שבויה בדימויה: קיצור תולדותיה וקווים לדמותה של מדינת תל אביב / מעוז עזריהו

מעוז עזריהו

ישראלים, תשפ"א | 236 עמ'

תל-אביב היא דימוי לא פחות ממה שהיא עיר. הביטוי "הבועה התל-אביבית", ויותר מזה "מדינת תל-אביב", כומסים משהו מהמתח הטמון בדימוי זה: עיר הנתפסת בעת ובעונה אחת כראש החץ של הישראליות וכישות בדלנית הבזה לישראליות. ראש העיר רון חולדאי אמר ב-2018 שתל-אביב אינה בועה אלא בבואה, בבואה של ישראל כולה. על כך מעיר מחבר הספר שלפנינו, חוקר גיאוגרפיית-התרבות מעוז עזריהו, כי אולי חולדאי התכוון גם לכך שבבבואה המראה מתהפך.

בדין נבחר אפוא הספר על "מדינת תל-אביב" המתקיימת כביכול בתוך מדינת ישראל להיות מן הראשונים המופיעים בסדרת 'ישראלים'. זוהי סדרת עיון פופולרי מבית האוניברסיטה הפתוחה ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן-גוריון. הספר, כאחָיו לסדרה החדשה, מקפיד על נגישות לקורא הסקרן מן השורה, ואף מאמץ מנהג הנגשה מן העיתונות: מפעם לפעם מודפס בו באותיות של קידוש לבנה, לבן על גבי שחור, משפט-מפתח מתוכו. ועדיין רובו מוקדש להצגת מידע ממוסמך – למשל, תיעוד בחירת שמה של תל-אביב, ההתלבטות לגבי שמה עם איחודה עם יפו, או תולדות הפיכתה המחושבת מעיר שומרת שבת לנושאת דגל חילולה.

יש עוד שלל תהליכים, רעיונות ומושגים שהספר בוחן את גלגוליהם. אך מבט מהיר על כמה נקודות מפתח בתולדות המושג המרכזי, "מדינת תל-אביב", יספר את עיקר הסיפור. בראשיתה, תל-אביב התייחדה בכמה מובנים: עיר של יוזמה חופשית שלב כלכלתה עסקים עצמאיים, להבדיל מהתיישבות מאורגנת או מערי פועלים; עיר עברית, שהייתה גם מבחינה פורמלית היישוב העברי (כלומר יהודי) הראשון בארץ ישראל שהוכרז כעיר; ומרכז שישבו בו, בתקופת המנדט, כשליש מתושביה היהודים של הארץ. על יסוד זה כתב למשל איתמר בן-אב"י ב-1925 משפט המַטרים את המונח "מדינת תל-אביב": "הפוֹך נהפוך את מדינת היהודים בתל אביב למדינת היהודים בכל רחבי הבית הלאומי". כלומר, תל-אביב ומה שסביבה הן מדינת היהודים במובן זה שהן גרעין ודגם למדינה היהודית שתקום.

בעשורים הראשונים למדינה המונח "מדינת תל-אביב" היה תפוס, משום שברחבי העולם העוין כונתה ישראל "ממשלת תל-אביב" בפי מכחישי ירושלים ושוללי ישראל. אומנם, במקרים נדירים, נעשה שימוש במונח "מדינת תל-אביב" גם כדי להזהיר מפני ריכוז האוכלוסייה המוגזם בגוש דן והזנחת שאר הארץ. כאשר החל המצור המדיני על ישראל להתרופף, בשנות השמונים, השתחרר שוב לשימוש גם המונח "מדינת תל-אביב". עתה החל לציין, בפי מאדירי התל-אביביות ומתעביה כאחד, את בדלנותה של תל-אביב ביחס לשאר הארץ. ליתר דיוק, כפי שמנתח עזריהו, המונח מציין שתי יריבויות: אחת של התנשאות תרבותית מצד תל-אביב כלפי ה"פריפריה", בפרט זו הסמוכה לה כגון חולון ובת-ים ואפילו דרום תל-אביב עצמה; ואחת פוליטית, יריבות בין חזונות לאומיים שונים, ובה המתחרה היא ירושלים.

כללו של דבר: מ"מדינת תל-אביב" במובן של גרעין לבית הלאומי, ל"מדינת תל-אביב" ההוזה התנתקות מהיקום הישראלי הנחשל. תהליך זה, מאבחן עזריהו, מקביל לשינוי סוציולוגי שחל בתל-אביב בסביבות שנות השמונים: מעיר של בורגנות – לעיר שבליבה, לפחות בגרעין הקובע את הדימוי שלה, "זעיר-בורגנות חדשה": צעירים העוסקים בעיקר בתקשורת ובאומנות וכיוצא בזה ועסוקים במאמץ להיבדל מהבורגנות ומערכיה השמרניים. במקרה הישראלי מתבטא הדבר גם בבוז לערכים ציוניים מסורתיים, ומתוך כך, ברצון הסמוי או הגלוי לחיות ב"מדינת תל-אביב" נבדלת, שהיא, בתורה, סניף של ניו-יורק. בגלגול המוקדם של התופעה היא כונתה שנקינאות. עד מהרה היא פשוט כונתה תל-אביביות.

בספר נסקרים שפע ביטויים ממשיים וסמליים לתהליכים הללו. מתוכם, שניים מרכזים את הסמליות בעוצמה מיוחדת. אלה הם המונח "חופש" והמונח "מגדלור".

תל-אביב בראשיתה זוהתה עם "יוזמה חופשית", וגם עם השלטון העצמי היהודי, המקומי בינתיים; איתמר בן-אב"י, שהזכרנו, כינה אותה "הקריה החופשית החדשה". דווקא בימים ההם, כאשר "חופשי" היה המונח המקובל ל"חילוני", הוא לא הודבק במובן זה לתל-אביב; עזריהו מוכיח שהיא לא הייתה חילונית כלל, הנהיגה ברשות הרבים כללי שמירת שבת דרקוניים למדי, ואף משכה אליה חצרות חסידים. והנה, שנים רבות לאחר שהמונח "חופשי" במובן של חילוני כבר יצא משימוש, החל הדיבור על תל-אביב ה"חופשית" במובן חילונית. זאת, בעקבות תהליך שהניע שלמה להט מאז נבחר לראשות העירייה ב-1973. "להיות עם חופשי", זעקה חנה מרון בהפגנה נגד האיסור שנהג עד אז על הצגות תיאטרון בשבת, בציטוט קטוע במתכוון ומסלף-משמעות של ההמנון הלאומי.

המגדלור הוא סמלה הרשמי של העיר, שעיצב נחום גוטמן באמצע שנות העשרים. המגדלור של גוטמן בנוי כשער; הרעיון הוא שתל-אביב תהיה שער הכניסה לארץ. סמל המגדלור נדחק בעשורים האחרונים, אף כי לא בוטל. תחילה נדחק מפני סמל פרסומי שמצויר בו קו הרקיע של תל-אביב – ובעשור האחרון הוסט זערורי לפינתו של סמל עגול וצבעוני של העירייה, המבטא את פתיחותה, ססגוניותה ואורבניותה של העיר. אך המגדלור ממשיך לככב בעולם הסמלים של תל-אביב, באופן שונה ואפילו מנוגד. פרנסי העיר ופרסומאיה מדברים כיום על תל-אביב כמגדלור במובן של עיר אוונגרדית, מורת דרך לחשוכים המפגרים אחריה. "תל אביב יפו מאז ומעולם הייתה מגדלור של זכויות אדם", אמר רון חולדאי ב-2011. "מגדלור של שפיות", התבטא ב-2017; "של ישראל נורמלית". הכוונה, מראה עזריהו, היא למגדלור של הפצת ערכי ה"נעורות", ה-wokeness, צו השעה הרדיקלי-זהותני המתעדכן מרגע לרגע.

ההבנה העכשווית, ההפוכה, של מושגי מדינת תל-אביב, החופש, המגדלור וכל השאר מוּחלת כיום לאחור, על ההיסטוריה של העיר, מתוך שכתוב הזיכרון. "תל-אביב הייתה עיר חילונית מן ההתחלה", קבעה למשל ענת זלצר, מיוצרי טרילוגיית הטלוויזיה 'תל אביב-יפו' שהופקה לרגל מאה שנות העיר. מעוז עזריהו מוכיח בספר כי מדובר במהפכה ולא בהמשך. המכנה המשותף לשינויים במשמעות המושגים קשור, על פי עזריהו, להפיכתה של תל-אביב ממעוז האי-שמאליות, כלומר הקפיטליזם, למעוז השמאלנות. הדבר נעשה תוך התכחשות ערכית של ראשי העירייה רבי-הקדנציות, להט וחולדאי, לא רק להיסטוריה של תל-אביב אלא גם למזרחה ולדרומה. יתרה מכך, פעילות העירייה לפתיחת עסקים בשבת הייתה בשנותיה הראשונות מנוגדת ביודעין לחוק.

ענווה כלפי שאר חלקי ישראל, אך גם כלפי חלקים בה עצמה ובשרה, נדרשת לתל-אביב. הלוא עצמנו ובשרנו היא. אף כי אינה העיר הגדולה בישראל, היא ליבו של ריכוז האוכלוסייה הגדול בה. היא בירתה הכלכלית של ישראל. רוב מוקדי התרבות והתקשורת נמצאים בה. מפעפעות בה אנרגיות יצירתיות ויזמיות, ורוח נעורים חדשנית מרחפת מעליה. כמה חבל שהיא שבויה בדימויה; וכמה חבל שדימויה נשבה.