שוויון בנטל המשבר

נכון להיום, מי שנדרשים לשאת בהשלכות המשבר הכלכלי המתפתח, ומי שיאלצו לשאת את עלויות השיקום לאחר מכן, הם עובדי המגזר הפרטי. על המגזר הציבורי להיכנס מתחת לאלונקה אף הוא

מגפת קורונה הופכת מיום ליום גם למשבר כלכלי. כבר עכשיו הכלכלה הישראלית משלמת מחירים כבדים על הניסיון להאט את התפשטות הנגיף: ענפים שלמים נדרשו להיסגר מתוקף צו, ביניהם ענפי הבידור, התרבות, המסעדות וכל מרכזי הבילוי והפנאי. עסקים רבים אחרים מתקשים לתפקד בשל היעדר לקוחות. עצמאים כורעים תחת נטל החובות המאמירים והעבודות המתבטלות. עשרות אלפי ישראלים נמצאים בבידוד, מערכת החינוך נסגרה והפעילות הכלכלית הלא-חיונית הופחתה ל-30 אחוזים, וכמסתמן בעת כתיבת הדברים, ל-15 אחוזים.

עד חג הפסח יהיו בישראל מיליון דורשי עבודה, רובם עובדים שיצאו לחופשה ללא תשלום ומתקיימים מדמי אבטלה בגובה כ-70% משכרם הרגיל. כולם מקווים שבשוך המשבר יוכלו להשתלב חזרה בעבודתם, אך ככל שהמשבר מתארך עסקים רבים יסגרו את שעריהם לצמיתות – והאבטלה, שכבר התרגלנו שכמעט ואינה קיימת, תתרחב.

אל מול כל אלה בולטת החרגתו של המגזר הציבורי מהגזֵרות הכלליות. אף כי המגזר הציבורי הועבר לפעולה במתכונת חירום, ההסכם עם יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד קבע כי העובדים המוגדרים לא-חיוניים יוצאו לחופשה בתשלום. אף לא אחד מ-700 אלף העובדים של המגזר הציבורי הרחב הוצא לחופשה ללא תשלום, וחלילה לא פוטר. שכרם לא נפגע, ולכל היותר התבקשו לוותר על ימי חופשה ממכסתם, שמראש היא גבוהה בהרבה מזו שיש ליתר העובדים במשק.

הגדילו עשות ארגוני המורים: מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד ניהלה מאבק איתנים במשרד האוצר וסירבה בתוקף לאשר למורים להשלים ימי עבודה בחופש הגדול. מבחינתה כל אחד ואחד מהמורים במערכת מהגננות ועד המורים המגישים לבגרויות בתיכונים עבדו במשרה מלאה ב"למידה מקוונת". לא מן הנמנע שבקיץ הקרוב הורים רבים לילדים במערכת החינוך יידרשו לעבוד מסביב לשעון כדי להשלים את ההכנסות שנעלמו בחודשים האחרונים. בימים כאלה הם יצטרכו שמערכת החינוך תעבוד כסדרה ולא תחזור שוב לחופשת קיץ ארוכה ומיותרת, שמגיעה אחרי תקופה ארוכה שהילדים נעדרו מלימודים סדירים. אבל הסתדרות המורים דרשה שהמורים יהיו בחופשה (בתשלום, כמובן) גם עכשיו – וגם בקיץ. רק לאחר כיפופי ידיים הסכימה הסתדרות המורים להשלים חלק מהימים הללו בחודש יולי, אבל אם יתארך ההסגר גם אחרי חג הפסח, המחלוקת תתלקח מחדש.

אי שם בראשית שנות האלפיים טבע שר האוצר דאז בנימין נתניהו את משל "השמן והרזה": המגזר הפרטי נאלץ לשאת על גבו את המגזר הציבורי, וככל שהמגזר הציבורי מתרחב כך הוא מקשה על המגזר העסקי לפעול. ובימינו, בהשאלה מהדימוי המפורסם ההוא: בעוד האיש הרזה מתקרב לחרפת רעב, האיש השמן סועד משמנים. השכר במגזר הציבורי גבוה בהרבה ממקביליו במגזר הפרטי: בעוד השכר הממוצע במגזר הפרטי עומד על כ-10 אלפים שקל, השכר הממוצע במגזר הציבורי גבוה מ-16 אלף שקלים. פער זה התרחב מאוד בעשור האחרון: בפרק זמן זה עלה השכר הממוצע במגזר הציבורי בעשרים אחוזים, לעומת עלייה של 11 אחוזים במגזר הפרטי. בחישוב על פי החציון, הפער זועק שבעתיים. השכר החציוני במגזר הציבורי (כלומר, השכר שמחצית העובדים מרוויחה יותר ממנו ומחצית פחות ממנו) כמעט כפול מזה שבמגזר הפרטי – כ-14 אלף שקלים לעומת כ-7,500 שקלים.

גם תנאי עבודתם משופרים בהרבה ממקביליהם במגזר הפרטי: מספר ימי החופשה שעליהם הם מוותרים בימים אלה גבוהים פי שניים לפחות מכלל האוכלוסייה; הם זכאים לשעות עבודה משופרות, מכסת ימי מחלה גבוהה מהמכסה החוקית לכלל המשק, אפשרות לצבור ולפדות ימי חופשה ומחלה, דמי הבראה גבוהים, הפרשות לקרן השתלמות, הפרשות לפנסיה על מרבית מרכיבי השכר שלהם, ותוספות שכר אוטומטיות משמעותיות בגין ותק.

וכמובן בל נשכח: קביעות. בימים אלה, שבהם עובדים רבים נפלטים למעגל האבטלה ונמצאים באי-ודאות גבוהה מאוד לגבי עתידם התעסוקתי, עובדי במגזר הציבורי ישנים היטב בלילה ויכולים להיות בטוחים שלא יפוטרו הודות להטבה בלעדית שקיימת רק להם.

כבר עכשיו ברור שההוצאה הציבורית עומדת להרקיע שחקים. המקל הולך להתקצר משני קצותיו: בצד אחד הכנסות המדינה יתכווצו כתוצאה מהצטמצמות הפעילות העסקית בחודשי הקורונה, ומהצד השני הוצאות הממשלה גדלות מיום ליום: החל בהוצאות על מערכת הבריאות שלא צפויות לרדת בקרוב, עבור בהוצאות לחיזוק מערכי החינוך והרווחה ותשלום דמי אבטלה לעובדים שפוטרו או הוצאו לחופשה ללא תשלום, וכלה בסכומי עתק לטובת סיוע לעסקים ולעצמאים הנידונים כעת בממשלה.

כל אלה מורעפים על מגזר ציבורי שגם בימי שגרה הוא מנופח, וממומן על ידי אותו מגזר עסקי שכעת כורע תחת הנטל. כחמישים אחוזים מתקציב המדינה נטו (לא כולל החזרי חוב), שהם כ-184 מיליארד שקלים בשנה, מוקצים לשכר העובדים שבו. לצד העובדים החיוניים המשמשים כעת בחזית המאבק בקורונה ישנם מאות אלפי עובדים שממשלת ישראל בעצמה הגדירה אותם "לא חיוניים". השומנים במגזר הציבורי מגיעים משם: מהיחידות שמסרבות להתייעל ולהצטמצם, מהשכר הגבוה שנקבע בהסכמי שכר שאינם מתחשבים בביצועים, מהאבטלה הסמויה ומהתקנים המיותרים. אבל כל עוד הדבר תלוי בהסתדרות, אפשר לקצץ בכל דבר אחר: תקציבי בריאות, רווחה, תשתיות, ביטחון ופיתוח – אך אין לנגוע בשכר העובדים.

בינתיים המגזר הציבורי לא נכנס תחת האלונקה הלאומית, ונתן למגזר הפרטי לשאת במרבית הנטל של המשבר. ככל שהמשבר יתארך – המגזר הציבורי יצטרך לשאת בנטל גם הוא. ראשית בקיצוץ רוחבי בשכר העובדים, אבל בהמשך גם בהתייעלות ובצמצומים. כל אפשרות אחרת – הגדלת החוב הציבורי או הגדלת המיסים על האזרחים – תהיה יעילה פחות, ובוודאי מוסרית פחות.

תמונה ראשית באדיבות HERMAN CHANANIA לע"מ