קריאה ראשונה- דצמבר 2018

 

נאורות ומהפכה

ג'ונתן ישראל

מאנגלית: רן שפירא;  עריכה מדעית ומבוא: מינה רוזן

האוניברסיטה הפתוחה, 2018 | 144 עמ'

 

הספר שלפנינו מאגד שלוש הרצאות בנושא המהפכה הצרפתית שנישאו באוניברסיטת חיפה בשנת 2013 והקדמה שנוספה מאת המחבר. הרצאות אלו מתארות באופן מפורט את שלבי המהפכה הצרפתית, בדגש על מפת הכוחות שפעלו במסגרת המוסדות הפוליטיים והכתיבו את מהלכה. הקורא, גם הקורא המשכיל שיש לו רקע וידיעות בנושא, ימצא כאן ריבוי פרטים יוצא מגדר הרגיל מצד כמות האישים והאירועים הנידונים בו, והוא יצטרך לשמור על ריכוז רב כדי שלא ללכת בהם לאיבוד.

שתי טענות נדמה שנמצאות בליבת התזה של הספר, אחת מפתיעה והאחרת מאכזבת. שתיהן מופיעות כבר בהקדמה (שבמידה דומה יכולה הייתה גם להיות סיכום), שכותרתה: "נאורות ומהפכה – אימתי מהפכות מאפשרות הקמת משטר דמוקרטי ויציב?". ראשית דבר טוען המחבר כי הגורם המסביר היחיד של המהפכה הוא פילוסופיה. במאמץ ניכר (ויש לומר, מרשים) מנסה המחבר להוכיח שתהליכים היסטוריים, חברתיים-תרבותיים וגיאופוליטיים אינם מספקים הסבר מניח את הדעת להתחוללות המהפכה הצרפתית. הוא מבטל את העם כגורם משמעותי, ולאורך הספר מתארו כהמון נבער בעיקרו, שמרני ונוח להשפעה בידי האליטות המובילות. הללו ניצלו את תסיסת ההמון שרקעה היה בעיקרו כלכלי כדי למנף את הרפורמות שלהם. זו הייתה שכבה של פילוסופים רדיקליים של הנאורות, קטנה אך פעלתנית במישור הפוליטי והפובליציסטי; והיא חוללה, את המהפכה, עיצבה אותה וקידמה אותה על אפם וחמתם של המלוכנים ולמרות העם – לא בעזרתו, כפי שמקובל לחשוב. טיעון זה, בעידן ציני שבו אמונה בכוחם ובהשפעתם של רעיונות ופילוסופים נדמית כנאיבית, כשהמחקר ההיסטורי מבכר כמעט כל הקשר אחר, מרענן למדי ואולי אף מעורר תקווה לדידם של אנשים מסוימים.

הטענה השנייה, המתיימרת להשיב לשאלה שבכותרת ההקדמה, מעיבה על הראשונה, שכן היא מאששת במשהו את הנאיביות של המחבר. לטענתו, הזוועות האלימות של המהפכה, וכישלונה-לימים, היו תוצאת השתלטותם העוינת של גורמים אנטי-פילוסופיים על התהליך שהתחילו אנשי הנאורות. לו רק נותרה השליטה בידיהם, המהפכה הייתה מחוללת בן לילה משטר יציב וצודק, המקיים חירות, שוויון ואחווה לכול. כך נסוג המחבר לטענה אידאולוגית שקופה בעליל, מהסוג שניתן לשמוע למשל מחסידי קומוניזם אדוקים עוד היום: הפרויקט נכשל לא משום שיש פגם בשיטה, אלא כי פשוט לא עשו את זה מספיק נכון, מספיק טהור. המחבר מתאר את ההיסטוריה של איבוד השליטה של הנאורים ועלייתם של הדיקטטורים הרצחנים, אך אינו מעלה את האפשרות שיש קשר בין הדברים.

אך האמת הבסיסית היא זו: הפונקציה העיקרית של מוסדות תרבותיים ומבנים משטריים היא שמירה על יציבות, איזונים וריסון ומניעת זליגה של עודף כוח לידי גורמים מסוכנים. מהפכה, גם המוצדקת ביותר והמובלת בידי האנשים עם הכוונות הטובות ביותר, יוצרת כאוס. וכשיש כאוס, משתחררים לחופשי בעלי הכוונות הגרועות ביותר, ודחיקתם של לוחמי הצדק והמוסר בידי אלה שאינם בוחלים בשום אמצעים היא בלתי נמנעת. לא כוח עליון הביא על הנאורים את רובספייר, אלא הם בפזיזותם הביאו את כישלון המהפכה על עצמם. מהפכות הן אלימות, כי גם בתנאים הטובים ביותר הן מסירות את החסמים בפני אלימות.

ראוי לשבח את איכות ההפקה של חיבור זה. התרגום מצוין, והעורכת המדעית שילבה שלל מרכיבים המקלים על הקריאה ומעשירים אותה, ביניהם נספח מושגים ונספח אישים, ושימוש בגופנים שונים להדגשת מונחים ייחודיים ולהנגשתם.

א"ש


                                                                                                                                                             

מדינה בכל מחיר

סיפור חייו של דוד בן-גוריון

תום שגב

            

כתר, 2018 | 788 עמ'

 

קל מאוד, לכאורה, לכתוב ביוגרפיה של דוד בן-גוריון: האיש הרי עמד בחזית של הדרמה ההיסטורית הכבירה של הקמת מדינת ישראל ועיצובה בשנותיה הראשונות, ונוסף על כך כתב את עצמו לדעת: בראש ובראשונה ביומניו שמילא בקפדנות עד סמוך למותו, אך גם באינספור מכתבים, מאמרים, מכתבים ופרוטוקולים. ואכן, ביוגרפיות לא מעטות נכתבו על בן-גוריון, חלקן עוד בחייו.

אך ככל שהשנים עוברות נחשפים מסמכים נוספים, וכפי שהעיד תום שגב בשיחה עם עופר אדרת ("הארץ", 14.2.2018), הוא ניגש אל המלאכה כאילו איש לא כתב ביוגרפיה לפניו. אך לא מדובר רק במסמכים: כל דור בוחן את העבר בעיניים אחרות, ונדמה שהישראלים של היום פתוחים יותר לפגוש את קומתו האנושית של המנהיג המיתולוגי, ומתעניינים הרבה פחות בשאלות שהעסיקו מאוד את ההיסטוריונים בעבר – כמו הפילוגים והמיזוגים של מפלגות הפועלים הארצישראליות או האידיאולוגיה הסוציאליסטית.

הכרך העבה מאוד ששגב הוסיף למדף עושה עבודה נפלאה בהבאת דמותו של בן-גוריון אל הסלון הביתי שלנו, עם אישיותו רבת ההפכים והמורכבת. בן-גוריון של שגב הוא גם אדם החי את ההיסטוריה ואת המיתוס ומודד בקנה המידה שלהם את מעשיו, החתומים בחותם של משמעת ופיכחון, ובה בשעה הוא ילד המתבונן בפליאה על העולם, הוגה דעות חובבני ועסקן מוכשר, הנתון למצבי רוח וכרוך אחר חשבונות אישיים.

בעצם, בן גוריון של שגב הוא שיקוף נקי למדי של בן-גוריון עצמו, והדבר ניכר הן בתוכן הן בלשון. בתוכן, הספר הוא כמובן כולו פרשנות של שגב, הנשען על מקורות מקבילים רבים; אבל הפרשנות הזו נותנת מקום רב לנקודת מבטו של מושא הביוגרפיה, והיא נבנית כך שהקורא חש כמי שמלווה את בן-גוריון ולא שמתבונן עליו מבחוץ. בלשון – שגב מצטט רבות את בן-גוריון (כמו כל ביוגרף המסתמך על יומנים); אך הוא גם בונה את משפטיו שלו תוך שיבוץ ביטויים של בן-גוריון, ואף משתמש בלשונו של מושא הביוגרפיה כמקור לכותרות כל עשרות פרקי המשנה של הספר הארוך. כולן נתונות במירכאות, ויחד הן עצמן פורסות לעיני הקורא, מדעת או שלא מדעת, מעין מפה סמנטית של עולמו של הזקן.

קוראים שלא פינו לעצמם חופשה מרוכזת לא יקראו, מן הסתם, את מאות עמודי הספר ברצף אחד. אך בזכות כישרון הכתיבה המופלא של שגב וחושיו ההיסטוריים, גם מי שיפתח מדי פעם בעמוד אקראי ימצא את עצמו נשאב אל סיפור מעניין ובעיקר אל אישיות מרתקת, כזו שאינה גדולה מהחיים אלא רואה בחיים את הגדולה.

בריאיון שנזכר למעלה העיר שגב כי העניין הרב בבן-גוריון נובע מהגעגועים אל "מנהיג בעל יושרה" הצפים בעידן נתניהו. קריאה בספר דווקא מערערת את התזה מכול וכול: המנהיג שייסד את מדינת היהודים אינו מתגלה כישר יותר, עקבי יותר או נדיב יותר מראש הממשלה הנוכחי. המדויק ביותר יהיה לומר שההשוואה מופרכת: מדובר באישיות שונה בתכלית, עם חולשות וחוזקות אחרות – שפעלה בעידן אחר ובאווירה ציבורית אחרת. קריאה בספר בהחלט מעוררת געגוע אל האיש ההוא ואל העת ההיא, ובכך שגב עושה את מלאכתו נאמנה. געגוע, כמובן, אינו מדיניות.

י"ש


מדברים בשפת התנ"ך

רוביק רוזנטל

                  

כתר, 2018 | 401 עמ'

 

המבקש ללמוד מתוך הנאה צרופה על העברית שבפיו ושבאוזניו, על העברית המקראית, ובעיקר על היחסים המפתיעים ביניהן, יוכל מעתה לפנות לספרו החדש של רוביק רוזנטל. רימון-ידע אנציקלופדי זה, הכתוב כשיחה קולחת, מצליח להגדיר תופעות מופשטות מתוך שחייה בדוגמאות חיות. הוא אינו יצירת מחקר כי אם יצירת איסוף, סידור והנגשה לקהל הרחב. שמו של הספר יינשא מעתה בפיו של מי שירצה להדגים השכלה מבדרת רצינית מהי.

מה גרם ללשונאי רוזנטל לעמוס על שכמו (במקרא שכם היא חלקו העליון של הגב ואינה כתף; חז"ל איחדו משמעויות בהשפעת הארמית והיוונית; בימינו הן חזרו להתבדל; עמ' 200) מיזם ענק כזה של איסוף ומיון? כמובן, תחילה אהבתו לעברית שכבר זיכתה אותנו בכרכים שימושיים פרי עטו וזיכרונו כגון 'מילון הסלנג' ו'מילון הצירופים'. אך נוסף על כך, הטריד אותו הקושי המוצהר של צעירים ישראלים להבין את שפת התנ"ך, עניין שלדעתו יכול להיפתר במאמץ קטן; והטרידו אותו הטענות, שכבר חלחלו לציבור ולעולם המחקר, כאילו העברית הישראלית היא שפה אחרת מהעברית המקראית.

רוזנטל מפריך אותן באורח תיאורטי בתחילת הספר, ובאורח מעשי לאורך רובו. ברמה העקרונית הוא מראה בין היתר כי אף על פי שהתחביר העברי המודרני מושפע משפות זרות, התחביר המקראי גמיש ממילא, והעיקר:  בליבת השפה העברית, השורשים ודרכי שקילתם למילים, לא השתנה כמעט דבר מתקופת המקרא ועד היום. באורח מעשי, היניקה וההשראה העמוקות של העברית העכשווית מזו המקראית, דרך התקופות שבתווך וגם בדילוג מעליהם, מראות שגם בהשתנוֹת המשמעויות והמבנים נְהר העברית אחד הוא.

בחלקו הראשון של הספר מתקיים עיקר הדיון בפער בין העברית התנ"כית לזו שבפינו, ומתבררים מנגנוני ההתגלגלות ביניהן. בחלק הבא מסווג רוזנטל את מעתקי המשמעויות בין העברית העתיקה לעברית החדשה, כגון מעתקים של צמצום משמעות ושאילת משמעות, מעתק החילון המוציא מילים מהקשרן האמוני והפולחני, והמעתק האירוני המחייה ניבים שהיו לקלישאות והופך אותם לכלים רטוריים אירוניים. זה קורה אפילו למילים, כגון המילה "להתנשא". החלק השלישי מדגים את התופעות בתחומי חיים שונים, והחלק האחרון מתמקד באופנים שבהם נגזרו מהמקרא מילים לצרכים מודרניים כגון אלו של חיי המנהל במדינת ישראל. רוזנטל מונה אגב כך גם אבחנות לשוניות עכשוויות שדובר העברית המודע ודאי שם להן ליבו בעצמו; אך לפעמים טוב לקרוא לדברים הידועים בשמם.

אולם החלקים-שאחרי-החלקים, ובראשם מפתח העניינים, חשובים לא פחות. המפתח העשיר כולל את כל המילים הנידונות בספר, וכך יכול כל מי שמסתקרן לגבי גלגוליה של מילה מסוימת לאתר את סיפורה. פרק הביבליוגרפיה אפשר למחבר לעשות מעשה אמיץ ולא מקובל – להימנע בגוף הפרקים מהערות שוליים וסוגריים מכבידים של מראי-מקום, ולהסתפק באזכור מינימלי של שם המחבר, שדי בו כדי לאפשר למעיין המתעניין לאתר את המקור בעזרת הביבליוגרפיה, ולשאר הקוראים לרוץ בלי מהמורות בסיפורה הדוהר של לשונם.

צ"א

 


       

שיחות על תקווה ישראלית

יועז הנדל עם הנשיא ראובן (רובי) ריבלין

 ידיעות ספרים, 2018 | 134 עמ'

 

הדיאלוג שניהל יועז הנדל עם נשיא המדינה ראובן ריבלין, שעיקריו נדפסו בספר שלפנינו, הוא קצר וקולח. זהו ספרון תמציתי של שני אוהבי ישראל גדולים המרגישים שהימין הישראלי זנח אותם ואת דרכם וכי על כתפיהם מוטלת המשימה לנסח מחדש (במקרה של הנשיא) או להקים לתחייה (במקרה של הנדל) את החזון הציוני לנוכח משבר הזהות הישראלי. כפי שכתב הנדל, עַם הספר נדרש לעסוק בשאלה "מי הוא ולא נגד מי הוא".

האומנם קיים משבר זהות ישראלי הדורש את ניסוחו של ייעוד מחודש? השניים לא רק סבורים שכן, אלא הנדל אף מרחיק לכת וטוען כי מדובר במופע הייחודי רק לנו, הישראלים. "צרפתי לא מתעורר בבוקר ושואל את עצמו מה הוא צרפתי", הוא  כותב – ושוכח שאירופה חווה בשנים האחרונות משבר עמוק של זהות. בהשוואה למצב שם, הזהות הישראלית נראית איתנה כסלע למרות קיומן של מחלוקות בלתי נמנעות.

אבל גם אם נקבל את האבחנה כי ישראל סובלת ממשבר זהות המצריך בירור עצמי וניסוח מחדש של "אני מאמין" חברתי חדש, לא בספר הזה ימצא הקורא הישראלי בשורה גדולה. קשה לקרוא את הדברים מבלי להתמלא בתחושה של אכזבה: הנה דיאלוג שפשוט לא מצליח להתרומם. הספר נעדר מורכבות, נטול עומק, ובשורה התחתונה לא עולה ממנו מסר של תקווה אלא לכל היותר מסר של בלבול.

טרם ראה אור הספר שיבחן באופן מלא וביקורתי את חזון השבטים של הנשיא ריבלין, חזון שלטעמו אינו עומד בסתירה לממלכתיות. מצד שני, טרם נכתב כתב הגנה ראוי לשמו שיעלה על הנס את ההיגיון המסדר של כור ההיתוך ואת החיוניות שלו בימינו. זה יפה שהנדל אינו רוצה לוותר על רעיון כור ההיתוך ("אולי במקום להכיר בהפרדה, נכפה כור היתוך"), אך ביטחון עצמי בדבר טיבה של הציונות אינו מספיק למי שרוצה להציע חזון הולם וישים לדורות הבאים.

ש"ב


 

1939

הספירה לאחור לקראת המלחמה  

ריצ'רד אוברי   

מאנגלית: יוסי מילוא

עם עובד, תשע"ח | 119 עמ'

ספרון קטן זה, שבהקשר אחר יכול היה להתפרסם כמאמר בכתב עת להיסטוריה, מתאר בפרוטרוט את המהלכים הדיפלומטיים ואת ההכנות הצבאיות של מנהיגי גרמניה, פולין, בריטניה וצרפת בימים שבין 24 באוגוסט ו-3 בספטמבר, היום שבו הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה לאחר שזו פלשה לפולין. אוברי עוקב אחרי מה שלא ניתן לכנות אלא מלחמת עצבים וציפיות ואחר הנפשות הפועלות, ומאיר בזרקור מרתק אחד מצומתי ההכרעה הכואבים ביותר בהיסטוריה המודרנית.

סקירתו של אוברי מערערת במשהו את ההנחה שמלחמת-עולם הייתה בלתי נמנעת, לפחות בעיתוי הזה. אכן, היטלר היה התוקפן (ביחס לפולין), אבל המבוכה של מעצמות המערב – ותסכוליהן מכישלונן בוועידת מינכן – הביאו אותן להתנהלות שקשה לראותה כמושכלת. הקורא ייפרד מהספרון בתחושה חמוצה על חוסר המעוף, היוזמה והגמישות של מנהיגי העולם שוחר-השלום לעומת היצירתיות של הרודן מברלין.

י"ש

 


אזור אי-הנוחות

ג'ונתן פראנזן

מאנגלית: נעמי זוסמן

עם עובד, 2018 | 159 עמ'

 

באיחור חינני, לאחר שתופעת ג'ונתן פראנזן חלחלה לתודעת חובבי הספרות בארץ עם ספרים כגון 'התיקונים' ו'חירות' החלה הוצאת עם עובד לעבוד במרץ על תרגום יתר ספריו. השטף הגיע כעת: ארבעה מתוכם יצאו לאור בעברית בשנתיים האחרונות. פראנזן הוא אחד הסופרים האמריקנים המוערכים ביותר כיום. הרומאנים המצליחים שלו נמכרו במיליוני עותקים, בהחלט עניין לא שגרתי לגבי רומאנים ריאליסטיים ו"כבדים" בני 500 עמודים וצפונה העוסקים במשפחות הפרבר האמריקני באופן רגיש, מעמיק ואפילו אומנותי.

פראנזן הוא כותב מוכשר. מאוד. הכתיבה שלו סוחפת, רגישה, משעשעת לעיתים, מעניינת תמיד ומלאה בתובנות מושחזות. אך לקורא הנרתע מהיקפם היומרני מעט של הרומאנים הגדולים של פראנזן, 'אזור אי-הנוחות' הוא מקום מצוין להתחיל בו. בספר זיכרונות זה שיצא לאור בארה"ב בשנת 2006 מתאר פראנזן את ילדותו ונערותו בוובסטר גרובז, עיירה נעימה במרכז מיזורי של שנות השבעים, "תור הזהב של מעמד הביניים האמריקני". פראנזן מתאר ומנתח בין השאר את יחסיו עם בני משפחתו ובעיקר עם אמו, הערצתו ליוצר הקומיקס ברונו שולץ, חוויותיו באחווה, קבוצת הנוער הכנסייתית אליה השתייך, ולבסוף חותם במסה נהדרת על החיבה העצומה שפיתח לציפורים בשלב מאוחר הרבה יותר בחייו.

הכישרון הגדול של פראנזן בא לידי ביטוי היטב בספר זה. היכולת לקחת רגעים קטנים, שוליים לכאורה, ליצוק בהם משמעות ולקשור אותם באופן מבריק להלכי נפש רחבים יותר ואפילו לתנועות פוליטיות ארציות. כמעט כל פסקה עומדת בפני עצמה ומספקת איזושהי הבחנה מעניינת, תובנה או שורת מחץ משעשעת.

כך כאשר הוא מגיע לבית אמו המתה, בית ילדותו למעשה, וממהר עוד באותו לילה להסיר את כל מאות התמונות והחפצים האישיים כדי להכין את הבית לקראת המתווכים הצפויים להגיע ולתמחר אותו לקראת מכירתו, הוא מודה כי "אם מישהו היה מצביע על הדמיון ביני ובין כובש שמעלה באש את כנסיות האויב ומנתץ את צלמיו, הייתי נאלץ להודות שאני מתענג על בעלותי על הבית".

הפוליטיקה כאמור נוכחת בספר, במינון נמוך יחסית אך נוכחת, וייתכן שאלה החלקים החלשים יותר מבחינה ספרותית. פראנזן אומנם מקשר בצורה מרתקת בין התפניות בחייו האישיים לתמורות הפוליטיקה האמריקנית, אך ההרצאות הפוליטיות, הביקורתיות והנחרצות מדי שנלוות לכך קוטעות את הרצף  באופן מלאכותי.

השפה של פראנזן עשירה אך קלילה, והוא לא מהסס לצחוק על עצמו ואף לבקר את עצמו כשצריך – וזה כמובן גורם לקורא לחבב אותו גם ברגעים הפחות מחמיאים שלו, ויש כאלה. ייסורי המצפון ותחושת האשמה על חייו הנוחים מדי, אהבת האדם אבל רק כשהוא רחוק, אהבת הטבע כתחליף, שנאת הציוויליזציה לצד אהבת העירוניות המנוכרת, רצון נואש להיות מישהו – המייחד את פראנזן הוא שהוא מודע לכל אלה, ואמיץ דיו לכתוב עליהם בכנות מלאה, אנושית מאוד, בלי להסתיר ובלי לטשטש.

לנ"ק

 


     

רות: מניכור למלוכה

יעל ציגלר

מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

מגיד ומתן, 2018 | 519 עמ'

 

במאמרו ב'השילוח' לפני שנה על מצב חקר המקרא באקדמיה בעולם ובישראל קבל ד"ר יהושע ברמן על מעמדה של הגישה הספרותית. גישה זו מתבוננת בטקסט המקראי כפי שהוא מונח לפנינו, בלי לתהות על דרך התגבשותו ומקורותיו, ונעזרת בכלי ניתוח ספרותיים כדי לעמוד על משמעותו, כוונתו ויופיו. היא בוחנת מבנים, חזרות על מילים, הקבלות ותקבולות, משחקי מילים ומשמעים, ושאר אמצעים ספרותיים. זו גישה פורייה, רלבנטית, ומרהיבה במיוחד, שכן המקרא הוא פלא ספרותי. פרט כאשר אין היא מתנזרת מהסתייעות בדיסציפלינות אחרות, כגון ידע היסטורי ובלשני וקשב למה שקלטו מן הטקסט מפרשים רגישים קודמים.

אך בעוד היא מדוכאת באקדמיה, פורחת גישה זו בכתיבה העיונית-פופולרית בישראל; בעיקר בידי מחברים שגם מייחסים למקרא קדושה ורואים בו מקור ללימוד ערכי, ואשר שואבים לא רק מן המחקר המודרני אלא גם מהפרשנות היהודית המסורתית כאחד – עוד מעשה-שלא-ייעשה בזרם-המרכזי באקדמיה. ספריהם של אלחנן סמט, יונתן גרוסמן, אמנון בזק, רות רייך וממש לאחרונה תמר ורדיגר, ובוודאי עוד אחרים, מופיעים בשנים האחרונות, ומותירים את קוראיהם נפעמים מהתבניות המשוכללות ועתירות המבע הנחשפות לעיניהם בכתובים.

ספרה של יעל ציגלר על מגילת רות משתייך אף הוא למגמה זו ומממשה בתנופה יצירתית ובידענות בוטחת. מבנה המגילה, הרמזים המקופלים בניסוחיה, המקבילות המילוליות והפיגורטיביות הנטועות בה בדייקנות, אלו הפנימיות ואלו המתקיימות עם ספרים אחרים במקרא ובראשם ספר שופטים – כל אלה מתגלים כמשרתיהן של מגמות רעיוניות. העיקרית בהן היא המעבר מחברה של ניכור, ניוון, אנוכיות, פלגנות ומחיקה של היחיד, זו המצטיירת בתחילת המגילה כמו גם לכל אורך ספר שופטים שסיפור המגילה התרחש בתקופתו – אל חברה של חסד, של כבוד היחיד והיחד ושל גיבוש לאומי.

ציגלר הופכת כל אבן במגילה הקצרה, הִפכי בה והפכי בה, ונראה שאין מילה במגילה, ואין סוגיה עקרונית הנוגעת בה, שאינן זוכות לטיפול חקרני, אם בגוף הטקסט של הספר העבה, אם בהערות השוליים. דומה שבמדד של יחס בין אורך הטקסט המקראי הנחקר לבין עובי הספר, הספר שלפנינו הוא המוביל בז'אנר. עוד מתאפיין ספר זה, לעומת רוב בני מינו, במקום הנכבד שהוא נותן למדרשי חז"ל ולפירושיהם של מפרשי ימי הביניים היהודים. חכמינו הקדומים מתגלים כבעלי רגישות ספרותית-לשונית רבה. בלי להשתמש, כמובן, במונחי המחקר הספרותי המודרני, ולעיתים בלי להצביע בגלוי על התחבולות הספרותיות, מתברר שהם הבחינו היטב בתחבולות אלו והשתיתו עליהן את דרשותיהם המוסריות, הפרשניות והפסיכולוגיות.

המחברת היא אישה, תלמידת חכמים וחכמות, תופעה שכבר אינה מעוררת תשומת לב מיוחדת אך בעבר הלא רחוק הייתה נדירה יותר, והספר הופיע בשיתוף בית המדרש הנשי 'מתן'. גם מושא המחקר "נשי", מגילת רות המעלה על נס גיבורות וערכים "נשיים" מסורתיים כחסד, מסירות ודאגה להמשכיות המשפחה. קשר נשי זה מעשיר את הספר ואת רגישויותיו, ולמרבה השמחה לא גורר אותו למחוזות לוחמניים או מגמתיים. פער התרבות בין ימי המקרא לימינו, גם בנושא מעמד האישה, מתקבל בו כעובדה; והמחברת אף מתעקשת להעמיד את בועז כגיבור המרכזי במגילה, לפחות כמו רות ונעמי. המגמה היחידה בספר המאלף היא החתירה אל פענוח מגמתו של מחבר מגילת רות.

צ"א


הסוקרים: אלון שלו, יואב שורק, ליאת נטוביץ-קושיצקי, צור ארליך, שגיא ברמק

 

 

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *