קריאה ראשונה- פברואר 2019

על טבע האדם

רוג'ר סקרוטון

מאנגלית: שמעון בוזגלו

שלם, תשע"ט | 116 עמ'

 

רוג'ר סְקְרוּטוֹן, מבכירי ההוגים השמרנים החיים בינינו אם לא הבכיר שבהם, הוא מחבר פורה שיד לו בכל גוני הכתיבה העיונית: פילוסופיה, מחקר ופובליציסטיקה. מסות פרי עטו ראו אור בתרגום עברי בבמות שונות – בין היתר בגיליון זה של 'השילוח', ובכתב העת 'תכלת' שהוציא 'מרכז שלם'. כן הופיעו בעברית ספרים שכתב על שפינוזה ועל התרבות המודרנית. הכרך שלפנינו שונה מאוד מהללו. אומנם מדובר בחיבור קצר, אולם זהו מועט המחזיק את המרובה מאוד.

הספר מאגד עיבוד לארבע הרצאות שהמחבר נשא באוניברסיטת פרינסטון. שתי מטרות עמדו לעיני סקרוטון בסדרת הרצאות אלו: להראות את אוזלת ידן של הגישות הרדוקציוניסטיות, שפותחו בהשראת דיסציפלינות מדעי החברה האבולוציוניים, ואשר מרדדות את האדם ואת כלל התופעות האנושיות, ובראשן המוסר, לכדי אדפטציות תועלתניות פרי התנהגותם של הגֶנים; ולהציע אלטרנטיבה פילוסופית להבנת טבע האדם, המתבססת על הרעיון שהישות שהיא "האיש" (בניגוד לבעל החיים שהוא "האדם") הוא שלם הגדול מסך חלקיו, ולו תכונות ייחודיות שלא ניתן ליחסן להסתגלות, שרידה וברירה טבעית גרידא.

סקרוטון מפתח בספרו זה רכיב בסיסי בהגותו החורז רבים מחיבוריו: שהסובייקט האנושי נוצר ומתעצב מתוך יחסים בין-אישיים עם סובייקטים חופשיים אחרים, יחסים שהמייחד אותם הוא מודעותם של השותפים לכוונותיהם שלהם, לכוונותיהם האפשריות של העומדים מולם ולאופן שבו הם נתפסים אלו בעיני אלו. מתוך פיתוחה של טענה זו מוצעים הסברים למגוון מהתופעות האנושיות ביותר: האומנות, הצחוק, האינטימיות, ומעל כולם – המוסר.

הרגילים ללשונו הנעימה והנגישה של סקרוטון יפגשו בחיבור זה דמות אחרת. הספר רווי בטענות גדושות, במהלכים רבי-שלבים ובהתפלמסות עם פילוסופיות אחרות בדרך להפרכת הגישות שהמחבר יוצא נגדן ולבניית גישתו שלו. דרושה שמירה על ריכוז על מנת לצלוח את הספר ולצאת נשכר, שכן הוא בנוי קומה על קומה (לתלפיות, יש לומר) וכל טענה נשענת על קודמתה.

אופיו זה של הספר עשה את תרגומו למלאכה מאתגרת במיוחד. המתרגם עשה עבודה טובה מאוד בהתחשב בכך, אולם הנוסח העברי אינו "זורם". החיבור כולל כמה מינוחים שהיו לרבי משקל בשיח הפילוסופי בשפה האנגלית, והדבר מטיל אחריות רבה על הראשונים המתאמצים לתרגמם ולהשרישם בעברית. מבחינה זו יש לתהות על הבחירה לתרגם את המונח המרכזי בז'אנר פילוסופי זה, emergent, למילה "מבצבץ"; נדמה כי "מפציע" או "מתהווה" יכלו להתאים יותר ולהתגלגל טוב יותר על הלשון.

ספר זה מצטרף לתיק העבודות העשיר של הוצאת שלם, המצטיינת בטיב החיבורים שהיא מוציאה לאור וברמת הפקתם, וגם עליו יש לנו להכיר לה תודה.

א"ש


מבקר חופשי

אריק גלסנר

הקיבוץ המאוחד, 2018 | 357 עמ'

 

בשנים האחרונות, כשאנו נתונים בים שופע וזמין-תמיד של ספרים, סרטים, מוזיקה וסדרות טלוויזיה, צריכת התרבות מלווה לרוב בתחושת הצפה. הגישה הפוסט-מודרנית הרלטיביסטית הובילה אומנם לשפע המשוחרר מקיבעון קאנוני, אבל גם לערבוביה גדולה ונטולת היררכיה של ספרים רבי-מכר, סדרות ריאליטי, ספרות מופת, מוזיקת פופ תבניתית, התעוררות פייטנית, מיצגי אומנות, וידיאו ארט בפסטיבלים ועוד ועוד.

בעולם תרבותי אקלקטי זה יש חשיבות עצומה לביקורת רצינית שתנסה לעשות סדר ולהצביע על הקשרים הנעלמים החסרים. ביקורת העוזרת ליצוק משמעות ברגשות ובמחשבות האותנטיות שעלו בנו במפגש עם היצירה היא ביקורת טובה. ביקורת גרועה, לעומת זאת, מבלגנת עוד יותר את המחשבה והרגש. חמור מכך, היא עלולה לגרום לנו להרגיש בורים עוד יותר ממה שאנחנו כשהיא מטיחה בנו שמות אומנים ויצירות קודמות, או מזכירה תיאוריות ספרותיות וקולנועיות ללא צורך. מלל על מלל שכמו נועד למלא את חלל הדף ולאשרר את יומרת המבקר להתעלות על סביבתו.

אך גם בביקורות עצמן יש שפע, וההבחנה ביניהן אינה תמיד קלה. נדרשת יכולת נרכשת לקרוא ביקורות שונות, לזהות את הביקורות המתחנפות (כמובן ביצירה ישראלית יש תמיד לחשוד: הביצה כאן קטנה להפליא), לנַטֵּר את טעמו האישי של המבקר, לאבחן את הבעיות העולות מהטקסט ולהחליט אם מדובר אכן במגרעות או שמא דווקא ביתרונות. לדחות על הסף מבקרים המהללים יצירות אזוטריות רק כדי להחשיב עצמם חכמים מאחרים. למצוא מבקרי אמת שאפשר לסמוך עליהם.

אריק גלסנר  הוא מבקר אמת שכזה, אשר מצא כמדומה את המינון המדויק של המבקר הטוב. ראשית, הוא אינו חושש לנקוט עמדה. הלב שלו פועם במילים, והקורא מבין מיד אם המבקר בכלל נהנה מהספר. אבל מעבר לזווית האישית, גלסנר כותב בנחרצות בעד סימונן של יצירות מופת. בעד ההיררכיות. בעד ספרות גבוהה. בעד קאנונים וקלאסיקות. הוא אינו חושש לתת בהם שמות ולהכריז פעם אחר פעם אילו יצירות מופת  נכתבו כאן בעשור האחרון. הוא אף מוכן למאמץ הכרוך בשכנוע הקוראים בצדקתו. אין זה מובן מאליו: העידן שהמית את האלוהים ואת המחבר המית גם את המבקר. "מי הוא שיקבע את הקאנון?" ויש שיוסיפו "גבר לבן ופריווילגי שכמותו" (אין זו הפלגת דמיון. קול זעקה שכזה אכן עלה לפני כמה חודשים, כשגלסנר פרסם רשימה קצרה שעסקה ביצירות המופת הישראליות).

גלסנר כותב ביקורות ומסות ספרותיות זה כ-15 שנה. מפעל שהתחיל, כפי שהוא כותב בהומור באחת ממסותיו הראשונות, "עקב נטייה אישית וצורכי פרנסה (ואני מקווה שלא נטייה אישית למצוקות פרנסה)". מעקב מתמשך, מקורי ומלומד כמו זה אחר קורות הספרות הישראלית בדור האחרון אינו דבר של מה בכך, וטוב עשתה הוצאת הקיבוץ המאוחד שאיגדה לכרך אחד, זמין במדף, מבחר מן המסות והביקורות שגלסנר פרסם בבמות שונות.

הספר מחולק לשלושה חלקים: מסות כלליות על ספרות, סקירות נרחבות על סופרים ויוצרים, ומבחר ביקורות ספרים קצרות. בחלק הראשון גלסנר מנתח שפע של תופעות תרבותיות מרתקות: ספרות ישראלית אפוקליפטית, חזרתם בשאלה של סופרים לעומת חזרתם בתשובה של מוזיקאים, תופעת הפוסט הומניזם, ספרות הנכתבת מנקודת מבט של תודעה משוסעת ועוד ועוד. זרקורי העניין שגלסנר שולח לפינות אפרוריות ונידחות כביכול עושים חשק לרוץ ולקרוא, להכיר, להתערבב ולהיות חלק מהתנועה התרבותית שמתרחשת מסביבנו.

העושר והמגוון של התופעות המנותחות, ההבחנות הדקות והדימויים היצירתיים הופכים את הקריאה למענגת במיוחד. תורמת לכך גם בהירות כתיבתו של גלסנר, שאינה פוגעת במורכבות הטיעונים ובעומק התרבותי. גלסנר דורש בזכות ספרות גבוהה, אך מגדל השן שלו נגיש. המדרגות רחבות ומזמינות, וכל החפץ למעט מאמץ מוזמן לטפס.

על אלה נוסף בונוס בדמות ההקדמה לספר, מאמר חדש ושמו "על הביקורת". הוא מוקדש לפיתוח מעמיק של הטענה בדבר חשיבות הביקורת מהסוג השופט ולא רק מפרש. מדוע בכלל עלינו לבחור ביצירה הטובה ולמאוס בגרועה? מדוע נדמה שאצל מבקרים רבים קיים צו מוסרי מעין זה? או, במילים אחרות, מהי חשיבותה של ספרות טובה בעולמנו? שאלות אלו ודאי מטרידות קורא המתעתד לקרוא ספר שלם של מסות ספרותיות וביקורות מהסוג שגלסנר כותב.

השאלות חוזרות בגלגולים חדשים במאמרים שבגוף הספר. גלסנר עונה עליהן לא רק באופן תיאורטי, אלא גם בכתיבתו הלכה למעשה. עיסוק פרשני בספרות יוצר לעיתים ניכור כלפי היצירה עצמה. גלסנר, גם כשהוא מתרומם גבוה, שב במהירות אל פני הקרקע לוודא שלא ניתק החוט הדק. החיבור למציאות, כלומר למה שמניע אותנו לקרוא, למה שגורם לנו ליהנות או לא מהספר, חשוב לו. וחיבור זה הופך את הקריאה לחוויה נוכחת, מפעילה ואישית.

אך מעבר לכך, אלו שאלות חשובות לכל אוהבי הספרות. בעיני גלסנר, הערכים האנושיים החשובים המתגלמים בספרות, דווקא בהשוואה לאמצעי ביטוי אחרים, הם, בין השאר, פיתוח חוש היסטורי, תחושת ייעוד ומשמעות, ויצירת עולמות מנטליים פנימיים ולא מוחשיים. הדיון ומסקנותיו של גלסנר מחדשים בלב הקורא את ביטחונו במדיום הוותיק והשחוק. הרי הספק בדבר משמעות הספרות לחיים בעולם הדיגיטלי מחלחל ממרומי האקדמיה לתחתית שיעורי הספרות בחטיבות הביניים, ומתחתית צפיות הבינג' למרומי משרדי המפקחים במשרד החינוך. ייטיבו אלה האחרונים לעשות אם ישלחו את מאמרו זה של גלסנר לכל מורי הספרות בארץ, עם המלצה חמה להעביר לפחות חלקים ממנו הלאה לתלמידיהם.

יותר מביקורת ספרות, הספר הינו פתח לביקורת תרבותית. הוא מציע הסתכלות מעמיקה על השקפות ואידיאולוגיות ששטפו את החברה הישראלית ואת המערב בשנים האחרונות, ובכך מאזן במשהו את פגיעתו הרעה של הפוסט-מודרניזם. בנימתו האישית, הספר הוא גם חלון לנפשו המסקרנת של המבקר עצמו. בהקדמה, גלסנר מבקר ומנתח בעצמו את אוסף ביקורותיו. לדבריו, התמה המרכזית העומדת בבסיסן היא בחינת היחס המורכב בין הספרות למציאות – בין שיקוף לאסקפיזם. "כפל הפנים הזה ביחס למציאות", כותב גלסנר, "יחסי האהבה-שנאה ביחס אליה, נובעים לא רק מהתוכן הריאליסטי של הפרוזה הסיפורית אלא מהמדיום עצמו, מעצם חוויית הקריאה: המילים בסיפורת יכולות לקרב אותנו במידה המרבית אל המציאות (כולל מציאות התודעה), לעטוף את המציאות במהודק כמו ניילון נצמד – ועם זאת, המדיום המילולי מרחיק אותנו מהמציאות עצמה, מתמיר אותה לדבר מה אחר, צונן יותר, הלא הוא המילה".

גלסנר, חוזר בשאלה המודע היטב לרזי נפשו, מוצא באותו רעב פרדוקסלי למציאות שהוא מחפש בספרות דבר-מה דתי. "הריאליזם ככלי לחיסול המציאות" שהוא מצד שני "רצון לחזור אל העולם בתנאיך שלך. ספרות ריאליסטית שמזכירה עד כמה המציאות מלאה רזים וסוד ואפשרויות לעונג ופליאה, עד כמה גם ביומיותה יש בה זוהר".

לנ"ק


סוף היהדות בארצות האסלאם

עורך: שמואל טריגנו

כרמל, 2018 | 275 עמ'

מעטים הם קובצי המחקרים שראוי, חיוני וגם אפשרי שעותק מהם יימצא בכל בית קורא בישראל. פרי-גנו של פרופ' שמואל טְרִיגָנוֹ הוא כזה. כרך קומפקטי, נגיש, תמציתי, ומקיף נושא רלבנטי שהספרות העוסקת בו מעטה וחשיבותו רבה. מדוע בעצם אין כמעט יהודים בארצות האסלאם? אם למוסלמים ולערבים אין בעיה עם יהודים אלא רק עם מדינת ישראל, למה נגדע בשנים שלאחר הקמת המדינה קיומן של הקהילות היהודיות העתיקות שהתקיימו בקרבם? האומנם שילמו יהודי המזרח והמגרב את מחיר הציונות כשבגללה חדלו ארצות מחייתם להיות להם גן עדן של חיי שכנות טובה?

כבר במבוא המיוחד למהדורה העברית, המופיעה עשר שנים לאחר הצרפתית, ניכר כמה שגויים הידע וכיווני העשייה הנוכחיים, אפילו בישראל, באשר לזכר אסונן של קהילות המזרח התיכון, ואיזה בור של בורות של רובנו נכנס הספר למלא. טריגנו מברך על חוק "היום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ואיראן" שאושר בכנסת ב-2014, אך משתומם על תוכנו ועל מהותו. בין היתר הוא תוהה מדוע נקבע יום זה ב-30 בנובמבר, היום שלמחרת כ"ט. לדבריו, הנרטיב שהדבר נועד לשדר, ש"היציאה" ו"הגירוש" הם תוצאת הקמת מדינת ישראל, הוא נרטיב "מופרך לחלוטין".

סיפורן של עשר קהילות נסקר בתריסר מאמרים מאת חוקרים שונים. הסיפורים שונים מאוד זה מזה, למרות המכנים המשותפים לרבים מהם. כמה מהמאמרים מתמקדים בתהליך ההיסטורי של הנגישה ביהודים בארצות האסלאם, ובאחרים העיקר הוא התקופה הסוערת של אמצע המאה העשרים שבה אירעו רבים מאירועי האלימות והנישול הקשים ורוב מעשי הגירוש. ועדיין, הקהילות הנסקרות נחלקות לשתי קבוצות שוות בגודלן: חמש מהן כלולות בכותרת "גירוש", וחמש בכותרת "הדרה". במבוא לספר הדרה זו מכונה "נידוי". הכוונה היא הפעלת לחץ קשה ומתמשך על הקהילה שהוביל לעזיבתה בלי צו גירוש רשמי.

הלחץ האכזרי על היהודים בארצות ערב והאסלאם, שבכמה מן הפרקים תיאוריו מזעזעים, אפיין את המאות הרבות שמאז הכיבוש המוסלמי, ובכלל זה ארבע מאות שנות האימפריה העות'מאנית. טריגנו מזכירנו שהאסלאם הוא כוח כובש שבא לארצות אלו כשכבר ישבו בהן יהודים זה עידן ועידנים. באימפריה העות'מאנית הוא רואה אימפריה קולוניאלית לכל דבר. בלחץ מעצמות המערב, תחילה כמעצמות זרות וממלחמת העולם הראשונה כמעצמות קולוניאליות, הוקל ואז הוסר משטר הד'ימה – אותה אפליה אנטישמית שראתה ביהודים בני חסות הראויים להשפלה. היווצרות מדינות ערב העצמאיות מתוך הקולוניאליזם המערבי, על פי הגבולות שיצר קולוניאליזם זה אך כתגובת-נגד לו, עוררה את האנטישמיות האסלאמית הישנה והפעילה אותה באופנים שונים, בהקשרים בני הזמן. הקמת מדינת ישראל הייתה רק אחד מהם; יותר תירוץ וכלי תעמולתי מאשר גורם. בין ההקשרים החשובים יותר נמצאת הנְהִייה הפרו-נאצית של אחדות מהתנועות הלאומיות הערביות, ורגשי הקנאה והנקם של המוסלמים כלפי היהודים המקומיים על שהיו מוטביו של הקולוניאליזם המערבי.

האנטומיה של חיסול הקהילות נפרסת בפני הקורא, מדינה אחר מדינה. לעיתים, כגון במצרים, נעשה החיסול בכלים משפטיים מדודים ומחושבים ועל פי אמות מידה גזעניות ומפלות מוצהרות. מאלף לראות כיצד מנבא היחס ליהודים באמצע המאה העשרים את היחס לנוצרים בארצות האסלאם בזמננו, וכמובן כיצד מחווירות הטענות הערביות והבינלאומיות נגד מדינת ישראל לנוכח מעשיהן של מדינות אלו ביהודיהן. ועם זה, לא כל הספר הוא כתב אישום כלפי החברה המוסלמית; אפשר לקרוא בו גם על התעקשותם של יהודים בארצות כגון איראן להישאר בארצותיהם, ועל תרומתה של ההגירה האידיאולוגית, הציונית, להתכווצות הקהילות.

מהמהדורה העברית שלפנינו הושמט במוצהר האפרטוס האקדמי, קרי מראי-המקום, "כדי להקל על הקריאה וכדי להנגיש את הספר לקהל רחב יותר". סימונים קטנים של הערות, ועמודי-הערות בסוף, אינם דבר המקשה כל כך על הקריאה, למעט העיבוי הניכר שהדבר גורם לכרך; אבל גם אם ההערות הושמטו בעצם רק כדי לחסוך בהוצאות הנייר ובעבודת-הנמלים הכרוכה בתרגומן, אם חיסכון זה הוא שאפשר את הופעתו הברוכה של הספר בעברית יש לומר עליו אמן; והמתעניין במקורותיהן של העובדות והציטטות יתכבד וייעזר במראי-המקום המופיעים בכרך בצרפתית. בעיה אחרת, שאין שובר של יתרון צמוד לה, כרוכה בהתאחרות הופעתה של המהדורה העברית: בעשור שחלף מהופעת הספר בצרפתית השתנו פני המזרח התיכון ומדינות אחדות טולטלו טלטלת גבר. פה-ושם, בסקירות המגיעות אל מצב הקהילה בהווה, מורגש חסרונה של היד המעדכנת.

צ"א


סְמוֹצֶ'ה

ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה

בני מר

בית שלום עליכם ומאגנס, 2018 | 258 עמ'

 

עד שהמילה 'שואה' הפכה למסמן המובהק והיחיד של מה שאירע ליהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, הרבו לדבר על 'חורבן' יהדות אירופה. יש הבדל: בעוד המילה שואה מתמקדת בשנים הנוראות של ההשפלה, ההרעבה וההשמדה, המילה חורבן מעתיקה את המבט למה שהיה לפני כן. לעולם שאיננו, לחברה חיה ותוססת שנעלמה, לחיים שלמים שהפכו לעיי חורבות.

הדגש על 'השואה' – שזיכרונה הוא ערך מרכזי בהוויה היהודית והישראלית של ימינו – הוא הפנמת המסר של דור השורדים עצמו: להם היה חשוב היה להעלות על נס את הזוועה ואת הפשע הנורא. העולם היהודי שנחרב, על צרותיו ושמחותיו, מחלותיו ועושרו הססגוני, היה בשבילם מושכל יסוד, זיכרון ילדות שלא נמחק, עולם ששחזורו הוא משימה משנית לחקיקת זיכרון השואה עצמה.

אך עם השנים נקודת המוצא משתנה. העולם ההוא זכור רק למתי מעט, והעוצמה המהממת של החורבן – כלומר המחיקה של עולמות שלמים – נחשפת ומעוררת את הרצון לשחזר. במקום לנסוע למחנות, בואו וניסע אל העיירות, נתחקה אחר עצי המשפחה, נפתח את הספרים הישנים שהורישו לנו אבות שחיו בעולם שלא הכרנו אך צלו מרחף מעלינו כל העת, גבוה כזמר; הדי פולמוסיו הרועשים ממשיכים להביט אלינו מכתבי אבות הציונות, תמונות היומיום ממשיכות להופיע בחלומות סיפורי החסידים, והשמות שהתרוצצו ברחובות ההם ניבטים אלינו משלטי הרחובות.

ב"סמוצ'ה" מביא אותנו בני מֵר אל רחוב יהודי מרכזי, צפוף ועני למדי, בשכונה יהודית של ורשה. אחרי מרד גטו ורשה נמחו כל בתי הרחוב הזה והשכונה כולה נבנתה מחדש. רחוב סמוצ'ה קיים גם היום, אבל הוא רחוב אחר. אבל סמוצ'ה של אז הותיר חותם: בעיתונים היהודיים של ורשה, בארכיונים העירוניים, בשירים ובקטעי פרוזה, בזיכרונות ובמסורות משפחתיות. מר עושה כאן מעשה מופלא שהוא חלומם של היסטוריונים רבים: הוא מדובב בעבורנו את המקורות למין פסיפס המציג לנו תמונה חיה, עשירה, אנושית מאוד של רחוב שחיו בו אלפי משפחות, שפעלו בו אינספור בעלי-מלאכה קטנים, שרחשו בו 'חדרים' ותיאטראות, שאנשים קראו בו מעל דוכן העיתונים בעמידה כדי לחסוך עשרה גְרושים. רחוב שהיה יהודי כמעט לחלוטין, ששפתו הייתה יידיש ללא עוררין, ושלצד הוויה מסורתית אדוקה רווחה בו גם מודרנה חילונית ופרחו בו תנועות אידיאולוגיות שונות ומשונות.

הספר הוא, מבחינות רבות, 'מיקרו-היסטוריה': הוא לוקח רחוב אחד, נטול הרואיות, אוסף עליו מידע שכמעט כולו קשור בחיי יום-יום של אנשים פשוטים, ומעניק דרכו הצצה לחוויית חיים של דור, של אזור ושל תקופה. מצד שני, בניגוד למיקרו-היסטוריה, הוא אינו מתמקד בדמות אחת או בפרשייה היסטורית מסוימת, אלא מנסה למפות בשיטתיות רחוב שלם לאורך תקופה של כמה עשרות שנים. התוצאה היא מין יצור כלאיים, שעלול לא להשביע את רצון ההיסטוריון מחד גיסא, ולייגע משהו את הקורא המבקש חווית קריאה רציפה מאידך גיסא; אך היא תכבוש את לבבם של מי שמוכנים לצאת עם בני מר אל מסע בלשי, אל חקירה היסטורית המבקשת לשחזר עולם.

אל תטעו: הספר רחוק מלהיות אוסף עדויות יבשושי. מר, הידוע כמתרגם יידיש, כותב כאן מין יומן מסע שההיסטוריה מוגשת בו בשפה עשירה ואישית של פרוזה מנוקדת בהומור. מוטמעים בה לא רק קטעי עיתונות עסיסיים אלא גם קטעי ספרות רבים, המובאים במקרים רבים הן במקור היידי הן בתרגום. בזכות מפתח ורשימה ביבליוגרפית הוא יהווה בוודאי גם מקור רב ערך לחוקרים; בזכות הכתיבה הנעימה, הסקרנות ואהבת השפה, הוא תיבת-הפתעות מרהיבה לכל מי שיש בלבו אהבה ל"אונדזער אלטר אוצר", הלא הוא אוצרנו הישן, ולמאמע לושן בכלל.

י"ש


גווילין נשרפין ואותיות פורחות

כתבים על השואה

שמואל זנוויל כהנא

עורך: זוהר מאור

אוניברסיטת בר-אילן, 2018 | 258 עמ'

הכרך שלפנינו מאגד חומרים שחיבר ואסף הרב שמואל זנוויל כהנא (שז"ך) העוסקים בענייני אמונה ותיאולוגיה לאור השואה. החומרים הוהדרו ונערכו בידי ד"ר זוהר מאור, שהוסיף את המבוא. כהנא, רב ודוקטור, הספיק להרצות במכון למדעי היהדות בוורשה ולהשתתף שם בהקמת רשת בתי הספר "יבנה" והצליח להימלט ולעלות ארצה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. כאן שימש מרכז הסתדרות הפועל המזרחי ובעיקר נודע, בהמשך, כמנכ"ל משרד הדתות במשך כעשרים שנה. החשובה ביוזמותיו, אולי, הייתה הקמת מרתף השואה בהר ציון, המוזיאון הראשון להנצחת השואה. המוזיאון מספר את אסון השואה מעיני הפרט הבודד, ומתמקד בחורבן הקהילות ובזיכרון הקולקטיבי הדתי.

פרקיו הראשונים של הספר מקבילים לפועלו זה של המחבר. הם כוללים דברי הגות קצרים, פסקאות פסקאות, שכהנא רשם מפי ניצולים שהוא ראיין לאורך השנים. דבריהם  מבטאים קשת של רגשות ותובנות, החל מהכרת-הטוב על שנותרו בחיים ועד התרסה כלפי מעלה נגד אל שאפשר את רצח עמו. עוד נמצא בו פרק מרשימות לא-סדורות שכהנא עצמו הותיר בפנקסיו, ובהן תחושותיו כלפי העולם שאחרי השואה והרהוריו על העולם שחלף ונותר רק כהשתקפות אילמת בעיניהם של הניצולים.

בפרקים אחרים אפשר למצוא כתיבה שיטתית יותר, הכוללת דיונים תאולוגיים נוקבים של כהנא עצמו לצד רעיונות שהוא מביא בשם הניצולים. מרתק במיוחד הוא הפרק החמישי שכותרתו "אגדות השואה", הכולל סיפורים קצרים שכהנא חיבר מתוך רצון לתקשר את השואה אל דור הצעיר. כזה הוא למשל הסיפור הראשון בפרק זה, בו מסופר על חזן בגטו הנושא את תפילתו לא מתוך הסידור, אלא מתוך הנפת בנו היתום הקורא "אימא, אימא" אל עבר השמיים.

החומרים שבספר מציעים בפני הקורא מבטים שונים ומלאי עניין על התמודדות אמונית ואנושית עם השואה ועל המשמעות הדתית שטמונה בה. קיבוצם של הקולות המגוונים שכהנא דובב יוצר כעין בית מדרש של שואה,  שבמרכזו האמונה הדתית המתמידה גם, בתוך, ואחרי התופת. בכך תרומתו המיוחדת של הספר: בהשמיעו לא רק את קולו של מחבר דומיננטי אלא גם את קולותיהם של רבים שעל פי רוב אינם מחברים ספרים וקולם אינו מגיע אלינו.

דג"ל

 


הרחק מעצי התרזה

יונתן ברג

עם עובד, תשע"ט | 267 עמ'

זהו רומן צנוע ביריעתו ובאופיו. לא מהלך בגדולות, ואל הנפלאות ממנו הוא נושא עיניו בתימהון. גיבוריו, רובם בני משפחה אחת, שהלכו כל אחד אל קצה-הפינה שלו במרחב האפשרויות הישראלי, שבים כולם ותוהים על הראשונות בחייהם. יונתן ברג מתגלה בו כמספר חכם ובעיקר יודע לשאול.

התשתית פשטנית לכאורה. הדמויות מייצגות, חלקן רק בתחילה אך רובן עד הסוף, טיפוסים התנהגותיים וחברתיים מוכרים. הגיבור הראשי יעקב ליבוביץ, קשיש ערירי תושב צפון תל-אביב, הוא לשעבר היסטוריון החוקר, למעשה, את עצמו ואת שכמותו, מי שהיו יהודים צעירים בגרמניה של שנות השלושים. הוא מייצג בגופו את הסיפור היהודי-אשכנזי הגדול של החילון ושל הניסיון הלא מוצלח להכות שורשים בארץ חדשה עתיקה. הוא היה אב גרוע, בעל בוגדני. בניו רחקו ממנו לפצות עצמם בחומר או ברוח. הוא כערער בערבה עכשיו.

ייצוגית כמוהו, בכיוון אחר, היא בר, ברכה לשעבר, שכנתו הצעירה, נובורישית נהנתנית יוצאת משפחה עממית-דתית. כמוהו היא מרדה בדתיות של משפחתה. היא מחליטה לעזור לו לאחות את קרעי המשפחה, ומובילה אותו אל שרשרת מפגשים שבסופם איחוד ופיצוץ. אך בתהליך שעובר עליה בימים האינטנסיביים של ההסתובבות עם ההיסטוריון הזקן בין בתי ילדיו מתגלים בהדרגה מניעיה הנוספים, מניעים של ריפוי עצמי. המפגש ביניהם, והתהליכים ההפוכים שהם עוברים בו, מסמלים משהו עמוק וכאוב בחילופי הדורות והאליטות בישראל: יעקב המתחרט על שהקים משפחה ומקונן על ברלין שלו האבודה, ובר הכמהה לשוב למסורת ולגדל משפחה.

כוחו של הספר בכנות שבה מדברות הדמויות, לעיתים תוך קריאת תיגר על עריצותה של התקינות הפוליטית. ניכר שהן נותנות בכך ביטוי למגמות הסותרות המתרוצצות בתוך אישיותו של המחבר עצמו. לכל הנפשות הפועלות בתוכו הוא נותן חופש אך לא הנחות. הדבר מתבטא גם באיזון המתקיים בספר: בהצלחתו של ברג למזוג אל קערית סיפורית תמהיל משכנע למדי של חשבון-חיים של נפש אחת, דרמה משפחתית, ומבט על ההיסטוריה הישראלית כתהליך נפשי. ויותר מכול כוחו של הרומן בפכים הקטנים, בבחירת המילים, במה שמחוות הגוף מלמדות על הדמויות, במחשבות המהבהבות בראשן ומעוררות את מחשבתנו שלנו.

צ"א


כל השירים

תרצה אתר

עריכה ואחרית דבר: נגה אלבלך

הקיבוץ המאוחד, 611 עמ'

חייה של תרצה אתר נגדעו כשהייתה בת 36 בלבד, והיא הספיקה הרבה מאוד ביחס לתקופת חיים קצרה כל כך, ועם זה הספיקה רק מעט ממה שהיה גלום בה ובעתידה. בכך נקטעה גם התבססות מעמדה הראוי בתרבות הישראלית. כפי שייווכח המעיין בכרך החדש של כל שיריה, מקומה הנכון של אתר גבוה מזה שיש לה. היא ראויה להימנות עם השורה הראשונה והמצומצמת של בכירות המשוררות הישראליות.

עד כה, שיריה של תרצה אתר היו זמינים לרוכשי הספרים רק במבחר 'עיר הירח' בעריכתה של רנה קלינוב, שכן ספריה שראו אור אזלו מזמן, מה עוד שלא כל ספריה ראו אור. תמלילי פזמוניה שבוצעו והוקלטו, ורק הם, נעשו אף הם זמינים לא מכבר, עם הופעת הספר 'בלדה לאישה'. הקובץ שהופיע עתה כולל הרבה יותר מכך. לא רק מבחר אלא הכול: מלוא ספרי השירה שלה שהופיעו ושלא הופיעו, שירים גנוזים, שירים שפורסמו רק בעיתונות, וכך גם באשר לפזמונים. אליהם מתלווה סקירה מקיפה ומאירת עיניים, על גבי עשרות עמודים, על חייה של אתר ועל דמותה, מאת העורכת נגה אלבלך.

העיון בספר מאפשר לבחון אם קלינוב היטיבה לבחור מן השירים; כלומר, אם המבחר שעמד לרשותנו עד כה ב'עיר הירח' אכן היה מובחר, אכן שיקף לנו את אתר במיטבה. והתשובה בסך הכול חיובית. קלינוב הצליחה בזמנה להעמיד לקט מייצג למדי, ולא החמיצה שירים בולטים. אלא שבמקרה של אתר מתברר שגם הכמות היא איכות, גם הכמות היא עמקות. המפגש עם מלוא השירים, ובעיקר עם מלוא מחזורי השירה שמהם בחרה קלינוב צימוקים, מטעין את אלה שפגשנו קודם במשמעות חדשה ובהקשר ומפתח בהם צדדים שנרמזו בהם.

במיוחד נכון הדבר בשל סגולה מיוחדת של אתר: היא מתגלה כפרשניתו הקרובה ביותר של נתן אלתרמן, שהיה אביה והדמות הקרובה אליה ביותר. רוֹוַחַת המחשבה שאלתרמן האפיל על בתו מבחינה תדמיתית, כלומר שמעמדה הלא-בכיר נובע מכך שהיא מושווית בעל כורחה אליו, ענק השירה העברית לדורותיה. יש אפילו הגורסים שהוא הגביל אותה (מעצם נוכחותו) מבחינה יצירתית. כעת, כשעומדים לפנינו במלואם מחזורי שירתה של אתר שנכתבו כמחווה וכתגובה לשירי אביה, ברור לנו מה גדולה הטעות שבתפיסה זו.

שכן גדולתה וחשיבותה וייחודה של אתר באים, בין היתר, דווקא מכך שהיא כה העמיקה להכיר ולהבין את האיש ואת שיריו. מחזורי שירה מרהיבים שכתבה לזכר אביה וכפיתוח אישי-פרשני לשירתו, וכללה בספרה 'בין סוף לבין סתיו', מוגשים לנו עתה במלואם – ולא, כאז, בדמות שירים מייצגים. הם פותחים בפנינו שער רחב גם לשכלול היכרותנו עם אלתרמן עצמו (סגולה שרק בגללה זכה ספר שיריו של יעקב אורלנד 'כ"ז שירים: נתן היה אומר' לפופולריות רבה) – וגם למעמקים לא מוכרים בנפשה ועולמה של המשוררת הבת, זו שגדלה על ברכיו והוסיפה לו קומה.

עוד מוכיח לנו הספר כי פזמוניה של אתר הם לעיתים קרובות שירה צרופה לכל דבר. ההבדל בינם לבין השירים הספרותיים  הוא רק לבוּשם הקליל והעובדה שאתר כתבה אותם על פי הזמנה.

צ"א


כאדם קדמאה

רבקה מרים

כרמל, תשע"ט | 263 עמ'

המימרה הערבית הקלאסית "מיטב השיר כזבו" מכוונת ללשון הפיגורטיבית של השיר, לקישוטיו הציוריים המרחיקים אותו מהאמירה הישירה. לעומת זאת, השירה המודרנית, בפרט זו הסימבוליסטית, חותרת להתכה של השיר עם הכזב: השיר אינו אמת פשוטה עטופה במחלצות דמיון שהן מיטבו, אלא הוא עצמו מין ערפל שקרי כביכול הנושא אמת גדולה שאינה ניתנת לניסוח ישיר. "דרך זכוכית מפוחמת מביטים ישר אל השמש", הגדיר זאת נתן אלתרמן הצעיר ב-1932, וכעבור שנים ספורות מימש זאת בשירתו באופן שאין לו מתחרים.

אצל רבקה מרים זה אפילו לא עשן; שירה האופייני הוא פרדוקס גמור, הזיה מוזרה, שקר וכזב, תעתוע לוגי, גלות אל אזוריו האזוטריים של הדמיון – והוא קולע לאיזו אמת עמוקה. אמת שלעיתים היא מפתיעה ומשחררת ופותחת אופקים, ולעיתים, בהצטרפה לאמיתות המוחוורות בשירים אחרים שלה, משרטטת לא-מודע קולקטיבי עברי או כלל-אנושי או אפילו כלל-הוייתי: של האדם והחי והצומח והדומם. היא עושה זאת בשפה פשוטה, מדייקת אך כמעט אגבית, ובחריזה המותחת את שפתי התדהמה לחיוך ומבייתת בזאת את המוזר.

כך למשל בשיר אישי כביכול, "אם לא": "אִם לֹא תְּנַגְּבִי אֶת הַטִּפָּה שֶׁנָּשְׁרָה עַל רֹאשֵׁךְ / הוּא אָמַר / הִיא, שֶׁהָיְתָה בְּחֶבְיוֹן הָאֲדָמָה / מֵי תְּהוֹם, וְשֶׁהָיְתָה גַּם נָהָר / וְיָם / תִּהְיֶה, לִזְמַן מָה, רִבְקָה מִרְיָם" (עמ' 11). ואם להישאר בשמה של המשוררת ולהתמקד בחציו השני – הנה שיר שבו ברכה מקראית, ברכת לבן ואמו לרבקה, מתערבלת בארכיטיפים מקראיים ומדרשיים נוספים, כמו גם בפרדוקסים, כדי להמריא מהיחיד אל הלאום ואל הרבים דרך שלשלת הדורות ולומר משהו על היחידיות: "ואָכֵן הָיִיתִי לְאַלְפֵי רְבָבָה / כַּאֲשֶׁר קִוָּה כְּשֶׁבֵּרְכַנִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה / אָכֵן, צְבָת אֲנִי שֶׁבִּצְבָת / גַּם חוֹל גַּם כּוֹכָב אֲנִי מְנִיבָה / גַּם אֵם אֲנִי, גַּם בַּת / וְעָצוּם, עָצוּם מִכְּדֵי שֶׁיִּמָּנֶה / הַלְּבַד. / וּבַהֶרֶף שֶׁבֵּין הָאַחֲרֵי לַכִּמְעַט / מִתְקַבֵּץ הַלְּבַד בַּהֲמוֹנָיו / וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה / לִפְנֵי עַצְמוֹ נוֹפֵל עַל פָּנָיו" (עמ' 45).

בספרה החדש של רבקה מרים, חוליה בשרשרת ספרים ארוכה הנובעת ממנה כמעט כמו ממדיום, 256 שירים קצרים (שתיים בחזקת שמונה: מקרי או לא, אצל משוררת שאך לאחרונה פרסמה מסה על אימת המתמטיקה שלה?), חלקם שירים בפרוזה, משלונים פרדוקסליים שבעבר כינתה מרים את שכמותם "פתקים". דוגמה לאחד פילוסופי הוא 'הפער': "כל אחד מאיתנו, אמר המורה, גדול מסכום חלקיו, וכל ימיי אני עמל לגלות מה הפער ביני לבין סכום חלקיי" (עמ' 186).

ואכן, השלם הגדול של רבקה מרים גדול מסכום חלקיו, השירים-הרסיסים.  תעוזתה מתגלה במכלול, וממנו נגזרת חשיבותה כמשוררת שהיא אולי המשמעותית ביותר הכותבת היום בעברית. מרחבים של זמן, מקום, מיתוס ותודעה מתנקזים כבחוֹרי תולעת אל ההבלחות שלה. משל לכך וסיכום-דברים יספק לנו השיר שבעמוד 238: "אִם תַּבִּיטִי הֵיטֵב, עָנָה וְאָמַר הַזָּקֵן, בִּשְׁעַת / בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, בַּמִּרְוָח שֶׁבֵּין הַחֹשֶךְ לָאוֹר / תּוּכְלִי לִרְאוֹת שֶׁהַחִדֶּקֶל, הַפְּרָת / וּנְהַר הַיַּרְדֵּן מְצִיצִים, כֻּלָּם כְּאֶחָד, / מִבַּעַד לְחוֹר הַכִּיּוֹר".

צ"א


חיים כֻּלכם היום

מבט אישי על התורה

זהבה פישר

פרדס, 2018 | 157 עמ'

ספרה של זהבה פישר, המכיל מאמרים קצרים העוסקים בחלק מפרשות השבוע, הוא ספר צנוע אך בה בעת רחב מאוד ואישי מאוד. רחב מאוד, כי המחברת שוזרת את הדיון ברעיונות ובערכים של התורה עם עיונים וציטטות מן התלמוד, מן הספרות העולמית (שייקספיר, מוריסון, פסטרנק), מן ההגות (לוינס, רוזנצוייג), מן המחקר האקדמי, מן הפסיכולוגיה ומן השיח הפמיניסטי. אישי מאוד, לא רק בגלל שיבוץ אנקדוטות אוטוביוגרפיות וציטוטי גולשים, אלא גם בגלל עמדת המוצא, המובהרת היטב בהקדמה, הבוחרת לקרוא את היהדות כביטוי של ערכים מסוימים ולקדש מלחמת חורמה נלהבת בקריאות אחרות שלה.

הרגישות האנושית והטקסטואלית מעידה על הכותבת כמשוררת, ויופי פרושׂ על ניסוחיה; עם זאת, הספר הוא עיוני-פילוסופי במהותו, ונוגע בשאלות יסוד קיומיות ופוליטיות. "תוצאת שמירת השבת מעמידה אותנו באתגר אקזיסטנציאלי ממדרגה ראשונה", כותבת פישר על מצוות השבת. "כאשר אנו מוותרים על עבודה, יצירה, קניות, תחזוקת הבית, תקשורת אלקטרונית וכיוצא באלה, אנו מסירים מעצמנו את ההגנה המתמדת בפני השאלות הקרדינליות: האם אנחנו מאושרים? האם חיינו טובים או רעים? האם אנחנו בודדים? אין בשבת מאומה מלבד מגע אנושי, ואם הוא אינו בנמצא, מוטחת בפנינו התשובה בין אם נרצה ובין אם לא".

אכן הפרשנות של פישר מגמתית. לעיתים היא מאירה ולעיתים אינה משכנעת. מכל מקום, היא מעניקה ביטוי צלול לקול שאינו נשמע הרבה: זה שהוא דתי מאוד וליברלי מאוד.

י"ש


 

הסוקרים: אלון שלו, דניאל גינזבורג-לויתן, יואב שורק, ליאת נטוביץ-קושיצקי, צור ארליך

 

 

רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. יוס ואחיו

    03.03.2019

    סקרוטון – האבולוציונרים לא צימצמו את הרוח האנושית, רק הסבירו כמה היא קלה להשפעה ומניפולאציה. המחשבה שהיא 'חופשית' הרבה יותר אשלייתית מכל מה שהם הציעו.

    גלסנר – לא עשה בעשרות מסות ומאמרים מה שיהודה ויזן עשה בשניים…

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *