פתרון פוארטו-ריקו

מדינה יהודית אחת

התקווה האחרונה והטובה ביותר ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני

דוד פרידמן

מאנגלית: אלחנן שפייזר

סלע מאיר, 2024 | 245 עמ'

לפני כמה שנים ישבתי עם חבר, מומחה לזירה הפלסטינית, מול הכניסה לבניין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתל-אביב. "תגיד", שאלתי אותו, "מעבר לפתרון שתי המדינות, יש לכם מחשבות אחרות? פתרונות מחוץ לקופסה לסוגייה הפלסטינית?"

הוא הסתכל עלי בתמיהה. "אנחנו צריכים לחתור לשתי מדינות. מדינה אחת היא סוף הציונות", אמר.

"אבל הרי אין באמת תרחיש שתי מדינות", טענתי. "זוהי אסטרטגיה פלסטינית להכשרת מדינה אחת בדעת הקהל העולמית".

"נצטרך להמשיך את הסבבים", המשיך בשלו, "עד שיבשילו התנאים".

יצאתי מהשיחה מתוסכלת. הינֵה יהודי שמקדיש את שנותיו לזירה הפלסטינית, והוא עיוור לכך שמדיניות הסבבים משרתת באופן מיטבי את האסטרטגיה הפלסטינית. עוד בשנת 2012 תיאר ההיסטוריון בני מוריס כיצד מנהיגים וארגונים פלסטיניים בולטים המשיכו לכל אורך הדרך לצדד במדינה אחת בלבד – המדינה הפלסטינית. הם עשו זאת תוך שהם משתמשים בקווים האדומים של ישראל, כמו אי הכרה בזכות השיבה והדרישה להכרה במדינה היהודית, כדי "להוכיח" למערב את הסרבנות הישראלית.[1]  במשך עשרות שנים הושקע חלק ניכר מהמאמץ בתהליך הדרגתי אך נחוש של הטמנת זרעי פתרון המדינה האחת עמוק בשיח האקדמי המערבי שם צומחים ומתפתחים מקבלי ההחלטות ומנהיגי העתיד.

אסון 7 באוקטובר חשף את תרמית פתרון שתי המדינות. בעת שישראל נתפסה בחולשתה והוכתה אל החומש באחד מאירועי הטבח והטרור הקשים בהיסטוריה שלה, ההפגנות בלב הקמפוסים המובילים במערב, ובארה"ב בפרט, עודדו את חמאס וקראו לשחרר את פלסטין מהנהר ועד הים. התגובות הרפות של הממסד העידו יותר מכול כמה מוצלחת הייתה האסטרטגיה הפלסטינית.

אבל מהשבר צומחות אפשרויות חדשות. "מדינה יהודית אחת", האפשרות המובאת בספרו החדש של שגריר ארה"ב בישראל לשעבר דוד פרידמן, היא דבר בעיתו. בספר מבסס פרידמן את הטיעון של עם ישראל לבעלותו על אדמתו, סוקר כיצד הפלסטינים משמשים כלי בידי מדינות ערב לפגיעה בישראל, ומכאן מסיק כי הפתרון המכונה "מדינה פלסטינית" נידון לכישלון. אין ולא תהיה מדינה פלסטינית.  פרידמן מציע פתרון אחר: מדינה יהודית אחת שבה חיים הפלסטינים המעוניינים בכך על פי המודל הפורטוריקני.

לאחר סקירה קצרה של הספר אבקש ללכת בעקבותיו של פרידמן ולהרחיב על אודות המודל של פורטו-ריקו ומודלי ביניים נוספים הקיימים בעולם ויכולים להעשיר את הדיון בפתרונות גמישים יותר ודיכוטומיים פחות ממה שהורגלנו. לבסוף אתייחס גם לחידוש המסעיר ביותר בספר, לטעמי. חידוש זה אינו כרוך בנושאו המוצהר של הספר, אלא בפרדיגמה החדשה שפרידמן מעצב אגב הנושא המרכזי הנידון בו, שניתן לכנותה תאולוגיה מדינית או מדיניות תאולוגית. המדיניות התאולוגית מבוססת על חשיבה רציונלית, אך כזאת שבבסיסה ובתכליתה תפיסת עולם זהותית ואמונית ולא תאוריה פילוסופית ניטרלית. שיח מסוג זה חיוני לדיון הציבורי בישראל ויכול להיות פורה במיוחד; אך דווקא משום חשיבותו נחוץ היה, ואף אפשר היה, לקרבו יותר לליבו של הקורא הישראלי המצוי.

כישלון מודל המדינה הפלסטינית

את המעבר מתפיסת שתי מדינות לשני עמים לתפיסת מדינה יהודית אחת מנמק דוד פרידמן באמצעות ארבעה טיעונים משלימים.

ראשית, הטיעון לצדק. הספר נפתח בסקירת כביש 60 המכונה דרך התנ"ך. "המקומות הקדושים הללו", כותב פרידמן, "מספקים את ה- DNAהיהודי המהותי שמחבר בין יהודים בכל מקום ובכל הדורות. ארץ זו והבריתות והחוכמה התנ"כיים הטמונים בתוכה הם מה שעושה את היהודים – יהודים". מסירת ליבה של ארץ התנ"ך לידי האויב כמתחייב במודל שתי המדינות פוגעת בטענת הצדק הישראלי להתיישבות גם ביתר חלקיה של ארץ ישראל, שכן יש בה משום הכחשה של הקשר העמוק בין עם ישראל לארץ ישראל ואתריה ההיסטוריים.

"במשך עשרות שנים, תנועות אנטי-ישראליות ראו שהדרך למותה של ישראל עוברת דרך הדה-לגיטימציה של ההיסטוריה העתיקה שלה. המאמץ הזה לבש צורות רבות. נקודה אחת מהן היא פסקה מהחלטה ב-2017 של אונסק"ו – הגוף התרבותי של האו"ם – בנוגע ל'פלסטין הכבושה'".^[2]  החלטה זו קובעת, כותב פרידמן, "שלישראל אין זכויות משפטיות או היסטוריות בשום מקום בירושלים. קביעה זו בתורהּ באה בעקבות החלטתה של ארצות הברית להימנע מהעברת וטו על החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, שמצאה שלישראל אין זכויות חוקיות על מולדתה התנ"כית ביהודה ושומרון". את ההחלטה הזאת, שמיסדה את הנרטיב של הפלסטינים שלפיו הם, ולא היהודים, היו העם הילידי העתיק האמיתי בארץ ישראל, מכנה פרידמן "הבגידה הגדולה ביותר אי פעם של נשיא ארצות הברית, שהיה אז ברק אובמה, בישראל".

פרידמן מפריך את הקשר בין הפלסטינים לאדמת ארץ ישראל, ומתייחס לעובדות המוכרות: הרומאים הם אשר החליפו את שמה של ישראל לפלשתינה בהתייחסם לפלישתים, אויביהם המקראיים של ישראל. הם עשו זאת כדי להשפיל את היהודים ולציין את תבוסתם. הערבים הגיעו לארץ ישראל מאות שנים לאחר מכן, עם הפלישה המוסלמית. עד הקמתה של מדינת ישראל מעולם לא הייתה תנועה לאומית פלסטינית, ואש"ף עצמו הוקם ב-1964.

שנית, פרידמן טוען בזכותה של מדינת הלאום. הוא מצדיק את "חוק יסוד: הלאום" באמצעות דוגמאות ממדינות לאום כגון לטביה, סלובקיה וסלובניה, כולן מדינות דמוקרטיות שצמחו מפירוק ברית המועצות ויוגוסלביה. בספר נמנות 25 מדינות שבהן האסלאם הוא דת המדינה הרשמית. "אם ל-25 המדינות הללו במזרח התיכון ובסביבתו יכולה להיות זיקה ספציפית לדת מסוימת – ובקהילה הבינלאומית אף אחד לא משמיע על כך תלונות – אפשר בהחלט לומר את אותו הדבר בנוגע למדינה היהודית האחת בעולם: מדינת ישראל. זה נכון במיוחד מכיוון שהיהדות היא הדת היחידה שהיא גם לאום".

שלישית, פרידמן מנפץ את מיתוס הכיבוש. "פתרון שתי המדינות, אם ייושם, יאלץ את ישראל לקחת את השטחים שכבשה באופן הוגן לחלוטין מירדן, כשירדן קיבלה את ההחלטה הגורלית ביוני 1967 לתקוף את ישראל, ולתת אותם לפלסטינים שמעולם לא הייתה להם מדינה". פלסטינים לא היו צד להחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלה בסוף המלחמה ההיא, ובכל מקרה, החלטה זו מציינת נסיגה מ"שטחים" בתמורה ל"שלום" ב"גבולות בטוחים ומוכרים". כלומר, לא כל השטחים, ולא בכל מצב, אלא בתמורה לשלום.

אחרונה, בוחן פרידמן את המציאות. פרידמן מציין שהטרור הפלסטיני התעצם ב-400% בשנה שלאחר הסכמי אוסלו. נוסף על כך, "בתוך שנה מיציאת ישראל (מגוש קטיף), בחרו תושבי עזה בחמאס כמנהיגיהם". אילו יכלו, גם תושבי יהודה ושומרון היו בוחרים בחמאס. "סקרים מהימנים שנערכו לאחר הטבח בשבעה לאוקטובר חשפו שכ-85% מהפלסטינים המתגוררים ביהודה ושומרון תומכים במעשים שביצע חמאס באותו יום שחור".

המסקנה של פרידמן ברורה. "עם עוצמת המתקפה בשבעה באוקטובר ואכזריותה חסרת התקדים, הושלמה פסילתם של הפלסטינים כפרטנרים לשלום. שימו לב", הוא מחדד, "שאמרתי 'פלסטינים' ולא רק חמאס". למותר לציין כי פרידמן חוזר בו מ"תוכנית המאה" שניסה לקדם בממשל טראמפ הראשון.

בנקודה זו אבקש לחדד את התובנה שכדאי היה לפרוס בספר ביתר בהירות. מציאות הטרור היא זרוע אחת של המאבק הפלסטיני נגד מדינת ישראל. מודל שתי המדינות וקידומו כפתרון האפשרי היחיד הוא הזרוע השנייה והמתוחכמת יותר, אך היא אינה פחות מסוכנת.

בספרם 'לא לבד' מתארים נתן שרנסקי וההיסטוריון גיל טרוי את שנות אוסלו ואת הנזק הבל יתואר שגרמו לישראל וגם לפלסטינים.[3] מתיאורם עולה שאוסלו היה התחייבות חד סטרית של ישראל והמערב לפלסטינים, ללא שום דרישה לאחריות מצידם. "כשהשלימה ישראל עם הפיכת ראשי הארגון לשחרור פלסטין לראשי הרש"ף, היא העניקה לרש"ף לגיטימיות, הכרה בינלאומית, עוצמה ומבול של כספים", הם כותבים. "זה לא סתם מתסכל – זה פלילי… מרגע שישראל והעולם החופשי העמידו את ערפאת בראש, אסור היה לפגוע בו, מפני שחצרני האורתודוקסיה של דעת הקהל החליטו שכל חלופה תהיה גרועה יותר. משום כך שמרו מנהיגי המערב על שתיקה כשערפאת דיבר שלום באוזני המערב אבל דיבר ג'יהאד נגד הציונים באוזני המזרח".

נוסף ללחץ החיצוני הפעיל ערפאת לחץ פנימי לפילוג ישראל. ב-1996 אמר, "אנחנו באש"ף נרכז עכשיו את כל מאמצנו בפיצול ישראל, מבחינה פסיכולוגית, לשני מחנות, במטרה ברורה לחסל את מדינת ישראל ולהקים מדינה פלסטינית טהורה". מחנה השלום ואויבי השלום, ישראל ויהודה.

"מאחר שהסכם אוסלו נעשה מקודש, נמצאנו תחת מעקב עם כל צעד שעשינו", ממשיכים שרנסקי וטרוי (ההדגשות, כאן ולהלן, שלי. רק"א). "העיתונאים הוקיעו כמתנגד לשלום את כל מי שגילה ספקנות כלפי התהליך הכושל הזה… יותר ויותר מבקרים ראו את הפער האסטרטגי שלנו כפער ערכי", ועוד "הפכו את נוסחת 'שלום תמורת שטחים', של אוסלו לרחוב חד-סטרי. ישראל ויתרה על שטחים, ערפאת לא עמד בהבטחותיו, ולמרות זאת לחציהם על ממשלת ישראל התגברו. המשא ומתן עם ערפאת היה דומה לחנווני המשלם דמי חסות: ככל שאתה משלם יותר, כן הבריונים דורשים יותר – אחרת…".

ברבות השנים המהלך הבא של הפלסטינים, באותו שחמט שהיא משחקת נגד ישראל, נעשה שגור יותר ויותר בדעת הקהל העולמית – הפתרון היחידי ההוגן והמוסרי הוא שתי מדינות לשני עמים, עם זאת, ישראל לא מסכימה לכך ופועלת באופן אלים ופושע נגד פתרון זה, ועל כן אין להכיר בה ועצם זכות קיומה הופכת להיות שנויה במחלוקת ו"מורכבת" (נסו לשאול את תוכנת הבינה המלאכותית החביבה עליכם האם לישראל יש זכות קיום ותיווכחו בעצמכם).

נזכיר כי הפיכת קיום היהודים בישראל לאויב השלום העולמי הינה תובנה שהפלסטינים מטפחים עוד מאז ועדת פיל, אם כי באותה תקופה הדבר נעשה באופן ישיר וללא כל תחכום וניסיונות הסוואה. הוועדה הוקמה בשנת 1936 על ידי הבריטים כדי לבחון את הסיבות למרד הערבי הגדול בארץ ישראל ולגבש המלצות למדיניות עתידית שם. ערביי ארץ ישראל לא ביקשו בוועדה מדינה משלהם, אלא ביקשו להסתפח לסוריה.[4] למרות זאת, הם סירבו לנוכחות יהודית בארץ – ולמדינה יהודית קל וחומר. נציג ערביי פלשתינה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הבהיר לוועדה שבהינתן רוב ערבי, היהודים יצטרכו להישמע לחוק המוסלמי, ושהם ברובם יגורשו. לכן הביעה הוועדה חשש לגורל היהודים אם יחיו במרחב משותף עם הפלסטינים. [5]

"לב ליבו של הטיעון של הערבים", כותב בוריס ג'ונסון בספרו על וינסטון צ'רצ'יל, "היה שהיהודים צריכים להתחפף. שיש לבטל את הצהרת בלפור. 'היהודים היו אלו שגרמו אקטיבית לחורבן בארצות רבות… היהודים שבטיים ולא ידידותיים לשכנים, ואינם יכולים להתערב עם מי שחיים בסביבתם… יהודי הוא יהודי בכל מקום בעולם'". צ'רצ'יל, נציג הוועדה, הסביר לימים: "הם לא הראו כל סימן לכך שהם מוכנים לפשרה, או להגיע לאיזו שהיא הבנה עם המתיישבים. שלטון משותף, חוק משותף, ריבונות משותפת, פתרון פדרלי – דבר מאלה לא היה מקובל עליהם. יהודים החוצה, הם אמרו".[6]

אם המודל שניסינו לקדם בעשרות השנים האחרונות כשל, כיצד יש לפעול מכאן והלאה? אם האוכלוסייה הערבית בשטחי יהודה ושומרון ועזה אינה יכולה להתנהל כמדינה עצמאית, מה אמור להיות היחס בינה ובין מדינת ישראל? פרידמן נושא את עיניו מערבה, ויש לו מודל מבוסס ובעל ניסיון רב להסתמך עליו.

טריטוריות מיוחדות

לפני כמה חודשים הגיעו אליי לביקור חברים אמריקנים, יהודים תומכי ביידן (טרם פרישתו). הם עברו טלטלה מאז האסון, והם שרויים במבוכה. שוחחנו על האפשרות להחיל ריבונות ביהודה ושומרון. הם הזדעזעו. "זה לא דמוקרטי", אמרו. "מדוע?", שאלתי. "משום שלפלסטינים לא תהיה זכות בחירה", השיבו.

"ומה לגבי פוארטו-ריקו?", שאלתי.

הם לא הבינו.

הזכרתי להם שהפורטוריקנים אינם מצביעים בבחירות לקונגרס של ארה"ב, אלא מקיימים שלטון מקומי בלבד. הם הסתכלו עלי בהפתעה. מעולם לא עלה בדעתם שזו בעיה. "אבל זה משתלם להם כלכלית", תירצו. "נכון", השבתי, "גם לפלסטינים זה ישתלם".

תקווה הסתמנה בעיניהם.

המודל של פוארטו-ריקו מציג נוסחה ייחודית לשילוב בין ריבונות לבין אוטונומיה מקומית. מאז הפיכתה לטריטוריה לא מעוגנת של ארצות הברית בשנת 1917, תושבי פוארטו-ריקו הם אזרחי ארצות הברית, אך אינם זכאים להצביע בבחירות הפדרליות. עם זאת, הם מקבלים "זכויות אדם מוכרות" ובוחרים את נציגיהם המקומיים, בעוד שארצות הברית שומרת על ריבונות מלאה. מודל זה "מוותר על זכויות לאומיות קולקטיביות" בתמורה לזכויות אזרחיות מקיפות ושגשוג כלכלי.

המודל התפתח משפטית לאורך השנים. בתחילה, בית המשפט העליון קבע שתושבי פוארטו-ריקו זכאים רק ל"זכויות יסוד" ולא להגנות מלאות תחת חוקת ארצות הברית. בשנת 1952, לאחר אישור הקונגרס, הם חיברו חוקה מקומית והקימו מערכת שלטון עצמאית בת שלוש רשויות. בכך ניתנה להם שליטה על ענייניהם הפנימיים לצד המשך הריבונות האמריקנית.

למרות הגבלת ייצוגם הפוליטי הפדרלי, תושבי פוארטו-ריקו אינם מוחים על מעמדם, שכן הם נהנים מתמיכה פדרלית, כגון סיוע כלכלי נרחב בעת אסונות טבע. פרידמן מציין כי הקשר הדו-צדדי הזה עובד בשל מאזן ברור של זכויות והטבות כלכליות, שימומנו בהקשר הישראלי באמצעות הפניה מחדש של כספי סיוע אמריקני ובינלאומי, ובאמצעות פתרונות נוספים שפרידמן מפרט.

פרידמן מוכיח את סיכויי הצלחת המודל באמצעות נתונים על איכות חייהם של תושבי ישראל הערבים, ביחס לרמת החיים במדינות ערב, ובאמצעות נתונים סטטיסטיים המצביעים על כך שרובם המכריע של הערבים בישראל אינו מוכן לעבור לגור במדינה פלסטינית לוּ תקום. כמו כן, הביטחון האישי של הערבים בישראל גבוה, והטענות כאילו הפלסטינים עלולים להיפגע מ"אלימות מתנחלים" הופרכו על ידו כשבדק אותן בהעמקה בהיותו שגריר ארצות הברית בישראל. יש חשיבות רבה לכך שפרידמן מציע מודל שמאחוריו עומדת הדמוקרטיה הגדולה בעולם. אלא שפוארטו ריקו לא לבד. במחקר הנושא את הכותרת "ריבונות מיוחדת", שערכה תנועת "הביטחוניסטים", סוקרים החוקרים שישים ושש (!) טריטוריות מיוחדות בעולם, ובהם שלושה מודלים מרכזיים: ההולנדי, האמריקני והבריטי.[7]

כל הטריטוריות אינן עונות להגדרה של מדינה ריבונית בהיקף מלא. על טריטוריות אלו חלות כל החובות האזרחיות, אך הן אינן זכאיות לכל הזכויות האזרחיות. למרות זאת, הן מקובלות לחלוטין על הקהילה הבינלאומית. פוארטו ריקו, אותה מביא פרידמן בספרו, היא טריטוריה מס' 51 מתוך הרשימה. על פי המחקר של 'הביטחוניסטים', ישנן חמש טריטוריות בלתי משולבות (Territories Unincorporated) המתנהלות על פי המודל האמריקני. טריטוריות אלו מקיימות ממשל עצמי אך כפופות לכוח החקיקתי של הקונגרס ולסמכותו של הנשיא. עם זאת, לתושביהן אין זכות להצביע בבחירות.

נוסף למקרים האמריקניים, ישנן טריטוריות רבות שאינן מקיימות רציפות טריטוריאלית. למשל (1) מובלעות פנים: מדינה המוקפות לחלוטין במדינה אחרת; (2) מובלעות חוץ: טריטוריה של מדינת האם, המוקפת לחלוטין בטריטוריה של מדינה אחרת או יותר. כך ישנה מובלעת של עומאן בתוך איחוד האמירויות ומובלעת איטלקית בשוויץ. (3) טריטוריות בלתי רציפות: מובלעות המנותקות משטחה של מדינת האם על ידי טריטוריה של מדינות אחרות. (4) טריטוריות מעבר לים:  נשלטות על ידי מדינת חסות. על פי המחקר, בריטניה מחזיקה במספר הטריטוריות הרב ביותר (17), ואחריה צרפת, הולנד, אוסטרליה, ארה"ב, סין, דנמרק, הולנד ונורבגיה.

המחקר מציע "מדד חירות", המדרג את הטריטוריות המיוחדות על מערכת צירים הבוחנת את איזון הזכויות מול החובות. פוארטו ריקו, אגב, מסווגת כבעלת רמת אוטונומיה גבוהה ומגבלות אזרחיות נמוכות. עוד מציגים החוקרים כיצד התנתה הולנד כספי סיוע לטריטוריות ההולנדיות האוטונומיות ארוּבּה, קורסאו וסן-מרטן בשיאה של מגפת הקורונה כשגילתה שהכספים שלה מממנים מטרות אחרות מכפי שהוסכם עליהן. ההולנדים החליטו אז שכל סיוע נוסף יתאפשר פעם בשישה שבועות, לאחר שיוודאו שהכסף מוקצה למטרות הנכונות, ש"כל מדרגת תשלום תשוחרר אך ורק על בסיס התוצאות", וש"מספר התנאים יעלה עם הזמן". אפשר לדמיין מה היה קורה בזירה הפלשתינית אילו ניהל העולם את הכסף שהוזרם אליה כפי שההולנדים מנהלים את כספי הסיוע שלהם.

שובה של המדיניות התאולוגית

מה אִפשר לפרידמן להצביע על המודל הפורטוריקני כמודל מציאותי כאן? כיצד הוא נמלט מהקיבעון המחשבתי שחוללו הסכמי אוסלו במשך שנים כה רבות? בעיניי, הסיבה לכך נעוצה ברעיון המהפכני שנושא הספר, רעיון הרואה בתאולוגיה ובמדיניות כחלק מאותו שלם.

זהו רעיון מסעיר, אפילו חתרני, ביחס לשיח הישראלי. בפרט כשהוא מגיע מאישיות שלטונית בכירה. פוליטיקה ואמונה התנגשו אומנם בישראל, כותב פרידמן, אך "מאז השבעה באוקטובר, האמונה, הפוליטיקה, הביטחון והכלכלה מתכנסים כולם להערכת הסכסוך הישראלי פלסטיני. כעת, יותר מאי פעם, כולם מובילים לאותה מסקנה: הרחבת הריבונות הישראלית על מולדתה התנ"כית ביהודה ושומרון והשתלבותם ההדרגתית של ערבים פלסטינים בכלכלה הישראלית. ככה יישמר ביטחונם של ישראלים כמו גם של פלסטינים, ויובטח בסופו של דבר גם שגשוג".

המדינאי והמאמין אינם מצויים במאבק או קונפליקט אצל פרידמן. הם מתכללים בשלם הנושא את ההפכים, תוך שינוי המשקל של כל חלק בהתאם לסיטואציה. "האם מישהו מאיתנו אמור להיות מופתע מכך שהתוכנית האלוהית עבור ארץ ישראל היא גם הדרך הטובה ביותר עבור כל יושבי הארץ?", הוא שואל, ואז קובע, "הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן בבירור הפתרון הטוב ביותר עבור כל תושבי ישראל".

לפרידמן חשוב לסמוך את הצעתו על החוק הבינלאומי ועל מודלים כלכליים, אך גם על האיסור למסור שטחי ארץ ועל המודל התנ"כי של "גר תושב". אלא שתפיסתו זו של פרידמן צריכה להיות מונגשת באופן מוקפד יותר לקהל הישראלי. פרידמן מביא בספרו ציטוטים רבים מן התנ"ך כאלו שבוודאי יהיו מוכרים ויזכו לחיבה בקרב אמריקאים נוצרים או בעלי רקע נוצרי שאוהדים את ישראל – אך הקורא הישראלי אולף להפריד תפיסתית בין דת ומדינה, ולזהות כל הסתמכות על מקורות יהודיים בעולמות המדיניות כ"משיחית". המושג "משיחי" מחווט במוח הישראלי עם המושגים "קיצוני", "מסוכן" ו"לא ריאלי".

לא כך היה בימי ראשית הציונות. הבאת מקורות נוספים מתוך ההיסטוריה הציונית, העשירה בדיונים מעמיקים ומעוררי השראה, יכולה הייתה לסייע לפרידמן בתיווך ותרגום מדיניות תאולוגית זו לימינו.

במאמרו "'תאולוגיה של ריבונות': יהדות על פרשת דרכים?" מתאר פרופ' בנימין איש-שלום את המתח ששרר אז בין מדיניות לתאולוגיה.[8] "התופעה של שיבת ציון המודרנית מתאפיינת גם בכך שאי אפשר למצות את הדיון בה בקטגוריות דתיות, או לחילופין בקטגוריות חילוניות, בלבד", הוא כותב. איש-שלום מציע רצף רעיוני הנמתח בין הקטבים, ומדגים אותו באמצעות דברים שנשא דוד בן-גוריון ב-1934, באזכרה השנתית להרצל:

הרצל העז כאשר לא העז אדם לפניו לא בהיקף החזון, החזון המשיחי, שהוא תמצית ההיסטוריה היהודית, [חזון אשר] מחבק עולם ומלואו, מחבק תוכן גאולה, [חזון] שאין אחריו כל שיור, גאולת עם ישראל, גאולת העולם ותיקון העולם במלכות שדי… ועלינו ללמוד מהרצל… לרצות את הגאולה, ואת הגאולה הגדולה במהרה בימינו.

אמנם לגישתו זו של הרצל היו מתנגדים, כמו אחד העם, אך היו גם תומכים כמיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שהכריז כי "הציונות היא המשכה של המשיחיות. מה שהמשיחיות קיוותה שיבוא בדרך נס אומרת הציונות שיבוא בדרך הטבע".[9] הקמתה של מדינת ישראל, כותב איש-שלום, הכריעה את הפולמוס. וכך כתב בן-גוריון במאמר בעיתון 'דבר' בשנת 1957:

גם אם תגדל המדינה שבעתיים, לא נגיע לתחנה האחרונה של חזון הגאולה. בגולה יש מחיצה בין היהודי ובין האדם. בישראל מחיצה זו נהרסה, וחזון הגאולה שלנו הוא יהודי ואנושי כאחת… יש להנחיל לנוער בארץ וגם לנוער בגולה חזון גאולה משיחי, גאולה יהודית ואנושית… הנס שהתרחש בימינו הוא שהוקם מכשיר הגשמה וביצוע לחזון הגאולה, המכשיר הוא מדינת ישראל… זה לא סתם כלי… מדינה אינה רק מסגרת ארגונית ממלכתית.

דבריו אלו של בן-גוריון דומים לתפיסת המדינה כ"אתחלתא דגאולה" של הרב קוק, ומשתקפים גם ברעיונותיו של פרידמן. איש-שלום מציע "תאולוגיה של ריבונות". יסודותיה, לדבריו, מצויים כבר בדברי הרמב"ם. "ההתרחשות המשיחית היא ריאלית-פוליטית. עצם המגורים בארץ ישראל היא זו המוציאה אדם מחזקת הפרט לחזקת הכלל, ומחייבת אותו לפתח אחריות לאומית ולהעדיף את טובת הכלל על טובתו שלו". הרמב"ם, כותב איש-שלום, מזהה את ההתנכרות לעם (ללאום) עם מעשה של כפירה. "העם", לדידו, "הוא מושא היחס הדתי".

הדיון הוא מעבר למחלוקת בין תפיסה חילונית/מינימליסטית של המדינה לבין תפיסה דתית/עבה שלה. זוהי הבחנה בין "מדינת היהודים" לבין "מדינה יהודית". תאולוגיה של ריבונות, מציע איש-שלום, מבקשת לכונן מדינה בעלת אופי יהודי מורכב ורב-ממדי. נדמה לי שזו גם הצעתו של פרידמן.[10] אחרי יום הכיפורים הטראומטי של שנת תשפ"ד, שבו מפגינים התפרצו בעיצומו של הצום לתפילות שהתקיימו במרחב הציבורי, באה שבת שמחת תורה וששמה ללעג ולקלס את קמפיין ה"הדתה". החשש מפני אובדן היסוד הרציונלי בקבלת החלטות בשל "משיחיות", שוכח שהתנהגות רציונלית אינה נמדדת ביחס למטרות וליעדים שעם מציב לעצמו, אלא בבחירת האמצעים שיובילו למימושם. דווקא התכחשות לממדים של היסטוריה, מוסר, אמונה וייעוד עלולים להוביל לריקנות, תלותיות, היבריס ועיוורון שהובילו לאסון השבעה באוקטובר, כמו גם לאסון יום הכיפורים לפניו.

משקפיים חדשים

לסיכום, הספר 'מדינה יהודית אחת' מציע חלופה לקונספציית אוסלו, החותרת תחת הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, מפלגת אותה מבפנים ומדהירה אותה לתהום מזה שנים רבות. תחת תפיסה זו פועל כל סבב לחימה כבומרנג נגד ישראל ומשרת את התעמולה הפלסטינית. רעיון שתי המדינות הוא בסך הכול "חֵפץ מַעבר" לתודעה העולמית, שהורגלה עם הזמן לחשוב שהרעיון אינו ישים בגלל הסרבנות והלוחמנות הישראלית. כשהשקר הזה יתנפץ סופית, מה שיישאר בזירה הוא רק "הפתרון" של מדינה פלסטינית אחת והשמדת ישראל.

ישראל חייבת לנצל את תקופת שלטונו של טראמפ כדי לצאת ממלכודת אוסלו ולהכריע בזירה הפלסטינית באמצעות מודל שיהיה מקובל על הקהילה הבינלאומית ויספק לישראל ולפלסטינים צדק וביטחון. המודל שמציע פרידמן הוא הגיוני, אפשרי ורצוי לישראל, וכפי שהראינו הוא גם מקובל בעולם בעשרות טריטוריות, הן בעולם המערבי, והן בעולם המוסלמי ועוד.

מעבר למדיניות החדשה ולפתרון המעשי, מציע פרידמן לכל יהודי משקפיים חדשים, שיאפשרו לו לעבור מהתבוננות במציאות בדו-ממד, משטח שבו הפוליטיקה והאמונה מתנגשות, להתבוננות במציאות ברב-ממד, מרחב שבו הפוליטיקה והאמונה עשויות להשלים ולשפר זו את זו. הצעתו זו של פרידמן מחזירה את ישראל למסלול שעליו נבנתה בימי ראשית הציונות, ואשר ממנו סטתה בשלושים השנים האחרונות.

כולי תקווה שההנגשה לקורא הישראלי תהיה מותאמת יותר במהדורה הבאה. מדובר בספר חשוב מאוד, שצריך להיות נגיש וידידותי לקהלים נוספים על אלו שממילא מסכימים עם רעיונותיו. פרידמן רומז בספר לכך שנדרשת מנהיגות שתהיה מסוגלת להוביל את ישראל על פי רעיונותיו אלו. נושא זה אינו מטופל במסגרת הספר, והוא יכול להוות השראה לספר המשך.

ד"ר רות קבסה אברמזון היא מומחית לניהול וממשל. חקרה את הקשר בין אתוס למשילות בישראל, כיהנה כחוקרת אורחת ב-UCLA והייתה אחראית על תוכניות שונות להכשרת בכירים בשירות המדינה.

תמונה ראשית: הפלסטינים אינם פרטנר לשלום. דוד פרידמן בהשקת המהדורה העברית של ספרו // צילום: מאיר אליפור

[1] בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין, מאנגלית: יעקב שרת ויורם שרת, תל אביב: עם עובד, 2012.

[2] הציטוטים כאן ולהלן מתוך ספרו הנסקר של פרידמן, אם אין מצוין אחרת.

[3] נתן שרנסקי וגיל טרוי, לא לבד: בכלא, בפוליטיקה ובין בני עמי, מאנגלית: עמנואל לוטם, ראשון לציון: משכל, 2023.

[4] אלן דרשוביץ, ישראל: כתב הגנה, מאנגלית: ירון בן-עמי, תל-אביב: מטר, 2010.

[5] בוריס ג'ונסון, אפקט צ'רצ'יל: סיפורו של המנהיג ששינה את העולם, מאנגלית: ימימה עברון, תל אביב: סלע מאיר, 2021.

[6] שם.

[7] אלי קרישנבאום ואור יששכר, "פחות ממדינה: תקדימים מהעולם לריבונות מיוחדת", הביטחוניסטים, 2023. זמין במרשתת.

[8] בנימין איש-שלום, "'תאולוגיה של ריבונות': יהדות על פרשת דרכים?", אקדמות 31, 2015.

[9] במאמרו "בירור דברים", כתבי מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי), תל-אביב: תש"ך, עמ' שפב.

[10] ככל הנראה הייתה זו גישתו של הרצל עצמו. ראו: יצחק וייס, הרצל: קריאה חדשה, מצרפתית: עדה פלדור, ראשון לציון: משכל, 2008. וייס טוען כי הרצל ראה במדינה היהודית לא רק מקלט פיזי ליהודים הנרדפים, אלא גם מרכז תרבותי ורוחני שיחדש את הרוח היהודית ויקדם ערכים יהודיים.