קוץ שבקץ
Getting your Trinity Audio player ready... |
הרב יהודה ליב צירלסון על ציונות מזרחית ומערבית ולאומיות טבעית ומלאכותית: הקדמה
אף כי התנועה הציונית נסמכה על חלום שיבת ציון המסורתי, היא לא נהנתה מתמיכה גורפת של הציבור האורתודוקסי במזרח אירופה, שהיווה ערב המאה העשרים, ראשית ימיה של התנועה, את רוב מניינה ובניינה של היהדות. בתודעה הציבורית רגילים לראות את ההסתייגות הדתית מן הציונות כנובעת מהתנגדות לפעולה אנושית אקטיבית ומקידוש הציפייה הפסיבית, בגלות, לגאולה ניסית א-היסטורית.
אך ההיסטוריה מספרת סיפור אחר. רבנים רבים במזרח אירופה אהדו את הרעיון של התארגנות יהודית יזומה ליציאה מן הגולה ומשגרת החיים והדיכוי בה אל חיים יצרניים וחופשיים משעבוד בארץ ישראל. לא מעטים מהם נמנו עם מובילי "חיבת ציון" וטיפחו את ההתיישבות בארץ. אלא שהתנועה הציונית, שגייסה את הרעיון הלאומי שהיה 'רוח הזמן' באירופה והחילה אותו על היהודים ועל חלומם, הייתה בעיני רבים מהם מסוכנת ובעייתית לעתידו של העם היהודי, ואולי יותר מכך לעתידה של היהדות.
אנו מביאים כאן מאמר של הרב יהודה ליב צירלסון, מן הבולטים ברבנים אלה וברבני מזרח אירופה בכלל. המאמר, ששנינותו מעידה על הכישרון הרטורי, הלמדנות והלהט הגדולים של כותבו, מבטא תפיסה מפוכחת בדבר הבעייתיות הכרוכה בשידוך בין המסורת היהודית לבין המודל של הלאומיות האירופית המודרנית.
יותר ממאה שנה עברו מאז נכתבו הדברים הללו. אז, עוד יכלו מתנגדי הציונות לראות בציונות חזון גרידא. אבל דווקא כיום, מתוך ההכרה בהצלחתה ההיסטורית של המהפכה הציונית, מרתק לקרוא מחדש את השיח הזה, שבזכות היותו התנגדות מתונה ומנומקת היטב, מצליח לגעת בכמה מן השאלות שימשיכו להעסיק אותנו גם בעשור השמיני לקיומה של מדינת ישראל.
הרב צירלסון וביקורת התנועה הציונית: מבוא
אף כי התנועה הציונית נסמכה על חלום שיבת ציון המסורתי, היא לא נהנתה מתמיכה גורפת של הציבור האורתודוקסי במזרח אירופה, שהיווה ערב המאה העשרים, ראשית ימיה של התנועה, את רוב מניינה ובניינה של היהדות. בתודעה הציבורית רגילים לראות את ההסתייגות הדתית מן הציונות כנובעת מהתנגדות לפעולה אנושית אקטיבית ומקידוש הציפייה הפסיבית, בגלות, לגאולה ניסית א-היסטורית. ההיסטוריה מספרת סיפור אחר. רבנים רבים, גם מקרב מתנגדיה של התנועה הציונית, אהדו את עצם הרעיון של התארגנות יהודית יזומה ליציאה מן הגולה ומשגרת החיים והדיכוי בה אל חיים יצרניים וחופשיים משעבוד בארץ ישראל. לא מעטים מהם נמנו עם מובילי "חיבת ציון" ותנועות דומות, וטיפחו את ההתיישבות בארץ. אלא שהתנועה הציונית, שגייסה את הרעיון הלאומי שהיה 'רוח הזמן' באירופה והחילה אותו על היהודים ועל חלומם, הייתה בעיני רבים מהם מסוכנת ובעייתית לעתידו של העם היהודי, ואולי יותר מכך לעתידה של היהדות.
אנו מביאים כאן מאמר של הרב יהודה ליב צירלסון, מן הבולטים ברבנים אלה וברבני מזרח אירופה בכלל. המאמר, ששנינותו מעידה על הכישרון הרטורי, הלמדנות והלהט הגדולים של כותבו, מבטא תפיסה המפקפקת באפשרות לשדך בין המסורת היהודית לבין המודל של הלאומיות האירופית המודרנית. יותר ממאה שנה עברו מאז נכתבו הדברים הללו. אז, עוד יכלו מתנגדי הציונות לראות בציונות חזון גרידא. אבל דווקא כיום, מתוך ההכרה בהצלחתה ההיסטורית של המהפכה הציונית, מרתק לקרוא מחדש את השיח הזה, שבזכות היותו התנגדות מתונה ומנומקת היטב, מצליח לגעת בכמה מן השאלות שימשיכו להעסיק אותנו גם בעשור השמיני לקיומה של מדינת ישראל.
****
הרב יהודה ליב צירלסון (1860–1941) הוא מן הדמויות המרשימות, רבות הפעלים וההשפעה שקמו ליהדות מזרח אירופה במפנה המאה העשרים. הוא נולד בעיר קוזליץ' בצפון אוקראינה, ואת חינוכו הראשוני קיבל בישיבות רוסיה וליטא, שם נסמך לרבנות. בשנת 1868 הוכתר כרבה של פְּרילוּקי באוקראינה, והחל להתבלט, לצד כתיבתו התורנית, בעסקנות ציבורית. בתקופה זו גם רכש השכלה כללית וידיעת שפות, שבאה לידי ביטוי בדרשותיו והייתה חלק מדימויו הציבורי. בשנת 1908 מונה לרבה הראשי של קישינב שבבסרביה (היום במולדובה), עיר חשובה ובה קהילה יהודית גדולה מאוד, ואף לראש הישיבה בה. הוא חיבר תשובות רבות בהלכה שכונסו לשו"ת 'עצי הלבנון'.
בהשראתם של רבני 'חיבת ציון' והכותבים בקובץ 'שיבת ציון' החל להתעניין בציונות. כרוב רובם של רבני חיבת ציון סבר שיש להשתית את התנועה הלאומית ואת המדינה שתקום על יסודות הדת, לפחות במרחב הציבורי. הנאומים בקונגרס הציוני הראשון נטעו בלבו חשש עמוק מפני כוונות 'תיקון היהודים' של הציונות ומפני התכניות לשילוב חינוך משכילי ותוכן תרבותי חילוני בסדר היום הציוני. בכל זאת, בתחילת 1898 השתתף באספת ורשה, אספה מקדימה של ציוני רוסיה לקראת הקונגרס הציוני השני. בנאומו שם הציג דרישה תקיפה לאוטונומיה דתית, והודיע שיפרוש אם לא תתקבל. דרישתו לא התקבלה, והוא פרש מן התנועה הציונית והחל לפעול מחוצה לה למען ההתיישבות בארץ ישראל.
בימים ההם כתב את מאמרו "הקוץ שבקץ", שפורסם בעיתון היומי 'המֵליץ' בהמשכים בימים י"ט עד כ"ד באייר תרנ"ח, מאי 1898.[1] המאמר מבטא את עמדתו המורכבת של הרב הפורש כלפי הציונות: תמיכה עקרונית בכוונותיה הפוליטיות וההתיישבותיות, לצד ביקורת עקרונית על אחיזתה בלאומיות בנוסח האירופי. הוא ראה בה יסוד "לא טבעי" ליהדות, להבדיל מן הלאומיות הדתית הנובעת מהמקורות והמסורת ולא מאופנה חולפת. המאמר איננו מבטא "התפכחות" מהרעיון הציוני, אלא מציע ניתוח של מגמות העומק של מה שמחברו מכנה "הציונות המערבית" – שהינה בעיניו תנועה המביטה בהתנשאות על היהודים שומרי המצוות "המזרחיים", שבמזרח אירופה, ומבקשת 'לתקן' ובעצם לחלן אותם – וקורא לשינוי מגמות אלו, כדי אפשר להמונים הדתיים להצטרף לציונות בלב שלם.
המאמר, שנכתב מלכתחילה כתגובה למאמר מאת הרב הציוני נחום גרינהויז, קומם רבים בחוגי הרבנים הציוניים, אלה שעתידים היו לייסד את תנועת 'המזרחי'. תגובותיהם הביאו את הרב צירלסון לחזור ולהבהיר את עמדתו בשני מאמרים נוספים – "מכסי הקוצים" (ב'הצפירה') ו"תשובה" (ב"המליץ"), העונים לביקורתם של הרב שמואל תמרת והעסקן הלל זלטופובסקי. מאמר נוסף של הרב צירלסון, שחתם את הפולמוס וסימל את מעברו הסופי של הרב צירלסון מהציונות הממוסדת אל עבר התארגנות פוליטית נפרדת, הוא "שתי תרופות" שפרסם ב'הפלס' בתרס"א (1901). הקריאה החותמת את המאמר, לייסוד אגודה שתפעל במקביל לתנועה הציונות לשם אותם מטרות אבל ברוח התורה, נענתה כאשר ב-1912 ההיה הרב צירלסון בין מקימי 'אגודת ישראל'.
הרב צירלסון כיהן כנשיא ועידת המפלגה, 'הכנסייה הגדולה', בשלוש אספותיה הראשונות, ובהמשך שימש חבר במועצת גדולי התורה שלה. בפעילותו במפלגה בלט בניסיונו למשוך אותה לשיתוף פעולה פוליטי וכלכלי עם התנועה הציונית הרשמית, תוך הבעת יחס מורכב וזהיר כלפי דרכה החינוכית. בשנות השלושים הביע שם תמיכה נחרצת בהקמת המדינה.
לצד תמיכתו בהתיישבות ובפעולות של ציונות מדינית, הרב צירלסון היה מעורב עמוקות בפוליטיקה הרומנית. היקף פעילותו הפך את האורתודוקסיה לגורם בעל משקל ביחסי הקהילה היהודית והשלטונות באזורו אחרי תקופה ארוכה של שיתוק. בין השנים 1922–1926 הוא אף כיהן כחבר הפרלמנט הרומני. הוא הפגין שם גישה ממלכתית ושמר על יחסי ידידות עם פקידי ממשל, ועם זה הנהיג מאבק גלוי באנטישמיות ברומניה ודרש שוויון זכויות מלא ומיידי ליהודים. צירים אנטישמים מנעו את הכללת נאומיו בפרסומי הפרלמנט, והדבר הוביל להתפטרותו.
גם לאחר מכן הרבה להגיב לאירועים פוליטיים בעולם. הוא היה מבקר חריף של מדיניות בריטניה כלפי היישוב היהודי בארץ ישראל, שלמענו פעל במרץ במסגרת אגודת ישראל. עם עליית הנאציזם קרא לחרם חמור על גרמניה, ולאחר כיבוש רומניה בידי הסובייטים ב-1939 פעל נגד מעורבותו של הקומוניזם בחינוך ובדת. ביולי 1941 פגע בו פגז רומני-נאצי והרגוֹ.
מבוא מאת: אהוביה גורן
[1] 11 עד 16 במאי 1898 על פי הלוח הגריגוריאני; 29 באפריל עד 4 במאי על פי הלוח היוליאני, שנהג ברוסיה. שנה שלושים ושמונה לצאת 'המליץ', גיליונות 93–96.
קוֹץ שֶׁבַּקֵּץ
הרב יהודה לייב צירלסון
קו החוֹם הציוני שהתפרץ בבאזל מלב יהודי מערב אירופה, באותו הלב שקרח נורא היה נטוי עליו זה רבות בשנים, התלהב והתלהט ויהי לשלהבתיה בלב אחיהם המזרחים. מחום ההתלהבות התפשטו עד שחקים רוחותיהם המכווצות ותפצנה משם אור נוגה על כל סביבן, עד כי כל בעל דעה מצוחצחת יאמר כעת: "לציון אני!", וכל ידיים צעירות ומהירות עסקניות הן לטובת הציונות המערבית. בתקופה נפלאה כזאת, אם נראה כי מאשרי העם, בתור קדושיו, גאוניו ורבניו (מלבד מתי מספר יוצאי מהכלל), עומדים מנגד להתנועה בראש חיל כבד ממפלגת החרדים, שהיא רוב בניין ומניין האומה ועשירה בהרבה אנשי מדע וישרי לב – אז נעמוד משתוממים ונדהמים. נהמה ונאנח מכאב לב על השבר שהָשְׁבַּרנו מריב המפלגות, שאכל ויוסיף לאכול שארנו ונפשנו; נתרגז ונתקצף, גם נפטיר בשפה ונשחק להם שׂחוק מר; אולם עמוק עמוק בנפשותינו נחוש עם זה כי לא דבר ריק הוא צעד כזה מצד מפלגה גדולה מאוד, שהיא חותם תכנית כללות הלאום.
אבל מה הוא פתרונו כי נדעו?
לזה ישוטטו רבים; עד כי גם אחד מהחבורה עצמה, הרב הנכבד מר גרינהויז מטראקי*, ישב על מדוכה זו תפוש ברוב שרעפיו, עד שהתגעש הר "הרבנים והציונים" שלו ('המליץ' גיליון 36 ש"ז) וילד – נמלה: כרב מפַלפֵּל העלה שם על במת הסופרים את ההיתר להציונות העלובה, שמצא הרב הנכבד הבערעזנאי בפרוש תהילים להרד"ק* וישמח לבשרו בקהל רב באמצעות "המליץ" (גליון 216, ש"ע*); היתר המוכיח בעליל כי מלחמה פנימית הייתה מקודם לבעליו אם להשתתף בהתנועה; אך בעודו מתאבק, טרם נופלו בנופלים, כיתר חבריו המתנגדים, והנה אור חדש האיר על ציון – נבואת הרד"ק… ובכן הריע והצריח על ניצחון המלחמה. אמור מעתה: אם רק דברי יחיד, שאינו עומד בשורת עמודי ההוראה, כהרד"ק, שינו אצל רב בישראל פני הדבר מן הקצה אל הקצה – על אחת כמה וכמה אם היה קורא ושונה בספרי 'דרישת ציון', 'יוסף חן' ו'שיבת ציון', המלאים על כל גדותיהם היתרים, המיוסדים גם על הוכחות מקראיות ותלמודיות רבות; כי אז – אז תקע גם כשופר גדול לחרותנו! ממילא, פרט כזה לא ללמד רק על עצמו יצא, אלא ללמד גם על כלל כולו יצא, שכמוהו כן גם כל אותם הרבנים ויתר טובי העם המתמיהים לא הגו אף הם מספרים הציוניים, ולהגדיל הכאב, נעלמו מהם גם דברי הרד"ק המצויים לכל; לכן על עמדם יעמודו, מאשר לא נפתחו עדיין עיניהם לראות אור בהיר בשחקים. מובן אפוא כי נקל מאד להריצם אלינו, אם נחיש בעוד מועד למלאות חסרונם זה.
על פי השקפה כזאת נופלת, לדעת הרב גרינהויז, המסֵכה מעל חזיוננו המעציב.
אולם, מלבד היות השקפתו בלתי נכונה מצד עצמה, הנה גם מתנגדת בתכלית למשפט השכל הישר. הרב הנכבד שכח ברוב התלהבותו על אודות מי יישא משאו; שכח כמות ואיכות הדבר שבא לשקול במאזני שכלו, ולכן נתן בכף אחת הרבה אלפים גאונים ורבנים מארצנו ומחוצה לה, שרובם אדירי התורה, חכמי לב ובעלי ניסיון בעולם המעשה, ועל ידם ריבוא רבבות אלופים ואנשי מדע מהמון החרדים; ובכף השנייה נתן את חוג-המבט הקצר של רב אחד, מאחת הערים הקטנות, אשר ברוסיה הקטנה* – והנה האחרון הכביד להכריע את כולם בתור מופת כללי!
ובזה גילה חברנו סוד מהחדר, כי בנוגע לעניין הזה נופלים אותם רבותינו וחברינו הגדולים מכל אלה הצעירים הנלהבים המתאמרים לציונים, שהאחרונים יָגעו וחיפשו בספרים ומצאו כדי מידתם לעשות פרי הילולים; והראשונים – נרפים הם נרפים, וגם בראותם היום את האש ואת הלפידים אשר במחנה ההוא ינוחו הם בשלום על משכבותם, מבלי שום לב להתחקות, למִצער הפעם, על שורשי הרעיון מטעם תורתנו, כדרכם תמיד לשאול באוּרֶיהָ ותוּמיה!
תן תודה, חברי! כי לולא שכחת את מי תָדין הפעם, אז ידעת בעצמך אשר כמעט כל הרבנים שהעמדת לפני כס משפטך הִנם אנשים העומדים למעלה מבקֵש תורה משלושת ספריך (שבלי ספק, היו גם לנגד עיניהם). הם בעצמם הינם מלאים מקרא ומדרשות חז"ל כרימון, ועם זה רב כוחם להמציא בתבונתם הרחבה, בלי מורה דרך, הוכחות ככל הוכחות אותם הספרים, או אף לערות הוכחות כאלה עד היסוד ולהשקיף באופן אחר על גאולתנו העתידה. ועוד, שאף הדברים המפורשים בהרד"ק וגם בהרמב"ן (שיר השירים ח, יב*) אינם יכולים להיות המילה האחרונה אצל אוטוריטטים* כמוהם, המעשירים לפעמים את הספרות הרבנית במרגליות טובות כאלה, שלא שזפתן גם עין כמה מגאוני הדורות שלפנינו זיכרונם לברכה. ובנוגע לציון, הלא תוקד אש אהבתה תמיד בלבבם: היא שיחתם בשופכם שיח לפני צוּרם, והיא הגיגם בעמדם בלילות לעורר אבל על שממותה בקול מר, צורח "זכור ה' מה היה לנו…!". ובכן, אצל חרדים לדבר ה' כמוהם, השומעים בתפילתם מה שמוציאים בפיהם, הלא יימלא זיכרון ארץ הקודש כל חלל עולמם הרוחני; ואם אחרי כל אלה יעמדו מנגד להתנועה המלבבת, ברור הדבר כשמש שהוא לא מֵאשר יחסר להם אותו החומר-ההגיוני המצוי לכול; לא מצד היותם חנוטים, כאשר יתלוצצו המתלוצצים, וגם לא מצד חשבונות פרטיים, כאשר ירגנו הנרגנים – אבל הוא מצד סיבה עיקרית ונכונה, הגלויה לכל מי שלא הוכה בסנוורים מהברק החיצוני של הציונות-המערבית.
ואותה הסיבה איננה בכל אופן תוצאות ההשקפה על הגאולה העתידה, אחרי שבאמת טעות גדולה היא לאחד הציונות עם אותה ההשקפה. אפשר לשלומי אמוני ישראל להביט אל הגאולה מנקודת מבט השונה ממבט הרד"ק וסיעתו, היינו להאמין שאף התחלתה תהיה דווקא באותות ובמופתים, בלא שום הכנה טבעית מצדנו, ככל החיזיון שנגלה במצרים לעיני כל העם, אף בהיותו משוקע בתכלית הגסות והשפלות, עד כי מקוצר רוחם ומעבודתם הקשה לא יכלו לקלוט גם במשהו רעיון הגאולה, מבלי הבט אל מקורו הקדוש (שמות ו, ט); ואם כן, לא תקצר אפוא יד ה' גם הפעם לחדש נפלאותיו למייחליו, העומדים עתה במדרגה נעלה באין ערוך ממדרגתם המצרית החומרית והמוסרית, כחזון הנביא: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו). ועם זה יכולים ויכולים הם לחבב הציונות בכל לבבם ומאודם חיבה טבעית ולא חיבה מלאכותית, מולדת פרץ האנטישמיות; כי כשם שבדרשנו ברופאים ובסחרנו אל ארץ רבה לא נתנגד במעשינו אלה למה שנתפלל על הרפואה והכלכלה, אשר השפעתן נייחס לה' לבדו; יען שגם בהתעסקנו בכל אלה נאמין כי שווא תשועת אדם, ורק המנהיג הכללי יכונן מעשי ידינו; אכן בעמלנו לא נחטא מאומה, ואדרבה נרוויח, במה שבאמצעותו נתפתח הרבה במדרגת השתלמות האנושית, שבזה נשלים רצון העליון הנעלם מאתנו – כך, ממבט כזה עצמו, בגשתנו לבנות בעמל כפינו נהרסות ארצנו הקדושה, מלבד שבזה לא נזעזע במאומה את היסוד השנים-עשר*,[1] כי אם שנרוויח עוד מהנקודה הדתית הרבה: יישוב הארץ מצד עצמו, שהוא מצווה המתמדת גם בהיותנו בגולה; קיום המצוות התלויות בעבודת אדמת קודשנו; עבודת השדה וחרושת המעשה בתור מקור מחייה לרבבות נפשות המתמוגגות כעת בבטלה וברעב, לבלתי נוסיף היות מנוד ראש בגוים עקב עניותנו המנוולתנו באחיזת מאזני כנען ופנקס הנושך*; ועל הכול – התאחדות כל מפלגותינו, הרחוקות מאוד אישה מרעותה, במרכז שאיפה אחת כללית, אשר רב טוב צפון בזה לבית ישראל.
ואחרי הכלל שמסרו לנו רז"ל בדרשת "בעתה אחישנה": "זכו – אחישנה; לא זכו – בעתה" (סנהדרין דף צ"ח ע"א), נקווה כי תוצאת הרווח ההוא תהיה אחת מהשתיים: אם מעשינו ההם בהר ציון יירצו לפני אדון כול, הלא יחיש לנו גאולתנו, ככל אשר דיבר ביד עבדיו הנביאים; ואם, אף אחרי כל אותה ההשתדלות, לא תכריע עוד זכות כזאת את הכף, תהיה הגאולה מתי שתהיה בעתה, ולנו תהיה צדקה על כל מפעלנו הטוב ההוא.
ולהפך, אפשר לאלה להשקיף על הגאולה בהשקפת הרד"ק, ולהתנגד בכל זאת בתכלית לתנועת הציונות, אם מאיזה צד אחר לא ימצאוה מתאמת למושגים.
ובכן אין לערבב המושגים. הציונות הצרופה יכולה להתקיים בלב ציוני אמתי גם בבלי היותה תלויה במחשבת מוחו על אודות הגאולה, בהיותן באמת שני עניינים נפרדים: הגאולה היא מהדברים שכִּסָּה עתיק יומין, והציונות – מהנגלות לנו, לכן עלינו לעמול לטובתה, מפאת הבנת תועלתה רבת הערך; מבלתי בוא עד חקר הסיבות שיכולות להסתבב ממנה, בעת שנשגב מאתנו, קצרי הראות, לראות מאומה מראש בחזון השערותינו הקלושות והפורחות באוויר, אשר כל רוח מצויה תנדפן כעשן.
בין רוב התועלות היוצאות מהפרדה כזאת, נוכל לחשוב בצדק לאבן הראשה את אשר לא נוסיף להביט מעתה על מתנגדי התנועה בעיני הרב גרינהויז וסיעתו, ולא נהיה אפוא כאותו רופא האליל אשר, מבלי דעת תכונת המחלה, ילעיט את החולה סמי מרפא המזיקים לו; יען כי רק בהביננו להלך-רוח מתנגדינו, אז יש תקוה לאחֶה קרעי האחווה. כשאני לעצמי, צר לי מאד על נלהבי התנועה, אשר כשמעם כי פלוני, לו יהיה גם גדול דורנו ורב פעלים (כהגאון החכם רא"ח נ"י מלאדז*), או אחד הסופרים המפורסמים בחכמתם ובמתינותם (כהחכם מר "אחד העם"), יתנגד להרעיון, מיד ימלאו כעס ומכאובות ויאספו עליו לבתקו בעט סופרים או לשפוך על פניו קיתון של דיו מהול בחרפות וגידופים. לא, אחים! הבו לנו ציונים-סבלנים, אבל לא ציונים-טורקוומדים*: רעיון נעלה ומרומם הנפש כהציונות, לא יוכל לסבול בקרבו שום אינקוויזיציה, לו גם תהיה אינקוויזיציה-ליברלית על פי המידה הפאריזית היותר אחרונה! האמת וחיבת ציון דורשות מאתנו לכבד את מתנגדינו אלה על גלותם השקפותיהם, מבלי הביט אל הנאצה והבוז הצפויים להם מהנלהבים, המשוטטים כעת בעולם הספרות. אנשים מתונים וכבירי רוח, שאינם רוצים ואינם יכולים להתחפש באֲפֵר* ציוני על פניהם, בהיות האמה שלהם אהובה אצלם מכל כבודם, אשר בשמחה ימירוהו בקלון, אך למען לא ייפול צרור ארצה מכל קודשי ישראל – הם הנם האנשים הנחוצים כנשמה לגוף הרעיון; לזאת צריך כל ציוני אמתי להתקרב אל ההר, ולא למשוך את ההר אליו בחזקת היד. וההתקרבות אליהם הן תלויה בדעתנו מערכי לבם הדקים מן הדקים; או אז נקל למצוא דרך סלולה להגיע באמצעותה אל עמק השווה. ואולי תיפקחנה אז עינינו לראות כי בקשטנו עצמנו מקודם, יהיו המתנגדים ההם מקושטים ועומדים משכבר הימים.[2]
בבואנו לידי מידה זו, עלינו אז לעמוד על אופייה של דעת המתנגדים על פי משפט ההיגיון הישר, מבלי עלות השמימה לפתוח הארון באופן מוזר מאוד, כאשר טרח הרב גרינהויז, בעט שהוא נפתח פה כפשוטו: ההתנגדות ההיא איננה נובעת מהיעדר-היגיון*[3] בספרים ציוניים, אבל מוצאה ישר מרגשי הלאומיות-הדתית.
כל חובב אומתנו, היודע תכונתה לאשורה ומשפטו צדק, איך שתהיינה דעותיו הפרטיות, יודה כי בהחילנו לחשוב, ברישיון הממשלות האדירות ירום הודן, על אודות קיבוץ מדיני, נחוץ להניח ליסוד אשר הנהגת הכנסייה בכללה תתאים לרוח התורה הכתובה והמסורה. זאת התורה אשר פעמים רבות באנו באש ובמים בעדה; זאת התורה אשר לולא היא שהייתה לנו, כבר נשטף זכרנו בשטף גלי הזמן – זאת התורה היא הִנָּה אֵם הלאומיות המקורית והטבעית, ברָקמה בחוקיה ומוּסָרָהּ הטוב את כל אברי הלאום להיות לקומה אחת שלמה, ובשומרה כרופא-גאוני את בניה מכל הסמים החריפים שהזיקו והצעידו את יתר העמים הקדמונים לשחת ההתבוללות. על כן לה משפט היתרון להיות לראש פינה בבניין כנסייה מדינית, לבעבור תהיה לאומיות האחרונה טבעית, אשר גם נתברזלו יצוריה ועורקיה בהתגברה על כל משברי ימים וגליהם שעברו עליה במשך יותר משלושת אלפים שנה, ואשר עוד כוחה חדש עִמָּדה להתקיים כימי השמים על הארץ.
בשנים האחרונות, אמנם, תתנוסס כאבן חן הלאומיות החדשה, שאיננה משובצת במשבצת הדת. אולם, עם כל הכבוד שנרחוש להמתקשטים בה, ועם כל השמחה שנשמח על מָשְׁכהּ בסגולתה לגבולנו בנים שהתרחקו ממנו בזרוע נטויה קדימה – אי אפשר בכל זאת לבלתי הכיר עצמותה, שבאמת הנה רק מלאכותית, המורכבת משני יסודות: מהרוח הלאומי המנשב כעת במלוא אירופה, שחדר אל קרבנו בתור שאיפה-תרבותית; ומהמכה הגדולה והנאמנה שהוכינו בית מאהבינו, מאותה המכה שהוציאה ממעמקי יוצר הקונגרס בדרשתו הבאזלית את הקריאה: "תְּפוּנָה אם היינו מתאספים פה לו היה מצבנו באופן אחר!"*. לפני זה, לא ייתכן אפוא להמיר הלאומיות הישנה בהחדשה, בעת שהראשונה דשנה ורעננה ואינה זקוקה לכל סמי מרפא. והשנייה דומה גם בעודה בחיתוליה לחולה מסוכן שנס ליחו, שלכן מוכרחים אנו להחזיקה בנטפים מעוררים כמו זיכרונות קדומים מגאוותנו ההיסטורית וכדומה. יאמרו מה שיאמרו מי שדעתם שונה מדעתי בזה, אבל גם ברגע חרקם שן עלי, ידעו בתוך תוכיותם כי לייסד מדינה יהודית על יסוד הלאומיות המלאכותית היינו כמו לייסדה על אבני בהו: יבוא נא היום לאירופה, שאיזה אידיאל מגוהץ חדש יירש בקרבה את מקום לאומיותה ואנטישמיותה, אז – תתעופף ותתבטל במציאות גם לאומיותנו המלאכותית, אחרי התפרד יסודותיה. ואלה נושאי דגלה היום יהפכו אז כרגע לאידיאליסטי המהלך החדש, לרגלי טבע ההתחקות שהוטבע בנפשנו, אשר ייבצר מאתו להשתנות גם בהיות לנו מדינה צעירה ודלה, יען שעדיין ישתרר אז חוק טבע המיעוט החלש להתאמץ למצוא בהתחקותו חן בעיני רוב העולם התקיף ממנו. במצב כזה תחדל ממילא גם פעולת הנטפים המעוררים ההם, באשר נקל לשער מראש כי בתור הזהב ההוא לא תעלה גאווה היסטורית בערכה על גאות האווזים, צאצאי מצילי רומא*…
מעין חיזיון כזה לא חדש הוא אתנו. כבר הייתה לנו מדינה יהודית, וכבר הולידה ההתחקות את ההתייוונות, וההתייוונות – הריסה לאומית ומדינית, שהשתלמה בידי ישוע-יזון ומנלאוס*.
הסגולה האחת לעצור בעד רעת ההתחקות היא רק הלאומיות-הטבעית, אשר הראשונה היא לה מחשבת פיגול וחטאה גדולה. רק בעזרתה העבירו החשמונאים את זדון ההתייוונות מן הארץ וַיּשיבו לתחייה את האומה הגוססת, ובעזרתה נבצר גם אנו עמדתנו עד שיבצע ה' את מעשהו בהר ציון!
על כן, בגשתנו לנטות קו בדמיוננו לכונן מדינה יהודית, בחסדי הממשלות ירום הודן, עלינו לקחת ליסוד ולאמת הבניין את הלאומיות הטבעית והאמתית אשר רק היא תוכל לייסד, ליישר ולשמור הבניין, לבל ייפול תחתיו בראשית מלאכתו, וגם לשכללו באופן שיהיה לבניין עדי עד.
אבל ההושם לזה לב?
על זה ישיב לנו הקונגרס הבאזלי: הושם – אבל להתרקמות הפכית, הניכרת באותותיה הבולטים האלה:
א) הד"ר בירנבוים, אחד מהעומדים בראש התנועה בתור עורך העיתון *“Zion” אשר, על פי תוכן ענייני הקונגרס הרשמיים, היה עליו לבאר להלכה ולמעשה את "יסודי שאיפת הציוניות", החליט במשאו קבל עם "כי יהודי המערב קרובים מיהודי המזרח למטרת הציוניסמוס, מפני שהם, המערביים, כבר עשו מחצית המלאכה הדרושה: המתת העבר ("דיא טאדטונג דער פער-גאנגענהייט"); כי הקולטורה במדינת היהודים צריכה שתהיה אירופית כולה ולא יהיה לה כל קשר עם הקולטורה הלאומית לשעבר, שהייתה רק 'גָאטטער-קולטור' ואינה מוכשרת להתפתחות".[4] והנה החלטה זו נתקבלה מהחבורה להפיצה בישראל באמצעות הדפוס![5]
ב) זקן רבנינו, הגאון ר' שמואל מאהליווער [=מוהליבר] שליט"א, אחד מראשי מחוללי הציוניות הצרופה וממוסרי נפשו עליה לפני רבות בשנים, באותה העת אשר הד"רים הרצל ונָארדוי ורעיהם נשאו נס ההתבוללות; זה הגאון החרד־הנאור, היודע את התורה, את ישראל ואת ציון בתכונתם המקורית לאשורם באופן היותר נעלה; זה הישיש החכם, המלא ניסיונות אין מספר, בתור רב פעלים לטובת עמנו החביב עליו יותר מנפשו – מומחה כמוהו הציע לפני הקונגרס בסעיף ה' ממכתבו הנעלה, שהוא הד קול כנסת ישראל, לשום את תורתנו, שהיא מקור חיינו, ליסוד חיבת ציון ותחייתנו בארץ אבותינו";[6] והנה היו דבריו כקול קורא במדבר, עד כי כמליצה ריקה, שאינה כדאי גם להיכנס לסוג הביקורת, לא העלתה האספה את זכר פרט זה על שולחנה לדון בו, בראוי. ולא עוד, אלא שנמחה מפורש מספר הציוניות בתשובה האופיציאלית [=הרשמית] של אבי הקונגרס ונשיא אל הרב הבאזלי הד"ר כהן*. הרב האורתודוכסי הזה מתחלה היה מתנגד עריץ להציוניות, אך הקונגרס לקח את לבבו, ותישאהו רוחו להשמיע מעל במת הראשון דברים יוצאים מלב ישר וחם, לאמור: "…נוכחתי כי הציוניות הנָה תנועה אשר אנחנו, כוהני דת ישראל, לא הערכנוה כראוי. בכל זאת, כרב אורתודוכסי, אשתוקק וגם אקווה כי התנועה הלאומית הזאת תסכון להיות מעברה להיהדות הדתית. ובכן הנני מציע לפני היושבים בראש את השאלה: באיזה ערך יתייחס הקונגרס אל הדת? בקבלי תשובה מרגעת הלב אבטיח לפעול בכל כוחי למען הטות אל הציוניות את לב העדות האורתודכסיות הגרמניות". על זה ענה הד"ר הרצל: "אודך, רב הנכבד מאוד, על השאלה המוצעת בגלוי. אנכי לא אוכל להרשות לבקר בפרטיות את הצעתך: אנחנו איננו מתעסקים פה בוויכוחים דתיים; אך אוכל להבטיחך כי הציוניות לא תחשוב לנגוע ברגשי הדת של מי שיהיה". הנה התשובה הדיפלומטית הזאת ממללת ברור, כי הציוניות המיוסדת על הלאומיות אין לה כל קשר עם הדת; לכן אין מקום לבקר הצעות כאלה, בעת שלא ייתכן לשנות תכנית ציוניות כזאת, אפילו שקול ישקלו במחירה גם כל הלבבות החמים של האודתודכסיה הגרמנית (ואין צריך לומר – הרוסית, שהגאון ר' שמואל מוהליבר עומד בראשה). ועתה, האין זה שלט עם כתובת מפורשה על שערי מערב הציוניות־המדינית, אשר חלילה להכניס להיכלה את הלאומיות הטבעית?!
אך הירגעו, אחים! הנה הנשיא הבטיחנו, כי המדינה היהודית תהיה ככה טולרנצית, עד כי תסבול גם את רגשי הדת היהודית; גם זו לטובה!
אולם לסבלנות יותר נחמדה היה אפשר לקוות אילו היו פני הקונגרס מועדות אל דרך הלאומיות האמתית. אז היה מציג לנו על במתו חיזיון אחר לגמרי, עם דרשות משונות מדרשת הד"ר בירנבוים ותשובות אופיציאליות אחרות, שתוצאותיהן היה, בלי ספק, ייסוד ועד מגדולי רבני-הדת מארצות שונות, מאלה שרכשו להם בתורתם ויראתם ואורחות חייהם לב העם לתת אמון בהדרכתם. ועד כזה, בעמדו על יד הוועד-הפועל הווינאי, היתה עבודתו, בתור חלק נכבד מהאורגניזציה, להצעיד את הציוניות המדינית מראשית ימיה לרוח התורה הכתובה והמסורה, שמהיותה תורת חיים ונתיבותיה שלום, לא הייתה מצירה הצעדים על אופן שיחשבו מְנַדֶּיהָ. בין העבודה הרבה, שהייתה מוטלת על פי שיטה זו על הוועד, היה לו להמציא לראשונה חומר במידה נאותה ומספקת בשביל מטיפי הרעיון, למען לא תתפשט יותר ספחת צעירי המטיפים שאחזו כעת בהציוניות, המפליאה לבבות ברוב צבעיה, כבשֶקל העובר לסוחר, מבלי דעת בעצמם את תוכנה כראוי. וכה יטיפו אלה לעם הפרזות והגזמות מפליאות ומלהיבות, ככל העולה על רוחם, בִּבלי התבונן ולחוש פן יהיו דבריהם למדורת פתנים בקרב ההמון. הם יתארו בלהג הרבה כי כבר מוכנים המיליונים, שהשולטן בוחר ועומד – ומוכר; והמדינה העדינה כרגע מתייהדת, וכבר משוכללה ועומדת; וכלום חסר כעת להכניס, חוץ מהתלהבות והארת פנים. ובכן יאמרו שירה, שירה המהולה במהתלות על הגאולה הנִסית, שכמעט ברגע תתחלף לעינינו בגאולה פשוטה וטבעית, והגואל העני, המעולף בהגדות שונות – בגואל ממשי העומד אחר כותלנו, נאור ואדיר, אשר לפני מלכים יתייצב, הוא הרצל בעצמו; אשר לולא הוא שהיה לנו הפעם, היינו כולנו צפויים עתה אלי התבוללות כללית ואבדון נצחי!
דברים כאלה יוצאים היום מפורש מפי מטיפים ממין זה העפים כארבה בכל גבול ישראל, בעת שהרבנים חדלי כח הם למחות בהמתלהבים מֵעלות הבמתה. ואלה מהרבנים שאומץ רוחם יוציאם בזה מהכלל, הלא ישליכו נפשם מנגד להיות מרמס לרגלי השור והחמור מההמון השואף חדשות ומטרה ללעג הלבלרים השאננים היושבים ומצפים בכיליון עיניים להצטיין, בריבם לציון במקרים כאלה.
נורא, נורא הוא האסון הצפוי מפטפטנים כאלה לבית ישראל: "מדינת היהודים", הבנויה כעת בעולם הדמיון, זקוקה לעבור עולמות אין מספר עד צאתה בשלום לעולם המציאות; וכרבות עולמיה כן רבו הספקות הנולדים עתה על חשבונה. והיה אם בבוקר לא עבות אחר או גם בן לילה יתעופף דמיוננו זה, אם פשוט מצד שר' ישמעאל יודיע גלוי שתנא הוא ופליג על הא דתנא רבי ר' הרצל*, או שפתאום יציצו בעלי פלוגתא הגדולים עוד מהראשון, או מצד סיבות שונות שתצמחנה בכרמנו אנו – הלא אז נשפוך את הילד עם מי הרחצה: הפטפטנות, השוללת הפעם גאולה נִסִּית, תבוא כרעל בנפש ההמון להחריב מקדש תקוותו העומד כמו רמים בכל משך ימי גלותו הרבים, בעת שיוכח בעיניו כי הגאולה הטבעית, שהראתיה עתה, הינה באמת נגד הטבע; אז נסתור בי כנישתא, ואחר לא נבנה במקומו!* ובנפול העם ממרום חלומו הנעים אל תחתיות מרורת גורלו, הלא עלולה הנפילה להוליד בלב רבים ייאוש נורא עם תוצאותיו המעציבות למאוד והרעות גם מאותן שכבר חיו אחרי נפול כל משיח ממשיחי השקר שקמו להוותנו, כידוע.
ולהגן מראש בעד העם מסכנה כזאת, היה יכול רק ועד רבני. הוא היה עורך תכנית ההטפה באיזה אופן לפקוח עיני העם להביט אל התנועה, והיה מכין בעצמו גם די חומר לדרשות כאלה באמצעות חוברות שהיה מפיץ בישראל לתכלית זו; לבלתי תהיה עוד כעיר פרוצה הטפת רעיון נשגב מאוד שכל האומה צריכה להתרכז בו. אז, בלי תפונה, לא הרסו המטיפים לעלות על הבמה מבלי דעת מראש כי בעניין מרום ונשגב, שבו תלויה כל נשמת הלאום בהווה ובעתיד, חלילה לו לאיש פרטי המשתחווה לאגורה לנטוע דעותיו והשקפותיו המתנגדות לדעת מומחים והחלטתם בוועד־רבני־ציוני. וגם מבלעדי זאת, לא תוכל להיות אז נטייה אצל אנשים כאלה לעמול ולברוא להטפתם חזיונות מעולם הדמיון ולשוט ללקט בשבילם חומר הבלתי מצוי מספרי הדרוש המפוזרים, בעת שהכול היה ערוך לפניהם בטוב טעם ודעת. או אפשר שהוועד היה מטיל חוב מוסרי על כל ציוני עיר ועיר, לבלתי תת לשום מטיף לשאת מדברותיו באין בידו הרשאה מיוחדת לזה מהראשון.
כן, בעמוד לנו ועד כזה, לא יצאה אז לאוויר "העולם" הודעה רשמית מהוועד־הפועל, כי הראשון לארבעת ימי הקונגרס השני נקבע ליום השבת 27/15) אויגוסט*, שנ"ז)[7]. נקל לבטא בשפתיים את המילות: חילול שבת מרבים ברבים, על אף רבים, בשביל ציון הקדושה לרבים! אבל המילות האלה הינן חרב נעוצה בבית מדרשה של הציוניות־המערבית לבל יחדור בה חלק היותר גדול והיותר בריא מכנסת ישראל! אמונתנו בקדושת השבת היא יסוד האמונה בחידוש העולם ובאמִתת התורה, ואמִתת התורה – לתקומת וקדושת ציון; ואם אספה־משובבת־ציון מודיעה בפה מלא שחדלה שבת בישראל, אם כן אפוא ציון מה היא להיהדות האמתית?! הן זיכרונותיה העתיקים לבדם, עם כל היותם חומר יקר לפּוֹאֶזְיָה נפלאה בשביל מעט מפונקי מערב, הלא לא יוכלו בכל אופן לקחת לב הרוב הטובע בים צרה והשואף אליה ימים כבירים מנקודת־מבט אחרת לגמרי, אשר באזניו יצללו עוד דברי ירמיהו: "על מה אבדה הארץ?! ויאמר ה': על עזבם את תורתי…!" (ט, יא-יב(, דברים החוצבים להבות, כי אם אין תורה, אין ציון; ולא עוד, אלא שכדאי אף לאבד אז את ציון הבנויה, וכל שכן שלא תוכל היות במצב כזה חפץ לציון ההרוסה. לנו נחוצה ארץ ישראל, ישראל שהתאחד עם תורתו, אבל לא ארץ אשכנזים או צרפתים שזה עתה נעשו ציונים לרוח היום! מוטב לנו אפוא לקיים תורתנו מעוני בארצות פזורנו ולהרגיש בנפשנו כי נקים בזה את הלאומיות במובנה האמתי, מִבּוא אל ארץ אבותינו אשר תמאס בנו, החרדים, ותעגוב על הרפורמציה, ואשר, אם אך נקשה ערפנו, תקום אמנו בעצמה כצר לנו להעלות נשמתנו על מוקדי האינקוויזיציה הליברלית, שהחלה לבצבץ עם צמיחת הציוניות המערבית!… לא, נחיה פה חיים של צער גופני ועונג רוחני, חיים המבטיחים לנו יום שכולו טוב, יום,שסוף סוף בוא יבוא; נקווה, ונחזור ונקווה עד עת קץ, אבל בל נמותה מוות רוחני בחיי התחקות ריקה ורדיפה אחרי הבלי הכבוד המדומה האירופי, אשר עליו יאבלו אחינו האצילים שגָלה מהם!
ואם ישאל התם: הד"ר הרצל, העומד בראש ההנהגה, שפיקח הוא, מה ראה לעשות מעשה ביד רמה על אף כל החרדים?
תשובתו בצדו, כי איש בעל דעה כבירה ויודע פרק בדיפלומטיה כהרצל, אשר לפי חינוכו לא יוכל לחשוב אחרת, זולתי שהאורתודוכסיה היא כרקב לבית ישראל, שלכן אין להכניסה כלל לשערי ציון החדשה – הוא יתפוס החבל בשני ראשיו: כנאמן למשאת נפשו, לא יֵחַת מפני כול ולא יאבה להתחפש, על כן יודיע מראש בלישנא-דחוכמתא כי רק לאומיים־מלאכותים המתוקנים כהלכה ראויים לזכות "במדינתו", נשען על מאמר רז"ל ש"אין משיח בא אלא בהיסח הדעת" (סנהדרין דף צ"ז ע"א) – ואלה הלא כבר הסיחו עד עתה ממנו דעתם לגמרי, ובכן להם הזכות והצדקה. ולאלה שלא היו מעולם בכלל היסח הדעת – ההפסד ובושת הפנים. והיה אלה הגאיונים מהאחרונים שיחרקו שן לקול ההודעה הזאת וייסוגו אחור – טוב מאוד, שילכו להם קשי ערף כמוהם אל אשר יישאם רוחם; ואלה השפלים שבהם, שהם הרוב על-פי המבט המערבי, אשר כל עוד שידחפו מפתח הקונגרס בדחיפות עצומות, כדוגמת קביעה היום הראשון לאספה ציונית ולכל המלאכה הכרוכה בעקבה ליום השבת דווקא, יוסיפו הם, בגלל הטבע שהטביעו בהם אצילי פולין, לדחוק עצמם אל אולם הכניסה להתרפס שם ולהרכין ראשם לפני כל החלטות הקונגרסים, עד שההרגל יעשה אותם בהמשך הזמן לתמימי דעים ונושאי בעול – הלא אפשר יהיה להתיר להם סוף סוף הכניסה לארץ, אחרי הזדככותם כראוי…
ובכן, דחיפה דיפלומטית כזאת הרי היא בפי אדם פשוט דברים פשוטים, לאמור: השליכו נא, אחים, דגלכם הישן נושן ובואו לחסות בצל כנפי הריפורמציה, וחיו חיים אידאליים במדינה יהודית דמיונית שאולי תתגלם ברבות הימים; ובאם שלסוף תבלע המציאות את המדינה הזאת, הלא גם אז שׂכרכם הנה אתכם, אחרי שלא תוסיפו היות פראים ונבזים בעינינו אנו, בני השדרות העליונות; ואולי, בהשתנות הזמנים, גם בעיני צוררינו… אשר, בשעת הדחק, יש לחשוב גם זה לגאולה העתידה!
וכבר ניכרת עוד בתחלת העבודה אתחלתא דגאולה כזאת מעיתון ראש אויבינו בנפש, Libre Parole (גיליון1966 , ש"ע), אשר שם פיזר סופרו, שהיה בכל משך הקונגרס לפנים מן הפרגוד, מלוא הפנים תהילה לחזיון הציוניות הבאזלי וירם על נס, בין יתר התשבחות, את אשר "הנאספים גילו דעתם ברוח כביר להיקרע מעל אלה הנקראים בשם אורתודוכסים יהודים ולפרוק מעליהם עול הרבנים!"
מעתה ייפתר אל נכון סוד התיקון המרומז בדרשת הד"ר הרצל הבאזלית, לאמור:
"…הציוניות דורשת לראשונה תשובה אל היהדות הלאומית (הנקראת בלשון הנואם "יודענטהום" ולא חלילה "יודאיזמוס", יהדות דתית), כאשר הגנה עליו 'הצפירה' (גיליון 18 שנ"ז( מפני האדון יוזשאקאָוו*, שחשד בכשרים בסיבת אי־דקדוקו במלות ההן) ורק אחר כך תשובה אל ארץ היהודים. ואלה הבנים השבים רואים בבית אביהם מגרעות, הדורשות תיקון מזורז: הננו רואים את האחים במדרגה היותר שפלה. אך בבית הישן יקדמו פנינו ברצון, יען שם יודעים שאין אצלנו מחשבת זדון להרוס יסוד הבית (כלומר: הבניין הישן, שהוא היהדות התלמודית, ההכרח להרסו לצורך התיקון; ואך בהישאר היסוד המקראי, בו לא תיגע יד מהרסת. – עוד הפעם הבטחה מַשְקֶטת הרוח! – המעתיק). זה יתברר בהתבאר יסודי שאיפת הציוניות (היא הפרוגרמה של הציוניות, שעל פי סעיף ה' מתוכן־ענייני־הקונגרס, היו מוטלות הכנתה והצעתה על הד"רים בירנבוים ופרבשטיין, אשר הראשון מילא משלחתו באמונה, כמו שהובא לעיל; לכן צדק יוצר הקונגרס, המבקר מראש את הדרשות וההצעות הרשמיות המוכנות, כי את רמזיו תבאר הצעת רעהו מר בירנבוים! – המעתיק.)
ואולם לכל אחיזות העיניים הדיפלומטיות ההן לא היה מקום, אילו היה מתחלה את לבב יוצר הקונגרס לייסד ועד־רבני, שיהיה עומד תמיד על משמרתו באמונה לפקח על עניני הלאומיות הטבעית, בתור מומחה במקצוע זה. אכן ועד כזה מוטב לו שלא נברא לא בתחילת המחשבה ולא בסוף המעשה, מהיות סותר בעיקרו לבניין מדינת היהדות הארצית, ומן הנמנעות אפוא לבנות ולסתור את הבנוי בנשימה אחת!
והנה ענן החיזיון הזה לא יאפיל בכל זאת הרבה על נגה כבוד הד"ר הרצל וסיעתו וגם לא ישבית כל שמחתנו על ענקי הרוח והמעלה כאלה ששבו לגבולנו וישימו על ישראל שמם והדרתם, אחרי שגם מעשיהם שאינם רצויים עושים הם, לפי מושגם, באמונה, מאהבת הלאום ולטובתו. הן אנשים שלפי חינוכם החופשי הקיצוני ייחשבו בעיניהם כל ענייני הדת רק כשרידי מנהגי קדם יבשים ומעיקים ולא יותר, ועם זה הנם רחוקים, כרחוק מערב ממזרח, מהכרת עצם תכונת כנסת ישראל ומשאלותיה הגופניות והנפשיות, מהיות כל ידיעתם בזה בנויה רק על שמועות והשערות בלתי נכונות ודוגמאות אי־מתאימות— אנשים כאלה אינם יכולים לעשות שקר בנפשם לדגול בתנועתם בשם הלאומיות הדתית והטבעית, בעת שההרגל היה להם לטבע שני למאסה בתכלית ולחשבה לאסון; לכן, בשקדם על תקנת בת ישראל השדודה, הנם עלולים יותר בתום לבבם לחתור תחת לאומיות כזאת למען הפילה למשואות, ככל היות לאל ידם, בעמדם בראש תנועה רבת-הערך וכוללת כהציוניות. כן, לו יתגלם בימיהם דמיונם בתמונת "מדינה יהודית", שעִתותיה תהיינה בידם לרגלי עבודתם הרבה והעצומה בתור מחולליה, ומהיותם גם מוכשרים לזה על-פי השכלתם הפוליטית והדיפלומטית – בוודאי תכרחנה אותם יושרתם וחיבת עמם לתקן הדת לרוח החופש, אחרי רואם בו אשר העם והתפתחותו היותר שלמה.
על כן כל תהלוכות הקונגרס והוועד־הפועל ההן הינן תוצאה ישרה ומוכרחת מתולדתם ומקומם ושעתם, לכן כבודם במקומו מונח, אחרי שכל הציוניות בדמות שערכו לה הם לעת עתה איננה זולתי שגגה יסודית גדולה, ולא יותר.
אך במידה שתגדל שגגת נעדרי הבקיאות ההם, בה במידה יגדל זדון מומחים מובהקים לשאלת היהדות האמתית, שנולדו ונתחנכו וחיים בתוך עמם, אם הם יראו עמל ואוון בהציוניות המערבית ולא יתבוננו, מאשר יפעתה החיצונית תכהה לרצונם הטוב את מאור עיניהם. אנשים כאלה, הם יזידו לחטוא בנפש האומה חטאה גדולה מנשוא! יכולה הציוניות להיות חביבה אצלם כנפשם, אבל האמת המרה צריכה להניא אותם בחזקת היד משגות באהבת הראשונה עד הכות בסנוורים לבלתי ראות אף מומיה שבגלוי!
ואת המומים ההם רואים מרחוק צופי הלאומיות הטבעית, על כן נעו ועמדו במערכה מתנגדת! וכה יתנגדו רק לְהַמּוּמים, ולא לְעַצְמוּת הציוניות הצרופה. לזאת, אך לחינם ולבלי תועלת יחרפו המחרפים את מערכתם: אלה טובי העם, ברי הלבב, אינם רשאים ואינם רוצים ואינם יכולים להרכין פנים לכל צד, למען הגן בזה על כבוד עצמם!
ובכן אין כאן לא קיפאון, ולא קנאות, ולא העלמת עין מספרים ציוניים; אבל יש כאן דחיפה עצומה ופרהסית מצד הלאומיות המלאכותית בעודה בראשית צמיחתה… טובי העם ההם היו עובדים לטובת הרעיון בכל חיבתם העזה לציון ובכל כוחם הרוחני והגשמי, לולי זָרוּם הלאה בחזקת היד!
תשנה נא הציוניות את מהלכה הבלתי־טבעי, או במילות אחרות: יסיר נא הקונגרס השני כל להטי הדיפלומטיה וימיר התוכנית בתוכנית יותר מתאמת לרוח כנסת ישראל, אשר השתלמותה תלויה רק בהתייסדות ועד מגדולי רבני החרדים – אז יסתפחו כל אותם השכלים הבריאים והלבבות הישרים והחמים על ציון ועל מקראיה, ואחריהם תימשך כללות האומה; אז ייווכחו הכול כי לעומת זרם מים כבירים, שיזרמו כמה מיליונים מעיינים, תהיה כל עבודת אלה העמלים עתה למען הפצת הרעיון רק כְּמַר מִדְּלִי; אז יראו אחינו המערביים את משוגתם ויקראו מטוב לב: "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה!"
****
ואתם רבני טרָאקי ובערעזנא! הפיחו לקץ כנפשכם שבעכם, אבל אל נא תוסיפו לנקר (!) לחינם את עיני העדה בקוץ, שבקֵץ כזה, לבל יאמרו ליצני הדור: "מיניה וביה אבא ליזיל בי נרגא!" *
יהודה ליב צירלסאהן, רב ומ"ץ דק' פרילוקא
* הרב נחום גרינהויז (תרכ"ב–תרע"ה), ממנהיגי 'המזרחי' בראשיתו, רב העיירה טרוקי בליטא.
* על הפסוק "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה" (תהלים קמו, ג) כותב בפירושו למקרא רד"ק (המפרש והמדקדק רבי דוד קמחי, 1160–1235) כי "הוא [האל] יסובבנה [את הישועה] על ידי בני אדם, כמו שסבב תשועת גלות בבל על ידי כורש. וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל על ידי מלכי הגויים שיעיר רוחם לשלחם".
* השנה שעברה.
* רוסיה הקטנה היא אוקראינה, וכוונתו לאותו רב מברזנה שכתב את המאמר שהזכיר את הרד"ק, ושהרב גרינהויז נשען עליו.
* כנראה כוונתו לדברי הרמב"ן לפיהן "ימשחו להם בית ישראל משיח ויכבוש ארצות ומלכים ויבוא לירושלים ויבנה אותה… וברישיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל" (רמב"ן על שיר השירים ח, יג, במהדורת שעוועל [כתבי רבנו משה בן נחמן, כרך שני, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ד, עמ' תקטו]).
* בעלי סמכות.
* האמונה בביאת המשיח – עיקר י"ב בעיקרי האמונה של הרמב"ם.
* כנראה כוונתו לרוכלות ולהלוואה בריבית, שהיהודים נדחקו אליהן. 'כנען' הוא ביטוי לסוחר, והכותב מרמז לפסוק בהושע (יב, ח) "כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב".
* ר' אליהו חיים מייזל, רבה של לודז' משנת תרל"ז ועד פטירתו בתרע"ב. היה מן התומכים ב'חובבי ציון' ובהמשך מן המתנגדים לתנועה הציונית.
* על שם תומס דה-טורקוומדה, האינקוויזיטור הראשי בספרד של ערב הגירוש.
* מסכה. ראו מלכים א' כ, לח; מא.
* קשיטה: ביקורת עצמית.
* היעדר לימוד ועיון.
* תפונה: ספק. ב'המליץ' נדפס "אפונה". האמירה "ספק אם היינו נועדים כאן יחדיו אילו היה המצב אחר" היא חלק מנאום הפתיחה של הרצל בקונגרס הציוני הראשון בבאזל.
* על פי המיתוס על הצלת רומא מידי הגאלים, במאה הרביעית לפני הספירה, בזכות אווזים.
* בכתיב המקובל כיום: יאסון ומנלאוס, שניים ממחוללי ההתייוונות ששימשו כוהנים גדולים בירושלים ערב המרד החשמונאי.
* ד"ר נתן בירנבוים היה זמן קצר יד ימינו של הרצל. כשנתיים לאחר פרסום מאמר זה, ב-1900, נטש את התנועה הציונית ודגל בתרבות יהודית אוטונומית בגולה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה חזר בתשובה ונעשה פעיל באגודת ישראל. כתב העת הברלינאי 'ציון' הנזכר כאן ראה אור בין השנים 1895–1900. הוא נוסד בידי היינריך לווה (אליקים בן-יהודה), ובשלב מסוים בירנבוים נמנה עם עורכיו.
[4] הדברים נמסרו ב'השילוח' (ל"א שנ"ז [=שנה זו]) מאת מר "אחד העם" בתור עד ראייה ושמיעה. [הכוונה למאמר "לשאלות היום א", ב'השילוח' כרך ג' חוברת א – טבת תרנ"ח. המאמר מופיע תחת הכותרת "מדינת היהודים וצרת היהודים" בתוך כתבי אחד-העם בפרויקט בן-יהודה. להלן הפִּסקה המלאה בנוסח המקורי: "אך אין צורך ללמוד הדבר 'מכּללא', כי בפירוש נאמר כן באחת הדרשות האוֹפיציאַליות, שנרשמה בהפּרוֹגרמה של עבודת-הקונגרס בתור 'ביאור יסוד הציוניות' ונתבקרה ע"י ד"ר הרצל קודם שנקראה לפני הנאספים. בדרשה הזאת שמענו דברים ברורים, כי יהודי המערב קרובים מיהודי המזרח למטרת הציוניות, מפני שהם, המערביים, כבר עשׂו מחצית המלאכה: המתת הקולטורה היהודית של הגטוֹ, שעל ידי זה נשתחררו מן העבר הקיים ועומד. והדרשה הזאת זכתה גם היא למחיאת-כפיים ארוכה וגם קיימו וקיבלו הצעת אחד החברים, להוציאה במַחבּרת מיוחדת, כדי להפיצה בישׂראל."]
[5] שם.
[6] במליץ גיליון 192 ש"ע. [המליץ ט' אלול תרנ"ז, 6 בספטמבר 1897. מובאת בו אגרתו של הרב מוהליבר לבאי הקונגרס הציוני, ובו כתב בין השאר כך: "יסוד 'חיבת ציון' הוא לנצור את התורה כפי שהיא מוֹרָשה לנו דור דור בלי כל גירעון ותוספת. אינני מכוון בזה להוכיח לאנשים פרטיים יחידים בהנהגתם, כי כבר אמרו חז"ל: 'תמה אני אם יש בדור הזה מי יודע להוכיח', כי אם הנני אומר זאת בדרך כלל, כי תורתנו שהיא מקור חיינו צריכה להיות יסוד תחייתנו בארץ אבותינו."]
* הרב אשר מיכאל כהן, או ד"ר ארתור כהן, היה הרב של בזל בימי הקונגרס הציוני הראשון.
* "תנא ופליג" הוא ביטוי תלמודי המתייחס לחכם, ומגדיר אותו כבעל סמכות לחלוק על תנאים. כאן תוהה המחבר מה יקרה אם הישמעאלים, כלומר העות'מאנים, לא ישתפו פעולה עם חזונו של הרצל.
* רומז לדברי התלמוד (בבא בתרא ג ע"ב) "לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי", לא יהרוס אדם בית כנסת עד שיבנה בית כנסת אחר.
* התאריך הכפול, 15 ו-27 בחודש, נובע מההבדל בין הלוח היוליאני שנהג ברוסיה עד 1918 לבין הלוח הגרגוריאני המקובל באירופה.
[7] אמנם, אחרי מחאות רבות הופיעה בעיתון 'העולם' התנצלות כי "רק שיחות החברים (Sic?!) תהיינה בשבת" ('המליץ' גיליון 46 צד 4 שנ"ז). אבל מי לא יבין שאין זו אלא התנצלות דיפלומטית? ואפילו תהיה האמת כך, הלא עדיין מוכרחות "שיחות" רשמיות כאלה להתגלם באותיות סטֶנוגרפיות ופרוטוקוליות, ועוד כמאה מלאכות נקיות וקלות מעניינא דיומא… ובכן תקיפות הוועד־הפועל, בצרפה הפעם לעצמה התנצלות־תחבולית, היינו כאשר יאמר הצרפתי:” Coudre la peau du Reward a celle du Lion" (לתפור עור שועל אֶל שֶל ארי!) – הכותב.
* הכוונה למאמרו של הפובליציסט הרוסי סרגיי ניקולאייביץ' יוזָ'קוב נגד הציונות, שפורסם בדצמבר 1897 ועורר הדים בחוגים הציוניים.
* על פי תלמוד בבלי, סנהדרין ל"ט ע"ב, וראו רש"י שם. זהו ביטוי שמשמעותו שמתוך הדבר עצמו מגיעה סתירתו. מילולית: מעצמו ותוכו של היער נוצרת ידית הגרזן [הכורת אותו].