ציונות 2.0

בתגובה ל"לא שבטים ולא יער" מאת אברום תומר


דבריו של אברום תומר מאפיינים הלך מחשבה נפוץ במעגלים רחבים ומשמעותיים, ואני רוצה להגיב להם לאור הניסיון שצברתי ביצירת שיח בין החלקים השונים בחברה הישראלית.

בראש ובראשונה, ברצוני לחלוק על הקביעה המרכזית של תומר, שלפיה, כביכול, הנשיא ריבלין ויתר מראש – ומוקדם מדי – על הציונות כמסגרת המכילה את כלל המגזרים של החברה הישראלית (או את רובם הגדול) בהעדיפו את "הטוב המשותף". כמו תומר, גם אני קראתי בעיון את 'נאום השבטים' של הנשיא, אך לא מצאתי בו את היומרה שתומר תולה בו. אמת, מתוך ראייה מציאותית נשיא המדינה מכיר במורכבות של הכפפת כלל ה"שבטים" בחברה הישראלית לציונות בפרשנות הנוכחית שלה (קרי: התגייסות לצבא, התיישבות חלוצית, לאומיות וריבונות יהודית ועוד). ועם זאת, אין הוא מציין בשום מקום בדבריו כי ברצונו "לוותר על הציונות".

ההיטפלות לביטוי כזה או אחר בדברי הנשיא (“הטוב המשותף”) ובניית תורה שלמה על בסיסו – במגמה להוכיח כי אחד הנשיאים היחידים בתולדות ישראל שהורתו ולידתו במחנה הלאומי הוא למעשה אנטי-לאומי – היא בעיניי היסחפות.

למיטב הבנתי, רצונו של הנשיא הוא להקדים את החיבור בין כלל המגזרים להכפפתם לציונות, כדי שאפשר יהיה לייצר ביניהם שיח שיאפשר הדלקת מדורת שבט חדשה, שהציונות משמשת לה מטרה ולא כרטיס כניסה. השיח הזה אמור להתאים את הציונות – אשר פרשנויות רבות לה, כפי שתומר מציין בעצמו – לכלל השבטים השונים, שיקבלו אותה עליהם מחדש. לכן יותר ממה שאני תופס את הנשיא כמי שרוצה להחליף את הציונות, אני תופס אותו כמי שמנסה לשדרג ולהתאים אותה למציאות הישראלית של שנת 2017, וזוהי בעיניי מטרה חשובה, מורכבת ורגישה מאין כמוה.

בעייתיות בעיניי גם הנחות אחרות שמניח תומר במאמרו.

למשל, על סמך מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה נקבע במאמר כי החברה החרדית ציונית ברובה. מתוך עבודה של שנים בשטח עם החברה החרדית והיכרות בלתי-אמצעית איתה, אני מציע לבדוק לעומק מה המשמעות של הציונות בהקשר החרדי. ברור שנרקמים תהליכי שילוב (שנובעים בעיקר ממניעים מעשיים-תועלתניים, אבל אכן גם מתלוות אליהם שאלות של זהות), וצומחת אפילו הזדהות מסוימת עם המדינה. אבל לצד זה בציבורים חרדיים שונים וגדולים עדיין שורר ניתוק מהאתוס הציוני, וחלקם אף מלאים אנטגוניזם כלפיו. המציאות הקיימת בחברה החרדית הולמת את תיאורו של הנשיא, ויכולה לשמש נקודת פתיחה מצוינת לתהליך שהוא מבקש לקדם. ללא התקדמות בקווי המתאר של "חזון השבטים", תישאר הציונות המסוימת שהתפתחה בחלקים המסוימים בחברה החרדית חבויה ובלתי ממומשת, כפי שהיא כיום. הבנת התהליכים בתוך החברה החרדית על גווניה השונים היא תנאי הכרחי לכל ניסיון התקרבות ושיתוף פעולה – ואחרת אנו עלולים להיתקל במחסומים בלתי-עבירים.

יש לזכור עניין חשוב נוסף בהקשר החרדי: בעוד ה"שבטיות" שאליה מתכוון הנשיא בנאומו (כפי שהיא באה לידי ביטוי במגזר החילוני והדתי-לאומי) היא תוצר של תנאים חיצוניים, בחברה החרדית מדובר בחלק מתפיסת עולם. החברה החרדית היא בדלנית לא משום שהיא מתקשה להזדהות עם הרעיון הציוני, אלא כחלק מתפיסת עולם רחבה ומפורטת, שבמסגרתה היא רואה בעצמה מיעוט נרדף בסביבה מסוכנת ועוינת מבחינה רוחנית. לו יהי כדבריו של תומר, ובחברה החרדית אכן ישנם ניצנים של ציונות – אין לניצנים אלה סיכוי לפרוח על רקע רוחות הבדלנות העזות המנשבות בחברה החרדית וטיפוח האתוס של המיעוט הנרדף בשיח הציבורי שלה. מובן שגם יוזמת "תקווה ישראלית" תצטרך להתמודד עם אותו אתגר, אבל ברור לי שמציאת חפיפה בין הציונות לבן התרבות החרדית לא תבוא כתוצאה של תהליך קצר או פשוט כפי שמציע תומר.

אם נרחיב את הסתכלותנו על כלל החברה הישראלית, גם שם דבריו של תומר נתקלים במציאות שאינה עולה בקנה אחד עם פרשנותו. כדי לנסות ליצור מסגרת שתתקבל על כלל השבטים ותהווה אתוס מכונן לחיבורם מחדש לחברה אחת – יש צורך בשיח ובתקשורת טכנית ומהותית ביניהם. תומר מחמיץ בעיניי נקודה חשובה: יש כיום ניכור אדיר בין השבטים השונים בחברה הישראלית. המאמר מתמקד ביחסי יהודים-ערבים, אך הדבר נכון גם ליחסים בין הציבור הדתי (והחרדי על אחת כמה וכמה) והחילוני. הניכור ההדדי מלווה גם לרוב בחוסר תקשורת ובחוסר הבנה הדדית. אי אפשר יהיה לקיים מצע ציוני, מכיל ככל שיהיה, במצב של ניכור, חוסר אמון הדדי וחוסר תקשורת בין הקבוצות השונות.

באופן כללי יותר, המסר החשוב ביותר במאמר של תומר נותר אצלי לוט בערפל. אחרי ככלות הכול, החברה אינה מונהגת על פי תיאוריות מופשטות. מהי הציונות הרכה יותר שעליה תומר מדבר? על פי איזו פרשנות לציונות יש להתנות את כניסתם של החרדים ושל הערבים למועדון הישראלי? מיום הקמת התנועה הציונית לא היה מושג מונוליתי של ציונות אחת, והיא התפתחה עם הזמן ומול אתגרי התקופה. הגדיר זאת היטב ידידי ניקו טבך, מייסד עמותת "שבעים פנים לציונות", שכתב כי "זרמים שונים בציונות ראו בדרכים שונות ואף סותרות את חברת המופת היהודית. בתחום הכלכלי, החברתי, המדיני והתרבותי ניטשו ויכוחים מרים, הן על הדרך והן על החזון. אך ויכוח זה, על אף שגלש לעתים לסכנת מלחמת אחים, היה ויכוח שנבע מתוך תחושת שותפות לגורל העם היהודי". גם היום יש השקפות שונות, כמעט הפוכות זו מזו, החיות תחת המטרייה הציונית. די להביט בוויכוחים הסוערים סביב שינויים חברתיים הבאים לידי ביטוי בצה"ל כדי להבין עד כמה הוויכוח בתוך הציונות אינו פתור. האם תומר חושב בכנות כי ניתן לייצר פרשנות מונוליתית ומלאכותית לציונות ולכפות אותה על כלל המגזרים? לדעתי ניסיון כזה לא יצלח. כבעבר כן היום, על הציונות לצמוח ממקום אותנטי ואמתי, בשיח משותף ועמוק, בלי להתעלם מהבדלי השקפה דתית, פוליטית ואף אתנית של השותפים לה.

ברוח זו, אנו ב"גשר" מנסים לכלול תחת קורת גג אחת את כלל השבטים בחברה הישראלית ולקיים ביניהם שיח עמוק ורציני. אין אצלנו מבחני כניסה אידיאולוגיים, וכל אחד יכול לבוא ולדבר עם חברו. אין אנו מוותרים על השאלות הקשות, דווקא מתוך אותו רצון: לכלול את כולם בשיח. אנחנו מאמינים בדרך הזו, וחוזים בתוצאות מרתקות ואף מפתיעות שהיא מניבה בשטח. זהו בעיניי המעשה הציוני החשוב ביותר שאי פעם הייתי מעורב בו, ובמידה רבה הוא ממשיך מסורת ארוכה של התפתחות האתוס שביסוד מדינת ישראל. במאמציו של הנשיא אני רואה המשך טבעי לאותה פעילות – כמובן, עם תוספת גדולה שהוא מביא לפעילות זו בדמות מוסד הנשיאות, ניסיונו האישי הרב וההחלטה לשים בראש סדר יומנו את אתגרי העתיד.

גם אנו וגם הנשיא איננו מנסים לקרב את קץ הציונות, אלא לבנות ציונות מתחדשת שכולם חיים בה או לפחות מתכתבים אתה. הנשיא צודק לא משום שבידו הפתרון, אלא משום שהאצת תהליך התקווה הישראלית היא הדרך העמוקה והאמתית לחתור אליו.


תמונה ראשית – באדיבות: לע"מ. צילום: משה מילנר

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *