קינה על הפסימיות

כולם נשאה רוח האופטימיות, ולמרבה התסכול אפילו המציאות מעניקה לה צידוקים. אין נקודת אחיזה מחוץ למטריקס

בשנת 1991 יצא לאוויר העולם שיר המופת של קווין The Show Must Go On. השיר פורסם שישה שבועות לפני פטירתו של הסולן האגדי של הלהקה, פרדי מרקורי; ולפי חלק מהפרשנויות, הפזמון המפורסם של השיר התייחס למחלת האיידס שבה חלה מרקורי ולכך שההצגה חייבת להימשך למרות מצבו הרפואי הקשה. בפרשנות חופשית יותר, השיר הוא למעשה פרודיה על אחת מאמיתות היסוד של תרבות המערב. איזו הצגה חייבת להימשך? הכול, כלומר החיים המודרניים: פרסומת, סרט, כלכלה, ממשל, שיטה, קפיטליזם. "On and on, Does anybody know what we are living for?", שואל מרקורי; "ההצגה חייבת להימשך", עונה המקהלה מהמחזה היווני.

ואכן, נדמה שמאז בא לאוויר העולם, הפך המשפט האלמותי הזה למוטו של תרבות המערב – ושל העולם המודרני בכלל – בשינוי קטן בלבד: מהמשפט הוסרה הציניות הטרגית של מרקורי, הומוסקסואל בארון וחולה איידס, ונותרה ממנו רק הרצינות של צו אבסולוטי ומחייב. הוא הפך להנחיה לבני עולמנו הקפטיליסטי-טכנולוגי-פסיכואקטיבי: אל תעצרו לרגע; אל תחשבו; הכול טוב והכול רק הולך ומשתפר; ההצגה חייבת להימשך. יש שיקראו לזה אופטימיות.

לפני כחצי שנה התראיינתי לחברת הייטק צעירה ומבטיחה; הגעתי מזוקן, עם כתמי זיעה בבית השחי ועם כל הסירחון הירושלמי שלי, היישר למשרדיה ההייטקיסטים והמגניבים של חבורת צעירים תל-אביביים. באתי, ראיתי, הפסדתי; אולם לא יצאתי בידיים ריקות. המראיינת החביבה הפנתה אותי לעמוד הפייסבוק 'אנשי העולם החדש'; בתור מעריץ גדול של הסימפוניה בעלת השם הדומה של דבוז'ק, החלטתי להצטרף.

מי הם אנשי העולם החדש? הם הגרסה המצליחה של דור ה-Y. אלה הם האנשים שלא נתנו לייסורי נפשם המדממת לגדוע את חלומותיהם; בלשונו של מייסד הקבוצה, ליאור פרנקל, הם מכונים 'הומו-אדפטוס' – השלב הבא של האבולוציה, האקס-מן של ימינו. אכן זהו כינוי מוצלח למדי לתכונה החשובה ביותר לאדם עובד בן זמננו: היכולת להתאים את עצמך לשינויים הבלתי-פוסקים, או במילים אחרות: היכולת להתאים את עצמך להצגה שחייבת להימשך.

בקהילת העולם החדש, רוב האנשים עוסקים במקצועות הנמצאים בשולי עולם ההייטק, הסטארט-אפים והעסקים הקטנים. לאחרונה פתחתי בעצמי עסק לכתיבת תוכן, ומצאתי את עצמי מיישם לא-מעט עצות שקיבלתי מהחברים בקהילה. האנשים בה נדיבים ומוכנים להשקיע זמן רב כדי לסייע לאחרים, ולפעמים גם כדי להיפגש ולשתף פעולה. חלק לא-קטן מהדיונים בקבוצה חורג מהפרקטיקה ועוסק בנפש האדם; פוסטים רבים, ותגובות רבות עוד יותר, עוסקים בפיתוח המוטיבציה והתודעה; שרשורים אינסופיים עם הרצאות TED, גורואים, סדנאות, ספרים ובלוגים. לכל מקצוע ממשי – או לכל סיפור הצלחה – יש עשרות ירחים שמקיפים אותו: ההוא מרצה על איך הצליח; ההיא מספרת על איך תעשו זאת נכון. במקרים רבים כשמתפזר העשן מתגלה שיש שם הרבה מאוד האדרה עצמית ומעט מאוד תוכן; העניין נראה כמו תוצאת המכפלה של ניו-אייג' והעולם הטכנולוגי של היום.

דרך החיים של אנשי העולם החדש היא החיוביות בהתגלמותה. 'אפשר', 'אתה יכול', 'תאמין בעצמך' הם מטבעות הלשון השגורות על פיה; הרבה תקווה נוכחת שם; הרבה חלומות שמתגשמים; וכמו בעולם שלנו – מעט מאוד, אפילו כלל לא, חלומות שמתנפצים. ההצגה נמשכת, חברים, ויש לנו שלל סדנאות שיעזרו לכם להמשיך לצפות בה וגם לשחק בה. גם כאן מילת המפתח היא אופטימיות.

כחובב 'צייטגייסט' (רוח הזמן) ולמרות כאבי הגב המקשים על הגמישות, אני אכן משתדל להיות אדפטיבי. זה די מצליח – למעט שפת ההשקעות והפיננסים שאני מתקשה לשלוט בה. אבל גם שם, בעולם שבו הממשי והדמיוני הם אותו הדבר, לפעמים אני מוצא רעיונות שאני יכול לתרגם לעולמי שלי.

אחד מהם הוא שיטת ההשקעה של וורן באפט: לשים את הכסף על המדד עצמו ולא על המניות. באפט מייעץ באופן מסורתי להשקיע במשך תקופה ממושכת סכומים נמוכים יחסית במדדי מניות (כמו ה-S&P500). הרציונל הפשוט של השיטה הוא שמשך את תשומת ליבי: לאורך זמן המדד תמיד יעלה, הכלכלה תמיד תצמח; גם אם יהיו קשיים, שואה, משברים כלכליים ומיידוף – השלם, הגדול מסכום חלקיו, יתקן את עצמו וימשיך להתפתח. זוהי הסתכלות אופטימית על החיים ועל האנושות. "ההשתלמות האינסופית" כינה זאת הרב קוק; שאיפה תמידית לאינסוף השתפרות, גדילה וצמיחה; לא משנה מה יקרה על הבמה, בסופו של דבר ההצגה תימשך. משבר כלכלי? בועת נדל"ן? נאסוף את השברים ונמשיך הלאה, נהפוך מהירים יותר, עשירים יותר, טכנולוגיים יותר.

האופטימיות הגיעה גם לעולם הפסיכולוגיה. כפי שאני מבין מהגישושים האחרונים שלי בתחום, העולם הזה עובר בשנים האחרונות שינוי דרמטי: הוא עוזב את הפסיכולוגיה הקלאסית, שנעה בתהליכי רצוא-ושוב על ציר העבר–הווה, ומתמקד בעכשווי, בתפקודי ובמעשי; קואוצ'רים, מומחי CBT, מטפלי NLP ושותפיהם הם דוגמאות מצוינות לכך. חלק מסממני המהפכה הזו קשור למושג 'פסיכולוגיה חיובית'. הזרם המדובר – בניגוד לפרויד וממשיכיו – אינו מנסה למצוא את ההפרעות, המחלות והבעיות ולתקן את הטעון-תיקון. במקום לעבור מרע לטוב, הזרם הזה מתמקד במעבר הקשה-יותר – מטוב לטוב מאוד. הוא מתייחס לאנשים שהחיים שלהם הם בסדר גמור – יש להם עבודה, משפחה וחברים – אבל חסר להם משהו, דבר-מה נוסף שמפריד בינם לבין האושר.

שתי דרכים מרכזיות אל האושר מצאתי בעודי גוגֵל בנבכי הפסיכולוגיה החיובית: מערכות יחסים משמעותיות, וחיים משמעותיים. במילה אחת: משמעות. הולכת וגוברת ההבנה הוויקטור-פרנקלית, שבשביל לשרוד את העולם הזה, בשביל לחיות את הסיבוב הזה באושר, צריך לעשות דברים משמעותיים. מערכות יחסים הן חלק אחד מהעניין, ועבודה משמעותית – כזו שבה האדם מרגיש שהוא משפיע לטובה על העולם – היא החלק הנוסף; יחד הם מאפשרים לבנות חיים מלאים ומספקים.

נשוב בהמשך לתחושת המשמעות, אבל לעת עתה נסכם זאת כך: אם פעם היה אפשר לבוא לפסיכולוג ולהתבכיין בכיף על האופן שבו ההורים ריסקו את החיים, אז כיום גם הפריבילגיה הזו נשללה מאיתנו. הפסיכולוגיה כיום לא מאפשרת לאדם אסקפיזם לנבכי האוטוביוגרפיה שלו, אלא מחליפה לו גלגל בזריזות – כמו במרוץ מכוניות – כדי שיוכל להמשיך ולהתחרות במרוץ החיים המסוכן. פסיכולוגיה אופטימית. סמאלללה.

היו ימים טובים יותר לישראל; כלומר רעים יותר. היו ימים שבהם העולם הזה נתפס כעולם הגרוע ביותר מכל העולמות האפשריים, כלשונו של וולטר, מחברה של יצירת המופת הסאטירית 'קנדיד, או האופטימיות'. ביצירה זו לועג וולטר לתפיסה שלפיה עולמנו הוא עולם טוב ומושלם, ולועג בעצם לכל חשיבה אופטימית באשר היא. הסופר הצרפתי אינו בודד: בעולם הספרות והאומנות ניתן למצוא רבים כמותו – פסימיים מושבעים. יש שיאמרו שזהו החומר שממנו עשויות היצירות הגדולות של כל תרבות; ואולי זה גם משהו שהשתנה בימינו; כיום, התרבות מספרת אומנם גם את סיפורה של השפחה ומציבה לנו מראה שחורה, אולם לרוב היא מספרת רק סיפור אחד – סיפורה של האופטימיות.

תרבות היא אופיום זול – ומצוין – להמונים; אלא שברוב רובה של ההיסטוריה, את הקוק הפסימי הקשה-באמת סיפקו הדתות. "בראשית היו שני אלים. טוב ורע: הטוב לא רצה לברוא את העולם; הרע כן. הוא גנב את זרעו של האל הטוב והצליח לברוא את העולם שלנו, שהוא עולם רע ונורא". שתי השורות האלו הן גרסה פשטנית-להחריד שיצרתי למיתוס הגנוסטי הקדום על בריאת העולם. לפי אותו מיתוס, ניצחונו הגדול של אלוהים במלחמת ששת ימי הבריאה, הוא למעשה התבוסה הגדולה ביותר שלו; בהשוואה צולעת-למדי אפשר לומר שאלוהים כבש את השטחים ולא ממש ידע מה לעשות עם האנשים שנמצאים בהם.

הגנוסטיקה, שיש הסבורים שינקה את השראתה מתורת הסוד היהודית, טוענת שהעולם הזה כולו רע. למה רע? כי הוא הפסיק את הטוב. ומה היה הטוב? השלב שבו אלוהים רחץ את עצמו באמבטיה המוזהבת האינסופית שלו, בלי עדים, בלי מלאכים, בלי בני אדם. אין אנשים, אין חטאים.

זוהי גרסה מעט מוקצנת להנחת היסוד של מרבית הדתות: העולם הזה הוא עולם נחות, מזוהם, בהמי, גס ומדכדך. הנפש האנושית, הנשמה והרוח יודעות שקיים מקום אחר שבו הן יכולות לפרוש את כנפי הדמיון והאמונה, ולהתעלות מעבר לכאן ולעכשיו. כמעט כל הדתות הגדולות שוללות – במעין הנחת יסוד – את הערך שיש לחיים על העולם הזה. אותן דתות, אותם יוצרים, ואותן פילוסופיות קדומות נוצרו על ידי אנשים שלא הבינו את העולם הזה וראו בו את התגלמותה של הטיפשות והאפסות. הם הביטו בבני אדם, בגחמותיהם ובמגדלי הבבל שבנו, ואז הביטו ביקום האינסופי, באלים, בעבר ובעתיד, והבינו עד כמה כל זה חסר ערך, שהרי איך אפשר להבין שהיקום האינסופי הולך ומתפשט ועדיין להתייחס ברצינות לעריכת דין?

התשובה של הוליווד היא סרטים שבהם המין האנושי פורץ את גבולות הזמן והחלל, נכנס אל תוך חורים שחורים, ומפליג לקצה השני של היקום. במילים אחרות: יכול; יכול לכבוש גם את היבשת החדשה והאינסופית. ניל ארמסטרונג כפרעה של ימינו הזועק "לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי".

הבודהיסטים הרימו ידיים מזמן. הם ראו בתשוקה האנושית, וביומרה להשיג עוד ועוד, את שורש הסבל. "הרוחות הרעבות" הם קראו לתשוקה הזו; ובעזרת כלים משני תודעה – כמו מדיטציה – ביקשו להיפטר ממנה. היום המדיטציה הפכה למיינדפולנס שנועדה להגביר את היקף הייצור.

"כן", אמר בעודו רוכן אל מקשי ה-Dell העוצמתי שלו שעוצב על ידי אנשים שלא קראו את 'קנדיד'; "כן", אמר בעודו עונה להודעה בוואטסאפ, "פעם היו אנשים שידעו את מלאכת המרמור ואת ערכה הטוב והמהביל של הפסימיות. כמו באופנישדות ההודיות, כמו בנצרות, היו כאלו שסברו ששורש העולם הזה בסבל תמידי, בייסורים שלא יתוארו, ושגאולת האדם תתרחש רק בעולם הבא או במלכות השמיים". אותה פסימיות הביאה לעולם את יצירות המופת שלו ואת אנשי המופת שלו; היא הולידה מהפכות פוליטיות גדולות ואנרכיזם משובח. הפסימיות הייתה לחמצן ששימש את מטפסי ההרים שביקשו לכבוש עוד פסגה של הרוח האנושית.

ואז הגיעו ניטשה, המהפכה התעשייתית, הנאורות והמהפכה הטכנולוגית ושחטו את אלוהים, ובעיקר – את הפסימיות. הכול השתנה; העולם השתפר; ההצגה הולכת והופכת טובה יותר ויותר (הסדרות שאתם רואים הרבה יותר טובות מבעבר, לא ככה?), והיא – ניחשתם נכונה – חייבת להימשך. אופטימיות מטריאליסטית החליפה את הפסימיות של הרוח.

וגם למי שצריך, כמוני, להתמרמר בשעה שהוא מלקק את ארטיק המגנום שלו, נראה שישנן לא-מעט סיבות לאופטימיות בעולמנו: האנושות הופכת בריאה יותר, אוכלת טוב יותר ואפילו מעשנת פחות. באופן כללי, בעולם יש פחות עימותים צבאיים קטלניים ופחות אנשים מתים כתוצאה מאלימות (אולי תתפלאו, אבל זו התקופה הכי בטוחה בהיסטוריה); תוחלת החיים ממשיכה לעלות, ויחד איתה גם רמת החיים. לפעמים נראה לנו שהאווירה רעילה ומלאת שנאה (בגלל הפייסבוק! וכל הסמארטפונים האלה!) אבל בפועל, נראה שהמרחב הווירטואלי דווקא עושה לנו טובה: הוא מאפשר לבני האדם לפרוק את תסכוליהם על המקלדת, במקום לעשות זאת בחוץ. כך ממלאות הרשתות החברתיות את התפקיד שמילאו בעבר אצטדיונים וקולסיאומים: סובלימציה-לרוע שהופכת את מרחב החיים הממשיים לבטוח ונקי יותר.

המצחיק הוא שאומנם ברור שכמעט בכל פרמטר אפשרי העולם הפך למקום טוב יותר, אך עדיין ישנם כאלו שמנסים להיאחז בטרוניות הישנות: גזענות, רדיפת המיעוטים, סוף הדמוקרטיה, וכל מיני מלחמות דון-קיחוטיות שכאלה. 'פסימיסטים-דמיקולו' היה קורא להם מאיר אריאל. בחייכם, השוו כל פרמטר של תקופתנו לתקופות עבר וגלו שהאנושות נמצאת בעידן הנאור ביותר שלה. איני מאמין שכל אותם מקטרים היו מסכימים לחזור לתקופה אחרת לוּ הייתה ניתנת להם האפשרות. לפעמים בא לי לנער את הפסימיים של היום ולהגיד להם: "אתם פשוט עושים עבודה גרועה", אלא שלמעשה הם עושים עבודה מצוינת.

אני כותב "מצוינת" ומתכוון לכך שהפסימיים של ימינו הם לא מה שאתם חושבים: הם לא משרתים את האל שהתנגד לבריאת העולם; אלא דווקא את האל 'הרע' שברא אותו. במילים אחרות: הם משרתיה של האופטימיות. הם ממציאים שדים רק כדי שבני האדם ירגישו שיש עוד מה לשפר, שיש בשביל מה להילחם. הם מספקים לחברה נטולת ערכים – מלבד ערך האושר – תחושה של דחיפות וצורך במאבק. הם מספקים מרד לא-נצרך לחברה שזקוקה למרד כדי להבטיח את קיומה; הם השבת שמאפשרת את ששת ימי השעבוד; הם אשליית החירות שמאפשרת את הכליאה. לוחמי הצדק של ימינו הם יצרניה של גלולת הסומא שמחולקת בעולם החדש והמופלא שבו אנחנו חיים. הם מספקים את תחושות המשמעות הפיקטיבית שמאפשרת לבני האדם להמשיך במרדף אחר האושר (The Pursuit of Happyness).

וכך, בעולם כה מוצלח וכה גדוש במצליחנים ובהצלחות, חלפה לה מן העולם הפסימיות האמיתית, הטהורה, זו ששוללת את החיים מעצם היותם קצרים וגיבוב של הבל הבלים. כך נשארנו כולנו בתוך מכונת כביסה עולצת, שמחה, מפרגנת, מתמנגלת, מצ'פרת. הצגה אנושית כזאת שלעולם לא תיפסק. כפי שכתב פרדי מרקורי ז"ל: "Inside my heart is breaking / My make-up may be flaking / But my smile still stays on".

שמונה שנים לאחר מותו של מרקורי הגיע לעולם 'מטריקס' – סרט שהפך למושג שנשחק כמו להיט בגלגל"צ. מטריקס היה אולי הניסיון האפקטיבי האחרון לומר לאנושות: אותה הצגה שצריכה להימשך היא שקר משוקר. אנחנו מנוהלים בידי מכונות, רשתות חברתיות (שאז עוד לא היו) ואלגוריתמים. המוח שלנו משתנה ואנו אפילו לא יודעים זאת; אנחנו מלאכותיים יותר מתמיד, טיפשיים יותר מתמיד וחלולים יותר מתמיד; מנצלים אותנו ואנחנו מחייכים כל הדרך אל הלייק. ובכן, חוות החיות של אורוול נסגרה, אולם נבואת הזעם של אלדוס האקסלי התבררה כנוראית הרבה יותר.

אלא שמטריקס – כמו 'המופע של טרומן' וכמו כל אותם יחידים שניסו להשמיע קול אחר – נבלעה באוקיינוס המידע של ימינו ובאתוס האופטימיות חסרת המעצורים. האמת, למי בכלל אכפת מהאמת? מה המחיר שאנחנו משלמים על אובדנה של הפסימיות: שגשוג חסר מעצורים? רמת חיים גבוהה? קפיטליזם במיטבו? אם רף הסבל ירד ורמת האושר עלתה, למה בכלל צריך לענות על שאלתם של העומדים בשער המרמור וזועקים שוב ושוב "הכול זיוף!"?

למה באמת?


אמרי לוי סדן הוא עיתונאי, בלוגר ומרצה.


 

 

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *