רייגן: בחינה מחודשת

ארצות-הברית היא כיום המעצמה הדומיננטית בעולם מבחינה פוליטית, כלכלית ואידיאולוגית. ואולם, לפני עשרים שנה בלבד, היו פני הדברים שונים לחלוטין. בשנת 1980, האידיאלים הדמוקרטיים שארצות-הברית ייצגה היו בנסיגה ברחבי העולם כולו; ברית-המועצות הרחיבה את השפעתה בארצות מתפתחות רבות; המשק האמריקני סבל מאינפלציה גבוהה ומאבטלה גואה, ושיעור הצמיחה שלו היה אטי מזה של יתר המשקים המתועשים העיקריים. החברה האמריקנית הייתה נגועה בספקנות עצמית עקב שורת השפלות שספגה, הן בחזית הבינלאומית והן בחזית הפנימית – ובהן המלחמה בווייטנם, חוסר האונים מול אופ"ק, והכישלון בפרשת בני-הערובה באירן. אמריקה נראתה כמעצמה שוקעת.

בתוך עשור התהפכו היוצרות. הקומוניזם הסובייטי נעלם. מוסדות דמוקרטיים החליפו משטרים עריצים במדינות שבהן תמורה כזאת נתפשה קודם לכן כבלתי אפשרית. משבר האנרגיה נשכח. האינפלציה, האבטלה והריבית בארצות-הברית ירדו במידה ניכרת, והצמיחה הכלכלית הואצה. עם חלוף עשור נוסף, התעצמותה של אמריקה והשפעתה על ענייני העולם הגיעו לממדים גדולים עוד יותר. בשנות התשעים התבססה הדמוקרטיה באמריקה הלטינית, במזרח אירופה ובמזרח אסיה. המשק האמריקני צמח מהר יותר מכל יתר המשקים המתועשים העיקריים, ושיעור האבטלה ירד לרמה שרוב הכלכלנים חשבו, עד אז, כי אינה ניתנת להשגה. עוצמתה הכלכלית, הצבאית והפוליטית של ארצות-הברית ביססה את מעמדה הבכיר במערכת העולמית. בד בבד עם הצלחתם החומרית שוקמה גם זקיפות קומתם של האמריקנים, ואיתה גאוותם על ארצם ועל האידיאלים שלהם.

מהפך מרשים זה הוא תוצאה של תהליכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים רבים, שהחלו בארצות-הברית בשנות השמונים, ואשר ממשיכים להשפיע גם היום. אין אדם יחיד או קבוצה מסוימת שביכולתם לתבוע זכות יוצרים בלעדית על תפנית זו, אולם יותר ויותר נראה שאדם אחד מילא בה תפקיד של זרז פעיל: רונלד רייגן, שכיהן כנשיא ארצות-הברית משנת 1981 ועד 1989. רייגן ניהל את המלחמה הקרה נגד ברית-המועצות, שאותה כינה בצדק "אימפריית הרשע", עד לסיומה המוצלח. הוא יזם רפורמות כלכליות שנויות במחלוקת, במטרה לעודד יזמות ולתגמל מאמץ. והוא העלה על נס את ערכיה המסורתיים של האומה האמריקנית, תוך שהוא מעודד את עמיתיו האזרחים להתגאות בעצמם ובערכים הגלומים בחברה שלהם.

דעה זו על הישגיו של רייגן אינה מקובלת על חוגים רבים אפילו היום. חשיבה מקובעת מסוג מסוים שופטת את רייגן על סמך פליטות הפה התכופות שלו והתמצאותו הדלה בפרטי מדיניות, וחושבת לבלתי-נסבלת את התעקשותו לדון בענייני ציבור על פי אמות מידה מוסריות. נראה שאלה המתקשים לזקוף לזכותו של רייגן את מה שהתרחש בעשרים השנים האחרונות, פשוט אינם מוכנים להאמין שאדם בעל מגבלות אינטלקטואליות כאלה, לכאורה, מסוגל היה בכלל לעשות מה שעשה. מסיבה זו יש לברך על פרסומם של שני ספרים שיצאו לאור לאחרונה: הביוגרפיה הרשמית של רייגן, שקהל הקוראים כבר ממתין לה מזה זמן, מאת אדמונד מוריס – "דאץ': זיכרונות על רונלד רייגן" (רנדום האוס, 1999), וספרו של דִינֶשׁ דְסוּזָה, "רונלד רייגן: איך הפך אדם רגיל למנהיג בלתי רגיל" (פרי פרס, 1997). כל אחד משניהם, בדרכו שלו, שופך אור על דמותו ועל מנהיגותו של הנשיא הארבעים של ארצות-הברית.

אדמונד מוריס נבחר על ידי צוות הבית הלבן של רייגן בשנת 1985 לכתוב את הביוגרפיה הרשמית של הנשיא. עם פרסומו גרם ספרו של מוריס למבוכה רבה, בעיקר בשל האמצעי הספרותי המוזר שבחר להשתמש בו לתיאור חייו של רייגן. מוריס כתב את הספר בסגנון של זיכרונות אישיים. מאחר שנולד עשרים ושמונה שנים לאחר רייגן, היגר לארצות-הברית מבריטניה בשנת 1968, ויצר קשרים קרובים עם רייגן רק בשנת 1985, הוא המציא לעצמו פרסונה מדומה, זו של בן-זמנו של רייגן וחברו לספסל הלימודים בעיירה קטנה באילינוי. מוריס השקיע מאמץ ניכר בשימורה של אשליה זו לאורך כל הספר. נראה שבידוי זה אינו פוגע בחומר הביוגרפי האמיתי שבספר, אך הוא מערער למן ההתחלה את אמונו של הקורא בכוח השיפוט של מוריס, וכתוצאה מכך, גם ביכולתו להעריך באופן הולם את חייו של רייגן ואת הקריירה שלו.

מוריס מתבונן מקרוב בנשוא מחקרו. הרייגן שהוא מתאר – ואין זה מפתיע – הוא נואם מחונן, דמות כריזמטית, הן במפגש אישי והן על מסך הטלוויזיה. הוא גם מנהלן טוב, קשוח אך גמיש במשא ומתן, אדם בעל רצון טוב, אמיץ וכן. אך מוריס אינו מטייח את מגרעותיו של רייגן. כרבים מן הסוקרים את דמותו של רייגן מוטרד מוריס מן הריחוק של רייגן אפילו ביחס ליועציו הקרובים ביותר, ואף ביחס לילדיו. מסוגל היה לפטר עוזרים ללא נקיפות מצפון – המקרה שבו זימן רייגן את מזכיר המדינה שלו, אלכסנדר הייג, ומסר לו פתק קצר שבו קיבל התפטרות שהייג כלל לא הגיש, מעלה בקורא צמרמורת – ואף פעם לא עלה בדעתו לצלצל למכר ותיק או לעובד לשעבר.

מוריס מפריך את הדעה נטולת היסוד כאילו היה רייגן חסר אינטליגנציה. רבים מאלה שרחשו בוז לרייגן חשו כך משום שלעתים קרובות התקשה הנשיא להתבטא באופן הגיוני בעל פה כשלא התכונן מראש. כאשר הוצגו לו שאלות נכשל לפעמים בתפישת הנקודה, או שהיה מגיב בתשובה שגורה וסתמית, שלא תמיד הייתה רלוונטית לנושא השאלה. עובדה זו קוממה אינטלקטואלים שלגביהם מענה לשון מהיר מהווה תנאי מוקדם לפעילות ציבורית. ועם זאת, כתביו של רייגן מגלים פן שונה לחלוטין של האיש. המכתבים והמסמכים מפרי עטו (לרבות נאומיו, שאת רובם כתב בעצמו) ניחנים בבהירות וברהיטות מופתית. "מעולם לא הכרתי אדם", כותב מוריס, "בעל יכולת כזאת לתפוש מצב כלשהו בפשטותו. ופשטות אינה בהכרח פשטנות". רייגן לא היה אינטלקטואל או הוגה דעות מקורי, אך הייתה לו משנה סדורה ומקיפה על אופייה של החברה האמריקנית, על יתרונותיה ועל חולשותיה, על תפקידה של הממשלה ועל המדיניות הראויה לה. קורא המעיין היטב בספרו של מוריס יגלה ברייגן את היכולת לפתח דעה מוצקה לגבי עניינים שנראו בעיניו חשובים, ואז לנקוט עמדה נחושה לגביהם. בכל פעם שמוריס ניאות להעניק לקוראיו תיאור של רייגן בתהליך קבלת הכרעה – בנוגע לחתימה על הצעת החוק בעניין ההפלות במדינת קליפורניה, למשל, או בעניין פיתוח הגנה נגד נשק גרעיני – רייגן מתגלה כאדם שקול וחושב.

אולם מוריס אינו מנתח את תהליך קבלת ההחלטות של רייגן באופן שיטתי או יסודי, ואין הוא מציע הערכה שקולה כלשהי לגביו כמתווה מדיניות; זאת משום שלמוריס חסרה כל פרספקטיבה פוליטית. רק לעתים נדירות הוא דן בסוגיות שברקע להכרעותיו של רייגן, וכאשר הוא עושה זאת, הידע שלו בדרך כלל חלקי ולא מדויק. מתקבל הרושם שמוריס אינו מתעניין, בעצם, בכלכלה, בפוליטיקה אמריקנית או ביחסים בינלאומיים. הוא כתב מחקר רב-תובנה על אישיותו של רייגן, אך אינו מסוגל להסיק מסקנות לגבי הקשר בינה ובין הפוליטיקה שלו. למעשה, התכונה האישית היחידה שאת חשיבותה הפוליטית הוא מציין במפורש היא שאפתנותו של רייגן. אולם ארצות-הברית שופעת פוליטיקאים שאפתנים. מוריס אינו מצליח להסביר מה היה שונה באופיו של הפוליטיקאי המסוים הזה, וכיצד הביא אותו ייחוד זה לבית הלבן, ובסופו של דבר, לעמדת הנהגה בפוליטיקה ובכלכלה העולמית. אולי זו הסיבה שבגללה עיצב מוריס את ספרו כזיכרונות דמיוניים: חסרים לו הידע והתובנה הנחוצים לכתיבת ביוגרפיה אמיתית של רונלד רייגן.

דבר זה מתחוור כשמגיע מוריס לקריירה של רייגן כנבחר ציבור. מוריס מתאר את האירועים המרכזיים במהלך כהונתו של רייגן כמושל קליפורניה כסדרה אקראית של מאורעות חסרי קשר. לעתים הוא מקומם עליו את הקורא כשהוא מצפה ממנו כי יסלח לו על כך שלא הכין שיעורי בית חיוניים. דוגמה טיפוסית היא הדיווח שלו על התקציב הראשון שהעביר רייגן בקליפורניה: שלושה חודשים לאחר שנכנס לתפקיד בשנת 1967, אחרי מסע בחירות שבמסגרתו התחייב לקצץ בהיקף פעילות הממשל, אישר רייגן את העלאת המסים הגדולה ביותר בהיסטוריה של המדינה. במקום להציע הסבר כלשהו ולתאר את הגורמים שבגללם הפך רייגן את עורו, כביכול, או לבחון את משמעות המהלך לגבי קליפורניה ולגבי הקריירה הפוליטית העתידית של רייגן, מציג מוריס את האירוע כחוליה נוספת בשרשרת של התרחשויות סתמיות: התקציב פשוט "הוגש לבית המחוקקים ב-27 במרס", כותב מוריס, "וכאן מתחילה עטו של בור גמור בכלכלה לרעוד". מרוב רעד, אין מוריס מציע כל הערכה ביחס לחשיבות האירוע.

לאמיתו של דבר, תקציב מדינת קליפורניה לשנת 1967 היה רגע מכריע בקריירה של רייגן כמנהיג פוליטי. החוק במדינת קליפורניה קבע כי התקציב חייב להיות מאוזן, והעלאת המס של רייגן בשיעור של מיליארד דולר לשנה הייתה נחוצה כדי להתיישר עם החוק. יתר תקופת הכהונה של רייגן נסבה סביב מאמציו לבלום כל עלייה נוספת בהוצאות, במיוחד בהוצאות הרווחה, על מנת להימנע מהעלאת מס נוספת. חוק התקציב המאוזן של קליפורניה הפך לגורם מרכזי במאבק. רייגן השתמש בו בכשרון רב על מנת להעביר לידיו את השליטה בסדר היום הפוליטי, על חשבון הדמוקרטים בבית הנבחרים, ובה בעת גם שכנע את הבוחרים בקליפורניה שהם אינם מחויבים לממן כל תכנית סוציאלית שפוליטיקאים בזבזנים מציעים. התקופה שבה כיהן רייגן כמושל קליפורניה (1966-1974) הייתה, לפיכך, תקופה מעצבת, שבמהלכה התגבשו השקפותיו על מדיניות רווחה ותקציב, כמו גם יכולתו לשלוט בבית מחוקקים מרדן – גורמים שתפסו מקום חשוב מרגע שנכנס לבית הלבן. עמדתו של רייגן בעניין הגבלת הוצאות הממשל, והשימוש בחוק התקציב המאוזן כדי לפעול לפיה, ממשיכים לעצב את מדיניות הפנים של ארצות-הברית עד היום.

בורותו של מוריס בענייני ציבור ניכרת שוב כשהוא דן בתקופת הנשיאות של רייגן. מוטיב מרכזי במדיניות החוץ של רייגן היה המאבק הפוליטי נגד ברית-המועצות. בתודעת הציבור קשור מאבק זה בתכנית פיתוח ההגנה נגד נשק גרעיני, היא "היזמה להגנה אסטרטגית" (אס-די-אַי) או "מלחמת הכוכבים". הסובייטים ידעו שהטכנולוגיה והמשאבים הכלכליים הנחוצים לפיתוח מערכת הגנה נגד נשק גרעיני אינם ברשותם, אך חששו מאוד שאלה דווקא מצויים בידי ארצות-הברית. לפיכך הם הציבו את ביטול תכנית האס-די-איי כמטרה העיקרית במדיניות החוץ שלהם. סירובו של רייגן לוותר בעניין זה גרם בשלב מסוים לקריסת השיחות לפירוק הנשק הגרעיני, שבגינה ספג גינויים מצד יונים אמריקנים, אשר סברו כי מלחמת הכוכבים היא פנטזיה המגדילה את הסיכוי למלחמה. אולם בסופו של דבר, דבקותו של רייגן בקידום תכנית הפיתוח שכנעה את הסובייטים שאין ביכולתם להתחרות באמריקה במרוץ חימוש ממושך. הם שבו לשולחן המשא ומתן תוך קבלת התנאים של ארצות-הברית. מוריס כותב הרבה מאוד על "היזמה להגנה אסטרטגית", אבל גם כאן אינו עושה כל מאמץ להסביר את חשיבותה בהקשר האסטרטגי והפוליטי הרחב יותר. מתקבל הרושם שהוא מתמקד בפרשה זו בעיקר בגלל ערכה הספרותי – הדרמה של מפגשי רייגן וגורבצ'וב בז'נבה וברקייוויק – ומשום שהוא עצמו ליווה את רייגן לפסגת ז'נבה בשנת 1985.

ועם זאת, אין לראות בעימות על האס-די-איי, דרמטי ככל שהיה, את נקודת המפנה במאבק בין המזרח למערב, עובדה שככל הנראה מוריס אינו מודע לה. נקודת המפנה האמיתית התרחשה מספר שנים קודם לכן, בשנת 1983. באותה עת נסב העימות בין ארצות-הברית לברית-המועצות על מערב אירופה: ארצות-הברית ביקשה לשמר את השלמות הפוליטית של נאט"ו, ואילו ברית-המועצות – להרוס אותה. האמצעי שבו בחרו הסובייטים היה פרישׂת כוחות גרעיניים לטווח בינוני (אַי-אן-אף) – בעלי יכולת פגיעה במערב אירופה אך לא בארצות-הברית. בתגובה החליטה נאט"ו לפרוש במערב אירופה מערכת אמריקנית דומה, שכללה טילי פרשינג-2 וטילי שיוט מכוונים לעבר ברית-המועצות. הסובייטים ניסו לבלום צעד זה באמצעות איומים מרומזים שלפיהם עלול מהלך זה להצית מלחמה. בעידודם קמה ברחבי מערב אירופה תנועת מחאה המונית נגד פרישת הכוח הגרעיני האמריקני.

אילו הצליחה המערכה הסובייטית להניע את ממשלות מערב אירופה לסטות מן המדיניות המוסכמת, היה הדבר מסמן את התפוררותה של הברית האטלנטית ואת הצלחתה של מוסקבה, לאחר שלושים שנה של מאמץ, לנטרל את המעצמות האירופיות. הניצחון הדיפלומטי העיקרי בקריירה של רייגן היה בחירתן של ארצות-הברית ובעלות בריתה באירופה להתעלם מן האיום הסובייטי חסר השיניים, ולדבוק יחד במטרה של פרישת הכוח הגרעיני האמריקני. הצלחה מדינית זו היא אשר המחישה לסובייטים שאין ביכולתם לפורר את נאט"ו באמצעות דיפלומטיה בריונית. הסובייטים חששו כבר קודם לכן שחסרים להם הנשק והטכנולוגיה הדרושים כדי להתחרות עם נאט"ו במלחמה קונבנציונלית; כך שאי-יכולתם להביס את נאט"ו בזירה הפוליטית סימנה את הכישלון המוחלט של שלושים שנות מדיניות חוץ וכלכלה סובייטיות, שבהן ניסו להכפיף את אירופה לשלטונה של ברית-המועצות, על אפה ועל חמתה של ארצות-הברית. כישלון זה סלל את הדרך לעליית גורבצ'וב ולפרסטרויקה, אשר הביאו בסופו של דבר להתפוררותה של ברית-המועצות. הניצחון הדיפלומטי בפרשת הפרישה הגרעינית האמריקנית באירופה יצר את היסודות הפוליטיים הנחוצים ל"יזמה להגנה אסטרטגית". בפעמים הספורות שבהן מזכיר מוריס עניין זה, הוא מפגין חוסר מודעות מוחלט לחשיבותו.

היסוד להצלחה המדינית של רונלד רייגן היה נעוץ בשליטתו בפוליטיקה האמריקנית, ביכולתו לקבוע את קווי העימות הפוליטיים העיקריים במדינה, לנצח בעימותים אלה בקלפי, ולעצב מחדש את המדיניות – תחילה בקליפורניה, ולאחר מכן באמריקה ובעולם – בהתאם לחזונו. מוריס אינו מנתח את מקור כוח המשיכה של רייגן בעיני הבוחר האמריקני. הוא גם אינו מעוניין באופן שבו השיג רייגן את ניצחונותיו האלקטורליים. מסע הבחירות של רייגן לנשיאות בשנת 1984 היה מלאכת מחשבת פוליטית ממדרגה ראשונה. ביודעו שנשים הן רוב בקרב הבוחרים, ושרובן נוטות להצביע נגדו, ניהל רייגן עם אנשי צוותו מערכה מיומנת שבסיומה זכה ברוב דחוק של קולות הנשים בנובמבר 1984. בקרב הגברים השיג רייגן יתרון מספרי חסר תקדים. ואולם, בספר עב הכרס שכתב מוריס זוכה מערכת הבחירות של 1984 לעמוד של אנקדוטות בלבד, והמרוץ של 1980 אף לפחות מזה.

אדמונד מוריס מגיש לקורא אסופה של סיפורים, זיכרונות ואמירות, חפה כמעט לחלוטין מכל ניתוח או פרספקטיבה. נראה שמוריס מסתמך על כך שרוב קוראיו היו כבר בוגרים בעלי מודעות פוליטית בתקופת הנשיאות של רייגן, ועל כן יש ביכולתם להעריך באופן אינסטינקטיבי את הדומיננטיות של רייגן בפוליטיקה האמריקנית, ואת השינוי העמוק שחולל בסדר היום הפוליטי והכלכלי בעולם כולו. לכן מוריס אינו רואה לעצמו חובה להסביר את הדברים האלה. כחומר גלם להיסטוריונים שיבואו אחריו, מעניק מוריס לקורא כרך נגיש עם מפתח עניינים עשיר. אולם חוקר או סטודנט מן הדור הבא, שינסו להבין את תפקידו של רייגן בעיצוב הדומיננטיות האמריקנית בפוליטיקה העולמית על סף המאה העשרים ואחת, ימצאו בספר זה תועלת מועטה בלבד.

דינש דסוזה, יועץ בכיר למדיניות פנים בצוות הבית הלבן של רייגן במהלך השנתיים האחרונות לכהונתו, הוא עתה חוקר ב'אמריקן אנטרפרייז אינסטיטיוט'. ספרו "רונלד רייגן: איך הפך אדם רגיל למנהיג בלתי רגיל" אינו מתיימר להיות ביוגרפיה מקיפה של רייגן, והוא מקדיש רק שני פרקים קצרים לחייו של רייגן לפני בחירתו לנשיא בשנת 1980. ועם זאת, בספר "רונלד רייגן" יש כל מה שאין בספרו של מוריס: ניתוח של רונלד רייגן כמעצב מדיניות בעל חזון וכמנהיג שהמריץ את העם האמריקני ואת בעלי בריתו לתמוך בו ובהגשמת חזונו. רייגן, לפי דסוזה, היה המנהיג האמריקני החשוב ביותר מאז הנשיא פרנקלין רוזוולט, אדם שהטביע את חותמו על המחצית השנייה של המאה העשרים כפי שעשה רוזוולט במחצית הראשונה.

לפי דסוזה, רונלד רייגן ראוי להערכה בגין שני הישגים עיקריים, אשר הודות להם נבלם תהליך שקיעתה של ארצות-הברית ונהפך על פיו: הניצחון במלחמה הקרה, והחייאת המשק האמריקני לאחר עשור של קיפאון.

הסיבה להצלחתו של רייגן נגד הסובייטים, מסביר דסוזה, הייתה נחישותו לשנות מן היסוד את מדיניות החוץ של ארצות-הברית כפי שנוהלה בידי כל הנשיאים מאז טרומן. לפני רייגן, התרכזה מדיניות החוץ האמריקנית בבלימת הסובייטים, דהיינו במאבק למנוע מברית-המועצות להרחיב את מעגל השפעתה, או בדטנט, כלומר במאמץ למתן את התוקפנות הסובייטית באמצעות משא ומתן והסכמים. בתקופת רייגן נטלה אמריקה לידיה את היזמה בתחום הבינלאומי, תוך שהיא חותרת לערער את הישגיה של ברית-המועצות, ובסופו של דבר למוטט את המשטר הסובייטי לחלוטין. "המערב לא יבלום את הקומוניזם", הצהיר רייגן בפני סטודנטים וחברי סגל באוניברסיטת נוטרדם בשנת 1981, חודשים ספורים לאחר שנכנס לתפקידו. "הוא יתעלה מעבר לקומוניזם. הוא יפטור אותו כפרק מוזר בהיסטוריה האנושית, שדפיו האחרונים נכתבים בעת הזאת".

כפי שמציין דסוזה, רוב המומחים ליחסי ארצות-הברית-ברית-המועצות חשבו כי מדיניותו של רייגן היא-היא התופעה המוזרה. הדעה המוסכמת בקרב הידענים הייתה שברית-המועצות תישאר על המפה עוד זמן רב, וניסיונו של רייגן למוטט אותה יוצר סכנה חמורה של מלחמה. תרומתו הייחודית של רייגן הייתה ההבנה שאכן אפשר למוטט את ברית-המועצות. עתה, בעידן שלאחר קריסתה, נוהגים אותם ידענים להדגיש כי התהליך היה בלתי נמנע, תוצאה של משבר פנימי, כלכלי ופוליטי, שהכריע את המערכת הסובייטית. גישה זו גורמת אף היא להמעטה בהערכת תרומתו של רייגן. דסוזה מצביע על כך שההתמוטטות הסובייטית הסופית עלולה הייתה להידחות עוד זמן רב, אלמלא הפעיל רייגן לחץ מתמיד עליה. רייגן לא רק חזה כי התמוטטות סובייטית היא אפשרית; הוא נקט מדיניות שניסתה לחולל אותה.

לפי דסוזה, האסטרטגיה של רייגן כללה שני מרכיבים, שכל אחד מהם נועד לערער את תחושת הביטחון של ההנהגה הסובייטית, ולנצל חולשות כלכליות ופוליטיות פנימיות של ברית-המועצות. הראשון היה סיכול מאמצי ההתרחבות הסובייטיים באמצעות פעילות גלויה וחשאית. משמעות הדבר הייתה דחייתה של "דוקטרינת ברז'נייב", שלפיה מדינה שהקומוניזם כבר התבסס בה תישאר קומוניסטית לנצח. רייגן תמך במורדי ה"קונטראס" בניקרגואה, בארגון הפועלים "סולידריות" בפולין, בכוחות האנטי-קומוניסטיים של יונס סבימבי באנגולה, ובמוג'הדין באפגניסטן. כתוצאה מן האסרטיביות האמריקנית החדשה, נבלמה התפשטות הקומוניזם. במהלך שבע השנים שקדמו לכניסתו של רייגן לתפקיד הנשיאות, מ-1974 ועד 1980, התפשטה ההשפעה הסובייטית לדרום וייטנם, קמבודיה, לאוס, דרום תימן, אנגולה, מוזמביק, אתיופיה, גרנדה וניקרגואה. במהלך שנות נשיאותו של רייגן, אף מדינה לא נפלה תחת השפעה סובייטית.

הגורם השני באסטרטגיה של רייגן היה התעצמות דרמטית ביכולת הצבאית האמריקנית. הכוחות המזוינים של ארצות-הברית צוידו בדור חדיש של כלי נשק בעלי הנחיה מדויקת, ותוקנו ליקויים באימונים ובכוח האדם. סכומים גדולים הושקעו במערכות נשק מתוחכמות כמו צוללת הטריידנט, מטוס הקרב והמפציץ החמקן, טילי פרשינג וטילי שיוט, ותכנית האס-די-איי. השפעתה של מדיניות זו הייתה מרחיקת לכת. ברית-המועצות, שלא יכלה להתחרות בהיקף ובתחכום הטכנולוגי של ההתחמשות האמריקנית, נאלצה להסכים לצמצום הנשק הקונבנציונלי והגרעיני בתנאים שהעניקו יתרון ניכר למערב. גם ההשפעה על בעלות-בריתה של אמריקה הייתה גדולה; הן הבינו שברית-המועצות לא תוכל יותר להתמודד עם האמריקנים במלחמה הקרה, ועל כן ארצות-הברית עתידה לנצח בה.

כפי שדסוזה מראה, המדיניות של רייגן שכנעה מנהיגים סובייטים שלא יוכלו להתמיד במלחמה הקרה. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה הם מצאו את עצמם בין הפטיש של צמצום המשאבים הכלכליים לסדן של יריב אמריקני נחוש הפועל במרץ להביא את שלטונם אל קצו. התוצאה הייתה הרפורמות של מיכאיל גורבצ'וב. למרות שנועדו להציל את ברית-המועצות, רפורמות אלו שיגרו איתות חד-משמעי לחברי האליטה הקומוניסטית השלטת: נחלנו תבוסה במלחמה הקרה, והמערכת הכלכלית והפוליטית הסובייטית היא שהביאה למפלה. סדר העולם הקומוניסטי לא ימומש לעולם. התוצאה הייתה ההתפכחות, וקץ הקומוניזם.

ספרו של דסוזה אינו מנסה לצייר את רייגן כמי שגאוניותו ניכרה בפרטי המדיניות. גדולתו של רייגן הייתה ביכולתו להציב מטרות פשוטות והגיוניות, ולנהל מערכה גלויה ובלתי נלאית נגד האויב הטוטליטרי של אמריקה, ונגד המוסכמות שהניחו כי הטוטליטריות הסובייטית והכלכלה הריכוזית הסובייטית הן בנות-קיימא בדיוק כמו הדמוקרטיה הליברלית. לדעת רבים מן הפוליטיקאים והמומחים האמריקנים, האסטרטגיה של רייגן הייתה פשטנית מכדי שתצליח, ויוזמהּ – אדם פשוט מכדי להנהיג. ההיסטוריה הוכיחה כי שתי ההנחות היו מוטעות.

דסוזה מקדיש מקום מקביל בספרו לניסיון להוכיח שההתאוששות המרשימה של המשק האמריקני, שהחלה בזמן ממשל רייגן, נבעה גם היא מן החזון ה"פשוט" של הנשיא, וממנהיגותו העקבית. ביסוד גישתו של רייגן לשיקום המשק האמריקני עמדה אמונתו ביצירתיות וביזמה של האמריקנים, וספקנותו ביחס ליכולתה של הממשלה להביא לידי הישגים טובים יותר מאלה שיניב סך מאמציהם של מיליוני פרטים. "רייגן האמין שאין לאינטלקטואלים שום זכות לנסות לתכנן או לנהל את המשק", כותב דסוזה. "רייגן החזיק בדעה שהפרט הוא הכוח היצירתי בחברה, ושיש לתת לו יותר שליטה על גורלו. המטרה העיקרית של המדיניות הכלכלית של רייגן הייתה ליצור סביבה שבה האנרגיה היצירתית של יזמים תוכל לפרוץ קדימה". לרשות ארצות-הברית עמדו כל המשאבים הנחוצים כדי לשוב לצמיחה כלכלית מהירה ונטולת אינפלציה. רק התערבות ממשלתית, באמצעות פיקוח יתר ושיעורי מס גבוהים – שבמקרים מסוימים הגיעו עד כדי 70 אחוזים מן ההכנסה – מנעה את השיבה לצמיחה, בכך ששללה מן האמריקנים את התמריץ לאימוץ חידושים ולעבודה קשה.

ביומו הראשון בתפקיד, ב-1981, חתם רייגן על צו ששם קץ לפיקוח על מחירי הנפט והדלק. מחירים אלה צנחו, ו"משבר האנרגיה" – שעתה התברר כי היה תוצר מלאכותי של פיקוח ממשלתי – בא לקצו. במשך שמונה השנים שלאחר מכן, העביר רייגן בקונגרס שתי רפורמות מקיפות במערכת מס ההכנסה הפדרלי. הראשונה קיצצה בשיעורי המס, והשנייה סתמה פרצות רבות בחוק ופישטה מאוד את חוקי המס. העלויות הנמוכות יותר, המסים המופחתים וצמצום הפיקוח הובילו את ארצות-הברית לצמיחה מהירה ועקבית. האינפלציה ירדה מ-12.4 אחוזים בשנת 1980 ל-4.6 אחוזים בשנת 1989, ושיעור האבטלה ירד אף הוא מ-7.2 אחוזים ל-5.3 אחוזים. התוצר המקומי הגולמי צמח במהלך השנים 1989-1981 בשיעור שנתי ממוצע של 3.4 אחוזים. ההכנסה הממוצעת באמריקה, אשר למעשה ירדה בתקופת ממשל קרטר, עלתה ב-15 אחוזים במונחים ריאליים בין השנים 1980 ו-1989. בניגוד למה שנטען לעתים קרובות, העניים לא "נעשו עניים יותר" בתקופת רייגן: ההכנסה הריאלית הממוצעת של החומש התחתון באוכלוסייה עלתה בלמעלה מ-7 אחוזים.

הישגים אלה גבו מחיר. הקיצוצים במסים, יחד עם העלייה התלולה בהוצאות ההגנה, התפיחו את הגירעון בתקציב הפדרלי מ-50 מיליארד דולר בערך בשנת 1980, ללמעלה מ-200 מיליארד דולר בשנת 1989. תוצאה זו, כמובן, לא הסבה נחת לרייגן, שצידד כל חייו באחריות פיסקלית ובתקציבים מאוזנים. דסוזה טוען, שמגבלות פוליטיות אילצו את רייגן להתפשר על מדיניות פיסקלית. הקיצוץ במסים עמד אצלו בעדיפות ראשונה; בעדיפות שנייה הציב את הצורך להבטיח שתקציב ההגנה האמריקני יחזור לממדיו הראויים. הוא הקריב את העדיפות השלישית שלו, תקציב מאוזן, על מנת להשיג את השתיים הראשונות.

בהשקפת עולמו ה"פשוטה" של רייגן, מיסוי גבוה והתערבות ממשלתית במשק לא רק שאינם נבונים, אלא גם בלתי מוסריים, משום שהם גוזלים מהאזרח הקטן את פרי עמלו. מי שיבחן את עודפי התקציב הנוכחיים בארצות-הברית – שהם תוצאה ישירה של העלייה בשיעור הצמיחה במשק האמריקני מאז 1983 – ייאלץ להודות כי השקפת העולם ה"פשוטה" של רייגן שוב התבררה כצודקת. רייגן הטה אוזן (אם כי מעולם לא ביטא תמיכה מפורשת) לטיעונים שהעלתה קבוצת כלכלנים קטנה – כלכלני "צד ההיצע", אשר חזו השתלשלות עניינים זו במדויק. מדיניותו הכלכלית ה"בלתי שגרתית" של רייגן הפכה כיום לנחלת הכל, והיום תומכים בה פוליטיקאים הממוקמים שמאלה מן המרכז, כמו הנשיא האמריקני ביל קלינטון וראש ממשלת בריטניה טוני בליר.

תרומתו החשובה ביותר של דסוזה היא תיאור כשרונותיו הפוליטיים של רייגן, כשרונות שרוב האינטלקטואלים והעיתונאים האמריקנים לא הצליחו להעריך. הם האמינו שמנהיג צריך להיות מלומד, בעל טעם נאור, ומעל לכל, בקיא ברזי המשחק הפוליטי של וושינגטון. רייגן היה ההפך הגמור, בכל המובנים. במקום לקבל את העובדה שמנהיג גדול יכול לתפקד גם ללא התכונות הללו – כלומר, שהוא באמת אינו חייב להיות דומה להם עצמם – ניסו פרשנים רבים לתת הסברים חלופיים לתפקודו של רייגן. התיאוריה הרווחת ביותר, אשר דסוזה מכנה אותה "הקרב על מוח הנשיא", קבעה שפרגמטיסטים כמו מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, וראש סגל הבית הלבן ג'יימס בייקר, הצליחו ליטול את השליטה במדיניות האמריקנית מידיהם של "מאמינים אמיתיים", כמו שר ההגנה קספר ויינברגר, השגרירה באו"ם ג'ין קירקפטריק והתובע הכללי אד מיס. דסוזה מפריך סברה זו באמצעות ניתוח כמה מההחלטות המדיניות שקיבל רייגן. בתחום מדיניות הפנים ומדיניות החוץ כאחת, הקיף עצמו רייגן בעקביות במגוון רחב של עמדות, הקשיב לכולן, ורק אז קיבל את כל ההכרעות החשובות בעצמו, על בסיס עקרונות היסוד שבהם האמין. בנושאים החשובים ביותר, רייגן הוא שהחזיק במושכות לכל אורך התהליך.

דסוזה מאשש את האופן שבו מתאר אדמונד מוריס את האינטלקט של רייגן. רייגן לא היה נשיא שזלל ניירות עמדה ארוכים ומורכבים (ג'ימי קרטר היה היפוכו הגמור במובן זה, והדגים עד כמה חסר ערך הוא שפע מידע שאינו מלווה בפרספקטיבה הנחוצה להבנת חשיבותו, או באישיות חזקה המסוגלת לקבל החלטות וליישמן). עם זאת, הוא היה רחוק מבורות, ודסוזה מביא את דבריו של הביוגרף לי אדוארדס, המציין כי הספרייה של רייגן הייתה עמוסה ספרים טובים, שהיו גדושים בהדגשות ובסימונים רבים בכתב ידו של הנשיא. האינטלקט של רייגן נטה לפתח דעות מוצקות ומלומדות על השאלות הבסיסיות והחשובות ביותר. מעולם לא חסר רייגן אמת מידה מוסרית פנימית, שבאמצעותה העריך את הנושאים שבהם נתקל, ולאורה קיבל החלטות. מצפן פנימי זה היה המפתח לחזון שלו, לחוסר העניין שלו בפרטי המדיניות שלא היו רלוונטיים להגשמת החזון, ולנכונותו להתפשר בתחומים אחרים כדי להבטיח דבקות במטרות המרכזיות שלו. "אי-אפשר להנהיג", כותב דסוזה, "אם אינך בטוח לאן ברצונך להגיע. חזון הוא פונקציה של כוח תפישה, אך הוא נשען פחות על אינטליגנציה אקדמית ויותר על מעוף מוסרי".

דסוזה, למרות שאינו משתמש במונח עצמו, מייחס לרייגן "רייט ריזן" (היגיון מוסרי): אמונות מוסריות מוצקות וכנות מלֻווֺת בכושר שיפוט. החל מנושאים קטנים, כמו ההחלטה למשוך את התמיכה האמריקנית מאמנת דיני הים בשנת 1981 משום שפגעה בקניין הפרטי במשאבי קרקעית הים, וכלה בנושאים גדולים, כמו החלטתו שהזנחת הפיתוח של מערכות הגנה נגד נשק גרעיני היא בלתי מוסרית, רייגן הוכיח שהמדיניות שלו נקבעת על פי מה שנראה לו כדבר הטוב ביותר לעשותו, ולא לפי שיקולי נוחות או לפי ציפיותיהם של אחרים. רייגן עשה טעויות שעלו ביוקר – כמו הצבת הנחתים האמריקנים בביירות, ומכירת נשק לאירן בניסיון לשחרר את בני הערובה בלבנון – אך איכותן של רוב החלטותיו מעידה על איכות הערכים שכיוונו אותן.

מאלף במיוחד הוא תיאורו של דסוזה לדרך שבה השתמש רייגן בסקרי דעת הקהל. שלא כמו מרבית הפוליטיקאים, המניחים לסקרים לקבוע את עמדותיהם בנושאי מפתח, השתמש רייגן בנתוני הסקרים כדי לקבוע היכן וכיצד עליו להפעיל את כוח השכנוע הגדול שלו על מנת להניע את רוב הבוחרים לתמוך בעמדתו. כפי שדסוזה כותב, רייגן הכיר בכך ש"דעת הקהל בכל נושא היא בדרך כלל גולמית ובלתי מעוצבת. גישתו הייתה לא להתייעץ בבוחרים על מה שיש לעשות בכל מצב, אלא להניח שהוא משקף את הערכים המשותפים של העם. בכל מצב נתון, הוא עשה כמיטב שיפוטו ופעל. רק אז פנה לשכנע את הציבור…". בדרך זו היה רייגן מנהיג שהנהיג, בניגוד ל"מנהיגים" נבחרים רבים, שפשוט הולכים בעקבות דעת הקהל ההפכפכה.

הערכים שעמדו ביסוד תהליך קבלת ההחלטות של רייגן מסבירים גם את יחסיו הייחודיים עם הבוחר האמריקני. הוא התקומם נגד אלה שתפשו את אמריקה כ"מערכת" מרושעת, מעוותת או חסרת היגיון, המוחצת את האזרח הקטן. רייגן החזיק בדעה חיובית לגבי בני ארצו. הוא סבר שהם מגלמים את הערכים שהוא היה שותף להם, ערכי החירות, ההגינות, היזמה, וההבחנה בין טוב לרע. הוא האיץ בהם להתגאות בערכים שלהם ולחיות על פיהם. הם, מצדם, יכלו להיווכח שהוא מיישם ערכים אלה בפועל בביצוע תפקידו, ורובם ראו זאת בעין יפה. אפשר שתרומתו הגדולה ביותר של רייגן לארצות-הברית הייתה בכך שעודד את אזרחיה להאמין, ביחד איתו, שהערכים האמריקניים המסורתיים הם טובים. הוא החדיר בתומכיו את האומץ להתייחס ברצינות לערכיהם שלהם, באומר ובמעש.

רונלד רייגן ניחן במגוון בלתי שגרתי של כשרונות פוליטיים – ערכים מסורתיים, דעות מוצקות, ביטחון עצמי, נחישות ויכולת שכנוע. אלה אפשרו לו לעשות למען ארצו יותר ממה שנראה אפשרי בעיני רבים. עם זאת, כמו כל המנהיגים הדמוקרטיים הגדולים, רייגן לא ייזכר רק בזכות הישגיו או בזכות כשרונותיו האישיים, אלא בעיקר בזכות יכולתו להמריץ את בני ארצו לגלות את מידותיהם הטובות ולפעול על פיהן. מורשתו של רייגן מתוארת בצורה הטובה ביותר במילותיו של ריצ'רד רורטי, אחד האינטלקטואלים השמאלנים המובילים באמריקה, בהרצאה שנשא באוניברסיטת הרווארד בשנת 1997:

גאווה לאומית היא למדינות מה שכבוד עצמי הוא לפרט: תנאי הכרחי לשיפור עצמי. יותר מדי גאווה לאומית יכולה להוליד חרחור מלחמה ואימפריאליזם, בדיוק כפי שיתר כבוד עצמי יכול להביא להתנשאות. ואולם, בדיוק כשם שמעט מדי כבוד עצמי מקשה על אדם להפגין אומץ לב מוסרי, כך גאווה לאומית לקויה הופכת ויכוח נמרץ ויעיל על סוגיות לאומיות לבלתי אפשרי… אלה המקווים לשכנע אומה להתאמץ יותר צריכים להזכיר לבני ארצם את הדברים שבהם יוכלו להתגאות.

במדינות חופשיות, אין מחסור באנשים שיתארו את החברה שלהם במונחים השליליים ביותר. הם מחדירים בחבריהם האזרחים ספקנות עצמית, שיותר מכל דבר אחר מערערת את יכולתה של האומה לשמר חירות מבית, ולעמוד איתנה נגד יריבים עריצים מחוץ. זה מה שקרה לארצות-הברית ולמדינות מערביות אחרות לפני דור אחד, ובשנים האחרונות אף למדינת ישראל. המורשת שהותיר רייגן לדמוקרטיות בעולם כולו היא שחברה הבנויה על חופש ועל אמונה מוסרית מוצקה יכולה להיות מקור גאווה לכל אזרחיה, ושגאווה מוצדקת כזאת היא המפתח להתמודדות עם אתגרים, יהא טיבם אשר יהא, העומדים על דרכן של דמוקרטיות. האמריקנים שינו את פני החברה שלהם כאשר חזרו להאמין בערכיהם, במסורותיהם ובהישגים שלהם. יש לקוות שמדינת ישראל, המתחבטת כעת בספקות עצמיים באשר לחשיבותם של ערכיה ומסורותיה, תשכיל לעשות כן אף היא.

יצחק קליין הוא חוקר בתחום המדיניות הציבורית, ועורך עמית ב"תכלת".

תמונה ראשית: צילם: Thomas Hawk, מתוך: Ronald Reagan Library