רדיקל זה המתון החדש

הסרט הסוחף 'משפט השבעה משיקגו' יוצר היסטוריה אלטרנטיבית כדי להַבנות תפיסה אלטרנטיבית של ההווה בשמאל האמריקני. הצופה בסרט, כמו גם במתרחש בימינו, נדרש להצטייד במנה גדוּשה של ביקורתיות

משפט השבעה משיקגו (The Trial of the Chicago 7)

במאי ותסריטאי: אהרון סורקין

נטפליקס, 2020, 129 דקות

ב-25 בספטמבר 2020 שוחרר לאקרנים הסרט 'משפט השבעה משיקגו' – בבימויו של התסריטאי והמפיק היהודי-אמריקני אהרון סוֹרקין (שגם כתב את התסריט) – המבוסס על סיפור משפטם המתוקשר של שבעה פעילי שמאל אמריקניים שהפגינו באוגוסט 1968 בשיקגו נגד מלחמת וייטנאם. השבעה הואשמו בקשירת קשר למעבר בין מדינות בארצות הברית כדי להצית מהומות (על פי סעיף בחוק למניעת מהומות שנחקק בארצות הברית באותה שנה ואשר קבע כי מדובר בפשע פדרלי). הסרט קולח, דרמטי ומבוים היטב ברובו, ונבחרת השחקנים האיכותית-מאוד המשחקת בו עושה את מלאכתה נאמנה. אין ספק כי זהו סרט שקורץ מחומר שממנו עשויים סרטים זוכי פרס אוסקר. בסרט, שאורכו למעלה משעתיים, מוצגות עובדות רבות מאוד, שמות אמיתיים ותאריכים; והללו מעניקים לצופה תחושה כי זהו סרט עלילתי הצמוד לעובדות ההיסטוריות. לא זו אף זו: בכמה קטעים ישנו מעבר מהשחזור ההוליוודי לקטעי ארכיון דומים מאוד, ומעברים אלה מחזקים את התחושה כי מדובר בסרט כמעט תיעודי.

עוּבדות לחוד ומציאות לחוד. לצד חלקי העובדות ההיסטוריות המוצגות בסרט, נעדרות ממנו עובדות מרכזיות אחרות ורוֹוְחים בו סילופים והמצאות. "נו", אומרים חלקכם בוודאי, "כך זה תמיד בסרטים עלילתיים המבוססים על אירועים היסטוריים". ובכן, בנקודה זו ראוי לשים לב שהשימוש החופשי-משהו בהיסטוריה בַּסרט לא נועד לשרת צרכים אומנותיים או נרטיביים; תכליתה של ברירה סלקטיבית זו היא לשרת צרכים פוליטיים. יתרה מזאת, הצורך הפוליטי שהסרט משרת איננו מתבטא במסר כללי עמום – נגד שוביניזם או גזענות ובעד צדק חברתי והגירה – וכיוצא במסרים הרווחים בסרטים עכשוויים. 'משפט השבעה משיקגו' מבקש להבנות-מחדש את ההיסטוריה כדי לשרת צורך פוליטי קונקרטי מאוד. עניינו של סרט זה הוא לצייר תמונה מיוּפּה של השמאל הפוליטי האמריקני בשלהי שנות השישים – כחלק ממאמץ רחב יותר לצייר באופן דומה את השמאל הפוליטי של ימינו (ובאופן ספציפי, השמאל האמריקני ערב הבחירות לנשיאות ארצות הברית).

בשורות הבאות אבקש להציג בפניכם כיצד נעשית הבניה זו.

מי נגד מי?

הסרט 'משפט השבעה משיקגו' עוסק (באופן מבלבל מעט נוכח שמו) במשפטם של שמונה פעילים פוליטיים, ששבעה מהם היו פעילי שמאל מארגונים רדיקליים שונים: טום היידן, אַבּי הופמן, ג'רי רובִּין, רֶנִי דייוויס, ג'ון פרוֹינז, לי ווינר ודייוויד דֶלינג'ר. הללו הגיעו בקיץ 1968 לאילינוי, כדי להפריע לוועידת המפלגה הדמוקרטית שהתכנסה בשיקגו באותה עת ובמהלכה נבחר מועמד המפלגה לבחירות לנשיאות ארצות הברית שהתקיימו בשלהי 1968. הפעיל השמיני היה בּובִּי סִיל, יושב ראש "הפנתרים השחורים" (או בשמם המלא "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית"), שכבר היה עצור באותה עת באשמה אחרת וצורף לשבעת הפעילים האחרים – אך לבסוף משפטו בוטל. אלפי המשתתפים בהפגנות שארגנו השבעה התעמתו עם השוטרים העירוניים; והללו מצידם דיכאו את המחאות ביד קשה והכול לעיני המצלמות. נגד השבעה הוגש כתב אישום ב-20 במארס 1969; דיון ראשון בתיק התקיים כעבור חצי שנה – ב-24 בספטמבר 1969. המשפט נמשך כמה חודשים ופסק הדין בתיק ניתן ב-18 בפברואר 1970: חמישה מהנאשמים הורשעו, ושניים מהם (פרוינז וווינר) זוּכּו. עד כאן עובדות.

הסרט נפתח בקטעי ארכיון מצולמים שבהם נראה נשיא ארצות הברית באותם ימים, לינדון ג'ונסון (הדמוקרטי), מדבר על הגדלת מספר החיילים שנשלחים לווייטנאם. מיד לאחר מכן מופיע קטע שבו נואם מרטין לוּתר קינג, מפעיליה הבולטים של התנועה לזכויות האזרח, נגד המלחמה בווייטנאם, ותוך כדי נאומו נרצח בידי מתנקש. אחריהם מופיע רוברט פ' קנדי (אחיו הצעיר של נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ון קנדי), כשהוא נואם על תקווה, ומיד אחר כך מוצגים רגעי ההתנקשות בו ביוני 1968. באותה עת היה רוברט קנדי אחד המועמדים המובילים להנהגת המפלגה הדמוקרטית בבחירות הקרֵבות לנשיאות, וסימל בעבור רבים את התקווה (שהתנפצה) לעידן חדש וטוב יותר.

העלילה עצמה נפתחת לאחר שהבחירות לנשיאות כבר הוכרעו. סצנת הפתיחה מראה את תמונת הנשיא ג'ונסון מוחלפת בתמונתו של הנשיא הנבחר, ריצ'רד ניקסון הרפובליקני, מחוץ למשרדו של התובע הכללי החדש מטעמו, ג'ון מיטשל, רגעים ספורים לפני שהלה מנחה את צוות התביעה להרשיע את שבעת הפעילים בכל דרך. כל האירועים שהובילו למשפט – המהומות, האלימות ומעשיהם של השבעה – מוצגים באופן לא ליניארי, בינות לסצנות בבית המשפט.

שמונת הגיבורים מוצגים לאורך הסרט כצעירים אידיאליסטים הנאבקים נגד הממסד המאובן. המשפט כולו מוצג כרדיפה פוליטית המכוּונת מלמעלה, והממסד עצמו מיוצג בבירור בידי הנבל העיקרי של הסרט – השופט יוליוס הופמן, המבוגר והלא-סובלני (בלשון המעטה). תיאור זה, יש לומר, איננו רחוק מהמציאות: השופט הופמן היה ידוע לשמצה בקרב הקהילה המשפטית בשיקגו, ונודע כשופט תוקפני, בלתי-אדיב ורחוק מלהיות נטול-פניות – והדבר בא לידי ביטוי היטב בסרט.

אולם לא רק הופמן, שאכן היה אדם לא סימפטי, מוצג באור זה. גם התובע הכללי מטעם ממשל ניקסון, עוזריו, אנשי מערכת אכיפת החוק ושאר הדמויות הסמכותיות – כולם גברים לבנים בגיל העמידה ומעלה, וכולם מפגינים בסרט אטימות כלפי מלחמת וייטנאם, מגלים אדישות כלפי אלימות משטרתית ומבטאים התנשאות מהולה בשמחה-לאיד כלפי המוחים.

רק דמות אחת יוצאת מכלל זה: רמזִי קלָרק, התובע הכללי של ארצות הברית בממשלו של הנשיא ג'ונסון. קלרק הוא הגבר הלבן המבוגר היחיד המוצג בסרט באופן חיובי, כניגוד מוחלט לאנשי הממסד המיושנים והחשוכים. הלה מוזכר כבר בפתיחה על ידי מחליפו הרפובליקני ג'ון מיטשל המציין שקלרק, בניגוד למנהג המקובל, לא התפטר עד הרגע האחרון כדי להביך אותו. בהמשך הסרט מתגלה קלרק כטיפוס נועז ונון-קונפורמיסט ביחס למעמדו, וכשותף לדרכם של השבעה. על פי הסרט ובניגוד לעובדות ההיסטוריות, עדותו של קלרק היא נקודת מפנה במשפט ואינה נוגעת רק למארגני ההפגנות בשיקגו ולמניע הפוליטי שעמד מאחורי חתירתו של ניקסון להעמידם לדין. עדותו של קלרק מעניקה כביכול "מבט מבפנים" על הטוב והרע בארצות הברית של אמריקה – תהא זו המלחמה בווייטנאם, התנהלות ה-FBI או רעות חולות אחרות המיוחסות לממשל ניקסון. בסרט, בניגוד כאמור לעובדות ההיסטוריות, מוצגת עדותו של קלרק כקלף מכריע שהשופט שולל מההגנה בתואנות מופרכות. לא למותר לציין כאן כי קלרק ייצג במשך הקריירה שלו טרוריסטים ופושעי מלחמה וקשר קשרי ידידות עם רודנים כסדאם חוסיין ומועמר קדאפי. מדובר אפוא בדמות העשויה לחזק את הנרטיב שמקדם סורקין רק בהנחה שהצופים אינם מכירים את פניה האמיתיות; לדידם של אותם צופים המכירים את הביוגרפיה של קלרק, השימוש בדמותו רק מחזק את דימויָם האנטי-אמריקני של אנשי המחאה.

המסר מובע באופן ברור ברגעי השיא של הסרט לקראת סופו: בנאום ההגנה האחרון של הגיבור המרכזי בסרט, טום היידן. לקראת תום המשפט, אומר השופט הופמן, הלוא הוא סמל הממסד, להיידן, סמל המאבק (ובמסגרת הסרט, גם "המבוגר האחראי" בין שבעת הצעירים האידיאליסטים-אך-אולי-גם-סוררים), כי אם יביע חרטה וידבר בצורה מכובדת – הוא יראה זאת בחיוב ויתחשב בכך.[1] הופמן אף ממשיך ואומר כי לדעתו להיידן יש פוטנציאל להפוך אדם משפיע, כחלק מהמערכת, וחבל שיפגע בכך. כאן מתרחש רגע הבחירה של הגיבור אשר מחליט לדבוק בחבריו. היידן נותר נאמן לעצמו ולערכים שהוא מייצג ואיננו נכנע למערכת השלטת אף שהדבר עשוי בהחלט להיטיב עימו.

קטע הסיום של הסרט, שהקשר בינו לבין המציאות רופף ביותר, מבקש (באופן בוטה למדי) להנחיל את התפיסה שלפיה השמאל (כפי שהוא מיוצג על ידי הפעילים שכאמור פוצצו ועידה של המפלגה הדמוקרטית) הוא הפטריוט, בעוד הממסד הוא מי שאיננו מכבד את החיילים שנהרגו במלחמת וייטנאם.[2] בסרט בוחר היידן להקדיש את נאום ההגנה המסכם שלו – שכאמור, אם יכלול את הדברים "הנכונים" יחלץ אותו מעונש כבד – להקראת שמות 4,000 החיילים האמריקניים שנפלו בווייטנאם מאז החל המשפט. עניין ספירת החיילים ההרוגים בווייטנאם חוזר על עצמו לאורך הסרט. בכל עת ששמות הנופלים מוזכרים, נעמדים השבעה כמו בעת שירת ההמנון – אפילו כשהם נמצאים מול הטלוויזיה בסלון. מי שמתנגד לכך בתוקף ומשתולל כדי למנוע זאת, ללא הצלחה, הוא השופט הממסדי והמבוגר. אינדיקציה לכך שסורקין ביקש להחדיר את המסר בין היתר באמצעות הנגדה בין צעירים לזקנים ניתן למצוא גם בדמותו של ריצ'רד שוּלץ, התובע הצעיר, המוצג כמי שקשוב באמת לרחשי ליבם של הנאשמים – גם אם הוא נאלץ לעשות את עבודתו. גם כאן העובדות הפוכות: במציאות, שולץ נטל את הצד האגרסיבי-יותר בצוות התביעה, אולם בסרט הוא מצטרף למחווה של היידן. כשעמיתו לתביעה, המבוגר יותר, שואל את שולץ מה הוא עושה, עונה הלה "מכבד את הנופלים" בעוד השואל מסתלק מהאולם. הנה כי כן, השמאל שמתנגד למלחמת וייטנאם, שנאבק בממסד, שאיננו מכבד את המוסדות הוותיקים הוא זה שדרכו מכבדת את הנופלים. לעומתו, מי שמגיע מטעם המדינה ובשם החוק הוא זה שבאטימותו, ובחוסר האכפתיות שלו, אינו מוכן לכבד את זכרם.

הסרט מסתיים בסצנה שבה השופט הופמן מכה בזעם ובחוסר אונים בפטיש השופטים אל מול אולם מלא צעירים המוחים נגדו ובזים לו, בעוד מיעוט לבן ומעוּנב נס מהאולם באי-נוחות. המסגרת אפוא ברורה: ישנו הממסד הישן, המאובן והאנכרוניסטי אשר מנסה לדכא בכוח את התקווה; ומן העבר השני ניצבים הצעירים, האידיאליסטים, הנרדפים בשל רעיונותיהם, שתקוותיהם מתנפצות רוב הזמן על סלע המציאות אך הם אינם מוותרים.

המִסגוּר הנוח הזה מתקבל באמצעות בריחתו של הבמאי והיוצר אל פרק הזמן שאחרי הבחירות, שבו ניקסון כבר מכהן כנשיא. אולם הצופה הביקורתי עשוי לשים לב – גם אם אינו מכיר את פרטי המאורעות – שהמהומות והמחאה התרחשו לפני תחילת כהונתו של ניקסון, ולפיכך הוא עשוי לתהות: נגד מי בעצם כּוּונה המחאה? פרטים אלה, שאינם שוליים כלל בקורות המשפט, כמעט שאינם מוזכרים בסרט.

המהומות המדוברות, הללו שארגנו שבעת הצעירים, התרחשו כאמור בעת שוועידת המפלגה הדמוקרטית התכנסה בשיקגו בקיץ 1968. האירועים שהתרחשו בצילהּ, גם אם לא היו תוצאת קנוניה של כל שבעת הנאשמים, לא היו ספונטניים. בחודשים שקדמו לה, ארגוני שמאל רדיקליים שונים תכננו אירועי מחאה מגוונים שייערכו במקביל לוועידה.[3] ה"ייפִּיז" (Yippies), המפלגה הבינלאומית של הנוער, בהנהגת אַבּי הופמן וג'רי רובין, תכננה מחאה תיאטרלית שבה בין השאר יתמנה כמועמד לנשיאות החזיר "פיגסוס בן האלמוות". רני דיוויס, נאשם אחר מבין השבעה, היה רכז הפעילות של MOBE, התנועה למען סיום המלחמה בווייטנאם, ומתוקף תפקידו תכנן גם הוא – במשך זמן רב – מחאת סטודנטים גדולה בשיקגו כדי למנוע את אישור הוועדה להמשך המדיניות המלחמתית. הוא הדין לכלל הארגונים המיוצגים בסרט: כולם התכנסו בשיקגו במטרה להפריע לוועידה שבה ייבחר מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות.

כמה סיבות הובילו לכך שאותה ועידה עוררה תשומת לב בזמן אמת וזכורה לרבים גם חצי יובל לאחר מכן. ראשית, כפי שציינּו, בוועידה זו אמור היה להיבחר מועמדהּ של המפלגה הדמוקרטית לבחירות לנשיאות ארצות הברית. שנית, הוועידה התקיימה זמן קצר לאחר ההתנקשות באחד המועמדים המובילים, רוברט פ' קנדי, ולאחר חודשים מלאי תהפוכות בארצות הברית ומחוצה לה – ובכלל זה מחאות אזרחיות אדירות משמאל. באחרונה, וחשוב מכול, האירועים בתוך הוועידה ובעיקר מחוץ לה סימלו את המאבק הפנימי בתוך המפלגה הדמוקרטית – בין האגף המרכזי הממלכתי לבין השמאל החדש שכלל לא היה ברור מה מקומו במפלגה.

מהו אותו מאבק פנימי? מדוע דמוקרטים צעירים התאמצו לחבֵּל בוועידת המפלגה הדמוקרטית, ערב בחירות, ולא, לדוגמה בוועידת המפלגה הרפובליקנית? מדוע אנשי שמאל צעירים יצאו להילחם בממסד שלהם ולא בממסד הרפובליקני?

מהומות שיקגו התנהלו בעיקר כהפגנת ענק נגד מלחמת וייטנאם, ובהקשר זה יש לזכור כי הכניסה האמריקנית לווייטנאם הוצדקה במושגים ליברליים כמאבק בקומוניזם; הייתה זו יוזמה של נשיא דמוקרטי, ג'ון קנדי, שנוהלה בידי ממשיכו, לינדון ג'ונסון. אך המחאה בקיץ 1968 הייתה רחבה מסוגיית וייטנאם לבדה: המוחים באו לשיקגו כדי להיאבק במפלגה האטומה שלהם, בדמוקרטים המהוּגנים – הממלכתיים בלשוננו – שהפריעו למהפכה התרבותית והסוציאלית שהמוחים ביקשו לקדם.

תקופה זו, שלהי שנות השישים, התאפיינה, גם במדינות אחרות, במאבקי השמאל הרדיקלי נגד הממסד השמאלי הישן שנתפס בעיני הראשון כאויבו העיקרי. הפוליטיקאים במפלגות השמאל נתפסו על ידי הזרמים המהפכניים כמי שזוֹרים חול בעיני הציבור, כמי שנבחרו בקולות השמאל אך מונעים את מימוש חזונו וחוסמים בפועל כל סיכוי למהפכה תוך נשיאת שם הערכים הסוציאליסטיים לשווא. כך אירע באנגליה, כך אירע בגרמניה המערבית וכך גם במקומות נוספים.

סורקין לא התעלם מעובדה זו לחלוטין. בפתיחת הסרט, כאשר היידן מנסה לשכנע צעירים לנסוע לשיקגו, בין הדברים שהוא אומר להם מצויה הקביעה שבנוגע למלחמה אין הבדל של ממש בין יוּבּרט הַמפְרי, מי שהיה צפוי לקבל את המועמדות לנשיאות מטעם הדמוקרטים (ואכן זכה בה), לבין ניקסון הרפובליקני (שהביס אותו בבחירות לנשיאות). אך למן אותו רגע העמיד סורקין את מוקדי המחלוקת במקומות אחרים. העובדה שכל ההתרחשות עמדה בכלל בסימן סכסוך בין ארגוני השמאל הרדיקליים לבין המפלגה הדמוקרטית מוצנעת בסרט; וככל שמוצגת בו מחלוקת פנימית בשוּרות השמאל, היא מופיעה כמחלוקת לגבי הדרך הנכונה להיאבק בממסד – המשתקפת בעיקר בדמויותיהם של טום היידן ואַבּי הופמן.

אלימות? אנחנו?

היידן הוא הדמות הזוכה ללא ספק לאהדה הרבה ביותר מיוֹצר הסרט ומתפקד כגיבור הראשי בו. מי שזכור לחלקנו כבעלה-לשעבר של ג'יין פוֹנדָה אכן היה דמות חשובה מאוד בשמאל החדש האמריקני. הוא היה ממייסדי ה-SDS, "סטודנטים למען חברה דמוקרטית", ארגון סטודנטים שהפעיל 300 סניפים ברחבי ארצות הברית אשר הפכו אותו לארגון הסטודנטים המשפיע ביותר באמריקה בשנות השישים. לא זו בלבד אלא שהיידן היה המנסח הראשי של הצהרת פּוֹרט-הוּרוֹן ב-1962 – מניפסט היסוד של הארגון. בסרט, לפחות ברוב שלבי המשפט, מוצג היידן כמי שחפץ להשתמש בכלים המשפטיים ההגנתיים המתאימים כדי לחמוק מהרשעה. הוא מגלם את הילד הטוב: מעט תמים, ממלכתי ורציונלי.

אַבּי הופמן מוצג בסרט כדמות הופכית להיידן. הוא מופרע, נועז, מצחיק, ילדותי ולפעמים חסר אחריות. הופמן משׂוּחק על ידי הקומיקאי היהודי סשה ברון-כהן. נראה שלא במקרה לוהק לתפקיד שחקן שהוא גם קומיקאי וגם יהודי: קומיקאי משום שהופמן היה מצחיק, והסרט כולל קטעים שונים שבהם הוא מבצע סטנד-אפ מול קהל; יהודי משום שלזהותו היהודית של הופמן נודעת חשיבות מסוימת בסרט (אף שלא כל היהודים בסיפור ההיסטורי משׂוּחקים על ידי שחקנים יהודים). במציאות עצמה, יש לציין, יהדותו של הופמן הייתה עניין בולט בהרבה במשפט – יותר מכפי שהוצגה בסרט. הופמן היה אנטי-ישראלי באופן בוטה, והצהיר כי הוא שונא את מדינת ישראל וכי אין לה זכות קיום. במשפטו ענד אַבּי הופמן טלאי צהוב ואמר לשופט יוליוס הופמן ביידיש כי הוא "שאַנד פֿאַר דיי גויים" (כלומר "בושה אל מול הגויים"; ההפך מאוֹר לגויים) וכי "שמו הפך כיום לשם נרדף להיטלר ברחבי העולם".[4] בסרט משתוקק אַבּי הופמן לקרב תעמולתי אל מול הממסד – יהא מחירו אשר יהא. לפני הדיון הראשון, נשאל הופמן על ידי הסנגור ויליאם קונסטלר אם הוא מסומם, והוא עונה בחיוב. "מה, השאר לא?" שואל הופמן, ספק בצחוק ספק ברצינות.

לעומת הופמן, היידן מוצג לכל אורך הסרט כטיפוס ממלכתי, כמי שדוגל באי-אלימות, מעדיף להשקיט את הרוחות, מכבד את המערכת ומפר את החוק בלית-ברירה, וכמי שמאמין בהשפעה על מקבלי ההחלטות באמצעות מחאה. הופמן לעומתו פזיז, מזלזל, ציניקן וחותר לפרובוקציה, ומאמין שלא ניתן להשפיע "מבפנים" וכי יש להילחם מלחמת חורמה בממסד. הוא אומנם אינו מעודד בפועל אלימות, אך לא מתאמץ להימנע ממנה. לאורך הסרט סונט היידן בהופמן ומזלזל בו. בקטע מסוים בסרט, מסנגר היידן על השוטרים האלימים בשיקגו שהיכו את המפגינים, ואומר שכנראה לחלקם יש בנים המשרתים בווייטנאם; משם הוא ממשיך ומאשים את הופמן כי הוא איננו רוצה באמת שהמלחמה תיגמר, משום שמיד כשתיגמר – גם הופמן ייגמר. בוויכוח החשוב ביותר בסרט, המכוּון בבירור לאוזני הצופים בשנת 2020, אומר היידן להופמן כי באשמתו בעוד חמישים שנה אנשים עלולים לחשוב על רעיונותיהם כמשהו המזוהה עם סמים, הפקרות, בוז לחוק וילדותיות. הופמן מצידו מאשים את היידן כי הוא למעשה חלק מהשיטה ושבסופו של דבר כל מה שמעניין אותו הוא פוליטיקה ובחירות.

השניים מתעמתים במשך כל הסרט, אולם בסופו חלה התקרבות ביניהם. הופמן הולך ומתגלה כמפוכח, מלומד ומחושב מכפי שהוא נראה לעין; ואילו היידן מפנים שלעיתים המערכת כה מקולקלת עד שאין אלא להתריס כנגדה ולסרב לשתף עימה פעולה.

זהו אפוא המנעד של השמאל הרדיקלי בסרט: ממוּכנוּת להסתכן בהתנגשויות אלימות כאשר כלו כל הקיצין (היידן), ועד הסְכּנה עם התנגשויות אלימות מתוך תפיסה שאין דרך אחרת להשפיע (הופמן). אך את העמדה הקיצונית במנעד מקפיד סורקין שלא להביא לידי ביטוי מפורש, והיא נותרת כעמדה תיאורטית למדי. כך, באחד מקטעי השיא של הסרט, עומד הופמן על דוכן העדים והתובע מנסה לחלץ ממנו תשובה חד-משמעית לשאלה האם המחאות אוּרגנו מתוך ציפייה ושאיפה שיתפתחו לכדי עימותים אלימים עם המשטרה. מצד הקיצוניות של הופמן וחוסר הפשרנות שלו, כפי שהן ניבטות מבעד לסרט, הצופה מצפה שתשובתו של הופמן תהא כנה – וחיובית. אולם הלה משתהה לחשוב על תשובתו, וכשהתובע מעיר לו על כך, הוא אומר שהוא צריך זמן כיוון שמעולם לא עמד למשפט על מחשבותיו. הצופים אינם זוכים לשמוע את תשובתו, משום שבנקודה זו הסצנה מסתיימת. הרגע המרשיע בעדותו של הופמן במציאות הופך אפוא בסרט לכתב אישום נגד השופטים.

ומה קרה במציאות באמת? האם שִבעת הפעילים ציפו שהמחאה תגרור מהומות אלימות? התשובה לכך ברורה. ארבעה וחצי חודשים בלבד קודם לכן, בעקבות רצח מרטין לותר קינג ב-4 באפריל 1968, התחוללו מהומות קשות ברחבי ארצות הברית. המהומות בשיקגו היו מהקשות ביותר, והסתיימו במותם של 11 בני אדם ובמאסרם של למעלה מאלפיים. מהומות אלו היו הרקע לחקיקת החוק נגד הסתה למהומות – שחוקק הממשל הדמוקרטי – שבעבירה עליו הואשמו כאמור השבעה. מי שארגן הפגנות המוניות בקיץ בשיקגו ידע שהן תהיינה סוערות, במיוחד נוכח מדיניותו הקשוחה של ראש העיר ריצ'רד דיילי, איש המפלגה הדמוקרטית בעצמו, שבזמן מהומות אפריל הורה לירות בבוזזים ובוונדליסטים.[5] במאי וביוני של אותה שנה התריע יושב ראש ועדת הקונגרס לנושא פעילויות בלתי-אמריקניות מפני תוכניותיהם של ארגונים קומוניסטיים וחתרניים, כהגדרתו, לחבֵּל בוועידה הדמוקרטית.[6] הפעילים נערכו אפוא מראש לפיזור אלים של המחאה, וראו בכך מצב של ניצחון בכל תרחיש: גם אם האירוע יסתיים בניצחון של המשטרה המקומית ובדיכוי ברוטלי של המחאה, כפי שאכן קרה, תהיה זו התקדמות אל עבר מהפכה.[7] השבעה כולם היו בעלי גישה משוחררת מאוד כלפי אלימות ככלי פוליטי.

אין מי שהפער בין דמותו בסרט לבין המציאות חריפה יותר מאשר גיבור הסרט טום היידן. לכל אורך הסרט מַבנה סורקין את דמותו של היידן כדמות פטריוט ממלכתי. אומנם יש מי שימהר להסביר שהיידן לא היה פטריוט במובנו הלוחמני של המונח, דהיינו מי שחפץ שארצות הברית תילחם בווייטנאם ותנצח, אולם היה פטריוט בהעמידו את טובת ארצו בראש מעייניו. ובכן, האומנם? האם טום היידן ביכר את טובת ארצו על פני ערכים אחרים ועל פני אויביה? התשובה ברורה והיא שלילית. בשנת 1965 הגיע היידן להאנוי, בירת צפון וייטנאם, למפגש בן עשרה ימים עם מנהיגי הווייטקונג; וצעד זה גרם למחלקת המדינה האמריקנית להשעות את דרכונו. במפגש שהתקיים בברטיסלבה שבצ'כוסלובקיה הביעו היידן וארבעים פעילים רדיקלים מארגונים שונים הזדהות עם הצפון-וייטנאמים הקומוניסטים במלחמתם נגד ארצות הברית.[8] היידן ביטא לעיתים את הסנטימנט שלפיו "כולנו וייטקונג". הוא טען שהמפלגה הקומוניסטית בצפון וייטנאם דמוקרטית יותר מהמשטר האמריקני והצדיק אלימות מהפכנית כתחליף לשיטה הקיימת.[9] באוקטובר 1967 נפגש היידן עם ראש ממשלת צפון וייטנאם בהונג-קונג. בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, הראה היידן כי הוא תומך במאבקה של החזית הלאומית לשחרור וייטנאם (וייטקונג) נגד ארצות הברית ורוצה בהפסדה של מולדתו. [10]במפגשים עם קומוניסטים וייטנאמיים במקומות שונים, כולל בהאנוי, יעץ להם היידן כיצד לבצע לוחמה פסיכולוגית נגד ארצות הברית. באחת מגיחותיו לווייטנאם, בסתיו 1967, נציג הווייטקונג בפנוֹם-פֶּן שבקמבודיה שחרר לחסותו של היידן שלושה טייסים אמריקנים שבויים כדי להראות לאמריקנים כי הצפון-וייטנאמיים יכולים להסתדר עם מתנגדי הממשל. היידן לא תמך רק בפעילות הצבאית של הווייטקונג, אלא ראה בפעילותה של החברה האזרחית בצפון וייטנאם לאורך המלחמה מודל לחיקוי לצורך קידום מאבק ומהפכה.[11] ב"פנתרים השחורים" – שבהם ידובר בהמשך – ראה היידן אופציה להבאת המהפכה מהחזית הרחוקה אל תוך העורף השאנן של ארצות הברית.[12] היידן זיהה עצמו עם מהפכנים ברחבי העולם, יותר מאשר עם ארצו. הוא לא היה אפוא פטריוט וגם לא בחל באלימות בשירות המהפכה.

עיצובו-מחדש של היידן הוא החריף ביותר בסרט אך איננו היחיד. באמצעות שינוי קל של העובדות, העלמת עובדות חשובות או מִסגוּר, מצליח סורקין לעצב כרצונו דמויות אחרות בסרט ולצייר את משפט השבעה כמאבק פשוט בין טובים ורעים. בהתאם למגמה זו, דייוויד דֶלינג'ר ממלא את תפקיד האיש הטוב בחבורה, החבר ה"חנוּן" והתמים, שפשוט איננו יכול לסבול עוול; הלה מוצג כאיש לא מזיק, בעל משפחה ומעל הכול פציפיסט. דלינג'ר אכן היה ידוע כפציפיסט, שאף סירב לשרת בצבא במלחמת העולם השנייה, אולם סורקין לא מספר – אולי כדי לא להרוס סיפור טוב ואולי לטובת שמירה על המסר – שדלינג'ר לא התנגד לכל סוג של הפעלת אלימות ואף הרעיף שבחים על המהפכה של פידל קסטרו בקובה שכידוע לא נעשתה באמצעות השלכת זרי פרחים.[13] בעיני דלינג'ר, כמו בקרב חלק מחבריו, המושג דמוקרטיה איבד מחשיבותו עם הזמן – לטובת רדיקליזם. כאשר קסטרו ביצע טיהור של קומוניסטים, הגן עליו דלינג'ר והסביר שכיוון שהללו הואשמו בגניבת מסמכים סודיים, אין סיבה שבקובה ינהגו כלפיהם בדרך שונה מזו הנהוגה במדינות אחרות כלפי מרגלים.[14] גם ביחס לווייטנאם, הוכיח דלינג'ר שלמרות הפציפיזם שלו הוא מוכן לקבל אלימות וטרור ובלבד שמוצאם בצד הלא-אמריקני.[15]

אין הֶקשר שבו העלמת אלימותו של השמאל הרדיקלי בסרט מובהקת יותר מאשר העיסוק ב"פנתרים השחורים". כאמור, משפט השבעה החל כמשפטם של שמונה נאשמים. הנאשם השמיני היה בּוֹבּי סִיל, יושב ראש "הפנתרים השחורים" (או בשמם המלא: "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית"), אשר הגיע אף הוא לשיקגו בקיץ 1968, אך לא הכיר את שבעת הפעילים האחרים ומעולם לא פגש אותם קודם לכן. סיל נאם באחת ההפגנות, נעצר בעקבות השבעה וצורף למשפטם. הלה דרש שצ'רלס גארי, סנגור שנודע בעיסוקו בסוגיות של זכויות אזרח, ייצג אותו. באותה עת, גארי כבר ייצג את יואי ניוטון, מנהיג "פנתרים שחורים" אחר, שנאשם גם הוא ברצח שוטר (באוקלנד). גארי לא יכול היה לייצג את סיל – בעקבות הליך רפואי שנדרש לעבור בזמן המשפט – אך השופט, יוליוס הופמן, סירב לאפשר לסיל לייצג את עצמו ולמעשה הצמיד אותו לשבעה ולסנֵגורם, ללא הצדקה. דמותו של סיל בסרט סימפטית מאוד, וכשהוא מובל אזוּק לבית המשפט בעודו מתקבלת התחושה כי הוא מופלה לרעה ביחס לחבריו הלבנים. אירוע שהתרחש במשפט וזכה לתשומת לב מיידית – בסרט כמו גם בסיקור התקשורתי במציאות – היה כבילת סיל וסתימת פיו בהוראת השופט לאחר שהלה התפרע. מדובר בתקרית שזעזעה את הנוכחים בבית המשפט והיא מעוררת תחושה קשה גם בצפייה בסרט כיום. על פי הסרט, בעקבות זאת בוּטל משפטו של סיל והוא הופרד מהשבעה, והתובע הכללי בחר שלא לחדש את משפטו לאחר מכן.

רק בשלב מאוחר בסרט אנו מגלים שסיל צורף למשפט השבעה כשמעל ראשו תלוי אישום נוסף. על פי הסרט, סיל הואשם במדינת קונטיקט ברצח שוטר, אולם גם פרט מידע זה אינו מדויק במיוחד: סיל לא הואשם ברצח שוטר אלא בכך שפיקד על רציחתו של אלכס רָקלִי, צעיר, חבר הפנתרים השחורים בניו-הייבן, במאי 1969, אחר שנחשד כי שימש סוכן או מודיע של הבולשת.[16] רקלי נרצח וגופתו הושלכה לנהר הסמוך לאחר שעונה במשך כמה ימים ונערך לו משפט שדה שבמהלכו נשבר והודה ששימש מודיע. הארגון שרץ אומנם מודיעים של המשטרה והבולשת, אך דווקא רקלי לא היה אחד מהם. סיל הסתבך בסיפור לאחר שהתברר כי באותם ימי עינויים הגיע לניו-הייבן כדי לנאום בפני אוהדיו וביקר במפקדת הארגון המקומית.[17] ב-22 במאי נעצר סיל יחד עם חשודים נוספים בפרשה. כשהחל משפט השבעה הוטס לשיקגו כדי להעמידו לדין באשמת קשירת קשר לגרימת מהומות. רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שסיל הופרד ממשפט השבעה, החל משפטו בעניין רצח רקלי. חשוב לציין זאת משום שגם באפילוג, בסוף הסרט, שבו לומדים הצופים על שאירע באמת לגיבורי הסרט, נכתב כי "התברר שבובי סיל הואשם לשווא ברצח שוטר בקונטיקט". ובכן, אין מדובר בשוטר אלא בחבר ארגון שעוּנה ונרצח על לא עוול בכפו; וסיל לא "הואשם לשווא" אלא הואשם בעקבות ראיות נסיבתיות ועדות של אחד מפקודיו, ורק משום שחבר המושבעים לא הצליח להגיע להכרעה בעניינו. העיסוק בסיל, המייצג את הפנתרים השחורים, עומד כולו בסימן האדם השחור שזכויותיו המשפטיות נשללות בידי האדם הלבן. במציאות, סיל פיקד על ארגון שבו אנשים שחורים עוּנו והוּצאו להורג ללא משפט – בידי אנשים שחורים אחרים.

נשוב לסרט. בתוך האולם זוכה בובי סיל לעידודם ועצותיהם של "פנתרים שחורים" חבושי כומתות שחורות המתייצבים מאחוריו. אחד מהם הוא פרד המפּטוֹן, ממייסדי הפנתרים השחורים שהידיעה על הריגתו בידי שוטרים – בהמשך הסרט – היא המביאה את סיל להתפרע באולם בית המשפט. במציאות, יש לציין, המפטון לא נכח במשפטו של סיל ונהרג יותר מחודש לאחר ההתפרעות באולם, אך ההמצאה מצדיקה באופן משכנע יותר את התנהגותו של סיל. הסנגור פונה לפנתרים השחורים ומבקש מהם להתפזר באולם ולהסיר את הכומתות מראשיהם, משום שהללו עלולות להפחיד את חבר המושבעים. עצה זו, הנשמעת הגיונית בהחלט, מוצגת בסרט באופן המורה כי היא נובעת מדעות קדומות שעשויות להיות למושבעים כלפי שחורים ולא כי מדובר בהתארגנות שיש טעם לחשוש מפניה. אך הפנתרים השחורים, כפי שהודגם לעיל במקרה של רקלי, אכן היו מסוכנים. הם היו פושעים פליליים וחלקם טרוריסטים שביצעו שלל עבירות קשות – סחיטה והלבנת כספים, סחר בסמים, סרסרות בנשים ורצח של חפים מפשע ושל שוטרים.[18] אם צופי הסרט יוצאים בתחושה שסיל, המפטון וחבריהם היו חבורת פעילים קיצונית-אולי אך לא מסוכנת-במיוחד – הרי שיש כאן הטעיה.

אלימותם של ארגוני השמאל הרדיקלי מופיעה בסרט  ברמזים בלבד – אם בכלל. הפנתרים השחורים מוצגים אומנם כמי שברשותם נשק, אך בסרט לעולם אין רואים אותם משתמשים בו. הופמן מאמין באלימות, אך הוא לא אומר זאת בסרט אפילו לא פעם אחת. אכן, זמן מסך רב בסרט מוקדש לאלימות, וכשהיא מופיעה – נושאיה תמיד דומים זה לזה: גברים צעירים לבנים ממסדיים או מהצד הלא נכון של המפה הפוליטית. רוב הזמן אלה הם שוטרים מצוידים באלות ובנשק חם. האלימות בסרט היא לעולם חד-כיוונית, ובאופן אירוני מאוד. המהפכה, פסגת הרעיון של שינוי באמצעות התקוממות אלימה, היא נושאת הדגל של השלום; ואילו המדינה הדמוקרטית, סמל שמירת הסדר ופתרון סכסוכים בדרכי שלום, היא מקור כל האלימות והמלחמה.

שיאה של האלימות בסרט מגיע דווקא מאזרחים אחרים, ולא מהממסד, בסצנה הממחישה יותר מכול את המסר העיקרי שהסרט מבקש להותיר במוחם של הצופים. בקטע זה, באמצע המהומות, בינות לענני הגז המדמיע, מופיעה לפתע ומשום מקום – בלב קבוצת המפגינים – חבורה של צעירים לבנים "שמרנים". הללו הופיעו מוקדם יותר, כאשר הציקו למפגינה שהתעטפה בדגל ארצות הברית, קראו לעברה שלל אמירות גזעניות ושוביניסטיות, ודרשו ממנה להוריד מעליה את הדגל. הצעירים מזהים את המפגינה באמצע המהומות, מתנפלים עליה בתוך קהל האלפים ומנסים לאנוס אותה בו-במקום, בעוד השוטרים מפצחים גולגולות מכל עבר. ג'רי רובין, אחד מהשבעה וגיבור-על לרגע, מזהה את ההתרחשות, מכה את התוקפים, מציל את הנערה, מכסה אותה בעדינות אך נאלץ להפסיק לסייע לה משום ששוטר מצמיד אקדח לרקתו. המטאפורה, באופן לא אופייני לסורקין, גסה ובוטה: מתנגדי המחאות אונסים את אמריקה, והמוחים הם המצילים אותה.

למה לי פוליטיקה עכשיו?

התזמון של יציאת הסרט, כחמישה שבועות לפני מועד הבחירות לנשיאות ארצות הברית, איננו מקרי. התכנון הראשוני ליצירת הסרט עלה כבר ב-2007, אך בסופו של דבר נדחה העניין מטעמים טכניים שונים עד לקראת סוף 2018. סורקין הסביר ששני גורמים האיצו את הפיכת התסריט שכתב לסרט: האחד, המלצתו של סטיבן שפילברג על סורקין לתפקיד הבמאי (בעקבות סרט אחר שביים בהצלחה); השני, בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית.[19] בריאיון שהתפרסם ערב הבחירות אמר סורקין כי כבר בחורף הקודם ראה קשר מובהק בין הדגלים שהניפו במחאות בתקופת טראמפ ובין הדגלים שהונפו במחאה 52 שנה קודם לכן. אולם לדבריו הדמוניזציה של מפגיני "חיי שחורים נחשבים" (BLM) והתנהלותו של הנשיא טראמפ רק הפכו את מחאת סוף שנות השישים לרלבנטית יותר.[20] הזיקה לאירועי ההווה גרמה לכך שלאחר שהיה נראה שהסרט מוכן, הוחלט להוסיף כמה תמונות וקטעי ארכיון במטרה לגרום לצופים לחבר בין המתרחש עתה לבין התקופה המתועדת בסרט. בחודשים שקדמו להקרנת הבכורה של הסרט, כאשר בעקבות משבר הקורונה לא היה ברור באיזה אופן יוּפץ, אמר סורקין כי יעשה הכול כדי שיוקרן לפני הבחירות – "גם אם יהיה צורך לתלות סדין בחניה ולהקרין את הסרט עליו".[21]

לאור ההקשר, בחירותיו הנרטיביות של סורקין הופכות ברורות. השנים האחרונות בשמאל האמריקני מתאפיינות בהתעצמות הגורמים הרדיקליים במפלגה הדמוקרטית. כתוצאה ממגמות אלו, ציבורים מתונים בארצות הברית חשים ניכור גובר והולך כלפי המפלגה ונרתעים מהרטוריקה המתלהמת הפושה בה, מהתמיכה במהומות אלימות ומההצעות המדיניות המהפכניות. מצד שני, מגמות אלו מביאות ללוחמנות גוברת והולכת מצד צעירים רדיקליים נגד ותיקי המפלגה המתונים (דוגמת מועמד המפלגה בבחירות 2020 וכעת הנשיא הנבחר, ג'ו ביידן).

סרטו של סורקין מכוון לכל אלו גם יחד. סורקין נטל אירוע היסטורי אשר באופן אירוני ממחיש היטב את המתרחש כיום בשורות המפלגה הדמוקרטית – פופולריות מדאיגה של ארגונים קיצוניים וקניבליזם פנימי – ויצר נרטיב מסולף כדי להציג באופן מסולף גם את המציאות העכשווית: המאבק הוא של כולנו נגד הממסד הרפובליקני; הרדיקליים אינם אלימים, אלא לכל היותר משלימים עם אלימות מתוך הגנה עצמית משום שאין פתח ותקווה להתנהלות עם הממסד; והאיש שיש להתאגד מאחוריו הוא "המוחה הממלכתי" – זה המבקש לשנות מבפנים אך מבין שהמערכת רקובה, כפי שהבין רמזי קלרק, עצם מעצמיו של הממסד. טום היידן הבדיוני של סורקין מגלם בה בעת את הקצה השמרני של ארגוני הפעילים ואת הקצה הרדיקלי של המפלגה הממוסדת. ראו נא אמריקנים מתונים: מנהיגי הרדיקלים החשובים אינם כה רחוקים מכם. ראו נא צעירים רדיקלים: אנשי המפלגה אינם כה רחוקים ממודל החיקוי ההיסטורי שלכם. ובכן, הפסיקו לריב, וצאו להצביע בעבור הדמוקרטים.

ד"ר שוקי בלס הוא ראש מחלקת המדיה בפורום קהלת, חוקר תופעות של אנטישמיות ואנטי-ציונות במאה ה-20.

תמונה ראשית: באדיבות flickr, צלם: David Wilson

[1] Bruce A. Ragsdale, "The Chicago Seven: 1960s Radicalism in the Federal Courts", Federal Trials and Great Debates in United States History, Washington: Federal Judicial History Office, 2008.  מטבע הדברים, רק מקצת מההתבטאויות המבזות נגד בית המשפט ונגד השופט ורק חלק מההתנהגות הבלתי-הולמת של הנאשמים הוצגו בסרט.

[2] ייתכן, לאור ההאשמות שעלו נגד הנשיא טראמפ במהלך כהונתו שכביכול כינה את נופלי המלחמות "מפסידנים", שמסר זה של הסרט נועד לקשור אותו לעניין.

[3] ראו למשל Robert Hessen, "Campus or Battleground", Barrons, May 20, 1968. הסן, דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה, מלין במאמר זה על הנהלת האוניברסיטה שלו בצל התוכניות של ארגונים שונים, ביניהם הייפיז, לנקוט אותם אמצעים שנקטו בקמפוסים גם לשם שיבוש השגרה בוועידת המפלגה הדמוקרטית.

[4]  Michael E. Staub, Torn at the Roots: The Crisis of Jewish Liberalism in Postwar America, New York: Columbia University Press, 2002, p. 232.

[5]  Carl Oglesby, Ravens in the Storm: A Personal History of the 1960s Anti-War Movement, Scribner, 2010, pp.189-191.

[6]  House of Representatives, Subversive involvement in disruption of 1968 Democratic Party National Convention. Hearings, Ninetieth Congress, second session, 1968.

[7]  Oglesby, Ravens in the Storm, p. 190.

[8]  Stephen S. Schwarzschild, "The New Left Meets the Real Thing", Dissent, January-February 1968, pp. 78-81.  מאמר זה הוצג במהלך שימוע של ועדת בית הנבחרים שעסקה ב"מעורבות חתרנית בהפרעה לועידה הדמוקרטית הארצית של 1968".

[9] Lawrence O'donnel, Playing with Fire: The 1968 Election and the Transformation of American Politics, Penguin Press, 2017, pp.212-214.

[10] Peter Collier and David Horowitz, Destructive Generation: Second Thoughts about the Sixties, NY: Encounter Books, 1989, 2nd edition 2005, p.145.

[11] Richard J Ellis. "Romancing the Oppressed: The New Left and the Left out." The Review of Politics 58, no. 1 (1996): 54-109.

[12]  Collier and Horowitz, Destructive Generation, pp.308-309.

[13]  Ellis, “Romancing the Oppressed”, 1996.

[14] שם.

[15] Harich C. Mehta, People’s Diplomacy of Vietnam: Soft Power in the Resistance War, 1965-1972, Newcastle: Cambridge Scholars Publishing, 2019, p.65.

[16]  Edward Jay Epstein, "The Black Panthers and the Police: A Pattern of Genocide?", New Yorker, February 13, 1971.

[17]  אחד הרוצחים סיפר בחקירתו במשטרה שבמהלך ביקור זה סיל הורה על הרצח. המשפט הפך, באורח אופייני לאותם ימים, לזירת ויכוח נוספת בין ימין לשמאל. אוניברסיטת ייל הסמוכה להתרחשויות אירחה אלפי מפגינים, ונשיא האוניברסיטה הצהיר שלדעתו מהפכן שחור לא יכול לזכות למשפט הוגן. אגב, במקרה הזה הוא צדק שכן הרוצחים זכו לעונשים קלים במיוחד. משפטו של סיל הסתיים במצב של חוסר הכרעה. בעקבות זאת החליט השופט הרולד מלווי לבטל את כתב האישום נגד סיל במקום לקיים משפט חוזר, בנימוק שהוא "לא מסוגל להאמין שיכול להימצא חבר מושבעים חף מהטיה ללא מאמצים על-אנושיים, מאמצים שלא ראוי לדרוש מבית המשפט, המדינה והנאשמים לעשות".

[18] להרחבה: Collier and Horowitz, Destructive Generation, 169-178; Kate Coleman, "The party's over", New Times, July 10, 1978, pp. 23-47.

[19]  Kaleem Aftab, “Aaron Sorkin on ‘The Trial of the Chicago 7,’ Being a Playwright at Heart and a Puppy”, Variety, 23.09.2020.

[20]  Sam Sanders, “In 'Chicago 7,' Aaron Sorkin Sees Chilling Parallels Between '68 Summer and Today”, NPR, 2.11.2020

[21] Derek Lawrence, “Nothing was going to stop Aaron Sorkin from releasing The Trial of the Chicago 7 before the election”, Entertainment Weekly, November 2020.