קריסתם של שומרי הסף

מן האמונים על שלטון החוק מתבקשת התנהגות שהממלכתיות והענייניות קורנות ממנה

השבועות האחרונים רחוקים מלהיות פרק מרשים בתולדות מערכות השלטון בישראל. אומנם, גם זה תלוי בנקודת המבט: עצם העובדה שניתן לחקור ראש ממשלה ושהנתונים למרותו הרשמית חשים חופשיים לעשות זאת, ועצם ביטחונם של כל אזרחי ישראל שכל הכללים החוקתיים יישמרו, בין אם יוגש כתב אישום או לא – מעידים על חוסנה ויציבותה הבסיסיים של הדמוקרטיה הישראלית. אך אנו רוצים, כמובן, יותר: אנו רוצים מנהיגים ישרי-דרך ואמינים, מערכת משפט נטולת פניות ומערכת אכיפה אמיצה והגונה.

כידוע, מנהיגות פוליטית וסטריליות מוסרית הולכים ביחד רק לעיתים רחוקות. פוליטיקאי הוא בהכרח אדם רב-קשרים, ומשהוא נעשה לנבחר ציבור הוא מופקד על שורה ארוכה של החלטות המכריעות בין שלל אינטרסים וקבוצות לחץ. ההגדרות המשפטיות של ניגוד עניינים אינן מקיפות, ולעולם לא יוכלו להקיף, את שלל ניגודי העניינים המובנים הכרוכים בעקבו של כל מקבל החלטות; והקו המטושטש שבין נאמנות לאידיאולוגיה, למגזר או למקורבים לא יכול להיות משורטט בעיפרון מנהלי דק.

למרות כל אלה, אנו מצפים מהמנהיגים הפוליטיים שלנו להיות ישרים. להבדיל היטב בין האינטרס האישי לציבורי, לקבל החלטות בשיקול דעת מושכל וענייני, להתרחק מניגודי עניינים ולדבוק בנהלים ובתקנות שנועדו להבטיח שקיפות ויושרה. אנו מצפים – אבל בה-בשעה יודעים גם להנמיך את הציפיות. להבין שכמעט לא ניתן לעמוד בהן במלואן, לאו דווקא בשל ענייני אישיות אלא בשל בעיות מבניות, וגם להשלים עם כך שלא מעטים מבין המנהיגים הפוליטיים יימצאו אשמים בהתנהלות שאינה כשרה דיה, ושכמעט כולם יעמדו בשלב זה או אחר תחת חקירה. העובדה האחרונה, כמובן, מרחיקה אנשים רבים מהזירה הפוליטית ומזיקה בכך עמוקות לאינטרס הציבורי; אבל זהו עניין למאמר אחר.

אך בעוד ציפיותינו מהמנהיגים הפוליטיים מוגבלות, ציפיותינו משומרי הסף אינן כאלה. מהם, מרשויות האכיפה והשיפוט, אנו מצפים ליותר. מהם, שדגלם הוא דגל היושרה והאמת ולא דגל איזון האינטרסים ואומנות האפשר; מהם, שמצד אחד אינם נתבעים להחלטות המאזנות בין אינטרסים ולתוצאות המיטיבות עם התקציב והמעמד הבינלאומי\ ומצד שני מחזיקים בידם כוח עצום, ובעצם את המונופול המדינתי על האלימות – מהם אנו מצפים ליושר מוחלט, לצדק שגם נעשה וגם נראה, לענייניות משוללת אינטרסים ככל שבני אדם מסוגלים לכך.

על פני השטח, השבועות האחרונים היו מלאים בכותרות מרעישות המכתימות עוד ועוד את ראש הממשלה ומציגות אותו כמושחת. מצעד התיקים בעלי ארבע הספרות, מצעד עדי המדינה מהמעגלים הקרובים, ובעיקר מצעד השמועות וההדלפות – כל אלה יצרו את הרושם שלווייתן-פשע נמצא על סף עלייה בחכתם של שומרי הסף. נתניהו, שלמרות קדנציה ארוכה מאוד בשלל תפקידי מפתח לא נמצא עד היום אשם במעשה שחיתות כלשהו, נצבע כעת בצבעים רועשים של התנהלות החשודה כהפרת אמונים או שוחד. זוהי, ללא ספק, התפתחות כואבת המנחיתה מכה נוספת על אמון הציבור במנהיגות הפוליטית שלו.

אלא שמאחורי הכותרות הרועשות נפגע עמוקות גם האמון ברשויות האכיפה והשפיטה עצמן. הרומן המוזר של מפכ"ל המשטרה ובכיריו עם התקשורת – משיטות עבודתה של דוברות המשטרה, דרך העסקה בעייתית של יועצים אסטרטגיים, עבור בליווי טלוויזיוני צמוד ובהתבטאויות בעייתיות מפי המפכ"ל, וכלה בהדלפות שיטתיות מן החקירות – נטל מהמשטרה את ההילה של ענייניות מקצועית יבשה. התיאום הבעייתי בין השופטת לתובע, והדיווח שלא-היה על הצעת שוחד לכאורה, נטלו גם ממערכת המשפט את הילת היושר המושלם. בשל מהות תפקידם של גופים אלה, הערעור על חזקת היושרה שלהם מאיים על הדמוקרטיה הישראלית הרבה יותר מאשר צירופו של ראש הממשלה הנוכחי למצעד הפוליטיקאים החשודים.

הלכלוכים שצפו שוב ושוב אגב החקירה הקדחתנית של השבועות האחרונים לא יישכחו במהרה; אבל מעבר לכל אלה עולה רושם מטריד משאלת סדרי העדיפויות והקצאת המשאבים סביב החקירות הללו. חקירה מסועפת, מתוקשרת, רבת מעצרים ובעלת העדפה תקציבית יכולה להיות מוצדקת רק אם הפרשות הנחשפות דרכה מציגות – לכאורה – התנהלות מושחתת בעניינים מרכזיים, עסקאות שוחד שבהן המתת והתמורה הן בסדרי גודל דומים וממשיים.

והנה, כשמפזרים את עשן הכותרות הרעשניות קשה למצוא בחשדות יותר מאשר התנהלות בעייתית או גבולית. נתניהו הרי נדרש לעזוב את משרד התקשורת בשל ניגוד עניינים כבר לפני כמה שנים, וגם מדיניות ההטבות כלפי בזק אינה חידוש שהעלתה החקירה. יודעי סוד אפילו שמעו כבר בעבר על האובססיה של ראש הממשלה ורעייתו כלפי התקשורת. גם אם התפירה בין הדברים, באמצעות ההתייחסות לאתר וואלה, נכונה – אין מדובר בפרשה שראויה להרעיד את אמות הסיפים.

בהחלט ייתכן שכתב אישום יוגש נגד ראש הממשלה, ונראה שלמרות הטענה של "לא היה כלום" הייתה גם הייתה התנהגות שאינה ראויה לנבחר ציבור, לכל הפחות בנוגע למתנות, שנתניהו אינו מכחיש את קבלתן. אך אין כאן, לכאורה, דבר המצדיק את גיוס מיטב המוחות והכוחות של משטרת ישראל. היכולת לבסס כתב אישום נגד מנהיג פוליטי לאחר מעקב מדוקדק אחרי שלל פעולותיו ועדויות-מפּנים על שיקוליו, היא הרי כמעט המובן מאליו.

אכן, אי אפשר לצפות שחקירות ראש הממשלה יעמדו ב"מבחן בוזגלו", שכן בכל זאת ראש הממשלה הוא האיש החשוב במדינת ישראל, והחלטותיו משפיעות על כולנו. אבל חייבים לצפות מגופי האכיפה הממלכתיים להתנהל מתוך שיקול דעת סביר וכללי מנהל תקין. אני מנחש שכמו כל גוף מסודר, סדרי העדיפויות המשטרתיים נידונים בשורה ארוכה של ישיבות מטה, מתוך אמות מידה מקצועיות ועל פי מסקנות של צוותי עבודה. האם כל הקביעות הללו עולות בעשן ברגע שמדובר בפרשיות בעלות פרופיל תקשורתי ופוליטי גבוה? האם החלטות הדרגים המקצועיים היו יכולות – בפני עצמן – לעמוד במבחן הסבירות שבית המשפט הגבוה לצדק מרבה להציב בפני ממשלת ישראל?

חורף 2018 ייזכר, ככל הנראה, כאחת התקופות שבהן נפגע האמון במערכות אכיפת החוק בישראל – וזאת לא רק בגלל האהדה הציבורית הרחבה למושא החקירות. אכן, בפני התובעים נורמות ציבוריות גבוהות ניצבת הדרישה החד-משמעית ליושרה מלאה, שקיפות והגינות. הללו נבחנות לא רק בהתאמה ללשון החוקים, אלא גם בדרכי ההתנהלות ובתום הלב.

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *