קיצור תולדות הישראליות / נתנאל אלינסון

קיצור תולדות הישראליות / נתנאל אלינסון

ידיעות ספרים, 2021 |  440 עמ'

אל ספרו של נתנאל אלינסון אינני מגיע כמבקר נטול פניות. ראשית, מפני שאת רעיונותיו וגישתו של אלינסון אני מכיר שנים לא מעטות, ועוקב אחריהם בעניין ובאהדה. אפילו במכינה שייסד בערבה זכיתי לבקר. יש בינינו שותפות בנקודת המוצא הערכיות, ואנו חולקים שאיפות דומות ואופטימיוּת דומה באשר לעתידה של החברה הישראלית.

שנית, כי ספרו של אלינסון נטוע באותה נחלה שבה נטוע ספרי שלי, 'הברית הישראלית'. לא רק השם דומה, גם המסגרת: התבוננות ממעוף הציפור ההיסטורי בסיפורו של עם ישראל, על נפתולי ייחודו וייעודו, וניסיון להסיק ממבט-על שכזה תובנות באשר לנדרש מאתנו, כחברה לאומית, בעת הזאת. וכמו כל שני יהודים העסוקים באותה סוגיה, אף כאן יש בינינו מחלוקת, כמעט היפוך: בספרי ביקשתי להבין את הישראליות כחוליה בשלשלת רחבה יותר של תולדות היהדות, חוליה שתצטרף בסופו של דבר לרצף רב העוצמה של התורה שבעל-פה; ואילו אלינסון מבקש להציג בפנינו מושג רחב של 'ישראליות', שבו היהדות היא חלק מן התצרף. במקום ישראליות כחוליה בסיפור היהודי הגדול, היהדות מוצגת כמופע אחד מתוך התופעה הישראלית הרחבה. אומנם, בנקודת-מחלוקת זו אני מוצא את ספרו של אלינסון מעניין ומעשיר, וגם אם לא 'עברתי צד' בעקבותיו, אין ספק שהפנמתי נקודת מבט נוספת וחשובה.

'קיצור תולדות הישראליות' הוא ספר גדול. גדול ביומרה שלו, לזקק את אתגרי-העל של הישראליות היום מתוך פרספקטיבה היסטורית ארוכה, ועל הדרך לתת שורה ארוכה של שיעורים מצוינים בהיסטוריה ובתנ"ך, בשפה ובדרך שאינם מצריכים כמעט ידע מוקדם. הוא גדול גם בעושר המרשים של רעיונות שמופיעים בו, חלקם מפתיעים וחדשניים, שהיו יכולים לפרנס כמה ספרים. זהו אפוא ספר רב ערך לכל מי שהנושאים הללו יקרים לליבו – ועם זאת אפשר שהעושר הזה מכביד מדי, בבחינת תפסת מרובה.

הספר מחולק לשישה חלקים. בשני החלקים הראשונים משרטט אלינסון את המאפיינים הבסיסיים של עם ישראל וארץ ישראל: עם שנולד בגלות, וקיבל כנחלה חבל ארץ שכמעט בלתי אפשרי לכונן בו ציוויליזציה פורחת ובת הגנה. בכתיבה משכנעת וסוחפת מבסס אלינסון בחלק זה את האנומליה של הסיפור הישראלי הגדול, מראשיתה של ההיסטוריה. בחלק השלישי מבקש אלינסון להציג את הדיכוטומיה הגדולה של זמננו, מחלוקת השמאל הימין העולמית, כשורש המחלוקת שקורעת את החברה הישראלית ל'ישראלים' ו'יהודים'.

שלושה חלקים ראשונים אלה מהווים מעין מבוא או תשתית לשלושת החלקים הבאים – החלק הרביעי, העוסק בשבטים, החמישי, העוסק ביהדות המודרנית, והשישי, העוסק בישראל של ימינו. החלק הרביעי הוא אולי החידוש המשמעותי ביותר של אלינסון, ובו מתואר כיצד ההיסטוריה של עם ישראל מאופיינת במשך הדורות בדומיננטיות של שבטים שונים, כל אחד בזמנו, ובהתאם לכך בהופעתם של מרכזים באזורים שונים בארץ ובעולם. כבר כאן מוצגת בקצרה ההיסטוריה של העם היהודי מימי האבות ועד ימינו, כפי שעוד תוצג מכמה זוויות בהמשך הספר. ה'יהדות' על פי אלינסון היא רק חלק מתמונה כוללת יותר: שבט יהודה ותרבותו היו הדומיננטיים בימי בית ראשון ובימי בית שני, אבל לפני ואחרי תקופות אלה אזורים ושבטים אחרים היו דומיננטיים: שבטי שמעון ולוי עיצבו את חיי ישראל במדבר, ראשית המלוכה נעוצה הייתה בבנימין, המשנה שעיצבה את היהדות ההלכתית פותחה בגליל התחתון, המהפכה הגדולה של העת החדשה היהודית החלה בצפת שבגליל העליון והדומיננטיות של העידן הנוכחי מצויה בנחלתו של שבט דן. ברצף וירטואוזי של פרקים מוליך אלינסון למסקנה המרהיבה כי "לאורך ההיסטוריה הישראלית כל אחד מאזורי ישראל הקטנה היה פעם אחת ויחידה 'אזור המרכז', שבו היה רוב העם ובו נוצרה היצירה התרבותית והרוחנית של התקופה".

החלק החמישי הוא סקירה של ההיסטוריה היהודית המודרנית, בפריזמה של ארבע מהפכות: שבתאות, חסידות, חילון ולאומיות. זוהי סקירה חיונית וחשובה, הנעשית בשפה פופולרית ותוך קיצורי דרך אופייניים לסוגה (שעוד נעיר עליה לקמן), אך ביחס למצופה היא כתובה מתוך מידה מרשימה של הבנה היסטורית והימנעות מקלישאות גסות. אחת ההברקות של החלק היא העמדת המהפכה הציונית כתוצאה של צירוף הכרחי של שלושה מרכיבים: מרד, מסורת ולאומיות. נוסף על כך, בפרק רב ערך מבחינה היסטוריוגרפית, מתקן אלינסון את הנראטיב הציוני ומראה עד כמה הגורמים המסורתיים (מה שכונה לעיתים 'היישוב הישן') העניקו תשתית הכרחית למפעל הציוני וחידשו למעשה בעצמם חלק מחידושיו.

החלק השישי מבקש להביא את כל זה אל ישראל של ימינו ואל ויכוחיה הפוליטיים. הוויכוח על יהודה ושומרון, הדומיננטי בשיח הישראלי כבר חמישה עשורים, הוא בעצם ויכוח שאינו נובע מהדילמות הקשורות לפלסטינים או לדמוגרפיה וביטחון, אלא מן המאבק הבסיסי בין ההר לשפלה, או בלשונו של אלינסון בין האתוס הפרטיקולרי והחשדני של יהודה לאתוס האוניברסלי והליברלי של דן. המחבר מייחס חשיבות רבה להצלחתה של אומת הסטארט-אפ, רואה בה ביטוי עמוק לבשורה הישראלית של הדור הזה, וביטוי לדומיננטיות של האתוס ה'דני'. תל-אביב היא המרכז של הישראליות בדור הזה, קובע אלינסון, כפי שצפת הייתה מרכז הישראליות של המאה ה-16. אי אפשר כמובן לוותר על ירושלים, ועל הממד ה'יהודי': בה, לפי אלינסון, תלויה האפשרות להעניק להצלחה הטכנולוגית את רובד המשמעות והמוסר. לכאורה זו האמירה או הקריאה שהספר כולו מוליך אליה, אך היא עצמה נותרת עמומה ומעט מאכזבת.

הקריאה בספר מעלה עוד לפחות שתי נקודות חשובות של ביקורת. הביקורת הראשונה קשורה אל הסוגה: אלינסון הוא מדריך ותיק וכריזמטי, וכדרכם של מדריכים, התזות שהוא מציג עקביות 'מדי' ויוצרות תמונה יפה שבה הכול תואם – דבר כמעט בלתי אפשרי כשמדובר בהיסטוריה. אלינסון אף לא התאפק מלכלול בספר שוב ושוב מעין טבלאות סיכום, המיטיבות לסכם את המהלכים הרעיוניים-היסטוריים ומדגישות את הצורניות המושלמת שלהם – שלמות שהיסטוריונים בפרט ומבוגרים בכלל עשויים לראות בה גורם מערער ולא מחזק.

הביקורת השנייה קשורה לתוכן. התיאור של הימין והשמאל, בחלק השלישי, מיושן מדי: הוא מתעלם לחלוטין מהפרוגרסיביות המאפיינת את השמאל בן זמננו, ומקשר באופן שאינו משכנע בעיניי בין שאלות טבע האדם – ברוח הגותו של תומס סואל – למחלוקות הימין והשמאל של ישראל. זוהי בעיה מהותית. שכן כתיבה המבקשת להציג תזה שמעלה על נס אחדות והרמוניה בין היבטים שונים, עושה לעצמה עבודה קלה מדי כאשר היא מניחה באגף השמאלי של המשוואה את השמאל הציוני הישן והטוב. הערעור העכשווי של כל הקטגוריות בשמו של אידיאל 'שוויון' הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני מי שעתיד החברה הישראלית יקר לו – ועם אתגר זה הספר אינו מתמודד כלל.

רוחו הטובה של הספר, אוהבת העם והארץ, הופכות אותו לספר שאסור להתעלם ממנו. חידושיו הרבים יותירו אותו, כך אני מאמין, לא רק בזירת הספרים המעוררים תגובות אלא גם בזירה של הספרים שטבעו חידושים מושגיים ותובנות שיישארו איתנו בשנים הקרובות.