קריאה ראשונה, יוני 2019

מצעד האיוולת היהודי

אמוץ עשהאל

כריכת הספר "מצעד האיוולת היהודי"
ידיעות ספרים, 2019 | 391 עמ'

בספרה המפורסם 'מצעד האיוולת' הראתה ברברה טוכמן כיצד מדינאים ומצביאים לאורך ההיסטוריה קיבלו החלטות הרות אסון – מתוך דבקות בתפיסות שגויות או הימנעות מהבטה מפוכחת אל המציאות. ב'מצעד האיוולת היהודי' אמוץ עשהאל פורש כתב אישום חמור יותר ושיטתי יותר; הוא מבקש להראות, כלשון כותרת המשנה, "איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם".

זהו טקסט שלא ניתן להישאר אדיש אליו. עשהאל מלומד וכשרוני להפליא, והוא טווה מחומרים המוכרים לכולנו פחות או יותר – מהטקסטים הקאנוניים של המקרא וספרות חז"ל, ועד להיסטוריה הארוכה של עמנו – יריעה שמצליחה לחדש ולהפתיע, להאיר פינות נשכחות ולהצביע על תבניות שלא תמיד שמנו לב אליהן. אוהבי תנ"ך וחובבי היסטוריה יהודית יתקשו להניח את הספר מן הידיים, משתי סיבות: הראשונה היא שהוא מאלף, כתוב היטב, גדוש בידע ומפתיע במסקנותיו; השנייה היא שהוא מקומם וחתרני.

בכתיבה המגמתית (שעליה הוא מכריז כבר בפתיחה בגילוי נאות) הוא דוהר קדימה בנראטיב אחד, הבוחן את הכול מנקודת המבט של תבונה מדינית ואחריות לאומית, נראטיב שהינו בכוונה תחילה עיוור וחירש לקולות האחרים – אלה הנוגעים לייעוד המוסרי של עם ישראל, לבריתו עם אלוהים, לייחודו ההיסטורי. קורא הרגיש לכל הללו, ובעצם כל קורא הער להיגיון הפנימי של הסיפור היהודי, רץ אחרי עשהאל הדוהר קדימה וכמו מבקש לאחוז מאחור בכתפו ולומר לו: רגע, אי אפשר ככה. יש לך טענה חזקה, חבר, אבל מהגיונו הפנימי של הסיפור לא תוכל להתעלם.

הטענה החזקה של עשהאל היא שעמנו קשה העורף, בעל היסודות האנרכיסטיים והאוטופיסטיים, כשל פעם אחר פעם בהבנת חשיבותה של סולידריות לאומית וחיוניותה של תבונה מדינית. במסע סוחף מראשיתה של ההיסטוריה הלאומית שלנו מראה הספר כיצד יידו נביאי ישראל בליסטראות במנהיגים מוכשרים, כיצד העמיקו את הפירוד בין השבטים, וכיצד התעלמו פעם אחר פעם משיקולים גיאופוליטיים, שבויים בטהרנות דתית ובאידיאליזם חסר אחיזה במציאות. הוא מציג את חכמי ישראל כמי שהמשיכו אותו קו – בהעלימם את ההישגים הצבאיים והמדיניים של מנהיגים בודדים בהיסטוריה המקראית, באופן התייחסותם למלכי בית חשמונאי השונים, ובדרכים שבהן עיצבו את ההלכה והאתוס היהודי כך שיתאים לחיי גלות – וירחיק את מלכות האדם. אחאב ויהושפט, הורדוס ואלכסנדר ינאי, שהנראטיב היהודי אוהב להשמיץ, הם גיבוריו הנדירים של עשהאל; רוב הדמויות זוכות אצלו להשמצה או הגחכה, משל היו היהודים עדת הוזים משיחיים כפי שביים אותם מונטי פייתון.

טענתו של עשהאל שייכת למשפחת הטענות שהשמיעה הציונות האקטיביסטית כלפי היהדות הגלותית ומורשתה, משפחה שדומה היה שכבר עברה מן העולם. החידוש בספרו הוא כפול: ראשית, בעצם העלאת הטענות הללו מחדש כיום, מתוך נקודת המבט של עם שכבר הביס לכאורה את הכשל החיסוני הזה ושב והתבסס בתוך ריבונות לאומית יציבה. שנית, בסקירה העשירה והרחבה של ההיסטוריה היהודית כמבטאת את הכשל הזה. סקירה זו, שלמרבה השמחה ובניגוד למצוי לא ניכרים בה פגעי הבורות ההיסטורית או הניכור כלפי המקורות היהודיים, מן הראוי שתיקרא גם על ידי מי שהתזה הבסיסית נדמית בעיניו ככפירה בעיקר. זאת גם מחמת החידושים הפרשניים הגנוזים בה, גם מבחינת השאלות המאתגרות עד מאוד שהיא מעלה, וגם בהיותה סקירה נדירה בהיקפה וביצירתיותה של המרתק שבסיפורי ההיסטוריה.

עשהאל מתפרץ בכך, לכאורה, לדלת פתוחה. אלא שאת אשר הוא דורש לגנאי אחרים דורשים לשבח. ב-2015 פרסם ד"ר אמנון שפירא את ספרו עב הכרס 'אנרכיזם יהודי דתי' (בהוצאת אוניברסיטת אריאל), המלקט מאינספור מקורות את ההתנגדות היהודית לכוחם של משטרים – ורואה בכך אחד המסרים המרכזיים של התרבות היהודית לדורותיה. לפני יותר משנה פורסם בעברית ספרה הקצר של פרופ' רות וייס, 'פרדוקס הפוליטיקה היהודית' (הוצאת טובי), המתמקד בדיוק בנטייתם של היהודים שלא להסתפק בהסברים של יחסי-כוחות כדי להבין ניצחונות ותבוסות מדיניות וצבאיות. בעיניה, דווקא "חולשה" זו של היהודים העניקה להם שרידות גבוהה לאין ערוך משל אומות אחרות. ככלל, וייס מנסה להסביר מדוע חולשתם של היהודים היא גם כוחם – ומחפשת מודל שיסביר את היחס היהודי אל הכוח לא כאיוולת גרידא או כהזיה, אלא כמסורת שיש הרבה מה ללמוד ממנה. את הניסיון הזה, שהוא קריטי בעיניי למציאת מפתח ההתנהלות הראוי למדינה היהודית, עשהאל לא עושה, למרבה הצער; בוודאי שאין הוא מקדיש למורכבות הזו ולו נתח מכובד אחד מהיריעה הרחבה, רחבה מאוד, שהוא פורש.

ואכן, זו כנראה הקושיה העיקרית על עצם התזה, והיא באה מן ההיסטוריה עצמה. כפי שעשהאל עצמו קובע, "המפץ שחולל את ההיסטוריה היהודית", שאירע לדבריו אחרי חורבן בית ראשון, הפך אותנו מעם ישראלי החי בארצו ל"עם עולם". אך הגלות הזו אינה רק שיקוף של איוולת פוליטית, בוודאי אם בוחנים את התועלת הפוליטית לפי שיקולים של שגשוג ושרידות. התנהלותם המוזרה של היהודים הפכה אותם לא רק ל"שנואים, מושמצים, מופלים ונטרפים", כלשונו של עשהאל (עמ' 210), והביאה עליהם לא רק "שנאה, אפליה, דמוניזציה ורצח" (עמ' 16) – אלא גם גלגלה עליהם גורל שונה לחלוטין מזה של כל האומות הנורמליות, המעוגנות בריאל-פוליטיק, שחלקו עם אבותינו את העולם העתיק, אומות שדעכו כפי שקמו ואיש כיום לא מדבר את שפתן ולא הוגה ברעיונותיהן.

המחבר אינו עיוור ליתרונות שהעניקה ה'יהודיות' לעם ישראל, והוא מכיר בתרומה הייחודית של העם היהודי לעולם שאנו מכירים ואף מקדיש לכך פרקים, אך אין הוא מוכן להודות שאפשר שתהיה זו טעות לוותר על הדברים שהוא יוצא נגדם בשצף קצף – שאיפת החירות האנרכיסטית, האידיאליזם האוטופי, הלמדנות והאוניברסליות – ושבָּרי שגם שימורם חיוני לשם שימור עתידו של העם היהודי.

המניפסט שוקע בסופו אל 'אחרית דבר' מאכזבת עד מאוד. את כל לקחי המסע הארוך והמסעיר מבקש המחבר לנקז אל קלישאות הממלכתיות הרגילות של המרכז הציוני-חילוני, ומאיגרא רמה של המטא-היסטוריה הוא יורד לכוון את חיצי הביקורת, המנופפת בסכנת מלחמת האחים ופיתוי המשיחיות חסרת האחריות אל דמותם החבוטה-לעייפה של המתנחלים הדתיים, יוצאי האסכולה של הרב קוק. בתפקיד ה'טובים', כמובן, נמצאים אבירי 'הטוב המשותף', ממקדמי העסקת החרדים ועד לחלוצי קיבוצים עירוניים. אין לכותב שורות אלה דבר, כמובן, נגד הפועלים למען ממלכתיות ישראלית; הוא אף מקווה שהוא ראוי להימנות עמן. אך יש גם יש לו טרוניה חריפה על הקלות הבלתי-נסבלת שבה נטפלים, כמין ברירת-מחדל שטחית של אינטלקטואלים, אל נושאי ה'אורות', מקצינים את משנתם, מעמיסים עליהם הרבה יותר משיש בהם, ומוצאים בהם אשמים-להשכיר תוך התעלמות מהיבטים רבים שבהם הם נושאים את עול הממלכתיות והאחדות במסירות ובהקרבה.

אכן, אין ספק ששיבת ישראל לארצו – שיבתו אל ההיסטוריה – פתחה בפני היהודים אתגרים שהם לא היטיבו לעמוד בהם בעבר. בין האתגרים הללו בולטים התנהלות גיאו-אסטרטגית חכמה, כריתת בריתות ללא טהרנות מוסרית, וקידוש האחדות הלאומית כערך שיש לשמור עליו מכל משמר. לעת עתה, ולמרות פעמוני האזהרה שמבקש עשהאל להשמיע בעוז, נראה שהיהודים, או שמא הישראלים, עומדים לא רע באתגר: הדמוקרטיה שלנו יציבה מיומה הראשון; הסולידריות היא מן החוזקות המובהקות שלנו (החוזקה האחרת היא במחשבה שאנו שסועים עד אימה); ועברנו בשלום ובהצלחה רבתי את המעבר מתפיסת עולם פאסיבית ואזוטרית של ציפייה לגאולה ניסית אל התנהלות מדינית, צבאית וכלכלית פרגמטית, במשפט העמים ולעיתים על חמתם. וזה אולי הלקח האקטואלי החשוב ביותר מספרו של עשהאל: התמורה שחוללה הציונות בכל אלה היא הצלחה אדירה, ובעצם לא פחות מנס.

י"ש


היסטוריה קצרה של האנושות

או: איך הצלחנו לדפוק את כל העסק

טום פיליפס

כריכת הספר "היסטוריה קצרה
של האנושות, או: איך הצלחנו
לדפוק את כל העסק"
מאנגלית: נעה בן-פורת
ידיעות ספרים, 2019 | 216 עמ'

מי לא אוהב לשמוע על כישלונות של אחרים? אנחנו כל כך אוהבים זאת עד שבשנים האחרונות ערבי כישלונות – ערבים שבהם אנשים שחוו כישלונות מרים-במיוחד עולים על הבמה כדי לדבר עליהם מול כולם – מלאים עד אפס מקום. העיתונאי הלונדוני טום פיליפס רוכב אף הוא על גל ההצלחה הזה, אך בקנה מידה עולמי-היסטורי: הוא נוטל את הטעויות הגדולות בהיסטוריה האנושית – הטעויות הקולוסאליות ביותר, אלו ששינו לעד את פני ההיסטוריה, גרמו למוות של מיליונים או לנזק סביבתי בלתי-הפיך – ופורשׂ אותן בפנינו אחת-אחת.

אין זה ספר הטעויות הגדולות הראשון שפורסם אי-פעם ('מצעד האיוולת' של ברברה טוכמן הוא דוגמה לספר טעויות כזה; והסקירה שבעמודים הקודמים כאן עוסקת בדוגמה נוספת) ולא בכך ייחודו. פיליפס לא רק מציג בפנינו אנקדוטות היסטוריות – נוראיות ומרתקות כאחת – בצורה חיננית ומשעשעת; הוא גם מבקש לפענח מה גורם לאנושות "לדפוק את העסק" כלשונו, פעם אחר פעם. הסיבות לכך, המובאות ברובן בפרק הראשון, קשורות על פי פיליפס לאופן המחשבה האנושי המכונה על ידו "קיצורי דרך חשיבתיים", ובלעז: היוריסטיקה.

פיליפס מפנה למחקרים המראים כי המוח האנושי כה משוכלל עד שהוא מסוגל להבחין בדפוסים ולהשתמש בהם כמעין קיצורי דרך כדי להפיק ניחוש מושכל על אודות האופן שבו פועל העולם; על פיהם בונה האדם מודל מנטלי מורכב המשתכלל-והולך ומועבר לדורות הבאים העמלים אף הם לשפרו ולשכללו. כך, צעד אחר צעד, דור אחר דור, נוצרו לפי פיליפס החברה והתרבות. אלא שאותם קיצורי דרך שבאמצעותם שרד האדם והתקדם עלולים לגרום לצרות צרורות – בייחוד כשמדובר בשאלות מורכבות וסבוכות. צורת החשיבה ההופכת אותנו לבוני עולמות ומקימי אימפריות היא גם הגורמת לנו "לעשות את עצמנו דבילים גמורים דרך קבע" ולהחריב את העולם. אנו נופלים בפחים קבועים: אנו נוטים לתת משקל רב לכל מה שמאשר לנו את מה שאנחנו כבר חושבים (הטיית האישור); משעה שבחרנו בדרך מסוימת אנו סבורים כי זוהי הבחירה הטובה ביותר (הטיית הבחירה); ואנו מעריכים את יכולותינו יותר מכפי שהן דווקא בתחומים שבהם אנחנו חסרי כישרון לחלוטין (אפקט דאנינג-קרוגר) ועוד ועוד.

פיליפס מפנה למחקרים סוציולוגיים רבים ומספק מגוון דוגמאות מרתקות ומפתיעות. הוא מספר על הביולוג הסובייטי הבכיר ליסנקו שהכחיש את קיומה של הגנטיקה בטענה שהיא מקדמת השקפה אינדיבידואליסטית על העולם, וטען שאורגניזמים משתנים בהדרגה בהתאם לשינויים בסביבתם – ועל כן דאג לפיטוריהם, לכליאתם ולמותם של אלפי ביולוגים ואגרונומים סובייטים שסברו אחרת. מיליונים גוועו ברעב עד שמישהו בשלטון התעשת והחליט על הדחתו. דוגמה זכורה פחות היא הקרב בקרנסבס (רומניה של היום) בשנת 1788 שבו במהלך נסיגתם הלילית של האוסטרים, יצאו העניינים מכלל שליטה וצעקות "הטורקים באים" פשו בכל המחנה. המהומה שקמה לאחר מכן באפלה גרמה לירי דו-צדדי חסר הבחנה. הטורקים שהגיעו למקום למחרת גילו אלפי הרוגים אוסטרים בשטח. דוגמה שלישית: הניסיון הסקוטי להקים קולוניה מפוארת במצר פנמה ולהפוך למעצמת סחר עולמית, ניסיון שהסתיים בכישלון מוחץ ובהפסד של כמחצית ההון הלאומי הסקוטי, והיה מבין הגורמים שדחפו לאיחוד המלא עם אנגליה. מכוחן של דוגמאות אלו הוא מבקש להוכיח את טענתו כי מבריק ככל שיהיה האדם, לפתח רובץ כישלונו, ממש מעבר לפינה.

אלא שעם התובנה הזו מלהטט פיליפס כרצונו, ועל כן התמה הכללית של הספר מבולבלת מעט. פיליפס מקבל את המסקנה המתבקשת בדבר מוגבלותו של האדם והצורך בצניעות וענווה – ולוּ מועטות – בעת שמבקשים אנו לפתור את בעיות העולם, כפי שהוא מציע במבוא: "הספר הזה בא לספק לכם גרעין קטן של נחמה: אל תדאגו, תמיד היינו ככה; והיי אנחנו עוד כאן!". אולם הוא עצמו נוטה להתנסח בידענות פסקנית על עניינים מורכבים למדי; הספר אף חסר – כמעט לחלוטין – הערכה כלשהי (או לכל הפחות השתוממות) בנוגע להישגיה של האנושות. הרי דווקא לנוכח עלילותיהם מסמרות השיער של מלכים עריצים ותיאורי מלחמות מיותרות ותאוות בצע, המפורטים כולם בספרו של פיליפס, ההישגים שאליהם הגיעה האנושות מרשימים במיוחד.

כתיבתו הקלילה והסוחפת של פיליפס מלאה באירוניה והומור, אך עיתים נדמה כי יש בכך מן המאמץ והאילוץ. הפרק הראשון שבו הטון הכללי נוטה למרירות משועשעת ומפוכחת-לכאורה הוא הקשה ביותר לצליחה בהיבט זה. כבר התרגלנו לשיח הנאיבי-רומנטי על אודות השיבה לתקופה הפרה-היסטורית שבה ליקטנו וצדנו, וחיינו בחופשיות בטבע הקסום, קודם שהתרבות האנושית החריבה את הכול; אולם פיליפס מגדיל-לעשות ומתאר אפילו את ראשיתה של התקופה האנושית, את התפשטות ההומו-ספיינס מאפריקה לאסיה ואירופה, כחלק מעוונותינו האנושיים: בדרך הלוא הכחדנו את מיני האדם האחרים ב"דפוס שהתקבע במהירות ומתקיים לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ברגע שאנחנו מגיעים לשכונה היא נהרסת". פיליפס מביא כמה סברות מחקריות בנוגע לשאלה מדוע הוכחדו אותם מינים, והוא מוסיף כי "אולי סתם רצחנו אותם כי היי, זה מה שאנחנו נוהגים לעשות".

הלקאה עצמית קבוצתית-אנושית זו מובאת כביכול תחת קטגוריית השנינות המשעשעת אך למעשה אין היא אלא ניסיון התחנפות לקהל ה'נכון', זה התומך במאבקים ה'צודקים' של תקופתנו – בנושאים כגון שינוי האקלים ופתיחת שערי ההגירה – ואשר ייהנה למשל מן הכותרת של הפרק השמיני: "המדריך לדיפלומטיה לגלמים ו/או לנשיא הנוכחי".

עם זאת, ככל שמתקדמים בפרקי ספר, מופנה הזרקור לסיפורים עצמם ונחשפת עבודה מרשימה של איסוף טעויות במגוון נושאים וזוויות מפתיעות; דרכם אנו מקבלים שיעור חובה על אודות חשיבותן של הצניעות האנושית והענווה האנושית.

לנ"ק


נביא ולא נביא

מאחורי הקלעים של הדרמה החברתית בתנ"ך

אליעזר היון

כריכת הספר "נביא ולא נביא"
אלומות, 2019 | 208 עמ'

המזיגה המיוחדת המתקיימת בספר זה תתחוור בקלות לקוראי כל פרק ופרק בו – אך באורח סמלי, ובלתי-מקרי כלל, אפשר לעמוד עליה עוד קודם לכן, מתוך התבוננות במרכיבי אישיותו של המחבר. אליעזר היון משלב בדמותו יסודות תורניים ואקדמיים, חרדיים ומודרניים, עיוניים ופופולריים.

כאמור בגב הספר, הוא "בוגר ישיבות ליטאיות, דוקטורנט ומרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, עיתונאי ובעל טור זה כ-11 שנים באתר ynet יהדות". וכך ממש הוא מגיש בספרו את עיוניו בסיפורים מספרי יהושע, שופטים ומלכים. שמץ מֵרוח הפלפול הישיבתית – מתובל בפלפל של מסורת הכתיבה המקוונת מוכוונת ההקלקות. קריאה "חרדית" התופסת את פרשנותם ודרשנותם של חז"ל כהמשך ישיר וסמכותי של המסופר במקרא – מנַווטת כתיבה חקרנית, מוטת-אקטואליה, התרה אחר השוואות עכשוויות ולקחים לזמננו. הפקת לקחי מוסר ואמונה מן המסופר – בעין שהרגישויות שלה אינן רק תורניות, אלא גם סוציולוגיות ופסיכולוגיות.

עיוניו של היון ניחנים בהאזנה קשובה לדקויות לשון הכתוב. הרמזים הפזורים בסיפור, ובמקומות אחרים במקרא הנוגעים בו, משמשים לו עוגנים. את החוטים ביניהם הוא טווה בעזרת הפרשנים המסורתיים וכלים מדיסציפלינות כגון הפסיכולוגיה החברתית. אך בסופו של דבר מונחת לפנינו תזה רעיונית על טיבם המוסרי של תקופות, של חברות ושל אישים. לא-פעם נעוץ המפתח באישיות. המלך אחזיה מתגלה כחדל אישים חיוור, אביו המלך אחאב כהיפוכו של דבר, וגיחזי נערו של אלישע כמין הטרמה של הפילוסופים הציניקנים. בדרך לשם יוצא הקורא נשכר מתיאור מרוכז, בהיר וקולח של העלילות הנסקרות.

"נביא ולא נביא" יוצר נקודת מפגש אפשרית בין קוראים בעלי תפיסות דתיות שונות ורקעים מנוגדים, ומגיש להם עיונים אינטליגנטיים ומקוריים למדי ועם זאת קלילים. בעלי גישה אקדמית נוקשה, קל וחומר גישה חילונית ביקורתית, עשויים להסתייג ממה שייראה להם לעיתים כתמימות אמונית, ודאי כאי-עמידה באמות מידה של חקר המקרא המדעי. מנגד, קוראים מבית גידולו המקורי של היון אולי לא ימהרו להסכין עם עולם הדימויים העכשווי של הספר. ובכל זאת נראה כי גם אלו ואלו יתרככו לנוכח מאמציו המוצלחים של המחבר להשרות על העיון רוח מפייסת ומכילה, צבעונית וחיה, מסבירת פנים ומאירת עיניים.

צ"א


השמיעיני את קולך ונסו הצללים

בתיה דביר

כריכת הספר "השמיעיני את קולך ונסו הצללים"
יד ושם, תשע"ט |  378 עמ'

כותרת המשנה של האלבום התיעודי שלפנינו היא "מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה". זוהי אסופה מעוצבת של סיפורים אישיים, על פי יומנים או עדויות, על גבורת נשים מעליית הנאצים עד איסוף השברים שאחרי המלחמה. האם יש הצדקה עניינית בהקמת "עזרת נשים" כזאת בחקר השואה? נראה שכן. הכורת עלה על היהודים כולם, בלי הבדלי מין ואפילו בלי הבדלי דת; ועדיין, לגורלן של נשים יש מאפיינים רווחים וייחודיים להן.

עד לעליית הנאצים, האנטישמיות התמקדה בגבר היהודי. עליו נסוב רוב רובן של עלילות הדם, והוא אשר תואר בעל פה, בכתב ובציור כיצור כעור ורודף בצע; במקרים הנדירים שנשים הופיעו בתעמולה האנטישמית, הן מילאו את תפקיד היפהפייה המסתורית המדיחה לחטא. הנאצים היו הראשונים שהנהיגו מידה של שוויון מגדרי – שוויון לרעה כמובן. עם זאת, בתקופת השואה עצמה, הנשים לא נחשבו בעיניהם כוח עבודה, ושיעורים גבוהים יותר מקרבן הופנו ישירות להשמדה. מן הספר עולה כי גם האכזריות שהופנתה כלפי הנשים והילדים הייתה שונה מזו שהופנתה כלפי גברים. ועוד: אז, יותר מהיום, הנשים נחשבו חלשות ופגיעות, ואם הייתה ציפייה שתהיינה גיבורות היא התמקדה בדרך כלל בגבורה אזרחית.

גיבורות הספר, כמאה במספר, חלקן דמויות ידועות מאוד, כגון חנה סנש, חנה ארנדט וחייקה גרוסמן, ואחרות אלמוניות למדי; חלקן לוחמות, אחרות נשים מן השורה שבמציאות בלתי-אפשרית מצאו כוחות להמשיך ולתפקד כאימהות, כרעיות וכבני אדם. רוב הנשים יהודיות, אך יש ביניהן גם כמה מחסידות אומות העולם. המגוון רב, אך ניכרת נטייה להבלטת חלקן של יוצאות תנועות הנוער הציוניות-שמאליות.

הקורא מתוודע לסיפורים מעוררי השתאות, כגון זה של תמה כץ. בגיא ההריגה בפונאר, שרועה ירויה בין הגופות, הבינה שהיא היחידה שנותרה ממשפחתה ולא רצתה לחיות יותר – אך אז שמעה מבין המתים בכי חרישי ודק. היא הצליחה לזחול מקברה-בחיים, מצאה ילדה כבת שלוש והצילה את חיי שתיהן. לאחר מכן הגיעה לגטו והעידה מתוך סיכון על המתרחש.

לכל אישה מוקדשים עמודים בודדים, מעוטרים בתצלומים ובאיורים. הספר מלווה במאמר סקירה כללי מאת דליה עופר ולינור ג' וייצמן. עיצוב הספר מרשים; מן המרשימים ביותר שראיתי בספרי עדות מסוג זה. הכתיבה תמציתית, והסקירה על כל אישה דלה למדי – במידה המעוררת את המחשבה שאולי מוטב היה לעסוק בפחות נשים (או להוציא כרך נוסף) כדי לאפשר הרחבה והעמקה רבות יותר לגבי כל אחת. ועדיין, זהו ספר מרשים וחשוב, לא רק בפן ההיסטורי אלא גם מתוקף ההשראה שנוסכות העוצמות האנושיות המתגלות בין עמודיו.

דג"ל


אִתי החיים משחֵק הרבה

דויד גרוסמן

כריכת הספר "אִתי החיים משחֵק הרבה"
הספרייה החדשה, 2019 | 273 עמ'

העומק הפסיכולוגי ואומנות הכתיבה הסוחפת הם שני תחומי ההצטיינות הידועים זה מכבר של דויד גרוסמן, והם מקנים לו את מעמדו כאחד מבכירי הסופרים העבריים הפעילים כיום, אם לא ראש וראשון להם. שני אלה מתאשררים בספרו החדש, 'אִתי החיים משחֵק הרבה' – אך הפעם התנסה גרוסמן בהפגשתם עם שני יסודות חדשים, ממדים חדשים אפילו; משל עבר מרכב דו-גלגלי לרכב שגלגליו ארבעה.

התוספת הראשונה היא קנה המידה הגדול, ההיסטורי, שסיפורו של הפרט משובץ בו. במקרה זה, ההתרחשויות ביוגוסלביה לחלקיה במלחמת העולם השנייה ובשנותיו המעצבות של משטר טיטו, הקומוניסטי-אך-העצמאי. היסוד החדש השני, הקשור אליו, הוא היסוד התיעודי: בלב הספר נמצא סיפורה האמיתי של אווה פאניץ'-נהיר, מקורבנות משטר זה. היא ובעלה נחשדו כתומכי ברית המועצות. הבעל, שאף הואשם בריגול, הוצא להורג; והיא הוגלתה למחנה עונשין אכזרי משום שסירבה לחתום על הודאה באשמת בעלה, והופרדה אגב כך מבתה הקטנה. לימים עלתה לארץ והקימה משפחה חדשה.

איך צלח המעבר מאופנוע למכונית? האמת היא שהאופנוע נותר בעיקרו אופנוע. את היסוד ההיסטורי הותיר גרוסמן כרקע מינימליסטי, המורגש רק מעט. ואת היסוד התיעודי מהל במינון גבוה של עיבוד בדיוני. הסיפור ההיסטורי-ביוגרפי הוא מעין גלעין, או שלד, אך עיקר הרומאן הוא קורותיה הבדיוניים-יותר של המשפחה המסובכת שהקימה הגיבורה בארץ, ומסעם המשותף של בני דורות שונים במשפחה, כעבור מחצית המאה, ליוגוסלביה לשעבר ואל אי-העונשין.

המספרת, נכדתה של אווה, עוסקת לאורך המסע בתיעודו הקולנועי, כמעין הנכחה של היסוד המתעד דווקא בחלק הבדיוני, וכך מתלפפים הבדיון והזיכרון במעגל אינסופי של צבת בצבת עשויה. על ידי כך, גרוסמן נותר נאמן לתפיסה האריסטוטלית הוותיקה שביסוד הספרות-היפה, כי השירה (כלומר הבדיון) עולה באמיתותה על ההיסטוריה, מבחינה זו שהיא מתארת את שיכול-וצריך היה לקרות, כלומר את ההכללה האוניברסלית של האמת המקרית שבהיסטוריה.

וכך, שוב, ובהצטיינות יתרה, מסעיר גרוסמן את קוראיו בשתי ידיו האמונות הוותיקות, הכושר הסיפורי-לשוני הכובש והיכולת להמציא ולבטא עולם-מלא פנימי של אנשים שאינם הוא: אולי נקרא לו אמפתיה. אלו הן אולי שתי ידיים, שני יסודות או גלגלים כדברינו קודם, אך פעולתן משותפת: הן בוראות את הנפש כסיפור וכשפה.

הדבר ניכר גם בתופעה שולית וסמלית, תגלית קטנה של החתום מטה. רפאל, אחד הגיבורים, מכונה גם רפי ופעמיים-שלוש קוראים לו בקיצור רי"ש. ככה: רי"ש. אגב כך גם גילי בתו, המספרת, נקראת פעם גימ"ל. מיהם הגיבורים המרכזיים האחרים? ורה (כך נקראת בספר אווה) ונינה בִּתָּהּ משלימות את המרובע המשפחתי שיוצא למסע המשותף. ו' ו-נ'. ועליהן אפשר להוסיף מ' אחד מרכזי מאוד אבל מת, מילוש, בעלה של ורה, ועוד שני מ' חשובים למדי, מריה ומאיר. עד כאן האישים החשובים בעלילה. הנה כי כן, רק ס' חסר כדי שייצא לנו גרוסמן. ודמות מרכזית מאוד ששמה מתחיל בס' דווקא יש, אף כי אינה אנושית: סוני, כפי שמרבים לכנות את המצלמה המתעדת, השותפה החמישית במסע.

גרוסמן יצר אם כן בדמויותיו את נוטריקון שם משפחתו, וטרח לרמוז לנו על כך בקיצורים הראשונים שציינתי.  זהו המשך למעשהו בספרו הקודם, שבו הגיבור, סטנדאפיסט המוצא עצמו מספר את סיפור חייו, נקרא דובל'ה גרינשטיין, ושם הבמה שלו דובל'ה ג'י – לא רמיזה לדובל'ה גליקמן, מסתבר, אלא לדויד גרוסמן. מאניירה? בדיחה פרטית? מחווה לגחמה ידועה של ש"י עגנון המאוחר? או שמא, וכך נראה לי, ביטוי מופגן להזדהות הפנימית של גרוסמן עם גיבוריו, שכל אחד מהם הוא משהו ממנו? ואולי גם לכך שהוא עצמו אינו מוכן להכריע מי מהם צדק בבחירות המוסריות שלו – בחירות קשות, כואבות שהן לב הרומאן?

מדוע "כך נראה לי"? מפני שדויד גרוסמן הוא אמן ההפנמה של הזולת. אפשר לומר שזה מה שעושה כל סופר טוב – ושבכך מתאמן כל קורא טוב כשהוא קורא ספרות. ועדיין, יכולתו יוצאת הדופן של גרוסמן ללבוש תודעות של אחרים היא מן המפורסמות, עוד מתחילת דרכו. הרי יש לכאורה מחסום בלתי עביר בינינו לבין התודעה של הזולת, מחסום מהותי ופילוסופי והכרתי אבל גם רגשי. לקרוא גרוסמן זה לפעמים כמו לבלוע רוק של מישהו אחר.

הדבר בולט בשפה אך גם בגופניות. נדמה שגרוסמן, הסופר אבל גם האיש בחיים, יודע לקרוא מחשבות באמצעות התבוננות בשדרים הגופניים של אחרים. ונדמה שהפרויקט הגדול של גרוסמן הוא ללמד את העברית להרגיש מדויק יותר: להטות פעלים ולחבר מילים באופנים שימללו דקויות שמקובלנו כביכול שהשפה אין כוחה יפה לעמוד עליהן. וזאת בלי להרחיק מדי מהשפה המדוברת.

קצת דוגמאות שדגתי בדפדוף של דיעבד: "אני מכירה את הצביטה שמקננת בפיתול של מעי הנפש הזה" (עמ' 112); "ורה מושכת בכתפיה. זו תנועה אכזרית ונוראה" (138); "זה צחוק שמשנה צבעים תוך כדי הצטחקותו. היו פעם סוכריות כאלה" (173); "העננים זורמים פתאום במהירות לעבר האי מכל הכיוונים, נראים כמו אספסוף שממהר אל קטטה" (228); "פה הופקדה הנפש. פה, אני חושבת, הייתה נינה כשלא הייתה" (265).

את מה שגרוסמן עושה בשמות ובמילים ובדימויים בקטן, הוא עושה בסיפור בגדול. את מה שהוא עושה לעברית במשחק, הוא עושה בחיים לאומנות הסיפור, והרבה.

צ"א


צערו העתיק של הירח

נעמה דעי

כריכת הספר "צערו העתיק של הירח"
עם עובד, 2019 | 283 עמ'

ספרה הראשון של נעמה דעי בת השלושים הוא הישג בלתי-רגיל. אם לא יתגלה חלילה במרחק השנים כהבלחה חד-פעמית, הוא מסמן את דעי כאחת הסופרות הבכירות של הדור הבא, תשובה חזקה לשאלתו של הסופר אסף ענברי במסתו המדוברת ב'מקור ראשון' איזו תרומה סגולית תורמים הדתיים-הציונים לתרבות הישראלית. לפנינו רימון מתפקע מבשלות אומנותית ופסיכולוגית, כזה שיכול כיום לגדול כמעט רק על אפיקי-המים שענברי מדבר עליהם ומחפש לשווא את נטעיהם.

דעי לא לקחה הנחת-ספר-ראשון לא לעצמה ולא לקוראיה. היא נפלה על נושא כבד, מדכא למראה: התמודדות עם פגיעת מוח, מצד הנפגע שאיבד את יכולת הביטוי הלשוני, ומצידם של הסובבים אותו שכל אחד מהם חש אשמה-תורמת כלשהי לתאונה שגרמה לפציעה. כאילו אין די בעומס המוסרי והנפשי שהטילה על דמויותיה, השליכה עליהן המחברת מגוון סוגיות עקרוניות, הנידונות במידות משתנות של העמקה אך מתוך התערות אמיתית בסיפור – ביניהן שאלות תיאולוגיות על ייסורים, על איסורים ועל הקשר ביניהם; על צער השכינה וצמצומה, ועל הפער השוכן בין הרצוי למצוי.

אך הישגה אינו תיאולוגי אלא אומנותי. רובו ככולו טמון בתרגומן של הסוגיות לתהליכים נפשיים וחברתיים וליציקתם של אלה בכליה המילוליים והדרמטיים של הספרות. בעמודיו הראשונים של הספר היא עורכת מבחן-גדעון לקוראיה. רק נחושים יישארו. הקורא מוטח אל סבך המציאות הסיפורית באחת, עם פיסות פאזל פזורות שרק אחדות מהן שייכות למסגרת שתיתן מובן לפְּנים. יתרה מכך, הטכניקה המיוחדת שהספר עשוי בה הייתה מתפענחת ביתר קלות אלמלא דווקא בהתחלה הציבה המחברת את יוצא הדופן, את פרקה של המספרת היחידה בגוף ראשון. זאת מרים, אחותו הגדולה של הנער הפצוע אריאל, שגם מנהלת יומן לרישום המילים שהוא מצליח לחלץ מפיו. בפרקים הבאים, יבין הקורא בהדרגה, הדמות שהפרק נקרא על שמה אינה המספרת, אלא היא מעין סופר לעת מצוא המתאר את הדברים בגוף שלישי כמיטב יכולתו ועל פי הבנתו ומתוך ניסיון לראות את עצמו מבחוץ.

אנו מקבלים כך הסתכלויות מקבילות, סותרות, על קטעי עלילה חופפים, ופענוחים שונים של התנהגויות של דמויות, ומבחינה זו לפנינו סיפור-ראשומון; אבל יש כאן יותר מכך, בשל היומרה, כביכול, של כל דמות לשמש עד-מתבונן, לצאת מגבולות עצמיותה. כך אנו ניצלים גם מנפילה לספר המחקה סגנונות דיבור, וזוכים בספר המחקה גם סגנונות חשיבה וכתיבה. כל דמות, במגבלות הידע וההטיה שלה, היא גם מעין ממלאת מקומה של הסופרת. ולכל ממלא-מקום כזה העניקה המחברת מלוא חופניים מקוריות-ביטוי והפתעות קטנות המזומנות לקורא האיטי והפתוח. עולמות שלמים של מחשבה והסתכלות ושׂפה נרקמים בקפידה, וגם המשפטים הסתמיים לכאורה מתגלים כאיברים נחוצים של האריג המתהווה. הפסיפס המתקבל משלל המסַפרים עשוי לא מאבנים צבעוניות, אלא מפיסות צבעוניות של מראות.

חסדה הגדול ביותר של שיטת כתיבה זו מורעף על הרב שלום קהן, אביו של הנער הפצוע אריאל. הוא היחיד שכתיבתו מסוגננת ממש, "ספרותית" במוצהר, שואפת במתכוון ליופי. בטקסט הקצר בגב הספר הוא מתואר כנוקשה וזועם. יש גם מן האחרים הרואים אותו ככזה. לא ולא. זוהי דמות-רב שהיא מן העדינות, הרבגוניות והרכות שהספרות הישראלית הצליחה לספק לנו. קשיותו היא קשיותו של עדינו העצני. ככל הדמויות החשובות בספר כן גם הוא אינו נושא על גבו שום סטריאוטיפ. יותר מכולן הוא נושא על ליבו אותו צער עתיק של הירח שהפליג אל כותרת הספר.

המשוררת שבנעמה דעי יצאה לאור בפרק האב-הרב. כמו שהדויד-גרוסמן שבנעמה דעי, המומחה בבניית דמויות עם שפה פרטית, יצא לאור בפרק של הנערה החילונית שי. כל פרק-דמות בספרה של דעי הוא בריאה חדשה, שקף חדש, מחומר אחר, שהונח על גביה. כבורא עולם בעולמו, כן דעי בעולמה המדומיין: בוראת נפשות רבות וחסרונן. ועל החסרונות כבר אמר קוהלת "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת". אך לחתור אל הבנת החיים בתוך ידיעת החיסרון, בתוך ההכרה בדרך הארוכה והלא נגמרת אל התיקון – את זאת ידעה דעי לעשות בספרה שעוד ידובר בו.

צ"א


אור ירח

מייקל שייבון

כריכת הספר "אור ירח"
מאנגלית: מיכל אלפון
עם עובד, 2019 | 449 עמ'

בספרו השמיני של הסופר המוערך זוכה פרס הפוליצר מייקל שייבון מתקיים שילוב מוצלח, קריא ונגיש במיוחד, בין סוגות שונות בספרות היפה: האוטוביוגרפיה הבדיונית והרומן ההיסטורי. המספר הבדיוני, סופר ושמו מייקל שייבון, פורס בפנינו את סיפורו של סבו, חייל הנדסה מבריק אשר נשלח בשלהי מלחמת העולם השנייה לאתר את מדען הטילים הנאצי ורנר פון-בראון (דמות היסטורית אמיתית) לפני שהרוסים יאתרו אותו. הסיפור נע אחורה וקדימה בזמן וכולל גם את סיפור אהבתו של הסב לסבתו של המספר, ניצולת-שואה יפהפייה הסובלת מפוסט-טראומה קשה.

שייבון כותב, כרגיל, בכישרון רב, במלאות תוססת וסוחפת, כמו הניח פילטר צבעוני על החיים בעולמנו. זה פוגם בריאליזם הסיפורי, אבל מושך מאוד לקריאה. הספר גדוש פרטים היסטוריים, טכניים-מדעיים וגם יומיומיים מהווי החיים של ניו-יורק של שנות החמישים, פרטים שאינם מעיבים על העלילה אלא מחזקים אותה. הגיבור, סבו של המספר, הוא מז'אנר הגיבורים הגאונים הענווים, שקשה שלא לחבב. אלה שהמניע שלהם אינו פרסום או כסף, אלא סקרנות וידע ואהבה מסורה. הוא שתקן, ולמעשה הוא פורס את מרבית סיפור חייו בפני נכדו המספר ימים ספורים לפני מותו.

אנחנו מגלים בן זוג אוהב ואב אוהב שהמציאות שבה ומתפרקת בין ידיו. הסב מנסה למצוא את מקומו בעולם, אך התחושה העיקרית המתקבלת היא של עכבר בכלוב המנסה לברוח אבל לא יודע לאן וכיצד. בערוב ימיו מתמסר הסב לבניית מודלים מדויקים של חלליות ומושבות בירח, המבטאים את רצונו הפנימי העמוק ביותר, להצליח לחמוק ולהתנתק יחד עם אהובתו הפגועה מכל הרע שבעולמנו. תשוקה פנימית זאת נתקלת בבעיה בלתי פתירה, מעבר לקושי הטמון בעצם היותה פנטזיה, בעיה המגולמת בדמותו של פון-בראון. המדען הנאצי אשר ניצח על פיתוחם וייצורם של טילי V2 במחנות עבודה שנודעו לשמצה היגר לארצות הברית בעידוד השלטונות והפך בעל תפקיד מרכזי בשילוח האדם לירח (וזו עובדה היסטורית אמיתית).

המחלוקת סביב פון-בראון אשר עוררה הדים בזמנו (האם ידע? האם יכול להיות שלא ידע? וגם אם כך, האם ניתן לפוטרו בלא כלום?) שככה עם השנים, ובסופו של דבר אחד מהישגיה הכבירים של האנושות הפך כרוך באופן ישיר עם זוועות המלחמה. וכך, הצורך הנואש של הסב לגונן על אהובתו ובתו ולעזוב לעולם סטרילי שאליו לא יחדור כל רע – אינו יכול להיות מושלם אפילו לא בדמיונו. 

שייבון הסופר הוא איש פוליטי. יחסו לישראל וליהדות הוא יחס מורכב וביקורתי. אבל למרבה המזל הדבר לא משתקף בספרו בצורה בוטה או שקופה מדי. יתרה מכך, קריאה בספרו מעניקה זווית נוספת ומעניינת על זרמי העומק של יהדות ארה"ב, זו של אחרי המלחמה, זו של ניצולים הנטמעים בקהילות המקומיות אך נפשם נותרת מצולקת וחרדה מהאפשרות שבסופו של דבר הנאצים ניצחו.

לנ"ק


הסוקרים: דניאל גיזבורג-לויתן, יואב שורק, ליאת נטוביץ-קושיצקי, צור ארליך

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *