33471

שבת ישראלית מקומית

שר התרבות מוביל מהלך שתרומתו ליהדות הישראלית רבה. אבל יש לתת את הדעת למשמעותו המעשית, הבעייתית

לאחרונה הכריז משרד התרבות על "שבת ישראלית", שכלשון ההכרזה הינה "מיזם חדש לחיזוק התרבות הישראלית במסגרתו יפתחו עשרות מוזיאונים, אתרי מורשת ויתקיימו שלל פעילויות ברשויות המקומיות ללא עלות בסופי השבוע". מדובר במוסדות תרבות הפתוחים כיום בשבת, וכעת יקבלו מימון ממשרד התרבות כדי לפעול בשבתות ובימי שישי בלי לגבות דמי כניסה – ואגב כך גם תיערכנה התאמות באופן ההתנהלות של כל אתר, כך שביקור בו לא יהיה כרוך – מצד המבקר, לכל הפחות – בחילול שבת.

בציבור הדתי והחרדי הושמעה ביקורת, בין השאר על כך שמיזם כזה מקודם על ידי שר חובש כיפה. בעיניים של אותם מבקרים, מדובר בקמפיין המעודד חילול שבת, והשר טרופר נתפס כמי שמחניף דרכו לקהל החילוני המבלה את שבתותיו בצריכת תרבות במקום בסעודות משפחתיות ובתפילות בבתי הכנסת.

עיני המבקרים הללו עיוורות, ככל הנראה, לחזון היהודי-ישראלי המובהק העומד מאחורי המיזם. הכיפה שעל ראשו של טרופר לא רק שלא נעה הצידה בביישנות סביב המיזם, אלא דומה שזו הפעם הראשונה שהיא נעה לקדמת הבמה. הרצון לייצר בפרהסיה הישראלית, זו שמעבר לגבולות הקהילה הדתית המוגדרת, נוכחות מובהקת לשבת ולצביונה הייחודי, הוא רצון המניע את שוחרי המסורת והזהות היהודית כבר שני דורות. מעבר לטקסי השבת שהתגבשו בשלב מסוים בהתיישבות העובדת, הביטוי המוכר ביותר של מגמה זו הוא מפעלו של חיים נחמן ביאליק, שייסד את 'עונג שבת' באולם 'אוהל שם' בתל-אביב והציע בכך סוג של בילוי שבתי, רוחני ואינטלקטואלי ונטול חילול-שבת לציבור שזנח את השבת המסורתית של בתי הכנסת.

ניתן, כמובן, לחשוב שיש רק דרך אחת לציין את השבת – דרך שעוברת דרך התפילות בבתי הכנסת, סעודות דשנות, לימוד תורה ושנ"ץ איכותי. אך דרכי הציון הן עניין של אופי וסגנון חיים, של היחיד ושל הקהילה, יותר מאשר של הלכות השבת – היכולות בהחלט לחיות בשלום עם צורות אחרות של הבדלת השבת מן החול והקדשתה לקומה הגבוהה יותר של חיי האדם, זו המנותקת ממרוץ הרכוש וההישרדות היומיומי. מבחינה זאת, המעבר של מוסדות תרבות הפעילים בשבת מפעולה בתשלום לכניסה חינם היא מהפכה מבורכת; שכן היא מנכיחה במציאות הישראלית אחד מן העקרונות החשובים ביותר של השבת, המביאים ברכה לשומריה: ההפסקה של המרוץ הצרכני, והאפשרות להלך ביום הזה בלי ארנק בכיס.

אך גם מבקרי המיזם, החרדים לשמירת השבת הציבורית, אינם טועים. בצורתו הנוכחית, אין ספק שהמיזם יביא להתגברות של חילול השבת, ולמעשה הוא אף מזמין ומעודד את הציבור לחילול זה. זאת, כיוון שרוב המבקרים במוזיאונים ובאתרי מורשת יגיעו אליהם ברכב, לעיתים מקצה אחר של הארץ. העובדה שדווקא בשבת המקומות פתוחים חינם תעודד כמובן את התנועה הזאת. בכך, אגב, הופכת הכניסה חינם לעוד אטרקציה ותו לא: שכן עצם הנסיעה מבטיחה שהבאים אל מוסדות התרבות הפתוחים לא ישתחררו גם בשבתות הללו מן המרוץ הצרכני ומההכרח לשאת ארנק ולהוציא כסף; מה שלא יצא בקופת המוזיאון, ואפילו אם לא יצא בחנות המזכרות, יצא בתחנת הדלק ובחנות הנוחות שבדרך. במילים אחרות: הרצון להעצים את הנוכחות של השבת במרחב הציבורי הישראלי ייצר בסופו של דבר – באופן לחלוטין צפוי מראש – תוצאה הפוכה. יותר מזה: כיוון שבסטטוס קוו הנוכחי, ובדיוק מתוך מטרה לשמר צביון ייחודי לשבת בישראל, אין תחבורה ציבורית ברוב הארץ בשבת – המיזם יוצר לחץ נוסף על הפעלת תחבורה כזאת, או לחילופין עידוד נסיעה ברכב פרטי בשבת ואולי אף אפליה מזיקה כלפי מי שאינם מחזיקים ברכב כזה.

ה"שבת הישראלית" עשויה לעלות מדרגה, להעצים את חווית השבת החילונית והמסורתית ולהימנע מהכשלים הללו, אם תוסיף אל העקרון של "ללא ארנק" עיקרון יסודי אחר של השבת: מקומיות. "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", קבעה התורה סביב ירידת המן, וחז"ל למדו מכך על קיומו של "תחום שבת" המגביל את התנועה אל היישוב שבו אדם חי. עיקרון זה – לצד איסורי המלאכה, המונעים שימוש במכוניות – אחראים לקהילתיות החזקה שממנה נהנות קהילות שומרות-שבת. כשאי אפשר ללכת רחוק, נוצרים קשרים טובים עם המעגל הקרוב.

בשנים האחרונות מרבים לדבר על יתרונות המקומיות: התמיכה בעסקים מקומיים, החיזוק של המארג הקהילתי, וגם החתירה לעירוב שימושים בתכנון אורבני. סגרי הקורונה העצימו את המגמה כאשר אילצו אותנו לגלות את הפנינים הנמצאות, לעתים קרובות, בתוך ה"אלף מטר" שסביבנו (מידה הקרובה לאותו 'תחום שבת' הלכתי, אלפיים אמה).

את ה'שבת הישראלית' אפשר לשדרג על ידי הוספת המרכיב המקומי. הכניסה חינם, אך לתושבי הסביבה הקרובה בלבד. זה אולי נראה מגביל בתחילה, אך בסופו של דבר זה יוביל לעוד ועוד פיתוח של אתרים מקומיים וימנע את הפיכת ה'שבת הישראלית' ממיזם של העצמת השבת למיזם של רידודה לעוד יום של צריכה – גם אם הפעם זאת צריכת תרבות. ככלל, אם יש לקח שהשבת מלמדת את שומריה הרי הוא זה: הגבלות, דבר שלרוב מקטין אותנו, הן לא פעם דווקא הגורם העיקרי המאפשר לנו להשתחרר, ולכונן מרחב חלופי המביא ברכה לחיינו.


 

תמונה ראשית: הפסל 'אהבה' בגן האומנות שבמוזיאון ישראל, ירושלים, צילום Edmund Gall, cc2.0

עוד ב'השילוח'

מי ישמור על העבר שלנו?
גם קהילה, גם מדינה ליברלית
חינוך ללא גבולות

ביקורת

הסדנה להנדסת תודעה
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *