30938

ג'ארד קושנר: גישתנו היא למצוא היכן יש לצדדים אינטרס משותף – ושם להתקדם

ראיון בהסכת השבועי של מוזאיק עם יועצו הבכיר של הנשיא טראמפ על החשיבה שמאחורי העסקה, ועל תפקידה של ארה"ב במזרח התיכון

אף כי התקדמות ממשית לקראת שלום במזרח התיכון היא אירוע נדיר ביותר, יעד זה נחשב לגביע הקדוש של כל ממשל אמריקני, ונושא לדיונים ופרשנויות לאין קץ. הזמן והמאמצים שמשקיעים בכך פקידי ממשל, מומחי מדיניות חוץ ודיפלומטים רבים עד אין חקר. אך הנה בחודש שעבר הצליחה ארה"ב לעזור לצדדים להגיע לפריצת דרך, בתווכה ב"הסכם אברהם" בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות.

הדרך אל ההסכם לא הייתה מן הסוג המוכר. ג'ארד קושנר, מן הפעילים המרכזיים בממשל להשגתו, נעזר בניסיונו במגזר הפרטי, ובחן מחדש את האינטרסים ואת הבריתות באזור. עד לפני חמש שנים לא היה לו כמעט ניסיון פוליטי, ובכל זאת צוותו הגיע להישג שהדהים את מקצועני תהליך-השלום הוותיקים.

בראיון זה מספר קושנר איך הושגה העסקה, איך הוא רואה את תפקידה של ארה"ב במזרח התיכון, ומהי גישתו של הממשל בנושא זה. שיחתנו הפליגה מהיחסים בין מדינות המפרץ לישראל, דרך סוגיית מעורבותה הגוברת של סין במזרח התיכון, עד לגישתו הבלתי-קונבנציונלית של הנשיא – ויש בה כדי להציע מבט נדיר אל מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה האמריקנית בעידן טראמפ.

ממשל טראמפ סייע במשא ומתן לקראת הסכם השלום הראשון במין ישראל למדינה ערבית זה עשרות שנים. מה למדתם בתהליך הזה, הנשיא ואתה? האם הבנתם משהו על האזור, על טיב הסכסוך, על עמי המזרח התיכון ועל מנהיגיהם, שהמומחים לא הבינו עד כה?

אני לא בטוח שאני יכול לומר שאנחנו יודעים משהו שהם אינם יודעים. אבל כשהנשיא ביקש ממני לפעול בנושא המזרח התיכון ולנסות לחשוב איך להצעיד את האזור הזה קדימה, ניגשתי לכך כמו שהייתי ניגש לכל נושא אחר: יצאנו אל האזור, פגשנו את כל השחקנים השונים בזירה, והקשבנו. ואני באמת חושב שזה היה הדבר החשוב ביותר שצריך היה לעשות. לא לומר לאנשים איך פני הדברים צריכים להיות, אלא לנסות להבין את נקודת המבט שלהם. למדנו את העמדות ההיסטוריות. ניסינו להבין למה דברים לא הצליחו בעבר. התמונה התבררה לנו למדי, ועד מהרה הבנו שיש אנשים רבים שרוצים דברים דומים. הבנו שהדיפלומטיה נאבקה לאורך השנים בקרבות הלא נכונים, ועשתה זאת בגישות הלא נכונות, ושאם נחזור על כך נקבל אותו דבר. לכן צעדנו צעד אחד לאחור והתווינו מהלך חדש. חלק נכבד ממנו הוא הזזה של כמה לוחות טקטוניים גדולים, בניית אמון ובניית מערכות יחסים.

כדאי לזכור שבישראל הייתה חשדנות רבה כלפי הממשל הקודם. מטבע הדברים שנאו שם את העסקה עם איראן. ואם תבחן מה קרה באזור לאורך שמונה השנים ההן תגלה הרבה כאוס והרבה שינויים לרעה אצל שכנותיה של ישראל, בעקבות האביב הערבי. לוב הפכה לתוהו ובוהו. איראן פיתחה עזות מצח. הגרורות של איראן זכו למימון משופר, הודות לכסף שהשתחרר בשל העסקה האמריקנית עם איראן. תימן התרסקה. כך שהאזור נסוג הרחק לאחור. וכמובן, ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) שנוצר בעיראק והתפשט בפראות. כשהנשיא טראמפ נכנס לתפקידו, הח'ליפות של דאעש הייתה מדינת ענק בגודלה של אוהיו. היא ערפה ראשי עיתונאים ושאפה לחולל משטחה פיגועי טרור נגד ארה"ב.

הנשיא טראמפ נכנס וניסה לקבץ את כולם סביב מטרות משותפות. המסע הראשון שלו היה לסעודיה. הוא כינס שם את מנהיגיהן של 54 מדינות מוסלמיות וערביות וגולל את סדר העדיפויות הברור שלו לגבי האזור. במקום שבו רבים אומרים תמיד "בואו נתמקד קודם בסכסוך הישראלי-פלסטיני" הוא אמר "בראש סדר היום איראן". כי כל עוד הם צועקים שם "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל" ומממנים ארגוני-חזית ופועלים לערעור משטרים, האזור לא יוכל לעבור לפרדיגמה חדשה. הנושא הבא היה כמובן דאעש. והוא אמר, "כולנו צריכים להתלכד למען מיגור דאעש". הנושא השלישי, שהוא קריטי מאוד, היה בלימת האידיאולוגיה הקיצונית והמימון לטרור. זה נושא שממשלים רבים התעלמו ממנו. הם לא רצו להעליב אנשים, ולכן הם הניחו להם שטח אפור לפעול בו.

בביקור ההוא בסעודיה השקנו שני גופים. האחד היה המרכז נגד מימון טרור, שגרם לצמצום דרסטי בזרימת הכסף לארגוני טרור. השני היה המרכז נגד קיצוניות. השקנו אותו דווקא בסעודיה, שומרת שתי הערים המקודשות לאסלאם. המרכז נאבק בתוכן מקוון שלילי, ומקדם תפיסות חיוביות וריאליסטיות יותר של הדת המוסלמית. זה היה קריטי.

אחרי כל אלה מגיע העניין הישראלי-פלסטיני. אבל הנשיא אמר, "עלינו לנסות כאן דברים חדשים ודרכי גישה חדשות". הוא סימן כך את קווי המתאר, ומשם יצא לישראל וממנה לרומא, לפגוש את האפיפיור. במסע המשולש הזה בין מכה, ירושלים ורומא הוא אותת על ההיפוך המתבקש בתפקידן של הדתות: במקום שינוצלו להגברת החיכוך, עליהן להתלכד לפעולה משותפת של התקדמות.

זאת הייתה ההתחלה. מאז, לאורך השנים, הנשיא פעל רבות לשיקום האמון עם ישראל. כידוע, הכרנו בירושלים בירת ישראל והעברנו אליה את השגרירות שלנו. הכרנו בגולן כחלק מישראל. הנשיא העביר את השגרירות, ראשית, משום שזה היה הדבר הנכון לעשות, ושנית, כי כך הוא הבטיח. אבל על ידי כך גם זכינו בחידוש האמון מצד העם בישראל והפוליטיקאים בה. הוא גם הוכיח לתושבי המזרח התיכון שכאשר הוא מתחייב למשהו, הוא מקיים אותו. הוא עשה אפוא רבות, בכל האזור, למען העמידה לצד שותפותיה של ארה"ב.

שיקמנו את היחסים. ומשעשינו זאת, התחלנו לחבר בין אנשים ולמקד את הדיון מחדש. ניסינו לשנות את הפרדיגמה של ההסתכלות על העובדות במזרח התיכון, ולהראות שיש הרבה מן המשותף. במקום לראות את הדברים בראי העבר, הצענו את העדשה של האינטרסים המשותפים. רוב האנשים רוצים לחיות חיים טובים יותר. כיום לכל אחד יש סמארטפון, והוא רואה בו איך חיים אנשים במקומות אחרים. לכן קשה יותר היום ליצור מיתוסים ודעות קדומות שמפרידים בין אנשים, כי הם רואים את האמת ורואים שאפשר לחיות חיים טובים יותר. וזה הדבר שהדור הצעיר רוצה.

גם בישראל גם במצרים וגם בסוריה הצעירים רוצים הזדמנויות לעבודה ולשיפור רמת החיים ואיכותם. הורים רוצים שילדיהם יחיו בתנאים טובים מאלה שיש להם עצמם. אבל כדי שזה יקרה, צריך קודם כול ביטחון. לכן הכול מבינים שצריך להתחיל במאבק נגד אנשים המנסים לסלף את האמונה האסלאמית ולקדם קיצוניות, ואז יש ליצור את רשת הביטחון שתאפשר סביבה של הזדמנויות כלכליות.

יצרנו, לפיכך, קואליציה של הפרגמטיים ושל אלה העושים למען מתינות וקדמה. קיבוצם יחד היה התפתחות טבעית. על הסוגייה הישראלית-פלסטינית עבדנו קשה מאוד במשך שנים. עבדנו בעיקר עם ישראל, כי הפלסטינים בחרו לא לדבר איתנו אחרי העברת השגרירות; אבל בשלב הזה כבר הוצאנו מהם כל מה שהצטרכנו. הצגנו את חזון השלום והשגשוג של הנשיא טראמפ. 180 עמודים מפורטים של הפתרון הטוב, והטכני, שמצאנו לסכסוך. כשהייתי בעולם העסקים, גיליתי שקל מאוד להסכים או לחלוק לגבי תפיסות כלליות, אבל פתרון בעיות סבוכות אפשרי רק כשנכנסים לפרטים הקטנים. כך העברנו את הרפורמה בתחום המשפט הפלילי, וכך השגנו את הסכם הסחר עם מקסיקו וקנדה. הפתרון טמון בצלילה לפרטים.

הנחנו על השולחן הצעת פתיחה שישראל הסכימה שתשמש בסיס למשא ומתן, ומדינות רבות באירופה ובמזרח התיכון אמרו שהיא מצוינת, אבל הפלסטינים דחו אותה עוד לפני שראו אותה. אך גם כך, גורמים רבים במזרח התיכון למדו מכך שישראל באמת רצינית. אם אנחנו מציגים תוכנית פרגמטית, המשפרת גם את הביטחון שלהם, למה לא ללכת על זה. הרי גם את חיי הפלסטינים התוכנית משפרת מאוד. אנו הכשרנו את הקרקע לכך, בוועידת ורשה ובוועידת בחריין שבה קירבנו בין שותפים ישראליים וערבים. שיאו של התהליך הזה בא בצעד הגדול שעשו ישראל ואיחוד האמירויות – הסכם שלום ראשון באזור זה 26 שנה, פריצת דרך היסטורית של ממש.

נושא בניית האמון שהעלית מעניין. מפליא לראות כמה מעט אנשים ידעו מה מתרקם, וכמה מעטים היו באמת מעורבים בדבר. האנשים המעטים הללו היו מוכרחים לפתח אמון הדדי. איך אם כן גרמת לאותם אישי מפתח, בפרט מן העולם הערבי, לתת בך את אמונם?

אתה בא אליהם, ומקשיב להם, ואז הם רואים שהפגישות שלנו אינן מגיעות אף פעם לידיעת העיתונות ושום דבר אינו דולף. אני ממעט לדבר עם התקשורת. וכך האמון נבנה. כשאתה רוצה לדבר עם אנשים על נושאים לא פשוטים, הם צריכים לדעת שהם יכולים לחשוף פגיעוּת, או לדון ברעיונות בלתי-קונבנציונליים, בלי לקבל אחר כך את העשן של זה בפרצוף. בסוגיה הישראלית-פלסטינית, העסקאות תמיד מתפוצצות כשדברים דולפים לתקשורת. ואז כל אחד רץ בחזרה אל הפינה שלו כדי להתמודד עם הנזק הפוליטי הפנימי. כך שהאמון שבנינו היה באמת חיוני. זה מצחיק, כי לאורך השנים הללו התפרסמו בתקשורת שלל ידיעות שליליות עליי; דיפלומטים שרצו לתקשורת לספר על כך שאני מדיר אותם מפגישות. אבל זאת בדיוק הייתה הסיבה לכך שלא הזמנתי אותם לפגישות: כי הם מסוג האנשים שהיו רצים מפגישות כאלו לתקשורת ומספרים מה היה.

עבדתי עם היועץ לביטחון לאומי ואמרתי לו, "חשוב לי שיהיו בצוותים שלי האנשים המתאימים. אני ממיין על פי כל הפרוטוקולים, אבל חייב לבחור את האנשים בעצמי, אחד אחד, כדי שהאנשים שאנו נפגשים איתם יידעו ששום דבר שיאמרו שם לא ייצא החוצה". וכך יכולנו לעשות הליך מקוצר. עוד דבר: תהליך השלום תמיד דולף. תראה לאורך ההיסטוריה: פרטים תמיד זולגים החוצה בדרך כזאת או אחרת. אבל אנחנו השארנו את המסמך שלנו חסוי לגמרי ושום דבר לא דלף לעיתונות. מה שמצחיק, אחת הדרכים שמנענו זאת היא שלא סיווגנו את המסמכים שלנו. פשוט שמרנו אותם כמסמכים רגילים בינינו. היות שהם לא היו במערכת הראשית, שלטנו בהם ויכולנו למנוע את דליפתם. כשאתה מנסה לגרום לאנשים לעשות דברים לא נוחים, ויש להם קהלי-בוחרים שאינם ששים לשינויים דרמטיים, וגורמים פנימיים שינסו לפגוע בהתקדמות, החשאיות והשליטה בנרטיב ובמסר חיוניות.

אני חושב פתאום שבוודאי היו לך ולממשל בשנים האחרונות הזדמנויות לצבור הון פוליטי בארה"ב פנימה, באמצעות, נניח, התבטאויות תקיפות נגד הפרת זכויות אדם ושאר דברים שאינכם אוהבים במדינות כאלו ואחרות, אבל נמנעתם מכך כדי לבנות את האמון, כדי לטפח חזון מקיף יותר במזרח התיכון.

הו, כן. התפיסה של הנשיא היא שהוא לא בעסקי ההרצאות, אלא בעסקי התוצאות. לגבי מדינות רבות, אם יש לך יכולת להשפיע באופן פרטי, כשאתה חולק עם מנהיגים את המחשבות והתקוות שלך ומבקש מהם להתקדם בנושאים שונים, אתה יכול להשיג הרבה יותר. מתי אתה מַרצה? כשאין לך ערוץ השפעה ממשי. קח לדוגמה את נושא שחרור בני ערובה. הנשיא הצליח להביא לידי שחרורם של יותר מחמישים בני ערובה; דומני שזה יותר מכל נשיא אחר בפרק זמן מקביל. זה מפני שהוא בנה יחסים איתנים עם מקומות רבים שבהם מוחזקים בני ערובה. הדרך שלו היא לא להרביץ נאומים שייטיבו עמו בדעת הקהל, אלא לנטוע ביטחון בבני שיחו. הוא מעשי.

כשיש דברים שאיננו מסכימים איתם, או רוצים שישתנו, אנחנו עומדים על כך בתוקף בשיחות שלנו עם ידידינו. אנחנו יכולים להיות כנים איתם כי אנחנו לא פוליטיקאים, אנחנו לא מחזיקים דפי מסרים ומדברים בעגה דיפלומטית. אנחנו מדברים בפשטות ובישירות. עם הנשיא, אתה יודע איפה הוא עומד. הוא לא ינסה להתנפח עליך בהטפות מוסר. הוא בעניין של תוצאות, והוא תמיד שואל את עצמו מהו האינטרס של אמריקה. אנחנו לא נסכים עם שום מדינה על הכול, אבל אנחנו צריכים למצוא את אזורי האינטרס המשותף ולרוץ בהם קדימה.

היכן שאיננו מסכימים, הבה ננסה שלא לתת לזה להפריע להתקדמות בנושאים שבהם אנו יכולים, באמצעות פעולה משותפת, להביא ברכה לאזרחינו, לביטחוננו ולכלכלתנו. יתרה מכך, כל מדינה קובעת בדרך זו או אחרת מי יהיה המנהיג שלה. אין זה מתפקידנו להתערב בכך. תפקידנו הוא לבנות את היחסים עם ההנהגה הזאת, ולפעול יחד איתה להגדרת האינטרסים המשותפים שלנו, היעדים המשותפים שלנו, והדרך אליהם. ואת זאת עשינו.

הישראלים הסכימו להשעות את החלת הריבונות ביו"ש כדי שהאֱמִירָתִים ייאותו לקבל את ההסכם. מה לדעתך יגרום לסעודים להעלות את שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני שלהם עם ישראל אל מעל לפני השטח וכדי לקיים איתה יחסים רשמיים?

ראה, ישראל קיבלה את ההחלטה הנכונה. ראש הממשלה נתניהו העמיד את האינטרסים של ישראל מעל לכל בלוק פוליטי כלשהו. הוא עשה דבר שיהפוך את ישראל, בטווח הארוך, לבטוחה יותר ולמקובלת הרבה יותר בקהילה הבינלאומית. אני מאמין שהצעד הזה יוביל לשלום עם עוד מדינות, ולבסוף גם לשלום עם הפלסטינים. האזורים שדובר בהם ביהודה ושומרון הם אזורים שישראלים חיים בהם עכשיו. ישראל שולטת בהם מבחינה ביטחונית. האנשים האלה לא יעזבו את יישוביהם בשום הסדר סופי ריאלי. לפיכך, אי-החלת החוק הישראלי היא, לדעתי, ויתור גדול – אך בו בזמן גם ויתור קטן. כי אני חושב שהוא מכשיר את הקרקע למה שאולי יהיה פתרון הולם שיקדם את האזור כולו.

אבל לשאלתך באשר למדינות אחרות, מי שמתבונן בדברים מקרוב רואה שהדור הצעיר בעולם המוסלמי רוצה להתקדם. הם חווים כבר עשרים שנה של כאוס, אי-יציבות ואובדן הזדמנות. כיום, כשאנו מדברים על יחסי ישראל-סעודיה אנחנו לא לוחשים כמו לפני שלוש שנים. להערכתי הליכה של כל מדינות האזור בכיוון זה היא בלתי-נמנעת, כי אכפת להן מתושביהן. אנחנו רואים איך המנהיגות החזקה של המלך סלמן ויורש העצר מוחמד בן סלמן פועלת למודרניזציה של החברה הסעודית. הם הגבילו את סמכויות המשטרה הדתית; הם נתנו לנשים הרבה זכויות שלא היו להן. הם אפשרו להן לנהוג, צמצמו את חוקי ההשגחה על נשים, הגבירו את הפיקוח על האימאמים במסגדים שהסיתו את הצעירים לרדיקליות, והפחיתו באורח דרמטי את מימון ארגוני הטרור.

זהו אינטרס משותף להם, לאמריקנים ולישראל – להגביר את המאבק בטרור, לייצב את האזור, להדוף את התוקפנות האיראנית. כך ייטב לאזור. וישראל עושה מה שהיא עושה כי זה טוב לישראל ולישראלים. כאמור, הנשיא אוהב למצוא עסקאות win-win, ששני הצדדים מרוויחים מהן, כי בעסקאות כאלו כולם פועלים על פי האינטרסים שלהם. הוא מפשוט מוצא תחומים של אינטרסים משותפים, ושם אפשר להשיג את מרב ההתקדמות. לכן אני חושב שהדבר בלתי נמנע עכשיו, בייחוד אחרי פריצת הדרך הנוכחית. אבל השאלה אם זה יקרה בטווח הקצר, הבינוני או הארוך תלויה במנהיגות ובנסיבות חדשות שתיווצרנה.

הנעלם הגדול באזור עכשיו הוא איראן. היא איבדה הרבה מהשפעתה בשנים האחרונות. כל מקום במזרח התיכון שהאיראנים נכנסים אליו נעשה תוהו ובוהו. הם תפסו אחיזה בלבנון, וכיום זו מדינה כושלת. הם ערערו את תימן. הם בסוריה, ולא בדיוק משפרים את מצבה. עיראק דוחה עכשיו את איראן והודפת אותה מתוכה, כי היא רוצה להתקיים למען עצמה ולא להיות מדינה ואסאלית של איראן. כך שאיראן מוגבלת עכשיו מבחינה כספית ומבחינת מצבה באזור. אני מקווה שהיא תקבל את ההחלטה הנכונה, ותנטוש את מדיניות-החוץ של ערעור האזור. שתאמר לעצמה – הבה נפסיק לנסות להתפשט; הבה נתמקד במדינה שלנו, בטובתנו; הבה נחדל מהפגנות ה"מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל". אם כך יהיה, האזור כולו יוכל להתלכד. הפוטנציאל אדיר.

אפשר לומר שהמזרח התיכון מתחיל להיראות כזירה של מלחמה-באמצעות-שליחים בין ארה"ב והסדר העולמי שבהנהגתה לבין סין. אני חושב על מיזם "חגורה אחת, דרך אחת", על ההפקה וההולכה של הנפט ברחבי אסיה ואפריקה, על השקעות התשתית העצומות באזור הזה, על בניית נמלים מסחריים ושאר השקעות של כסף גדול. איך אתה רואה את ההסכמים בין ישראל לאמירויות בהקשר הזה?

עימות המאקרו בעולם כעת הוא בין הדמוקרטיות הליברליות לבין מדינות המשתמשות בקפיטליזם נגד הדמוקרטיות הליברליות. מלחמת העולם השנייה הייתה בין הליברליזם לפשיזם, והליברליזם ניצח. אחריה, קו העימות הגדול נמתח בין הקומוניזם לליברליזם, ובשנות השמונים הליברליזם שוב ניצח. כיום, כמה מן המשטרים הסמכותניים מהסוגים הללו בנו שוב את כוחם, אך הם משתמשים באמצעים דמוקרטיים, או בתחפושת דמוקרטית, כדי להסוות את המהות המשטרית שלהם המפקחת ביחד חזקה על הכלכלה או על האוכלוסייה. וזו התנגשות.

במזרח התיכון, שישראל היא הדמוקרטיה האמיתית היחידה בו, יש מונרכיות רבות. הדבר יוצר, להערכתי,  מערכת שבה יש יותר מקום לחשיבה ארוכת-טווח מאשר בדמוקרטיות מערביות. כך שאני אכן חושב שיש פה קונפליקט, מבחינה זו. אני חושב שהמדינות הללו רוצות, בטווח הארוך, ללכת עם אמריקה. אבל, למרבה הצער, בעקבות מהלכי הממשל הקודם, רבות מהן מרגישות שאמריקה בגדה בהן. אחד המנהיגים אמר לי, "היינו עם אמריקה שלושים שנה, ארבעים אפילו. ואז פתאום היא מבקשת מאיתנו להטיל עיצומים על איראן – ומאחורי גבנו הולכת לפרסים ועושה איתם עסקה; זו בגידה גדולה". זה גרם לרבות מבעלות הברית המסורתיות שלנו לפנות לסין ולחשוב איך ליצור מערכות יחסים הדוקות עם בייג'ין.

גם ברוסיה יש כרגע מבנה-ממשל ארוך-טווח. והיא בונה מאחזים עם טורקיה ועושה עסקים עם איראן ומתקרבת אליה, ואילו בין רוסיה לסעודיה הייתה מתיחות שנים רבות. כמובן, הייתה המלחמה באפגניסטן, שבה הן נמצאו בצדדים שונים של המתרס, והיו מתחים היסטוריים נוספים. והנה עכשיו הן עובדות ביחד והדבר הביא תועלת לשוק הנפט הגלובלי. הנשיא טראמפ הצליח להוביל להסכם בין המלך סלמן והנשיא פוטין, שעזרתי לו בהשגתו, הסכם לקיצוץ בהפקת הנפט שהוביל לירידה הגדולה בהיסטוריה במחירי הנפט – וזאת בשעה שהיכה השפל הגדול של הקורונה.

אני מאמין שהמדינות הללו היו מעדיפות ללכת עם אמריקה, ושהן רוצות אורח חיים מועצם יותר. הן בוודאי אומרות לעצמן, "איבדנו עשור וחצי כמעט". אם הן בוחנות את התקופה שבין 2001 לעכשיו הן רואות שסין נעשתה לענקית שהיא היום באמצעות מערכת קפיטליסטית בניהול המדינה. המדינות הללו שקעו בביצה בגלל כל המלחמות, הסכסוכים והעימותים. עכשיו הן מתעוררות. אם נתבונן בהיסטוריה נראה אלפי שנים של תנועת מטוטלת, אבל כל המדינות לומדות ומתפתחות. אני מאמין שמדינות המזרח התיכון שואפות לעתיד טוב יותר; והסכמי אברהם הם איתות מובהק לאזור ולעולם שאנחנו לא רוצים שהסכסוכים של העבר יפריעו לנו לקפוץ על ההזדמנויות לעתיד.

בכך עסקה ועידת בחריין. הצגנו שם תוכנית בהיקף 50 מיליארד דולר, שתאפשר לפלסטינים להכפיל את התוצר הלאומי שלהם, ליצור מיליון מקומות עבודה חדשים, ולהפחית את שיעור העוני בחמישים אחוז. בנינו את כל התוכנית העסקית. והאמת היא שזה לא כל כך מסובך, כי מדובר רק בחמישה מיליון איש שיש להם שלל יתרונות טבעיים. אבל אתה לא יכול לרצות שאנשים יזכו לשגשוג יותר מכפי שהם עצמם רוצים בו. הייתה לכל המשקיעים עכבה אחת בפני כניסה ל"גדה המערבית" ולעזה, והעכבה הזאת לא הייתה ישראל; היא הייתה העובדה שאין שם מערכת ממשל חזקה. אין מערכת משפט שמקנה תחושת ביטחון בעשיית עסקים. ואין הסדרי ביטחון שייתנו הרגשה נוחה למי שחושב לעשות השקעות הון ארוכות טווח. אם רוצים ליצור מקומות עבודה ולשפר את רמת החיים צריך ליצור לשם כך סביבה מאפשרת.

דומני שמבקרי הנשיא טראמפ ומעריציו מסכימים שאף פעם לא היה נשיא כזה לארה"ב; הכול מודים שהוא נוסע בדרכים לא סלולות. יכול להיות שמנהיגות שאיננה עשויה על פי קודי ההתנהגות המסורתיים היא המפתח למדיניות חדשנית ולפריצות-דרך פוליטיות?

אני חושב שיש לו אומץ פוליטי כי יש לו אומץ כאורח חיים. לאורך כל חייו הוא לא היה מאלה שהולכים על בטוח. והוא הצליח, וגם נכשל. היו לו עליות והיו לו מורדות, והוא חווה את העולם באינטנסיביות. הוא עשה עסקאות; הוא ניהל חברות. כך שהסובלנות שלו לנפילות גדולה מזו שיש להרבה בעלי קריירה פוליטית שכל מטרתם בחיים הייתה שלא להקדיח את תבשילם. בוושינגטון אתה יכול למצוא המון אנליסטים מעולים, שיכולים לומר לך למה המצב הקיים לא טוב ולמה רעיון זה או אחר לשנות אותו גם הוא לא טוב. אבל כדי לשנות את המצב הקיים אתה צריך לנסות דבר טוב יותר. ובשביל זה צריך ליטול סיכון. כולם מתחלחלים מכל נטילת סיכון, ומתפלצים מהתרחישים השליליים. זה משתק. הנשיא רוצה לטלטל את המצב הנתון, כי כאשר עושים זאת אנשים משתנים – ואז הם זזים קדימה. וכך משנים דברים – בפרט כאשר אתה משתדל למזער את התרחישים השליליים ולהקל על החיוביים.

אחת המימרות החביבות עליי היא ששינוי הוא כמו גן עדן: כולם רוצים להגיע אליו, אבל אף אחד לא רוצה למות. כל הזמן שומעים אנשים מתלוננים על מה שהוא עושה; אבל מה שהוא באמת עושה, זה לדחוף אנשים לקראת שינוי. את טראמפ צריך לשפוט על פי ההישגים. מאז שהוא הגיע, הדברים בממשל הפדרלי זזים בקצב בלתי-רגיל.

אם תשאל אותי איזה מין נשיא הוא, מהי האידיאולוגיה שלו לגבי ניהול המדינה, אומר לך שהוא נשיא של שכל ישר. הוא פרגמטי וגמיש. בעיניי זה נכס. הוא מצליח לגרום לאנשים לשמור על דריכות ומקדם את המטרות של ארה"ב. כך גם לגבי המזרח התיכון, נושא שיחתנו. רוב הנשיאים שמרו את הנושא לתקופת הכהונה השנייה שלהם, כי הוא כל כך בלתי-אפשרי. ובסוף הכהונה השנייה, כשהם כבר בזבזו את כל האשראי שלהם בקונגרס ולא יכולים לעשות הרבה במדיניות-פנים, הם אומרים "נו, בואו נתעסק במזרח התיכון, כי אולי אצליח לבתק את הקשר הגורדי הזה וכך תישאר אחריי מורשת". הנשיא טראמפ נכנס לזה כבר ביומו הראשון, כי הוא לא פחד להיכשל.

בקהילה היהודית-אמריקנית רווחת האמונה שהנשיא טראמפ אנטישמי, או לפחות שהוא הרוח במפרשיה של האנטישמיות. מנגד, הוא חיזק את חופש הדת באמריקה באמצעות מינויים במערכת המשפט, ושדרג את היחסים עם ישראל, כך שאפשר לטעון שהוא הנשיא הידידותי ביותר ליהודים בתולדות ארה"ב. איך אתה מסביר את הפער הזה?

בזירה הפוליטית אין לי הרבה ותק, אבל יש לי ותק כיהודי-אמריקני שחי ופעל שנים רבות בחברה ליברלית בעיקרה. והניסיון הזה לימדני שאחד הדברים שהחשיבה-הקבוצתית הליברלית עושה הוא להשתמש במונחים כגון אנטישמיות וגזענות באופן ליברלי מדי. הם שולפים את המונחים האלה בכל פעם שהם לא אוהבים מישהו. למרבה הצער יש בארצנו מקרים של אנטישמיות ושל גזענות. אבל כשמשתמשים במונחים האלה בלי אבחנה הם מאבדים את משמעותם, ואז הם כבר לא מצליחים לציין אנטישמיות וגזענות כשהן ישנן. אנשים מטיחים את ההגדרות האלו בנשיא בלי סיבה. אני מציע, כאמור, לשפוט אותו לפי מעשיו והישגיו.

והמעשים מדברים בעד עצמם. הנשיא הוציא צו מנהלי חמור למלחמה באנטישמיות בקמפוסים, צו שהיו לו תוצאות מרחיקות לכת. והוא כמובן פרו-ישראלי מאוד. הוא גאה במלחמה שלו למען חופש הדת ובהישגיה. אנשים יוצאים בהאשמות פראיות שכולן היטפלות דווקנית על בסיס רגשי – בניגוד גמור לשפת-האהבה של הנשיא טראמפ המתבטאת במעשיו. מי שטוען שיש בהם אנטישמיות, עליו נטל ההוכחה.

רשימת המעשים שלו למען העם היהודי, למען הנוצרים ולמען המיעוטים ארוכה. אנחנו נמצאים, מבחינות מסוימות, בעידן של פוסט-אמת, ואנשים נמצאים בתוך תיבות התהודה האידיאולוגיות שלהם ומאמינים למה שהם רוצים להאמין. אבל אני חושב שחובתנו לראות את הצד השני. אמונותיי כיום מתבססות על הקשבה אמיתית לאנשים מכל הצדדים. כאמור, עד לפני שנים ספורות לא נכנסתי בעובי הקורה בכמה מהסוגיות הפוליטיות שאני צולל בהן היום. אבל אם אתה מדבר עם אנשים וחוקר ולומד את דעתם, אתה יכול לגבש לעצמך תפיסה תבונית של הדברים.

על כל פנים טראמפ הוא איש מעשה, ויש לו ממשל מוכוון-פעולה. שוב, נתמקד כאן בנושא שלנו היום, המזרח התיכון. צעדים רבים שהוא נקט היו בלתי קונבנציונליים. כאלה שבעלי הקריירה הפוליטית בוושינגטון אמרו שהם שגויים. הוא חטף ביקורת רבה לאורך הדרך, אבל הפיק תוצאה שאיש לא חשב שהוא יפיק, ושאף אחד אחר לא יכול היה להשיג. יש צורת חשיבה וושינגטונית אופיינית; אבל נשיאות טראמפ חורגת ממנה. הוא לא מחלק דברים על פי הציר ימין-שמאל אלא על פי הציר פנים לעומת חוץ. ולגבי המזרח התיכון בפרט, הוא הכשיר לאנשים את הקרקע לחשוב עליו בדרך שונה. ההזדמנויות גדולות, והן יכולות להביא בכנפיהן טובות ונצורות לאזור הזה.


מאמר זה נכתב עבור Mosaic Magazine מבית קרן תקווה, כחלק מפרויקט בעקבות הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ומתפרסם כאן באדיבותה.

תרגם מאנגלית: צור ארליך


תמונה ראשית: באדיבות flickr הבית הלבן, CC0, official-white-house-photo-by-joyce-n-boghosian

עוד ב'השילוח'

מפוליטיקה ימנית לפוליטיקה שמרנית
לתת עומק לערכים שלנו
תורת האליטות והמדינה היהודית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *