צרות של עשירים

העידן החדש, שבו ישראל נמנית עם הכלכלות המשגשגות בעולם, מצדיק עיון נוסף בפסוקים שהמקרא דן בהם במציאות דומה. אחריות חברתית כן, צדק חלוקתי לא

דומה שככל שמצבה הכלכלי של ישראל משתפר, כך מתחזקת אי הנוחות של המאמינים בצדק חלוקתי. גם אם רמת החיים של הישראלים עולה בכל המדדים – כלומר תוחלת החיים עולה ואיכותם משתפרת, הן במונחים מוחלטים הן בהשוואה למדינות אחרות – רבים וטובים חשים חוסר נוחות בשל העובדה שהעושר יוצר חברה שבה הפערים גדלים. הכול מודים שה'עוגה' הישראלית גדלה באופן מרשים מאוד בשנים האחרונות, אך הגידול הזה אינו משמח את ה'חברתיים'. אמנם העניים עניים פחות, בכל מובן בר מדידה, אבל קיומם של עשירים הופך אותם כביכול לעניים יותר – במדד יחסי. בעיני המדדים השוויוניים, אין חשיבות לגודל העוגה, ומה שחשוב הוא רק איך מחלקים אותה; העולם הוא משחק סכום-אפס, שבו המציאות האידיאלית היא של פרוסות שוות – גם אם מדובר בפרוסות זעומות המותירות את כולם בתת-תזונה.

והנה, בימים אלה של קיץ ושלהי-קיץ, נקראים בבתי הכנסת נאומיו של משה בספר דברים, ערב כניסת ישראל לארץ, נאומים שבהם התייחסות רבה למציאות עתידית של שגשוג כלכלי שתבוא אחרי התבססות בני ישראל בארץ. בעיני משה, השגשוג והשפע הם ברכה ומצב רצוי; ועמדה מקראית זו כשלעצמה ראויה לתשומת לב. אמנם, כרוכה בעקבם גם סכנה גדולה – סכנה של זחיחות וחומרנות ושל שכחת הערכים העומדים בבסיס הברית בין ישראל לאלוהיו. בשל כך, הכתוב מאריך באזהרות נוקבות מפני אימוץ דרכי העבודה הזרה, מפני נטישת מערכת המצוות, מפני תודעה כוזבת של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" – וגם מפני הזנחה של הנזקקים בחברה, אלו שאין להם נחלה משל עצמם: הלוי, הגר, היתום והאלמנה; הנזקק להלוואה והמוכר עצמו לעבדות. הם נזכרים שוב ושוב, לעתים תוך תזכורת לעבר של באי הארץ כעבדים וכגרים במצרים.

אינני מן הסבורים שניתן לחלץ מן המסורת היהודית הכרעה ברורה באשר למשטר הכלכלי הראוי; התנ"ך איננו "עושר העמים" וגם לא מניפסט סוציאליסטי; בעולמו החקלאי אין קפיטליזם במובן המוכר לנו, ובוודאי שאין כלכלה מתוכננת וריכוזית. אבל אין פירוש הדבר שלא ניתן ללמוד ממנו דבר. אחד מן הדברים שללא ספק נלמדים מן המקרא הוא החובה של האדם לראות את הנזקקים שסביבו, לכבד אותם ולהעניק להם משלו בעין יפה. זהו לימוד חשוב, אך חשוב לא פחות גם הלימוד של ההקשר: בעיני המקרא, העושר הוא מבורך גם כאשר הוא כרוך באי-שוויון, והחלום איננו עוגה המתחלקת מחדש – אלא עוגה הגדלה בברכת שמים וארץ.

התובנה הזו עולה בבהירות מפרשת 'ראה' שבספר דברים (בעיקר פרקים ט"ו וט"ז). נקודת המוצא של הציוויים בפרשה זו היא שגשוג חקלאי-כלכלי, והנמען של ציוויים אלה הוא 'בעל הבית', החוואי הנהנה מיבולו וממקנהו. בפרשה זו נמצא המקבץ החשוב ביותר של מצוות 'חברתיות' מרחיקות לכת: חובת שחרור עבדים לאחר שש שנות עבודה; מענק שחרור נדיב לעבד; מחילת חובות העניים בשנת השמיטה; מצוות הלוואה לנזקק ואיסור נטילת ריבית ממנו; מצוות הצדקה; מצוות מעשר ללוויים ולעניים; ואזהרה כללית שלא לשכוח את הלוויים, אלה שלא נטלו נחלה בארץ.

מצוות אלה אינן באות מתוך הקשר של מחסור אלא מתוך הקשר של שפע. הן פונות אל בעל הנכסים המשגשג, ואינן מבקשות לרסן את שמחתו אלא להרחיב אותה; לא להטיף לו לצניעות ולמיתון מותרותיו אלא להראות לו שהשפע צריך לבוא עם מודעות נדיבה לסביבה. הן אף באות שלובות בהבטחה ש"בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (ט"ו, י).

שלל המצוות האמורות אינן מחוללות 'צדק חלוקתי'. בעיני המקרא, אם יש מי שמחלק עושר, הרי זה הבורא – והוא אמון על חלוקה לא שוויונית. חלק מן המצוות הללו מועילות למנוע הידרדרות לעוני, חלקן מעניקות הזדמנות; אך אין הן מחלקות מחדש את הנכסים ואת ההון. הלוי והגר, היתום והאלמנה, נותרים עניים גם אחרי שמקוימות כל המצוות. המעשר והצדקה, המענק לעבד המשוחרר וההלוואה ללא ריבית, כל אלה אינם מחוללים חברה שאין בה אביונים. הכתוב מעיד על כך במפורש, בצוותו על הצדקה: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (ט"ו, יא).

אמנם, פסוק אחד בפרשה סמוכה מדבר במפורש על מציאות אוטופית בה "לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" – והוא שמאיר את הסוגיה בבהירות הגדולה ביותר. אימתי לא יהיה בך אביון? כיצד מנצחים את העוני, אם לא באמצעות אותן מצוות? אותו פסוק עצמו עונה במפורש: "כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ". כמובן, הברכה הזו תלויה בשמירת המצוות – ובכללן המצוות הכלכליות-חברתיות האמורות – אבל מדובר לא בחלוקה אחרת של העוגה אלא פשוט בהגדלתה: הכתוב ממשיך ומתאר שברכת ה' תביא לכך שהעם היושב בציון יזכה לעוצמה כלכלית בינלאומית – כזו שתהפוך אותנו ל'בנק העולמי' המעניק הלוואות ומשקיע את כספו בארצות הגויים: "וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ" (ט"ו, ד-ו).

במילים אחרות: העוני ימוגר אם תעלה ישראל בדירוג האשראי הבינלאומי, ברכה שהיא תזכה לה אם תהיה ראויה לכך מוסרית.

וכשהעוגה גדולה, וכשזוכה אדם לברכה, מוטל עליו לראות את סביבתו שלא זכתה ליהנות באופן ישיר מן הצמיחה. האחריות החברתית הזו נתבעת מכל אדם – כלפי המעגלים הקרובים אליו ומוכרים לו. "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר", מתאר משה את השפע בפסוק אופייני, שאין בו שמץ התנצלות, "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ." ומיד – "וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ" (י"ד, כו-כז). אין כאן שמץ מן המרירות הנלווית תמיד לאג'נדה החברתית, מצרות העין ומהחשדנות כלפי שגשוג כלכלי; אין כאן התרפקות על חברה צנועה ונטולת פערים. להיפך: המנגינה היא של אהבת החיים ושל נדיבות לב.

בפרק העוקב, העוסק בחגי השנה על החגיגות הכרוכות בהם, שבה אותה מנגינה ועולה. לא נלאה כאן בציטוטים – כל הרוצה לקרוא יפתח את הפרקים היפים הללו – ורק נחתום בפסוקים המוכרים המדברים בחג הסוכות הקרב ובא: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ… כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (ט"ז, יד-טו). אמן.

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. מגיב

    09.10.2017

    החזרת קרקעות ביובל כן יש בה לכאורה משהו מ'צדק חלוקתי', לא?

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *