צמתים וצמרות

צמתים וצמרות

מסעות וחניות ביערות השירה העברית של אורי צבי גרינברג

דן מירון

מוסד ביאליק, 2025 | 684 עמ'

דן מירון כבר בן צ"א שנים, ועודו פורה וחד. גם אריכות ימים טובים זו אינה מסבירה לבדה את ההיקף העצום של מפעלי המחקר, המיפוי, העריכה והתרגום שלו. לו הסתכמה יצירתו באגף חלקי ביותר מתוכה, אגף המחקר של שירת אורי צבי גרינברג ועריכת כתביו, די היה בכך להכתיר את שנותיו כפוריות. מירון עורך את הסדרה הכחולה העצומה של כתבי אצ"ג, יצר מבחר מקיף ומייצג שלה באנתולוגיה 'בעבי השיר', הציג אותה ואת מחברה בספר 'אקדמות לאצ"ג', וגם חיבר מחקרים על חטיבות מסוימות או על "צמתים" מרכזיים ביצירת המשורר. מחקרים אלה פורסמו ברובם במסגרת ספרים נושאיים קודמים של מירון, או בילקוטי מחקרים; עכשיו כינס אותם בכרך אחד, בתוספת מחקרים חדשים, משלימים, מסוג זה.

כמו המשורר גם חוקרו אינו נוטה לקצרנות. אצ"ג עיצב בצעירותו את מה שכינה "ריתמוס הרחבוּת", וגם כשהצר את שורותיו הוסיף לכתוב מסכתות ארוכות שלפעמים אף חפפו זו לזו ברעיונות ואפילו בניסוחים, בבוחנן אותם רעיונות ליבה במסגור חדש. יעידו י"ג הכרכים הגדולים של שיריו העבריים בעריכת מירון (שהם רק חלק מסדרת כתבי אצ"ג, הכוללת גם מאמרים פובליציסטיים ושירת יידיש) – עם החזרות וחילופי הגרסאות שבהם. מירון נוטה, לא רק כאן, לכתוב בהרחבה, למצות עניינים וענייני צד, ובמצטבר גם לחזור על עניינים. הכרך החדש דק מכפי שמרמז מספר העמודים בו, בשל שימוש בנייר דק (וכהשלמה לכך באיכות דפוס גבוהה ומכבדת); וכתיבתו של מירון מענגת בעושרה הלשוני ומשכילה את הקורא אגב הילוכה בשלל עניינים שעל-הדרך. ועדיין קריאה רציפה של הכרך הזה, כפי שעשיתי, מתנועע בין חדשות להזכרת נושנות נשכחות – אינה דרך לרבים, בשל העומס והחזרות. אפשר לבחור לקרוא את המבוא השימושי, את הפרקים החדשים, או פרק זה או אחר על יצירה או סוגיה אצ"גית המסקרנת את הקורא במיוחד.

הקורא המחפש את הסוגיות, את הצמתים שבין הצמרות, יבחר אולי בדיון על ההפריה הספרותית בין נציגיהם הבכירים של שני דורות, שידעו, בודדים כמעט במועדם, להבין זה את זה – גרינברג וביאליק. זאת במאמר ישן גדול, ובמאמר השלמה חדש קטן. אולי יבכר עיון במסלול ההדרגתי והמזגזג שעבר אצ"ג עד שהכיר בעצמו כסוג של נביא. ויש עוד.

מעבר לרוחב הדעת ולעמקות העיון, אציע מכנה משותף לרבים מהעיונים בספר הזה, השוזר אותו לאורכו. מירון נוטה להפוך דעות שטחיות רווחות על משמעותן של יצירות של אורי צבי. הוא עושה זאת באמצעות עיון כולל ביצירה, המתעקש לראות את המהלך המתקיים במכלול ולהתנער מרושם ראשוני הנוצר בתחילת הקריאה ומכתיב את הבנת ההמשך. והוא מחפש את הנקודות שבהן ליבת הנפש של המשורר חותרת תחת המבנה שמכתיבים אזורים חיצוניים יותר בנפשו, המתבטא בהיגדים קלים יותר להבנה, ומטעינה את היצירה בפרדוקסליות פנימית ובאירוניה מסוג כבד-ראש; בייחוד, אצ"ג המשורר חותר לטענת מירון תחת אצ"ג הפובליציסט. בניסוח גס יותר: היצר לומר "אצ"ג: לא מה שחשבתם", ולהוכיח זאת, מדריך את מירון.

הדבר בולט למשל במסת הענק של מירון על 'אנקראון על קוטב העיצבון', ספר שיריו הלירי של אצ"ג שהופיע ב-1928 במקביל לרצף של פואמות פוליטיות נוקבות. שלא כאחרונות, הוא התקבל בחיבוק גדול, שהמשורר חווה כחיבוק דוב. מירון מראה איך קרה לספר רב הסתירות ורב החוכמה מה שקרה, והשוואה זו היא כבר שלי, למגילת קהלת. הממסד הספרותי חובב היבבה והדקדנס והמובנוּת, נכבש ברושמם של שירי הפרקים הראשונים, החל כבר במוטו של הספר "אני מדבר על היגון יען אנו אילנותיו / והשמחה אינה אלא אודם לֶחי בפירותיו". משל היה "הבל הבלים אמר קהלת". הוא לא הבחין במתח המתעבה והולך לאורך הספר, בהתכתבות שלו עם יצירתו הפוליטית של המשורר, ובשירים שאינם אלא פרודיה מגחיכה על עמדות שוחרות שלווה והתאיינות שהן בעצם היפוך גישתו של המשורר.

בדרך אחרת, הפוכה אפשר לומר, קורה הדבר, על פי מירון, בפואמה הפוליטית הגדולה הראשונה של גרינברג, "חזון אחד הלגיונות". כאן חותר המשורר תחת העמדה הנפשית של המשורר הפוליטי, וגם תחת עמדתו הרעיונית המסוימת הנחרצת. הליריקן שבו גובר על ההצגה הסוחפת של העמדה האופוזיציונית כלפי ההנהגה הציונית הפרגמטית המופיעה בתחילת היצירה. מקיף מכך הוא מהלך ה"לא מה שחשבתם" של מירון לגבי ספרו הפוליטי הגדול ביותר של גרינברג, 'ספר הקטרוג והאמונה'. במיפוי הספר מירון אינו מערער על מובנו הפוליטי הנראה לעין, אך הוא משבש את התפיסה הרווחת שלו כאוסף מתלהם של שירי זעם וסאטירה קיצונית – וחושף בו מבנה מדוקדק המשקף תנועה נפשית כבירה, מסע אל הנבואה.

מלאכת מיפוי מאירת עיניים מוקדשת ל'רחובות הנהר', ספר קינותיו וחשבונותיו של אצ"ג בעקבות חורבן יהדות אירופה. "מבנה סדוק", מכנה מירון את מתווה הספר, המשקף תגובות סותרות לפעמים שאין ביניהן הכרעה. הספר כמכלול, מראה מירון, מבטא נסיגת-אבל של גרינברג מעמדת הנביא, שכן אף כי הוא ניבא את השואה בדייקנות סמלית מעוררת חלחלה בשירו 'באֵי במחתרת' משנת 1931, הוא גילה עתה כי כושר הנבואה והחיזוי לא הספיק כדי לשנות, להשפיע, להציל. יש בכך גם לשנות את האמונה בכוחה ובתפקידה של השירה עצמה. בסימן זה עומד גם הדיון בשירתו המאוחרת של גרינברג. מירון רואה בה רוויזיה מעודנת של אצ"ג לפרקים הקודמים ביצירתו, לאור המסקנות מרפות הידיים מן החורבן הגדול. וגם זה עניין גדול לענות בו.