31613

שיחה עולמית, אוקטובר 2020

לא על הביטחון לבדו

 

לוגו העיתון סטנדפוינט

קישור אל הכתבה

במסמך "אסטרטגיית הביטחון הלאומית של 2010" שרטטה ממשלת הקואליציה בבריטניה (שמרנים וליברל-דמוקרטים) את האיומים הרבים על ביטחונו הפיזי, הכלכלי והלאומי של העם הבריטי. "ביטחון האומה הוא חובתה הראשונה במעלה של הממשלה. הוא יסוד חירותנו ושגשוגנו", הכריזה הממשלה בפתח המסמך. ברשימה הארוכה הוצגו פיגועי טרור וסיכוני הפצת יכולת גרעינית, אסונות טבע ותאונות חמורות, ואיומים כלכליים, דיפלומטיים, דמוגרפיים, טכנולוגיים, סביבתיים ורפואיים. את מניעתם ("כל הסיכונים הללו חשובים", נכתב במסמך) הציבה לעצמה הממשלה כמטרה.

"זו הייתה שאיפה מדהימה, בלתי אפשרית", כותב רוברט קרוקרופט בכתב העת 'סטנדפוינט' (אוגוסט). במאמר "בטיחות לפני הכול: המלחמה נגד הסיכון" הוא מזהיר מפני המחשבה שהפוליטיקאים צריכים להבטיח לציבור שכל איום ייעלם, כבמעשה קסמים; לא רק שהדבר בלתי אפשרי, אלא שהוא אף מזיק לשיח הציבורי. במקום לדון ברצינות בדרכים לפתור בעיות חברתיות, כלכליות ותרבותיות, הדיון ממוקד בביטחון. במקום שההנהגה תבחן כיצד להשיג צמיחה כלכלית ריאלית, מתמשכת ורחבה, היא מסתפקת בהרגעת חששות הציבור באמצעות הגנות, מגבלות ופתרונות זמניים. "הפוליטיקה של הביטחון – האמיתי והרגשי כאחד – עשויה להיות צורה של טיפול פלצבו קולקטיבי… המסיח את תשומת הלב מעניינים גדולים יותר, שדורשים יותר מבחינה אינטלקטואלית".

קרוקרופט מזכיר את המונח "ביטחון רגשי" כדי להסיט את מאמרו גם לעבר שאלת פוליטיקת הזהויות, שמאפשרת לפוליטיקאי לעסוק בחלוקת העוגה – כדי להרגיע תחושת פחד חברתי – במקום בגודלה. אבל יותר מכך הוא מעורר, בעיסוקו בנושא הזה, את השאלה מדוע פוליטיקת הזהויות רווחת כל כך בקרב בני הדור הצעיר במערב. לדבריו, אם לא נשפר את סיכוייהם של בני ה"עשרים ומשהו" לחיות חיים טובים, נתחיל לחשוש מהם. "תודעתם הפוליטית עוצבה בכוחם של משברים תמידיים, מהשפל של 2008 ושנים של ויכוחים על חוב וקיצוצים, דרך כישלון מוסדי מקיף ועד תרבות אינטלקטואלית העוינת את המערב", הוא כותב. בשנות העשרים בגרמניה, הוא מזהיר, התקוות הכלכליות האישיות של בני הדור הצעיר – ילידי 1900–1914 – סוכלו, חוסלו ודורדרו. התוצאה הייתה שרבים מהם פנו לפוליטיקה קיצונית והשתכנעו מההבטחה לפעולה החלטית. "החוויה הדורית הקולקטיבית של אזרחינו הצעירים צריכה לעורר בנו דאגה עזה", הוא כותב.

קשה לתקן בעיות חברתיות; קל הרבה יותר להסיח את הדעת לעבר הבטחה לפתור את כל האיומים והסכנות, ולפטור אותנו מחששות ומפחדים. "הבעיה היא זו: אנו כבר לא מצפים ממנהיגינו להחליט החלטות קשות בשמנו, ולהצדיק אותן. במקום זאת, חברות המערב מצפות ממנהיגיהן לשמח אותן. וכשהם נכשלים, אנחנו לא מרוצים מהם".

קרוקרופט מציע לנו להפסיק לדרוש ממנהיגינו להצליח לספק ביטחון, ובמקום זאת לדרוש מהם הישגים שחשיבותם מוצדקת במונחים שאינם אך ורק הימנעות מסיכון. תבונתו של הפוליטיקאי היא היכולת להחליט החלטות שעומדות במבחן הזמן, הוא מצטט את ההיסטוריון ג'ון פוקוק. אל לנו לצפות ליותר מדי ממנהיגינו; אנו צריכים מפלגות שמעוררות בנו תחושה של מטרה לאומית מאחדת וגורל משותף. "דמיינו פוליטיקאים המתחרים זה בזה בהצעות גדולות, רב-ממדיות, להתחדשות לאומית", הוא אומר, ומדגים: עידוד המדעים והמתמטיקה, מפעלי תשתית שישרתו מיליונים, שחרור יזמים מכבלי הבירוקרטיה, העצמת העצמאות האישית, ומיזמים רבי דמיון (ורווחיים) בתחום הביולוגיה, המחשוב וחקר החלל. כל זה, הוא מאמין, יהיה פופולרי יותר ממה שאנו עוסקים בו כיום.

עונת הבחירות הכלליות בארה"ב מתקיימת על רקע חששות בריאותיים מתמשכים מפני נגיף שלא ברור אם לפוליטיקאים יש מה לעשות כדי לבלום אותו, ואילו איומים וסכנות הם יעוררו בזמן שינסו לעשות זאת. המאמץ כולו הוא בזבוז זמן, אומר לנו קרוקרופט; העיסוק בביטחון בריאותי הוא דרך ללא מוצא, וכולנו חשים זאת. במרדפנו חסר התוחלת אחר עולם ללא פחד, אנו שוללים מעצמנו את היכולת להמריא למחוזות יצירתיים יותר.

 

עלייתו המלאכותית של שיח הגזענות

לוגו עיתון טאבלט

קישור אל הכתבה

הניו יורק טיימס מדפיס מדי שנה, בהערכה גסה, למעלה מ-30 מיליון מילים. החוקר זאק גולדברג בדק כיצד התייחס העיתון (לצד עיתונים אמריקניים גדולים אחרים) למונחי גזע במשך השנים, וגילה שיש יסוד סביר לשער ש"התקשורת הובילה את ההתעוררות הגזעית הגדולה", כפי שטוענת כותרת הכתבה שלו בטאבלט (5 באוגוסט). באמצעות עשרות גרפים וניתוחי נתונים, הוא מציג לקורא את העלייה המובהקת בשימוש העיתונאי במונחי התיאוריה הביקורתית בתחום הגזע, שהחלה סביב שנת 2010, התעצמה בשנים הבאות, ושברה שיאים גם ב-2019.

הגרף הראשון פשוט ביותר: הוא מציג את שיעור המילים "גזעני", "גזענים" ו"גזענות" בארבעת העיתונים המובילים בארה"ב, מאז 1979 (תלוי בעיתון) ועד 2019. ב-2011 המילים הללו היו 0.0027 אחוזים מכל המילים שהודפסו בטיימס. לפי ההערכה של 30 מיליון מילים בשנה, המשמעות היא שהעיתון הדפיס כ-800 פעמים את המילים הללו. שמונה שנים אחר כך, ב-2019, השיעור גדל ל-0.02 אחוזים בטיימס – כ-6,000 פעמים בשנה.

לצד זה מציג גולדברג גרף הבוחן את תפיסות הגזענות בחברה האמריקנית. בשנים 2011 עד 2019 התחוללה צמיחה (מ-35 אחוזים ל-77 אחוזים) בשיעור הלבנים הליברלים שחשבו שגזענות היא בעיה גדולה בחברה האמריקנית. קבוצות אחרות בחברה – לבנים שמרנים, וליברלים שאינם לבנים – לא חוו צמיחה מובהקת, אם בכלל, בזיהוי הגזענות כבעיה חמורה. דרך אחת להסביר זאת, גולדברג מציע, היא שאמריקה חוותה "התפוצצות של גזענות בעשור האחרון", ושלבנים ליברלים מזהים זאת במיוחד, בניגוד לקבוצות אחרות באמריקה. אפשרות אחרת ("סבירה יותר אולי", הוא מעיר בסרקזם) היא שהדיווחים וטורי הדעה בעיתוני האליטה, שהדהדו השקפות פרוגרסיביות על גזענות אמריקנית, עודדו את הקוראים לאחוז בהשקפות הללו גם הם.

גולדברג מצא שבאופן מובהק סטטיסטית, העלייה בשימוש במונחי wokeness – ערנות לנושאי גזע – בניו-יורק טיימס הקדימה את השינוי בהשקפותיהם של דמוקרטים לבנים בנושאי גזע. הוא נזהר במסקנותיו: הוא לא מתחייב לטענה שהעיתון השפיע על הקוראים; ייתכן שתופעה חיצונית השפיעה על שניהם כמעט במקביל. למשל, הוא מציע, כוחן של בימות מדיה חברתית, דוגמת טוויטר, המשפיעות במהירות ובעוצמה על האליטה התקשורתית, ובמידה חלשה ואיטית יותר על הציבור כולו.

את מה שמתחולל בעשור האחרון בתקשורת האמריקנית מכנה גולדברג (בעקבות חוקר אוסטרלי) "התגנבות מושגים": מושגים שליליים בדבר ההתנהגות האנושית מתרחבים כך שהם כוללים יותר ממה שכללו בעבר. במקרה הזה, המשמעות של "גזענות" התרחבה מיחס שלילי מובהק ומעשי לאדם רק בגלל גזעו, והיא כוללת כיום, בין השאר, "מיקרו-אגרסיות" (למשל, האמירה ש"כל אדם יכול להצליח אם רק יתאמץ מספיק" נחשבת לתוקפנות זעירה גזענית כלפי קבוצות מופלות). את "התגנבות המושגים" מדגים גולדברג באמצעות נתונים סטטיסטיים נוספים על המילים המופיעות בעיתונים. הוא בוחן נוכחות מונחים כמו "גזענות ממסדית, מבנית ומערכתית" ו"אי שוויון גזעי", או את שיעור ההופעה במקביל של המילים "גזעני" ו"לבן" באותה כתבה או מאמר דעה.

ככל שגולדברג מעמיק במונחים של התיאוריה הביקורתית הנפוצה באקדמיה האמריקנית, האחוזים מצטמקים כמעט עד כדי חוסר משמעות, אם בוחנים את המספרים המוחלטים (לפי ההנחה שהטיימס מדפיס כ-30 מיליון מילים בשנה). המונח whiteness ("לבנוּת"), למשל, היה נפוץ בטיימס עד 2015 בשיעור של 0.0001% מהמילים – זאת אומרת, כ-30 הופעות בשנה – ותפוצתו גדלה בערך ב-500%. זה נשמע הרבה, אבל שתי כתבות מגזין, ריאיון נרחב אחד וחמישה מאמרי דעה יכולים לספק די והותר מ-150 ההופעות היתרות של המילה בכל שנה. האם השינוי באמת דרמטי כמו שגולדברג טוען? במאמר הוא מתייחס לכך: הדוגמאות שלו רבות מאוד, וגם הן לא מקיפות את מלוא המילון הפרוגרסיבי-גזעי. אומנם כל דוגמה כשלעצמה מעידה על צמיחה בסך כמה מאות מילים בתפוצה השנתית, מתוך עשרות מיליוני מילים, אבל יחד הן מעידות על עיסוק נרחב מאוד. בסופו של דבר, סביב כל מונח נמצאים מאמר או כתבה המקדמים את העיסוק בגזע.

אבל מה כל זה אומר? "לחלק מהאמריקנים, אלו בוודאי חדשות טובות", מודה גולדברג. מבחינתם, התקשורת האמריקנית בלעה על כרעה ועל קרביה את התיאוריה הביקורתית של הגזענות, וכך האומה כולה מתעוררת להכיר ב"עליונות הלבנה" וב"אי-שוויון" במערכת האמריקנית. מוטב מאוחר מלעולם לא. אך העובדה היא שדרכי ההתבטאות של התורה הביקורתית הזאת מובילות לעיוותים, לצנזורה ולפגיעה בעיתונות.

גולדברג מדגים זאת באמצעות ניתוח של הדיווחים בתקשורת על הרג בידי המשטרה. בפועל אין ראיות להטיה גזענית בשימוש של המשטרה בכוח קטלני, מוצדק או לא מוצדק. העובדה הזאת ידועה היטב ותועדה במחקר. אך לפי ניתוחו של גולדברג, 32 אחוזים מההרוגים הלבנים שנורו בידי המשטרה לא זכו ולו לדיווח יחיד בעיתונות, לעומת 12 אחוזים מההרוגים השחורים. וכך התודעה הציבורית מוטה באורח קיצוני.

"החלטות מערכתיות בתקשורת… בדבר אופי השפה שיש להשתמש בה ואופי הסיפורים הראויים לדיווח ככל שהדבר נוגע בגזע עוררו תחייה של תודעה גזעית בקרב הקוראים", טוען גולדברג בסיכום המאמר. לדבריו, קהל הקוראים של העיתונים המובילים בארה"ב חושב יותר ויותר שצבע העור הוא מאפיין מגדיר בעל חשיבות. הם "היו יכולים למקד את תשומת ליבם והשפעתם בשיפור איכות חיים לכול. כדי להבטיח שאמריקנים מכל רקע שהוא לא ייפגעו בידי המשטרה, ושתהיה להם גישה לשירותי בריאות, בתי ספר ודיור בר-השגה, אין צורך בקידום 'תודעת גזע' המחלקת את החברה בין ה'מדוכאים' ו'בעלי זכויות היתר' הממוינים לפי צבע", הוא מעריך. "אולי זה לא יתאים לתקשורת, וזה לא יתאים לפעילים ששאיפתם ל'הכרה' תרבותית דורסת את מסירותם לפיתוח חומרי, אבל זה אכן מציע את התועלת האפשרית של שיפור חיי האמריקנים הפשוטים".

 

שובה של הערבה הגדולה

לוגו מגזים פלדיום

קישור אל הכתבה

בליבה של אירואסיה שוכנת הערבה האירואסייתית, ה"סְטֵפּ" או סטפה: מרחב עצום של קרקע בלתי מיוערת ברובה, באקלים צחיח אך לא מדברי, שפרנס עמים נוודים לאורך ההיסטוריה כולה, ושימש נתיב לתנועה של שבטים פולשים וסחורות מן המזרח אל מרכז אירופה. בשיא שלטונם של המונגולים משלו צאצאיו של ג'ינגיס חאן על הערבה האירואסייתית כולה – ממערב סין ועד הונגריה. אבל כיום כאילו לא נותר דבר ממורשת הערבה במחשבה הגיאוגרפית העולמית. עם זאת, ההיעלמות הזאת היא זמנית, לדברי לוקה יוקיץ' (Jukic), סטודנט לתואר שני ביוניברסיטי קולג' לונדון. במאמר "מדוע סין תכריע את עתיד הסטפה" במגזין פלדיום (8 באוגוסט), הרואה אור בסן פרנסיסקו ומתמחה בסקירות ותחקירי עומק על סוגיות מרכזיות בגיאופוליטיקה, יוקיץ' בוחן כיצד איבדה הערבה האירואסייתית את כוחה ומעמדה, ולמה היא נעשית חשובה יותר במאה ה-21.

למעשה, רק בימי המונגולים – במאה ה-13 וה-14 – נשלטה הערבה בידי עם אחד. תמיד חיו בה אינספור שבטים נודדים, שלחמו וסחרו ועברו בין גבולות ותרבויות. אך במאה שעברה, כותב יוקיץ', המרחב העצום הפך ל"סדן לפטיש הפיתוח המודרני". העמים בו נוצלו, הועברו ממקום למקום, גויסו בידי כוחות זרים, ואדמתם שועבדה לצורכי המרוץ לחלל (בנמל החלל בייקונור בקזחסטן) ולניסויים גרעיניים. הגבולות לאורכה ולרוחבה של הערבה היו קשיחים, פרנואידיים.

גם היום מסע נדודים לאורך הערבה, ממרכזי האוכלוסייה הסיניים במזרח ועד למזרח אירופה, יהיה מסוכן ורצוף פחדים – במונגוליה השוממה כמעט והנחשלת; במחוז שינג'יאנג, שסין מובילה בו מהלכי הטמעה תקיפים ואכזריים נגד הילידים האויגורים; בארצות ה"סטן" – קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן וקזחסטן – המושחתות והדלות; ובגבול בין רוסיה לאוקראינה, שמזרחה הוא עדיין אזור עימות וקרבות. הכול נובע מההיסטוריה הקשה של המאה ה-20. "ברחבי הסטפה, אין שלום, אין חירות ואין פיתוח", כותב יוקיץ'. "יש מרחבי אדמה בלתי מנוצלים ותת-מנוצלים, שנשלטים בידי אליטה מקומית מושחתת, אליטה בינלאומית מושחתת, או אליטה קומוניסטית ופוסט-קומוניסטית". אבל כעת המצב משתנה: שלושים שנה אחרי נפילת מסך הברזל, ועל רקע דעיכת רוסיה וההתקדמות הניכרת במעמדה העולמי של סין, נראה שהערבה האירואסייתית הפכה למוקד עניינה של המעצמה הסינית, מה שמעורר אתגרים למדינות הקיימות באזור – ולכל אסיה. העתיד של הערבה, לפיכך, מסוכן מאוד, אבל אולי גם מבטיח.

לפי הניתוח של יוקיץ', דווקא מגוון מדינות הלאום, הגבולות הקשיחים והצורך במשא ומתן ובשיתוף פעולה עשויים לשפר את סיכוייה של הערבה האירואסייתית להפוך למרחב אנושי פורה. הסובייטים, ששלטו ברוב הערבה במשך המאה ה-20, ניצלו את המחצבים, גירשו שבטים, הרעיבו עמים (כ-40 אחוזים מהקזחים מתו ברעב בשנים 1932–1933, תחת השלטון הסובייטי), ייבשו את ימת אראל, ועוד ועוד. כיום אפשר לראות מדיניות ניצול ודיכוי דומה בשינג'יאנג, המחוז המערבי ביותר בסין, שבו מיליון אויגורים כלואים במחנות חינוך מחדש, והאוכלוסייה עוברת תהליך הטמעה הכולל הריסת מסגדים ויישובים שלמים.

מנגד, עמי הערבה שזכו בשלטון עצמי במדינות משלהם מתחילים אט-אט לנהל מערכות יחסים אסטרטגיות עם סין (וגם עם רוסיה) תוך ניסיון ליצור לעצמן עמדה משלהן, ובסיוע קשרים מאזנים עם מעצמות המערב. נורסולטן נזרבייב, נשיא קזחסטן עד 2019, שמח לקבל השקעות סיניות במדינתו, אבל גם דיבר על אינטגרציה אירואסייתית בלי קשר לסין (למשל, הוא פיתח את יחסי ארצו עם איראן), ומנגד התחבר לאירופים ולאמריקנים, למשל במבצעי הקואליציה באפגניסטן ובעיראק לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

איתותי העצמאות של האומות לאורך הערבה האירואסייתית מבהירים לסינים שמאמציהם צריכים להיות רגישים. השקעותיה של סין בטג'יקיסטן – אחת המדינות הראשונות ממערב לסין בדרך לאירופה – מתקבלות בברכה, אך כאשר פורסם בעיתון סיני מאמר המציע לספח לסין את הרי פמיר התעוררה התנגדות עממית חריפה, וגם תגובה רוסית זועמת שגויסה להיאבק ברעיון. יוקיץ' רואה בהתרחבות ההשפעה הסינית מערבה, ללב אסיה, תהליך בלתי נמנע, אבל דווקא בגלל עצמאות המדינות בערבה האירואסייתית, ובגלל האינטרסים המעצמתיים שהן מגייסות לצידן, קטן הסיכוי שהסינים ינצלו את האזור בלי להוכיח שהם מסוגלים גם להביא לפיתוחו ולקידומו.

אין לצפות לכך שהערבה הגדולה תשוב להיות הנתיב הרחב, חסר הגבולות, שסייע להתפתחות האנושית ביבשת העצומה במשך דורות על גבי דורות. ובכל זאת, בעשורים הקרובים היא עתידה להיות חשובה הרבה יותר משנתפסה בשנים האחרונות בתודעה העולמית.

 

חיי נצח? לא להיט

לוגו מגזין טרדישן

קישור אל הכתבה

בזמן שנגיף זעיר ופשוט מכה באוכלוסיות ענק ברחבי העולם, נדמה שלאדם אין יכולת רבה לשלוט באורך חייו ובאיכותם. אך גם אם הרופאים אינם מסוגלים להשיג כל דבר היום, התפתחות מדע הרפואה היא עצומה. בכל שנה אנחנו לומדים יותר, ומפתחים יכולות חדשות. חיי האדם משתפרים מתארכים, על אף מעקשים ומכשולים בדרך. יש הצופים שעד סוף המאה תוחלת החיים האנושית תתארך ביותר משנה בכל שנה. המשמעות: למעט תאונות פיזיות קשות או מחלות מהירות או חדשות שטרם "נפתרו", חלק מבני האדם עשויים לחיות לנצח – או, לפחות, זמן רב ביותר. מדע הרפואה לא שולל את האפשרות הזאת. לכאורה המוות הוא בעיה טכנית, ולא גזרת גורל; אם הבעיה תיפתר ברובה, על רוב סעיפיה, מדוע שלא נחיה לנצח?

אבל האם אנחנו רוצים לחיות לעד? במאמר "הדחף לחיי נצח ומורשת היהדות" ב'טרדישן', כתב עת למחשבה אורתודוקסית שמוציאה מועצת הרבנים של אמריקה, בוחן שלמה פרידמן, תלמיד בית הספר לרפואה אייקן בבית החולים הר סיני בניו-יורק את עמדת היהדות בשאלה הזו. "בתמצית", הוא מציג את התהייה, "כאשר ישווקו טיפול, זריקה או גלולה המאפשרים את הארכת משך החיים – חיי נצח – האם על יהודי ירא שמיים ליטול אותם?"

במאמר עמוס ציטוטי פסוקים ומצוות, הלכות, מדרשים ופרקי הגות ומחשבה, פרידמן טוען שלפי מקורות רבים ביהדות, אין כל רע בהארכת החיים. יש מצווה להציל כל נפש מישראל, יש מצווה לרפא, ולפי פוסקים רבים יש מצווה גם לנהוג כפי שדורשת הרפואה המונעת לשם הארכת החיים. אומנם אדם הראשון נענש במוות על אכילת עץ הדעת, אבל הוא גם נצטווה לשמור על העולם ולשפר אותו; מוות בידי שמיים (או בידי אדם) הוא אומנם עונש על חטאים מסוימים, אולם מתן תרופה לאדם חולה אינו התערבות ברצון האל ומניעת הגשמתו, אלא מצווה, הדוחה את רצון האל במקרים רבים – כולל, למשל, את שמירת השבת. ב'איש ההלכה' כותב הרב יוסף סולובייצ'יק שמימוש ההלכה תקף רק בעולם הזה, בחיינו; ואם כן, הארכת חיים מאפשרת לקיים את מצוות האל במשך יותר זמן.

אך בהמשך המאמר, פרידמן מציג גם את הפקפוק של היהדות בערכם של חיי נצח. במחשבת ישראל נפוצה גם ההבנה המורכבת של "טבע האדם, יתרונות המוות ומטרתנו בעולם… אחרי הכול, האל הסתיר את עץ החיים". ראשית, אומר פרידמן, לפי היהדות קיומו של המוות אינו מבטל את ערך חיי האדם – חייו של משה רבנו, שלפי המדרש התדיין עם האל על מותו, היו רבי משמעות גם אם הם תמו.

יותר מכך: ייתכן שהמוות אף מעודד את האדם ליצור, לפעול, ליזום ולחדש. "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, 'והנה טוב מאוד – והנה טוב מוות'", מצטט פרידמן מבראשית רבה. ממסכת ברכות הוא מביא את המלצתו של ריש לקיש להרהר ביום המוות כדי לנצח את יצר הרע: אימת המוות מסייעת להימנעות מחטא, ונוכחות יצר הרע ומלאך המוות מעודדת את האדם לעסוק בבניין העולם.

ב"ניסוי מחשבה" מדרשי תוהים חז"ל מה היה קורה בעיר שאין בה מוות. "תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת; היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה; אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתים", מביא פרידמן ממסכת סוטה, ומתאר במילותיו: "לבדם, מותשים, בלי ידידים ורעים, ואפילו נגעלים מאורך חייהם האינסופי, תושבי לוז השתמשו במוות כנקודת סיום הכרחית, המונעת מהאדם להידרדר לייאוש ולאימה של חיי נצח… סיפור לוז הוא אזהרה למי שמבקשים להביס את המוות לנצח". לא רק תושבי לוז מבקשים מוות במדרש: גם אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, מבקשים זאת. אך מעבר לחסרונות של חיי נצח, שבהם "דעתן קצה עליהן", המוות גם מאפשר לפי מחשבת היהדות ליהנות מיתרונות העולם הבא, גן העדן המובטח לצדיקים.

מקורות מסוימים ביהדות אף מעלים את המחשבה שחיי נצח עלולים למנוע התחדשות ויצירתיות בין-דורית: "המוות, כמו שרפת יער, מסייע לזרוע זרעים לצמיחה עתידית", כותב פרידמן. אחת מהדוגמאות שלו היא דברי רבנו בחיי על בראשית א', ל"א: "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד – זה מוות, לפי שהמוות סיבה שהדורות מתחדשין ובאים, ועל כן תיקנו בבית האבל לומר הטוב והמטיב". המוות מביא להתחדשות הדורות, מתוך הרצון האנושי לגבור עליו בדרך אנוכית שהיא בלתי אנוכית – הולדת ילדים. לא פלא שככל שמתארכת תוחלת החיים כך פוחתת הילודה במדינות רבות ברחבי העולם; האם חיי נצח בעולם ללא ילדים הם בכלל דבר טוב?

בהערת שוליים בסיום המאמר מביא פרידמן מדברי הפילוסוף היהודי-אמריקני רוברט נוזיק, מגדולי האתיקנים במאה שעברה, שהמליץ לבני אדם לחיות "כאילו היבט מסוים של חיינו ומהותנו הוא נצחי". זו המלצה מוסרית גם לאתאיסטים מוחלטים; לפי פרידמן, ליהודי המאמין יש דרך קלה לממש את העצה הזאת. "אף שאין לנו פתרון מוחלט לשאלת 'זריקת חיי הנצח'" הוא מודה, "מסורת היהדות תומכת בוודאי בצורה אחרת של חיי נצח: 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר'".

עוד ב'השילוח'

עוד מוקדם לצאת מהקווים
סנאט לישראל: 'הפדרליסט' ואנחנו
מהשקעה להעצמה: גישה חדשה למצוקת הפריפריה

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

שאלה לוֹהטה
אליעזר בן-יהודה
קרא עוד
קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

בזכות אישה אחת
פרופ' מרגלית שילה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *