צמיחת המסורת הישראלית

 

שורה של תהליכי עומק שהבשילו הניבו מציאות חברתית ותרבותית חדשה, שבמרכזה זהות ומסורת ישראלית ויהודית כאחד

תוכנית הסאטירה "היהודים באים" מעוררת אצל רבים, ובצדק, תרעומת: כתוכניות אחרות מסוגה, היא לועגת לערכים מקודשים, מגמדת את ההיסטוריה והמיתוסים ולעתים קרובות גם מעוותת אותם. העובדה שהיא עושה את מלאכתה זו היטב – מבחינת המשחק, ההומור ואפילו מבחינת הידע ההיסטורי והתרבותי העומד בבסיסה – אינה מעניקה לה מחילה.

אך בלי תלות בביקורת, הסדרה מייצגת אמת עמוקה ואף מפתיעה: שהמסורת שלנו, בפועל, היא ישראלית ויהודית כאחת. הערכים והמיתוסים שהסדרה מתייחסת אליהם – התרבות שאותה היא מנסה לעקוץ ועל אודותיה לקרוץ – אינם מבחינים בין הנרטיב היהודי לנרטיב הישראלי. התנ"ך, חז"ל, ימי הביניים – כולם נמצאים כאן, לצד החלוצים, העסקנים והמצביאים של ההיסטוריה של הציונות והמדינה. אנו עַם שמספר על המן ועל אחמדינג'אד, אומרים לנו יוצרי הסדרה, שחוגג את ליל הסדר כמו את יום העצמאות, שטקסיו הם ברית מילה וגיוס לצבא ושגיבוריו הם משה רבנו, רש"י וגולדה מאיר.

זה רחוק מלהיות מובן מאליו: דור או שניים צחקו כאן כמעט אך ורק על המילואים ועל המיסים, על הפוליטיקה ועל הפרובינציאליות, וה"ישראלי" שדובר בו היה קוצני ורב תושייה, אך כזה ש"עלה מן הים", נטול הקשר אוניברסלי והיסטוריה של ממש. התרבות העברית החילונית – בוודאי זו העממית, של הסאטירה והקברטים, העיתונות והבידור – נטתה לעסוק בישראלים כבני עם צעיר, בעל תרבות שטוחה ווולגרית, גם אם משפחתית וחמימה. לעיתים התנ"ך היה ברקע, אך רק כמין השראה מרחוק, כשבין התנ"ך לפלמ"ח נפער חור ברצף הקיומי.

מאחורי המציאות התרבותית הממשית ההיא עמדה חברה שנבנתה על גבי אידיאולוגיה של 'שלילת הגולה' ושלילת הצורה הדתית שנתפסה ככרוכה בה. הזהות הלאומית, הישראלית-חילונית, נתפסה כאלטרנטיבה לעומתית לזהות הדתית היהודית – בראש ובראשונה בעיני מי שביקשו לעצב כאן "יהודי חדש", אך כמובן גם בעיני מתנגדיהם החרדים. במידת מה הייתה זו סערה בכוס מים, שכן מצד האמת היהודי החדש היה מיומו הראשון יהודי של ממש: בן-גוריון וברנר, הרצל וביאליק, כולם טענו לרציפות וראו במה שמתרקם בארץ ישראל מימוש של הזהות היהודית המלאה; ודבריהם לא היו ריקים, חלילה. אך בדינמיקה התרבותית בפועל אכן נפערה תהום ונוצרה הנגדה – ולעניין זה לא הועילו הדיבורים הנאים על בניית גשרים וחידוש הרצף, על "העמקת זהות יהודית" או על "ירושה מושכלת", המלווים את התהום הזאת מיומה הראשון.

והנה, בשנים האחרונות הולכת ההנגדה הזו ונעלמת. זה לא רק 'היהודים באים'. זה גם, למשל, תוכנית הרדיו של הח"כ לשעבר גואטה בימי שישי ברשת ב'. במציאות הישראלית של ימינו, כמעט כל מי שחוגג בשמחה את חג הפסח חוגג בשמחה את יום העצמאות, וכמעט כל מי שמחמיץ פנים כלפי החג הראשון גם מגלה הסתייגויות כלפי האחרון. המיינסטרים הישראלי הוא פטריוטי וחובב מסורת, והוא מפוזר לכל אורך הספקטרום הדתי. הישראליות מזוהה פחות עם החילוניות, ואפילו החרדיות הופכת, במקרים רבים, להיות חלק ממנה.

לא מדובר רק בתמורה ביחס אל הזהות היהודית, אלא גם בתמורה באופייה של הזהות האזרחית הישראלית. כנער צעיר שגדל בחברה דתית-לאומית, חשתי תמיד סוג של ניכור בחגי המדינה ובטקסים ממלכתיים: לעומת המצוות והמנהגים של מועדי השנה היהודיים, הספוגים בחמימותה של מסורת רבת דורות שיהודים קיימו בדבקות ובמסירות, נדמו תמיד בעיניי חגי המדינה כמלאכותיים וריקים, חדשים מדי והגיוניים מדי. והנה, בשנים האחרונות אני חש שמשהו השתנה והפך פנימי יותר: כמו מטבע עתיק, גם החגים המדינתיים שלנו התכסו בפטינה של מסורת. ההיבט המלאכותי של החלטות מודעות התגלה ככזה שאינו משקף את הכל.

הדבר ניכר בעשרת הימים שבין יום השואה ליום העצמאות. על יום השואה ועל יום הזיכרון כאחד קמו עוררין כמעט מיומם הראשון. יום השואה נקבע בימים שעל פי המסורת אין נוהגים בהם אבלות כלל, והרבנות ניסתה לקבוע אותו בתאריך אחר; ואילו יום הזיכרון הצמוד אל יום העצמאות מעורר קושי אצל חלק מהמשפחות השכולות. בעצם, שני הימים לא נקבעו מתוך שיקול דעת ראוי. יום השואה נקבע בתאריך הזה מתוך יחסה הבעייתי של ההנהגה הציונית אל קדושי השואה: זו לא רצתה לציין את העובדה ה'גלותית' של האסון הנורא בלי לכרוך אותה באתוס ה'גבורה' של גטו ורשה. יום הזיכרון נקבע לד' באייר בהחלטה מהירה של הרב גורן, מתוך היסוסיה של המדינה לקבוע יום כזה כלל. והנה המציאות – ולדעתי גם זרמי עומק שמאחוריה – קיבעו את המועדים הללו באופן שנראה שהם לא ישונו עוד. מסורות השתרגו עליהם, משמעויות הועמסו, ובלוח השנה הישראלי החלו להדהד מבנים עתיקים של שזירת כאב בשמחת-הודיה. החגים הישראליים, המדינתיים, כמו השתחררו ממקורם הבירוקרטי והפכו להיות מנהג עממי, מצטרפים אל המסורת העשירה של מנהגי ישראל מדורות קודמים.

את ההתכה המחודשת הזו של היהדות בישראליות ניתן לייחס, במבט ממעוף הציפור, לתהליכים היסטוריים רבים. הראשון שבהם הוא ההתרחקות של המערב הליברלי מהרעיונות שהולידו את הציונות והעניקו לה לגיטימציה ותמיכה. הפוסט-קולוניאליזם והרתיעה מלאומיות ומאתנוצנטריות, שהתפשטו בעולם הליברלי, העמידו את הציונים שהיו קשורים בו במבוכה שהחלישה את עמדתם הציונית ודחקה אותם מעמדות ההנהגה של המפעל הציוני. השני, המוכר והשגור, קשור בעליית הדומיננטיות של החלק המזרחי והחלק הדתי בחברה הישראלית, עלייה שהיא עצמה התלכדות תוצאותיהן של כמה וכמה התפתחויות דמוגרפיות ופוליטיות.

אך אני סבור שהתהליך החשוב ביותר הוא הבשלתה של ההיסטוריה והצלחתה של מדינת ישראל. הפרספקטיבה של שבעים שנות המדינה סתמה את הגולל על המחלוקות הישנות שהסעירו את העולם היהודי של ראשית המאה העשרים, שתהה איזו היא הדרך שצריך העם לבור לו להמשך דרכו. בשדה הקיומי, הציונות ניצחה ניצחון מכריע את המודל החרדי-גלותי (שכבר כלל אינו מתמודד בשדה האלטרנטיבות לקיום היהודי הכולל), ואילו הדבקות בזהות היהודית המסורתית ניצחה את מודל הזהות האזרחי-חילוני (שאף הוא כבר אינו מתמודד כאלטרנטיבה זהותית, אלא נאבק על מקומו כגורם מאזן). באיחור מרתק של מאה שנה חזרה הציונות להיות מה שהרצל רצה לראות בה בתחילה: שיבה אל היהדות, או המשך של היהדות המסורתית בכלים של זהות לאומית מודרנית. השידוך הישן בין הרצל ליהודי מזרח אירופה, זה שכשל בראשית המאה העשרים, התגלה בסופו של סיבוב כמנצח: הנה לנו יהדות מסורתית (אמנם מחולנת למדי, אך לא באופן לעומתי), המקיימת בארץ אבותיה מדינה בעלת זהות יהודית מובהקת.

הקורא שורות אלה עלול להתבלבל ולחשוב שהנה אני טוען שמתגשמת לה הפנטזיה של הציונות הדתית, שלפיה הציונות החילונית מסיימת את תפקידה וכעת נבנית הקומה הנוספת, הירושלמית, של שיבת ציון. לא כך: הישראליות הנעשית מסורת-התשתית של כולנו, חובשי כיפה וגלויי ראש, אכן אינה חילונית – אך בה במידה אין היא דתית. היא יוצרת התכה חדשה וטבעית כאחת, היוצקת את עוצמת המסורת הדתית של היהדות אל אורחות החיים הישראליים – כששיבת הבן החייל בשישי בצהריים הופכת לטקס שבתי כמו הקידוש – ואת הגמישות של החיים אל מערכת המצוות ההלכתית. וכך מתרקמת לה מציאות חדשה החותרת תחת האידיאולוגיות ומעמידה אותן על בסיס חדש: בסיס של מציאות תרבותית נתונה, המשקפת את מנהג ישראל של הדור הזה.

להתפתחות הזו יש משמעות מרחיקת לכת, ומן הראוי שתיבחן במחקר רציני ושטענותיה ילובנו במאמרים רחבי יריעה. אולי דווקא בשל גודל המשימה, אני מסתפק לעת עתה בשרטוט קוויה הכלליים ובהצבעה משתאה על מה שנראה כתפנית מכריעה בסיפורה של היהדות המודרנית, וכבסיסו של עידן תיאולוגי ופוליטי חדש.


Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel [CC BY 2.5], via Wikimedia Commons קרדיט לתמונה ראשית

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. אלי

    02.09.2018

    יהדות ישראלית. משמעותה אכילת הקליפה והעטיפה והשלכת הפרי שבתוכם.
    החגים כדוגמא:
    ראש השנה – טקסי אכילת פירות – מנהג חשוב אבל ממש לא תחליף לעצם מצוות היום – תקיעת שופר. ןקבלת עול מלכות שמים.
    יום הכיפורים נעילה ותקיעת שופר במקרה הטוב אופניים במקרה הפחות טוב
    חנוכה גבורת המכבים במקום נס פח השמן התבדלות מהתיינות – עצם מהות החג
    פורים – עדלאידע שוב מנהג צדדי לילדים כנגד עצם העניין של לא יכרע ולא ישתחווה
    ל"ג בעומר חג בר כוכבא ומדורות במקום חג הסוד ופנמיות התורה
    שבועות חג המחלבות במקום חג מתן תורה
    וכו' וכו'
    מסורת זה נחמד אבל יהדות זה שולחן ערוך מכריכה לכריכה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *