קריאה ראשונה, אוקטובר 2019

שירה ופוליטיקה בין יישוב למדינה

תמר וולף-מונזון

אוניברסיטה משודרת – משרד הביטחון ומודן, 2019 | 346 עמ'

"שירה ופוליטיקה", אומרת המחצית הראשונה של הכותרת – אף כי הנושא אינו שירה ואינו פוליטיקה, ואפילו לא כל כך הממשק ביניהן אם יש כזה, אלא שירה פוליטית והשאלה אם וכיצד היא מסוגלת לשכנע ולשנות תודעה, ואם זו מטרה לגיטימית לשירה. "בין יישוב למדינה", אומרת מחצית-הכותרת השנייה – וכאן דווקא הכוונה לימי היישוב וגם לימי המדינה, ואילו "בין" מכוון להבדל ביניהם: באופן לא מפתיע מתגלה בספר הפער בין הגישה הלאומית, החיובית בסך הכול, המבקשת לנסוך רוח עשייה, של השירה הפוליטית המרכזית בתקופת היישוב – לבין הסטת הדגש אל הכאבים, הספקות, ולא-פעם גם התבוסתנות והאמפתיה לאויב, האופיינית לזרם המרכזי והמוכר של השירה הפוליטית בימי המדינה.

המפנה, כך מצטייר מן הספר, אירע כאשר התפצלה שירת מלחמת העצמאות, ובפרט השירה על אודותיה בשנים שלאחר מכן, בין הגישה המרוממת והמדגישה את נצחיות המתים לבין גישה ריאלית קודרת. באורח מעניין, אפילו שיר-שיא לאומי כ'מגש הכסף' של אלתרמן מדצמבר 1947 מתגלה כסנונית ביקורתית: מוכמנת בו לדעת המחברת ביקורת על הנתק בין "האומה" המדברת גבוהה גבוהה לבין הנערה והנער הלוחמים. אך המפנה החריף באמת שייך למשבר שלאחר מלחמת יום כיפור, ובעיקר למלחמת לבנון הראשונה, המלחמה הראשונה שניהלה ממשלת ימין: כאן הייתה השירה הפוליטית הישראלית לשירת-הנגד.

הרצאותיה של פרופ' תמר וולף-מונזון המעובדות ומוגשות בספר זה בנויות על ציר שתחילתו מעין שאלת מחקר או תהייה עקרונית-תיאורטית, השאלה בדבר ה"לגיטימיות" של השיר הפוליטי כמעשה-אמנות מחד גיסא ומידת יכולתו "להשפיע" מאידך גיסא – ורובו בחינה אמפירית כרונולוגית המבקשת לענות על השאלה. אך הבחינה אינה שיטתית, כי אם מדגימה. אין הספר הזה "היסטוריה" של השירה הפוליטית בארץ ישראל המנדטורית ובמדינת ישראל. אין הוא עוקב אחר כל המגמות, ויש יוצרים ויצירות חשובים מאוד שכלל אינם מוזכרים בו. סקירה זו אינה מטרתו. את התשובה לשאלות המחקר שלו הוא נותן על פי דוגמאות. רובו של הספר הוא, משום כך, מעין מבחר מאמרים המעיינים במקרי מבחן של משוררים מרכזיים ואירועים היסטוריים מחוללי-שיח.

כך עוסק למשל פרק אחד בהשוואה בין שירי-הזמר שנכתבו על נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי בשתי תנועות בעלות אתוס מנוגד, תנועת העבודה הדפנסיבית ותנועת בית"ר, ברית יוסף תרומפלדור, המפארת את רוח הלחימה; ופרק אחר, לקראת הסוף, מעיין בשירי מלחמת לבנון של דליה רביקוביץ, הפעם שירה קנונית ולא שירי זמר, ומנסה להראות כיצד המשוררת פיתתה כביכול את הקורא בעל העמדה המנוגדת לשלה, הקורא התומך בממשלה ובצורך במלחמה, לחשוב תחילה שהשיר כלבבו ואז להנחית עליו מהלומה של התהפכות (טענה לא משכנעת כל כך לטעמי, שכן הקורא יודע מלכתחילה עם מי יש לו עסק).

מונזון מגלה אם כן גמישות באשר למונח "שירה", באשר היא דנה גם בשירה פובליציסטית ואף בשירי-זמר. מעניינת מכך גמישותה באשר למונח המשלים, "פוליטי", שבמושג שירה פוליטית. היא משוחררת מתיאוריות הרואות כשיר פוליטי רק שיר הקורא תיגר על מוסכמות הגמוניות (ולשיר המאשר אותן הן קוראות שיר אידיאולוגי), ומנגד היא מתנערת מגישות הרואות בפעולה הפוליטית של שיר מעשה השולל ממנו את זכאותו להיחשב אומנות.

כך נוצר בספר דיון פתוח ומגוון, המתעניין בדוגמאות לגילויים השונים של הממשק בין שירה להשקפת עולם אקטואלית. לכן, אגב, מוזר היה למצוא בהרצאה האחרונה, המרעננת בנוף המקובל של השירה הפוליטית הישראלית, על שירת מתנגדי ההתנתקות, את האמירה שסיוון הר-שפי "אינה יכולה לכתוב שירה פוליטית, משום ששירתה מורכבת ומרובדת, וחותרת לעולם סימבולי עתיר הקשרים ומשמעויות"; שכן דווקא קריאותיה המרתקות של המחברת לאורך הספר בשירים פוליטיים שונים הראתה מה רב כוחה של שירה פוליטית טובה ביצירת מורכבות וריבוד, סימבוליקה והקשרים ומשמעויות.

הספר הוא קובץ הרצאות רדיו, במתכונת המוכרת של סדרת 'אוניברסיטה משודרת' של גל"צ; מתכונת של מרצה יחיד, שעברה מן העולם כבר לפני ארבע שנים והומרה בשיחת-רדיו בין שניים. הסדרה של וולף-מונזון שודרה עוד בשנת 2012, במתכונת ההיא. הספר כפול ואף משולש בעוביו מן החוברות הזכורות לקוראיה הוותיקים של סדרת אוניברסיטה משודרת – אף כי מספר הפרקים-ההרצאות הוא כתמיד 13, כמידתו של סמסטר. משהו בהשמנה הדרסטית הזאת של הכרך מוסבר בעימוד המרווח והנעים שלו, באותיות המוגדלות. עוד תרומה יש לעובדה שבהרצאות משובצים קטעי שירה. אולם נראה שהסיבה העיקרית נוגעת למהותו של הספר, הנראה ברובו יותר כאוסף מחקרים שנתפרו יחדיו היטב מאשר כקורס רדיו משוכתב. ניכר כי לאורך שבע שנות ההכנה הארוכות נוצל המעבר מהפורמט הלוחץ של 23 דקות שידור אל הכר הנדיב של הנייר כדי להעשיר מאוד את ההרצאות – עד כדי כך שלא ניכר שהדברים נאמרו תחילה על-פה. מופיעות פה הערות שוליים ארוכות, הדיונים מתרחבים, יש פנאי לעיון רציני בשירים, ואחדות מההרצאות, כך ניכר, הן, כל אחת, סיכום של מחקר שלם של המחברת.

צ"א


גישת התמורות

שיטה חדשה בפרשנות התורה

חזי כהן ואביעד עברון (עורכים)

גישת התמורות

מגיד וישיבת מעלה גלבוע, 2019 | 288 עמ'

"גישת התמורות" הוא כינוי למתודה חדשה לפרשנות המקרא, ובייחוד "תורת משה" – חמשת חומשי התורה – שפותחה בידי רבנים, מורים ותלמידים של ישיבות הקיבוץ הדתי. בראשם הרב אביה הכהן, שלימד תקופה ארוכה בישיבת עין-צורים (שנסגרה בשנת תשס"ט), והרב דוד ביגמן, מראשי ישיבת מעלה-גלבוע (גילוי נאות: כותב שורות אלו הוא בוגר הישיבה). גישת התמורות מצטרפת לקבוצת מתודות פרשניות מודרניות שעיקרן תגובה לביקורת המקרא המחקרית.

הכרך כולל אחד-עשר מאמרים. שלושת הראשונים הם מאמרי "מבואות": מאמר של ד"ר חזי כהן הסוקר באופן ביקורתי את הגישות הפרשניות המרכזיות שהתפתחו כמענה לבעיית הסתירות המופיעות בתורה, ופורס את קווי המתאר של הגישה החדשה ואת האופן שבו היא חומקת מחסרונות קודמיה; ושני מאמרים העוסקים במשמעויות ובאתגרים התאולוגיים והערכיים שהשיטה מציבה, מאת הרב דוד ביגמן ומאת הרב יהודה גלעד. אחריהם מופיעים שבעה מאמרי "עיונים" מאת רבני הישיבה ותלמידיה, ומאמר חתימה מאת הרב אביה הכהן.

רוב מאמרי העיונים פורסמו בעבר בבמות שונות, והם מתפרסמים כאן מחדש בעיבודים נדרשים. אולם כאן הם מתכתבים אלו עם אלו ועולים יחד לכדי מארג לכיד למדי, המציג פנים שונות ומשלימות של השיטה: תמורות בחוק ותמורות במשמעות החוק; תמורות הבאות לידי ביטוי בחטיבות מקראיות שונות ותמורות הבאות לידי ביטוי ברבדים שונים בתוך חטיבה אחת; תמורות בעלות אופי מוסרי ותמורות בעלות אופי פולחני. לא כל המאמרים שווים ברמת השכנוע של טיעוניהם, אולם כמכלול הם מציגים מנעד של פוטנציאל ומשמעות הטמונים בשיטה.

גישת התמורות היא חידוש בעולם פרשנות התורה: חידוש מרענן – ובה במידה חידוש העלול לעורר רתיעה. אף שהגישה התפתחה על פני כמה עשורים, ואך שבמאמרי המבואות משוקע מאמץ מבורך, נדמה שהמשמעויות התאולוגיות של תפיסה זו, לטב ולמוטב, טרם מבוררות. קווי דמיון רבים קיימים בינה לבין הגישה ללימוד התלמוד שהתפתחה בישיבות הקיבוץ הדתי, המכונה לעתים "גישת הרבדים", ואשר בעשור הקודם עוררה פולמוס מוגבל בעולם הישיבות הציוניות. המחברים מקפידים להבחין בין הגישות, שכן גישת הרבדים מניחה שהתלמודים שבידנו הם מעשה עריכה מאוחר שאיחד מקורות שונים, הנחה מקבילה לזו שביקורת המקרא מניחה לגבי המקרא – ואילו גישת התמורות דוחה את ביקורת המקרא ומבקשת להתמודד עמה מתוך נאמנות לעיקר "תורה מן השמיים", קרי התורה כולה כנובעת ממקור אלוהי יחיד.

ועדיין, עיקרן של גישת התמורות ושל גישת הרבדים אחד הוא: התורה, בין שבכתב בין שבעל פה, מותירה עדויות לתהליכי התפתחות החלים בה, למען ישכיל הלומד את דרכיה ונתיבותיה: את הכיוונים שהיא מושכת אליהם, במסגרת הדינמיקה שבין העולמות העליונים והתחתונים, ואת יחסי הגומלין בין התגלות השם בהר סיני לבין התגלותו בעולם שברא ובהיסטוריה של עם ישראל.         

א"ש


בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי

חירות, ישות וקוקטייל משמש

שרה בייקול

מאנגלית: עתליה זילבר

בבית הקפה
עם עובד, 2019 | 414 עמ'

נדמה שאין דומה לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית בעוצמת החלחול שלה לא רק לחוגים אקדמיים אלא אף לתרבות על כל מופעיה, לפוליטיקה ולתודעת הזהות של דורות שלמים הנוהים אחר "אותנטיות" ו"משמעות". לא מעט תופעות הנמשכות ומתגברות עד היום מוצאים את שורשיהן בתנועה זו. אלו כוללים, למשל, את תפיסת החובה האתית החלה על אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה להיות "אקטיביסטים" חברתיים; את העיקרון הקובע כי עמדתו של הצד החלש או "המדוכא" היא לעולם בעלת עליונות מוסרית; ואת נהייתן של אסכולות אינטלקטואליות אחר השמאל המרקסיסטי.

הכרך שלפנינו הוא כעין ביוגרפיה אינטלקטואלית של תנועה זו. המחברת מתחקה אחר חייהן ורעיונותיהן של דמויות מפתח של הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, ובאופן מעניין ביותר, גם אחר מערכת הקשרים ביניהן. עיקר העלילה נסוב על שתי דמויות מפתח: מרטין היידגר, "האב הרוחני" של האקזיסטנציאליזם, שמעולם סירב להכיר בצאצאו – וז'אן פול סארטר, הדמות המזוהה ביותר עם הגות זו. אלה הם צירי הספר המרכזיים, אך דמויות נוספות נידונות בו בפרוטרוט, בראשן דמויות מרכזיות כסימון דה-בובואר, אלבר קאמי ומוריס מרלו-פונטי (דמות מוכרת מעט פחות, הזוכה לעדנה בכרך זה), ודמויות רבות נוספות שהיו חלק מהצייטגייסט, רוח-הזמן,הקיומי. המחברת מתעכבת גם על פילוסופים חשובים שהגותם היוותה המצע לאקזיסטנציאליזם, כגון סרן קירקגור, פרידריך ניטשה ואדמונד הוסרל.

הספר אינו מסתפק בתולדות התנועה ורעיונותיה, אלא הוא רפלקטיבי וביקורתי כלפיה באופן מופלא. צד זה של החיבור בא לידי ביטוי בשני אופנים. המחברת מתמקדת, כמקובל, באופן שבו השפיעו על רעיונותיהם של גיבורי החיבור ההיסטוריה האישית והאישיותית שלהם, כמו גם מאורעות התקופה – בעיקרם מלחמת העולם השנייה, הקומוניזם והמלחמה הקרה. אך לצד זאת היא שמה דגש רב באופן שבו רעיונותיהם השפיעו על יחסיהם אלו עם אלו, שהיו, באופן עקבי, טעונים ומרובי מחלוקות, ועל יחסם לאירועים הפוליטיים שבתוכם פעלו. יחסיהם הבין-אישיים של האקזיסטנציאליסטים ומעורבותם הפוליטית היו רוויי כשלים, לעיתים קרובות בלתי עקביים, והובילו אף לעמדות בעייתיות ביותר – והביקורת עולה מאליה.

לצד זאת שוזרת המחברת בספר עוד מיני-ביוגרפיה אחת – את זו שלה עצמה, או ליתר דיוק את תולדות יחסיה שלה עם ההגות האקזיסטנציאליסטית: החל בהתלהבות הנעורים שאחזה בה בימי התיכון והאוניברסיטה, המשך בהתפכחות שבאה אחריה, וכלה בשיבה הבוגרת אליה לרגל כתיבת הספר. בתוך כך היא מבקרת מעת לעת באופן ישיר את הרעיונות שעמם הזדהתה פעם ואשר כיום היא מסויגת יותר כלפיהם. אך גם צדדיו החיוביים או החזקים פחות של האקזיסטנציאליזם מוצגים מתוך נדיבות ראויה ואמפתיה כלפי גיבוריה.

הספר קולח, נעים לקריאה ומרתק. הרעיונות הפילוסופיים המובאים בו מוסברים באופן ידידותי ככל האפשר, וקוראים נטולי הכשרה פילוסופית בתחומים הרלוונטיים עשויים למצוא בו מבוא מועיל להגות זו. עם זאת, ייתכן שהקריאה תהיה להם לעיתים מאתגרת. הספר מומלץ לקריאה, ולא רק למתעניינים ישירות בתחום.            

א"ש


אירופה אחרי הרפורמציה

דינמיקה של תמורות

היינץ שילינג

מאנגלית: צילה אלעזר

החברה ההיסטורית הישראלית, 2018 | 100 עמ'

השיח ההיסטורי על תולדותיה של אירופה מעמיד בדרך כלל את הלאומיות המודרנית כיורשתה המורדת של הכנסייה. משחדרה החילוניות אל החברה האירופית, אומר הנרטיב השגור, החליפה המדינה את הדת. הנרטיב ממשיך לרוב אל הניסיון להתנער ממדינות הלאום, כפי שהתנערה אירופה קודם לכן מן הנצרות. 

היינץ שילינג, מן ההיסטוריונים המוערכים והמעוטרים ביותר הפועלים כיום באירופה, סבור אחרת. שילינג מתמחה במיוחד בניתוח השלכותיה של הרפורמציה: אותה מרידה בסמכותה הכוללת של הכנסייה הקתולית, שטלטלה את אירופה לעידן של מלחמות דת, הגירה פנימית ופולמוסים תיאולוגיים חריפים. שילינג מראה כיצד הרפורמציה יצרה למעשה את החברה האזרחית, באמצעות תהליך של קונפסיונליזציה – או שמא 'הדתה'. ראשית המאה ה-17 ראתה מעבר מכנסייה חובקת-כול, מרוחקת, כללית ומסואבת למדי, אל עולם חדש שבו פועלות שלל קבוצות דתיות התובעות מחסידיהן מחויבות יומיומית לערכים ומטַפחות קהילות בעלות מוסר גבוה. הזהות הדתית הפכה ל'דבק' של החברה, והפלורליזם הדתי אפשר את צמיחתן של זהויות שהפכו לתשתית מדינות הלאום המודרניות, וסללו את הדרך לשורה של ערכים חילוניים.

קשה להציג כאן בקצרה את מלוא התֶזה של שילינג – ואפילו הספרון אינו מנסה לעשות זאת ישירות, אלא בעיקר מציג את התזה הכללית ומפנה לשלל ספריו המפורטים של שילינג וחבריו. אך פרסום סדרת הרצאות זו של שילינג היא בשורה של ממש למתעניינים הישראלים בהיסטוריה של אירופה: אף לא אחד מכתביו של מחבר פורה זה לא תורגם עד כה לעברית, ובכלל, נדמה שהמחקר הענף המתרחש באירופה על אירופה – במקרה זה, בגרמנית ובהולנדית – אינו מוכר לחובבי ההיסטוריה כאן.

ניחוח של כובד ראש, בריחה מתבניות גדולות וניתוח מורכב, זהיר ונקודתי נמסך על הקורא, וזאת לצד מסקנות המשרטטות תמונה היסטורית רחבה. זהו סוג של היסטוריה שלא רגילים לפגוש, והוא מציג תמונה מורכבת ועשירה הרבה יותר מזו המצויה בתמונת העולם שמחזיק כל ישראלי שאין זה תחום עיסוקו העיקרי. ההיסטוריה של המערב בכלל ושל אירופה בפרט מהווה תשתית להרבה מן ההכרעות הערכיות, האינטואיציות המוסריות ושיקולי ההכרעה המלווים את כולנו במגוון רחב של נושאים – מאמונה ותרבות ועד לסוגיות של מדיניות ומוסר; אשר על כן הנהרת התמונה ההיסטורית בצורה מדויקת ומכוונת אינה עניין של מה בכך. נקווה שתרגום זה יהווה סנונית של תרגומים נוספים מן השיח המתנהל ביבשת הקרובה.

י"ש


לאומיות ליברלית: אנתולוגיה

עורך: עמית איזנמן

המכון לאסטרטגיה ציונית, 2019 | 107 עמ'

שלא כמקובל במדינות רבות אחרות, דוגמת ארה"ב ובריטניה, ושלא כבתקופת ראשית הציונות וקום המדינה, מחנות פוליטיים בשיח הישראלי נוטים פחות להזדהות על פי מושגים אידאולוגיים נושאי תוכן ויותר במושגים היחסיים "ימין", "שמאל" ו"מרכז". דווקא בעת האחרונה יש רנסנס מסוים של הזדהות אידאולוגית מובחנת בין המחנות הפוליטיים בישראל ובתוכם – ובימין בפרט. כך המושג "שמרנות" תופס תאוצה בחוגי ימין (בין השאר מעל דפי כתב עת זה), והמאבקים סביב מובנו הנכון של "ליברליזם" וסביב השאלה לאיזה מחנה יש לשייכו מצאו את דרכם גם לארץ.

בכרך שלפנינו תורם המכון לאסטרטגיה ציונית את תרומתו למגמה חיובית זו. מדובר באנתולוגיה המאגדת מאמרים, פרקי ספרים ונאומים סביב המושג "לאומיות-ליברלית" שהמכון מבקש לקדם כעיקרון המאגד של הימין הישראלי. בין מחברי הקטעים הוגים, חוקרים, משפטנים ופוליטיקאים, מראשית העת החדשה ועד ימינו, בהם ג'וזפה מציני, זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין, חיים גנז, רות גביזון ומייקל וולצר. מדובר בקובץ רב ערך שממנו ניתן ללמוד על מושג זה מזוויות שונות ומתוך פרספקטיבה היסטורית.  

ניכר שהושקעו עבודה ושיקול דעת באיתור ובחירת הקטעים המתאימים לאסופה זו, אולם בזאת התמצתה המלאכה, וחבל. החיבור וקוראיו היו נתרמים רבות מתוספות אופייניות לכרכים כאלו: קטעי הקדמה ובהם פרטים על המחברים וההקשר ההיסטורי שהדברים נכתבו בתוכו; ומאמר פתיחה, המספק מבט רחב על המושג העומד לעיון ומציג את ההיגיון שמאחורי בחירת הטקסטים וסידורם. נייחל למהדורה חדשה ומשודרגת של האנתולוגיה על פי קווים מוצעים אלה. 

א"ש


שווה לך

ההיגיון הסמוי שעומד בבסיס המוטיבציה שלנו

דן אריאלי

מאנגלית: גיא הרלינג-פישר

שווה לך
ידיעות ספרים, 2018 | 147 עמ'

בספרו החמישי מתמקד הפרופסור לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית דן אריאלי בסוגיית ההנעה האישית. מה גורם לאנשים לקום בבוקר ולהתחיל לפעול. במקום עבודתם, אבל גם בחייהם הפרטיים. ספריו של אריאלי הם רבי מכר, וניכר שהוא עלה על הנוסחה המנצחת: שילוב של מחקרים פסיכולוגיים, דוגמאות מחברות הייטק מפורסמות, וגם סיפורים אישיים. תיאוריות מורכבות מוגשות בקלילות נוחה לעיכול. הקלילות מתבטאת גם בעיצוב הגרפי: שוליים רחבים, איורים מעת לעת, וריבועים כחולים ובהם תובנות נוספות שטיבן אינו ברור (קטעי העשרה? אנקדוטות משעשעות? סתם רעיון עיצובי?). הספר קולח ובהחלט נעים לקריאה, ויכול לשמש תחליף הגון לספר טיסה לסולדים מרומני מתח.

בהתאם לכך, התובנות העולות מהקריאה בספר הינן טריוויאליות ברובן: כסף אינו הכול בחיים, מילה טובה יכולה לעשות פלאים, אנשים (כולל עובדים) מחפשים משמעות בעשייתם, ולכל אלה גם יחד יש קשר עמום כלשהו להתמודדותם של בני האדם עם מותם הקרב. התובנות מנוסחות באלגנטיות ומשולבות באנקדוטות מעניינות, אך אינן מפתיעות. ההישג של אריאלי אם כך הוא בעיקר בהנגשת מחקריו הפסיכולוגיים ובחיבורם למציאות היומיומית. 

לנ"ק


כל הסיפורים

טרומן קפוטה

מאנגלית: רחל פן

כל הסיפורים
ידיעות ספרים, 2019 | 311 עמ'

"מהיכן באים כל אותם אנשים בודדים?", שאל פול מקרטני בשיר המפורסם "אלינור ריגבי". ובכן, חלק גדול מהם מגיע מסיפוריו של טרומן קפוטה. הספר מאגד את כל סיפוריו של קפוטה שפורסמו משנות הארבעים ועד לתחילת שנות השמונים, זמן קצר טרם מותו, לכדי קובץ אחד בעל אפקט מכווץ בטן.

סיפור אחרי סיפור, הנשזרים בגאוניות המפורסמת של קפוטה, אנחנו נתקלים באנשים הקטנים, מנוולי העוני, נטולי התקווה, מנסים בקושי להיחלץ מגורלם העגום אך מהר מאוד מוותרים אפילו על הניסיון. מרבית גיבוריו נטולי משפחה, נטולי אהבה, כפריים שהגיעו לעיר הגדולה ועתה הם משוטטים אבודים ברחובותיה הסוערים אפופי הערפל. השתייה מעוותת את שיקול דעתם, השלג מסחרר את ראשם, הם נופלים במלכודת של זוג נוכלים אפופי מסתורין ("עץ של לילה"), נותרים ברווקותם המזהרת מבודדים לחלוטין מהחברה ("ורד לאמילי"), מוכרים את חלומותיהם לזרים מסתוריים ("אדון אומללות"), משתגעים ("מרים"), יוצרים קשר אנוכי עם מוכי גורל אחרים ואז זונחים אותם לאנחות ("הנץ חסר הראש") ועוד ועוד.

כל סיפור הוא אגרוף מזווית אחרת. אלף גוונים של אומללות ועזובה אנושית כפרית ועירונית ואלף דרכים ללכת בהן לאיבוד. בסיפוריו המוקדמים של קפוטה יש לעיתים קצה של חיוך משועשע כלפי סנוביות מעמדית, כלפי שיכורים חסרי עתיד ונערות פוחזות – אבל חמלה פשוטה היא כאן מצרך נדיר. מי שזוכר את קפוטה מ"ארוחת בוקר בטיפאני", הנובלה המפורסמת ביותר שלו, ירגיש בחסרונם של הזוהר המצועצע אך מקסים של הולי גולייטלי ושל האהבה העדינה האופפת את העלילה. בסיפוריו הקצרים קפוטה מתבונן במציאות נכוחה, מסרב למצמץ, מסרב אפילו להזיל דמעה, ישרוף כמה שישרוף.

לקראת סופו של הספר ניכרת התרככות. ב"גיטרת יהלומים" היפהפה אנחנו נחשפים לחברות מפתיעה בין שני אסירים; ב"בית של פרחים" יש אהבה של ממש שאפילו מתממשת ומחזיקה מעמד; והשיא מגיע ב"חג מולד אחד", הסיפור האחרון וכנראה האישי ביותר של קפוטה. סיפור על ילד שנשלח לחופשת חג המולד אצל אביו שהוא כמעט אינו מכיר. על אף כישלון הביקור נוצר בין השניים קשר רגשי משמעותי. ייתכן שקפוטה המבוגר ניחן בראייה מעט רכה יותר כלפי הקיום האנושי, או לפחות ברצון לנסות לעצום עין מפעם לפעם.

לנ"ק


זה זה זה

שלמה טיקוצינסקי

זהזהזה
הוצאת מרשות לרשות, 2019 | 130 עמ'

מַהוּ הָאֲנִי? / יֵשׁוּת הַמַּפְרִישָׁה רַעְיוֹנוֹת / כְּמוֹ שְׁאָר הַפְרָשׁוֹת / הָאֲנִי נִכְנַס לַחֲנוּת גַּעְגּוּעִים / מְשַׁלֵּם, וְיוֹצֵא בַּיָּדַיִם רֵיקוֹת. (עמ' 70)

"זה זה זה" הוא ספר השירים הראשון של שלמה טיקוצינסקי. הוא מופיע בהוצאה עצמית בתמיכת מכריו ומוקיריו. שיריו ו"צביריו" (כפי שהוא מכנה אותם) נולדים מתוך המתח בין שני צירים, האחד ביוגרפי והאחר נפשי – ומן המתח שבתוך כל אחד מן הצירים הללו.

ד"ר טיקוצינסקי הוא נצר למשפחת רבנים חרדית מהאליטה של ישיבות ארץ ישראל, שהיה לאחד מחשובי ההיסטוריונים של העולם שגדל בו ושעודו משתייך אליו. ספריו ומאמריו על ישיבות הדגל של תנועת המוסר – סלובודקה, פוניבז', נובהרדוק ועוד – הם מחקרים חלוציים בתחום. מקור הנביעה של שיריו הוא רפלקסיה של חוקר על עולם הישיבה, ושל בן-ישיבה על עולם המחקר, ושל חוקר-ישיבתי על עצמו (לא מעט קווי דמיון ניתן למצוא בינו לבין אחד ממושאי כתיבתו המחקרית, שמפגש עמו מתקיים במדור "קלאסיקה עברית" בגיליון זה – הרב אברהם אליהו קפלן). אלו השייכים לעולמותיו, אותם טיפוסים הנתפסים למחקר האקדמי וללומדֶס הישיבתי, ודאי ירוו מהם נחת מיוחדת (למעשה, יש בחיבור זה צד המשייך אותו לתת-הסוגה הספרותית של אקדמאים המתבוננים בעצמם, דוגמת ספריהם של מאיה ערד וראובן נמדר).

בציר הנפשי, שיריו של טיקוצינסקי נשלטים בידי שני הלכי רוח סותרים: טרדה אקזיסטנציאליסטית מחד גיסא, והשתוות זן-בודהיסטית מאידך גיסא. כך הוא נע במערכת מוטיבים של מוות וסופיות, המרדף אחר משמעות, הזדקנות ואסקפיזם – ולצידה במערכת מוטיבים אחרת: מלאות ההווה, קבלת העצמי, שחרור השאיפות והעשייה "לשמה". מוטיב אחד, כך נדמה, מגשר בכל זאת בין שתי הגלקסיות, והוא שאיפת האותנטיות.

מתקבלת התחושה שאין כאן ערבוב אלא תנועה ותהליך של התבגרות. המשורר מתחקה אחר הבשלתו והתפכחותו שלו: מהניסיון להתמודד עם האבסורד של הקיום באמצעות הותרת חותם אינטלקטואלי על העולם – גוון ה"גלוריה" המשותף לישיבה ולאקדמיה – אל עבר ההרפיה וההשלמה, הן עם חוסר התוחלת של המאמץ הזה, הן, ובעיקר, עם עצמך וחייך כפי שניתנו לך לחיותם. התבגרות זו באה אצלו לידי ביטוי לא רק ברעיונות אלא גם בסוגה עצמה, במעבר מן הפרוזה הפילוסופית-מחקרית בעלת יומרות השווא אל השירה המיטיבה ממנה לכוון אל האמת.

אִישׁ הַדַּעַת חוֹבֵב דַּעַת, כִּי הַדַּעַת נוֹתֶנֶת /  בְּסוֹד זִוּוּגָא עִלָּאָה / אַךְ יֵשׁ מַעֲלָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ וְהִיא הַחָכְמָה הַפְּנִימִית / יָכוֹל אַתָּה לִמְצֹא אוֹתָהּ, יָכוֹל אַתָּה לִחְיוֹת בָּהּ / אֲבָל לְסַפְּרָהּ וּלְהוֹרוֹתָהּ אֵין אַתָּה יָכוֹל, / בְּזִוּוּג יֵשׁ עֲדַיִן שְׁנַיִם / אַךְ  בְּיִחוּדָא שְׁלִים יֵשׁ רַק אֶחָד / שֶׁאֵין יְחִידוּת כָּמוֹהוּ. (עמ' 92)         

טיקוצ'ינסקי אינו נער, ושיריו נטולי בוסר. נלווים עמהם ציורים עדינים שצייר המחבר, המושך לא רק בעט אלא גם במכחול, ו"צבירים" – קטעי כתיבה היושבים בתווך שבין שירה לזרימת תודעה. ביניהם מתבלט במיוחד "דברי קהלת השני", המבטא, כך נדמה, את מכלול מסעו של ד"ר שלמה המשורר, וכך הוא נחתם: "(טז) כֻּלָּם חוֹלְפִים עַל פְּנֵי הָאֶשְׁנָב הַצַּר הַקָּרוּי חַיִּים וּמְצִיאוּת, כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת, הַיֶּדַע וְהַחָכְמָה נוֹתָרִים רַק בּוֹ, לֹא נִשָּׂאִים הָלְאָה: (יז) אֵין סוֹף דָּבָר:" (עמ' 108).   

א"ש


הדממה מצאה בי בית

גאולה הודס-פלחן

הדממה מצאה בי בית
פיוטית, מאי 2019 | 58 עמ'

ספרה האחרון של גאולה הודס-פלחן – – ובכן, אפשר לשער כי בשעה שתקראו רשימה זאת, הוא כבר לא יהיה האחרון. לפני עשרה גיליונות, כלומר שנתיים, הקדשתי במדור זה רשימה לספרה היפה 'בסוד תהומות', והערתי על כך שהוא ספר שירים שישי שלה בתוך חמש שנים – ספרים דקים ובהם שירים קצרצרים שאולי מוטב היה "ליטול כמה מהם בשלמותם, ומאחרים דימוי או כמה שורות, ועוד כמה שירים להשמיט – ולארוג את המיטב למסכת אחת עשירה".

אבל לא מפי חיה המשוררת, ומאז הקצב רק גבר. 'בסוד תהומות' הוא ראשון בחמישה ספרים שהופיעו בתוך שנתיים: אחריו באו 'שיכורת שמיים' (ובו גם קטעי הרהורים בפרוזה), 'דבֵּר אודות המים', 'כמו היינו נצחיים' ובאביב האחרון גם 'הדממה מצאה בי בית', וזאת אם סופרים רק ספרי שירה למבוגרים. דומה שיש לראות את החוברות הללו כמין כתב-עת אישי. כך תהיה הדעת נוחה מן התדירות הגבוהה ומן הממדים הצנועים.

לפנינו אם כן גיליון אביב 2019 של כתב-העת-בפועל של גאולה הודס-פלחן. זהו כתב עת מוצדק. המשוררת היא מעיין המתגבר.  והגיליון – אנו קוראים בו כאן יחד אחרי שקראנו לבד שלושה גיליונות קודמים, כי יש בו חידוש. אף כי מפתה לספר בהזדמנות זאת משהו מתענוגות קודמיו. למשל, השיר הקצר מכולם, רסיס – אבל רסיס מזהיר. הכותרת היא "שליחות", והשיר כולו הוא "לְהִתְנַפֵּץ בִּזְהִירוּת" (מתוך הספר 'דבר אודות המים').

כמו בגיליונות הקודמים, יש בחדש ליריקה אישית עדינה, מהורהרת, הנוטה להפתיע בדימוי מיוחד, או בְּסוף מתהפך ("אֱנוֹשׁ הוּא סִפּוּר שֶׁהַבּוֹרֵא מְסַפֵּר לְעַצְמוֹ, וְאָז שׁוֹכֵחַ"), או בחשיפה פתאומית של צדו השני של מטבע שארב לנו כל הזמן, או בפרדוקסים כגון "אֵין נוֹכְחוּת מְלֵאָה יוֹתֵר / מֵהֶעְדֵּר שָׁמַיִם" (שיר שלם!). כקודם, נושא שגור למדי, שבחי השתיקה, מוצא בשירים ביטוי רב, הפעם גם בכותרת הספר.

אך הנה החידוש. לראשונה זה כמה גיליונות/ספרים, יש הפעם גם שירים שאינם הבזקים, שירים המציעים מהלך רב-שלבי, ואחד מהם אף מהין לגלוש מן העמוד היחיד ולתפוס שניים. זהו השיר "זאת אני", הבוחן באופנים שונים דימוי עצמי למים; דימוי עצמי ותיק אצל המשוררת, אך עתה, לראשונה זה זמן, היא מרשה לעצמה לבחון אותו כמהלך שוטף – ובהתאם לכך, הדימוי המרכזי הוא נהר. הנה תחנות ראשונות: "כָּל הַשְּׁתִיקוֹת / זוֹרְמוֹת אֶל נְהָרִי / וְהוּא אֵינוֹ מָלֵא. // כָּל הַיָּמִים אֲנִי / זוֹרֶמֶת אֶל נְהָרִי / וְאֵינִי יוֹדַעַת / טַעְמוֹ. // הַמַּיִם – מֵימַי / וְהַזְּרִימָה – זְרִימָתִי / וַאֲנִי – אֵינִי מֵימַי / וְלֹא זְרִימָתִי". מוזרות של משוררת? התחכמות של חובבת פרדוקסים? נראה לי דווקא שהכול יודו כי השיר שר אותם.

צ"א


הסוקרים: אלון שלו, יואב שורק, ליאת נטוביץ-קושיצקי, צור ארליך

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *