נשים מזירות הפעילות וההגות בצד הימני והשמרני של המפה. באירועים תרבותיים ופוליטיים "ימניים", או גם כאלו שבמרכזם עניינים דתיים ואף ציוניים, שוב ושוב אני מוצאת את עצמי אישה בודדה בין גברים רבים. אמנם, יש להודות שבימינו עוד מתקיימת היעדרות צורמת של נשים גם ממקומות הנחשבים מעוזי שמאל. באקדמיה, דוגמת החוג לספרות שאני לומדת בו, היכן שרוב הסטודנטים הינם סטודנטיות, עדיין מובילי השיעור במרבית המקרים הם גברים.

אנחנו בדרך. אנחנו עוד לא שם. אפשר כי בצד השמאלני, הפרוגרסיבי, הסוציאליסטי, נוח יותר לנשים להשתלב בזכות המכסה שהוא מקציב (או מתיימר להקציב) למיעוטים ולקבוצות "מוחלשות", וכן כיוון שזוהי אידיאולוגיה הפתוחה יותר לשינויים ולערעורים. ובכל זאת, הפוליטיקה הימנית אינה נשרכת מאחור וכשנשים חזקות ובולטות כמו איילת שקד, מירי רגב ושרן השכל מובילות שיח פוליטי, שיח שהינו נשי מתוך עצם היותן נשים, אני לא דואגת. אני מאמינה שתקופת הזוהר של המין הנשי עוד לפנינו, ושבתוך שנים ספורות נשים תיזומנה מעורבות ותשתלבנה בקלות גם במקומות שכיום עודם אופייניים להן פחות. וגם בחוצות 'השילוח' עוד יישמע ביתר שאת קול הוגה וקול הוגה, קול כותב וקול כותבת. זה תלוי בכן. האישה המצליחה היא זו שלא מפחדת.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *