שיחה עולמית, דצמבר 2019
|
Getting your Trinity Audio player ready... |
דברים שכותבים בחו"ל | ישי פלג
מדוע שונאות אליטות את עמיהן
http://quillette.com/2019/10/07/oikophobia-our-western-self-hatred/הימין בעולם המערבי משתומם בשנים האחרונות לנוכח תופעה מוזרה שהוא מזהה בחוגי השמאל הקיצוני: שנאה עזה ללאום – כל שמאל ללאומו הוא. השמאל הקיצוני בארה"ב מתעב את הרעיון של "אמריקה" המשתקפת בקריאות USA קצובות במגרשי הספורט. השמאל הקיצוני הבריטי שונא את "בריטניה" הלא אירופית. בישראל, כך לפחות אפשר להתרשם מביטאוני השמאל הקיצוני, שונא אגף זה את העם, את הארץ ואת רגשי ההזדהות הלאומית העממיים. הימין המבועת רואה את התופעה ומנסה לכנות אותה בשם, להגדיר אותה, לתת בה סימנים ולפענחה. במגזין הרשת האוסטרלי קילט (7 באוקטובר), במאמר "אויקופוביה: השנאה העצמית המערבית שלנו", הציג ד"ר בנדיקט בֶּקֶלְד את משנתו בעניין, העומדת בלב ספרו העתיד לצאת לאור.
"אויקופוביה" (ביוונית, "אויקו" פירושו "בית") היא לדעת בקלד תהליך שקרה וקורה בתרבויות רבות כאשר הן מתקדמות, מתפתחות ומגיעות לשיאים של יצירה ועושר. הסיפור שהוא מציג מתגלגל כך: עלייתו של לאום מתחילה כשעם פשוט אך בעל כוח מתעורר ונלחם למען אמונותיו; הצלחתו מובילה לעושר ויוקרה גדלים, וזהות לאומית נוצרת, מלווה ביצירות תרבות גדולות; העם מגיע לשיא הצלחתו, ועושרו מאפשר את קיומו של מעמד עליון, שאינו זקוק לעבודה רבה. בתקופה הזו נוצרות היצירות המדעיות והתרבותיות הגדולות של הלאום, אבל גם נוצרים הפנאי והרצון להיאבק על מקום בתוך החברה יותר מאשר על בריאותה של החברה כולה. המעמד העליון רוצה לחזק את כוחו לעומת השאר, ואחת הדרכים לעשות זאת היא לפתח שנאה עצמית, דחייה של התרבות שלך עצמך: אתה תיראה עליון על האחרים אם רק תשפיל אותם ותטען שתרבותם-תרבותך אינה ראויה.
ראוי לשאול אם התבנית הזאת מתיישבת עם הסיפור הישראלי. אפשר לנסות לטעון שכן, ולהציב את שיאי ההצלחה והעושר הללו, איכשהו, בתקופת ההתרחבות הגיאוגרפית שבין 1967 ל-1973, ולתלות בניצחון הגדול ב-1967 את עלייתו של השמאל הישראלי האנטי-לאומי. אולי כן ואולי לא. בקלד מצידו טוען שהסיפור שלו הוא דפוס קבוע: "ביוון, ברומא, באימפריות הצרפתית והבריטית, והיום בארה"ב". הוא מחבר בין מלחמת מעמדות פנימית, תוך-לאומית, ובין התפתחותו של תיעוב פתולוגי ללאום. לשם כך הוא מסתמך על אפלטון, המסביר ש"ככל שיותר חירות ושוויון נמצאים בחברה, כך חבריה יראו את עצמם כנעלים על המדינה". לפי פרשנותו, אפלטון הזהיר שחברה מתקדמת יותר מבחינה גשמית מוותרת על הלאום, ולכן דנה את עצמה לדעיכה.
האם אנשים אמידים יותר, חופשיים יותר, ניידים יותר, מותחים ביקורת על הלאום שלהם במטרה לזכות בעליונות בתוך אותו הלאום עצמו? מאבקי כוח אכן עומדים במקרים רבים ביסוד שנאת הלאום של השמאל; אבל האם הצבת האויקופוביה כולה על מאבקי כוח היא אופן חשיבה מועיל? מעניין לחשוב על הדוגמה הפותחת את מאמרו של בקלד: שיחה בינו לבין היסטוריונית בעלת שורשים אוסטריים, שאמרה לו שאינה מתירה לעצמה לבקר תרבויות זרות, אלא רק את תרבותה שלה. בקלד שאל אותה אם היא רשאית למתוח ביקורת על התרבות האוסטרית-גרמנית, שיצרה את היטלר. היא השיבה שכן. האם, המשיך ושאל, אני, שאינני אוסטרי או גרמני, רשאי לבקר את התרבות שיצרה את היטלר? היא לא השיבה, אבל התעקשה שלאנשים מותר לבקר רק את התרבות שלהם עצמם.
הדיאלוג הקצר, שלדעת בקלד מדגים אויקופוביה (אוסטרית-גרמנית, במקרה הזה), סותר באופן מוזר את הפסקה האחרונה במאמר, הפותחת במילים "היות שהגאווה בתרבות שלנו מוצדקת לחלוטין". האם באמת גאווה אוסטרית-גרמנית בתרבות האוסטרית-גרמנית מוצדקת לחלוטין? האם אי אפשר להתבייש, במידת מה, בתרבות הזו, או לפחות בכמה מיצירותיה הגדולות? ומה על תרבויות אחרות במערב – התרבות הלבנה של דרום אפריקה, התרבות הקולוניאליסטית של בלגיה, התרבות משתפת הפעולה עם הנאצים בצרפת?
הימין מביט בשנאה העצמית של השמאל בתימהון ומנסה להגדיר אותה, אבל עליו להיזהר. לא טוב לכפות עליה פרשנויות היסטוריות סבוכות שאינן תמיד תקפות; וגם אם יש באויקופוביה היבט של חיזוק עצמי דרך השפלת שאר בני הלאום, חשוב לראות גם את ניצוצות האמת שבה. האויקופוביה עצמה נובעת במידת מה מהביקורת העצמית, שהיא חלק מערכי המערב שהיא תוקפת. פענוחה דורש יותר מאשר הטענה הפשוטה-פשטנית שהכול מבוסס על מאבקי כוח.
ירוק ירק בפניה
נאומה הפופולרי של גרטה תונברג, פעילת האקלים הצעירה, בוועידת האקלים של האו"ם, גרר התרגשות והתפעלות רבה בעולם. דרישותיה הקיצוניות התקבלו בהתלהבות בקרב חובבי היסטריית האקלים, ובזעם בקרב יריביה. אלו ציינו בין השאר את צביעותה: לאחר שהפליגה באוניית מפרש נטולת פליטות פחמן מאירופה לאמריקה, אנשי הצוות שליוו אותה שבו בטיסה לבתיהם. מעבר לצביעות, ראוי לציין את תפוצתה הנרחבת של תופעת הפעולות הפרו-אקלימיות לכאורה שיש להן השלכות שליליות על האקלים. מי שמעוניינים להגן על הסביבה, להפחית את פליטות הפחמן ולהיזהר מפני התפתחות-יתר שתכלה את משאבי כדור הארץ מציעים תוכניות פעולה שרבות מהן גורמות נזק למטרות שהם עצמם רוצים לקדם.
מה יקרה למשל אם נעבור לחקלאות אורגנית לגמרי? בגיליון אוקטובר של המגזין די צייט סקר סוון סטוקראם את מסקנותיהם של חוקרים בדבר ההשלכות האפשריות של מעבר 100 אחוזים מהחקלאות באנגליה ובוויילס לגידולים אורגניים. מבחינת התנועה הירוקה, היתרונות של חקלאות אורגנית ברורים: שמירה על קרקע פורייה לטווח ארוך, והפחתת פליטות גזי חממה (על ידי צמצום חומרי הדברה ופיזורם בשטח) בכדי 20 אחוזים בגידולי שדה ובמטעים וכ-4 אחוזים בגידול חיות משק.
ניסוי המחשבה שערכו החוקרים מניח שהצריכה של הבריטי הממוצע לא תשתנה. התוצאה: מכיוון שחקלאות אורגנית מייצרת פחות יבול מחקלאות רגילה, ייבוא המזון יגדל כדי לפצות על הגידול המקומי החסר. "לא רק שההכנסות ירדו ב-40 אחוזים, אלא שייבוא המזון יגדל, חקלאים ירחיבו את שטחי העיבוד בחו"ל, ובסיכומו של דבר החקלאות האורגנית המקומית תייצר יותר גזי חממה מאשר החקלאות הרגילה", הסיקו החוקרים.
"ירידה נטו בפליטת גזי החממה ניתנת להשגה רק דרך הגדלת היצע הקרקעות המשמש לחקלאות אורגנית, או דרך שינוי גדול בתזונה הלאומית", אמר פרופ' לורנס סמית, מוביל המחקר. סטוקראם מוסיף ומציין שיש יתרונות אחרים לחקלאות אורגנית – מניעת שחיקת קרקע והרעלתה, למשל. כדי להשיג את התועלת הזו לקרקעות החקלאיות בבריטניה, בלי לפגוע במאזן פליטות הפחמן דרך הגברת הייבוא, יש לשנות את תפריט ארוחת הבוקר הבריטית המסורתית, מחיר יומיומי יקר.
אין בהכרח צביעות בדרישה למזון אורגני רק משום שהשפעותיה העקיפות סותרות עקרונות אחרים של התנועה הירוקה. אבל ההתעלמות מההשלכות העקיפות של תוכניות מדיניוּת על המטרות שהן עצמן אמורות להשיג היא פשוט בורות. אם תונברג הייתה נשארת באירופה ומדברת עם האו"ם בשידור וידאו מביתה בסטוקהולם, היא הייתה חוסכת פליטות פחמן הרבה יותר משחסכה במסעה המסורבל על פני האוקיינוס. יצרני חשמל, מתכנני מדיניות תחבורה וגם חקלאים צריכים להיות חכמים ממנה.
מגדלור האביב הערבי
http://www.foreignaffairs.com/articles/tunisia/2019-10-15/tunisia-model?fa_package=1124963
כמעט עשור אחרי "האביב הערבי", שפרץ בדצמבר 2010, במערב מביטים בייאוש במזרח התיכון ובעולם המוסלמי. התקוות התנפצו כולן. לוב, סוריה ותימן קרסו למלחמות אזרחים מדממות, מצרים עברה טראומה ושבה לשלטון צבאי, רבות מהדיקטטורות שרדו ללא פגע, וארגוני טרור הכו בכל מדינה ומדינה. במאמר "המודל התוניסאי" ב'פוריין אפיירס' (גיליון נובמבר-דצמבר) מביטה שרה יֶרְקֶס במדינה היחידה שאפשר לומר שהצליחה להפוך מרודנות מוסלמית טיפוסית לדמוקרטיה חדשה, ובוחנת כיצד זה קרה דווקא לה.
תוניסיה הייתה כזכור חלוצת האביב הערבי. ההפגנות הראשונות פרצו לאחר הצתתו העצמית של מוחמד בועזיזי בעיירה סידי בוזיד, במחאה על התנכלות ממשלתית לעסקיו: עגלת ירקות פשוטה שממנה מכר את מרכולתו ברחובות. ההפגנות גרמו במהירות יחסית להתמוטטות שלטונו בן 23 השנים של נשיא תוניסיה זֵין אל-עבדין בן-עלי: בתוך כמה שבועות נמלט הרודן לערב הסעודית. לאחר מכן פרצו כל שאר המהפכות וניסיונות ההפיכה הכושלים ברחבי העולם הערבי, אבל בתוניסיה כבר החלו להקים את השלטון החדש. בסתיו 2011 ערכו התוניסאים בחירות דמוקרטיות ראשונות, להנהגה שתנסה לשקם את המדינה משלטון השחיתות והאלימות של משטר בן-עלי.
האתגר הראשון שעמד בפני השלטון החדש בתוניסיה, לפי ירקס, היה המחלוקת בין דתיים לחילונים. המפלגה שעלתה לשלטון בתום הבחירות ב-2011 הייתה א-נהדה, מפלגה מוסלמית שנרדפה בידי בן-עלי. רבים מהמתנגדים לה חששו שאנשיה יחדירו את החוק הדתי לתוך החוקה החדשה של המדינה. הקואליציה שלה עם שתי מפלגות חילוניות קטנות גרמה לה להצהיר שתשמור על האופי החילוני של השלטון, אבל החששות נותרו. לאחר שתי התנקשויות במנהיגי שמאל גבר התסכול והפגנות ענק פרצו במחאה על שתיקת הממשלה.
התשובה למצב, שהיה עלול להידרדר לכאוס, הגיעה דווקא מחוץ לפוליטיקה הרשמית: איגוד העובדים, איגוד המעסיקים, לשכת עורכי הדין וארגון זכויות אדם מקומי – כל אחד מהם בעל אינטרסים משלו – הקימו את "רביעיית הדיאלוג הלאומי" כדי לשרטט דרך שבה תוכל תוניסיה להימנע מהידרדרות אל הכאוס. הם קראו לחוקק חוק בחירות חדש, ביקשו את החלפת ראש הממשלה והשרים, ודרשו חוקה. א-נהדה נכנעה, וממשלת מומחים הוקמה כדי לנהל את המדינה עד השלמת חקיקת החוקה, בינואר 2014.
לאחר הבחירות בהמשך אותה שנה, שוב התאחדו מנהיגים משני עברי המתרס כדי לאפשר שלטון יציב ומוסכם. מפלגת 'נידא תוניס' החילונית צירפה לממשלתה במפתיע את א-נהדה הדתית, וממשלת האחדות סייעה למדינה לעמוד באתגרים חמורים ובהם מתקפות טרור קשות (זכור ביותר הפיגוע בחוף בסוסה ב-2015, שבו נהרגו 39 בני אדם, רבים מהם תיירים אירופים) ואיומים ביטחוניים חמורים, ירידה חדה בתיירות, בריחת מוחות גוברת (לפי ירקס, 100 אלף תוניסאים בעלי מקצוע ובעלי השכלה גבוהה עזבו את המדינה מאז 2010), וכן עיכוב ניכר ביישום החוקה החדשה והקמת מוסדותיה. גם המצב הכלכלי לא מאיר פנים: מוחמד בועזיזי אולי לא היה סובל היום מהתנכלות ממשלתית, אבל עדיין היה חי במדינה ששיעור האבטלה בה גדול מ-30 אחוזים.
המשימה החשובה ביותר לתוניסאים, קובעת ירקס, היא השבת האמון שלהם במדינתם: "רק 34 אחוזים מהתוניסאים סומכים על הנשיא, ורק 32 אחוזים סומכים על הפרלמנט… רבים מהם, במיוחד הצעירים, מעדיפים את הרחובות על פני הקלפי. כ-9,000 הפגנות נערכות בכל שנה". דור שלם של תוניסאים גדל כשהוא רואה מול עיניו את כוחה של הפגנה ואת עוצמתה של פעולה ישירה. יידרשו זמן וניסיון כדי לשכנע אותו שנציגיו יכולים לשרת אותו לא פחות ממנו עצמו.
ירקס מכירה בכך שתוניסיה היא דוגמה חריגה להצלחה חלקית בלבד. הישגיה אינם מקריים. מדינות המערב השתדלו להביט בה מרחוק, בלי להתערב, ותמכו בה בעיקר בתרומה כלכלית ובעצה ביטחונית. הפוליטיקאים התוניסאים וארגוני החברה החופשית במדינה עשו מהלכים אמיצים וחתרו לקואליציות במקום לניצחונות. האזרחים ויתרו על מענה מיידי למצוקותיהם בתמורה לעבודה קשה יותר על בניית מוסדות דמוקרטיים. כל אלה תרמו לכך שתוניסיה היא היום מגדלור נדיר בעולם הערבי, למרות הקשיים שעוד עומדים בפניה.
אבל האיש שתרם יותר מכולם, אולי, להצלחתה של המהפכה בתוניסיה, הוא מי שנמנע מלהמטיר אש וגופרית על המפגינים, ולא החריב את ארצו כדי להגן על משטרו אלא נמלט. זהו זין אל-עבדין בן-עלי, הרודן המושחת שנידון בהיעדרו לעשרות שנות מאסר, ומת בגלות בג'דה שבערב הסעודית בספטמבר 2019, בן 83.
סין קונה את התודעה האמריקנית
http://www.washingtonexaminer.com/opinion/beijing-plays-hardball-with-soft-power
מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין היא רק צד אחד, גלוי, של המאבק בין המעצמות במאה ה-21. טיילר גרנט מספר ב'וושינגטון אקזמינר' (גיליון 5 בנובמבר) על מהלכים שסין מקדמת בשדות האקדמיה, התרבות והכלכלה בארה"ב, ועל כיבושיה המתגלגלים לאיטם, מאחורי הקלעים, בחזיתות הללו. זו מלחמה חמקנית וגמישה, ועקביותה היא היתרון הגדול שלה: היא קיימת כל הזמן, ודוחפת את האמריקנים עוד ועוד להיכנע בפני ערכי המפלגה הקומוניסטית הסינית.
לפי גרנט, כמעט מאה אוניברסיטאות אמריקניות מפעילות בתוכן "מכוני קונפוציוס", מרכזי תרבות המופעלים במימון סין העממית. למעשה זוהי זרוע של המפלגה הקומוניסטית הפועלת בחוגים הלומדים את סין וחוקרים אותה, ומטרתה, כלשון דו"ח של אגודת מרצי האוניברסיטאות האמריקני, "לקדם את סדר היום (של סין) בגיוס הצוות האקדמי והשליטה בו, בהרכבת תוכנית הלימודים ובהגבלת חופש הביטוי". המכונים מעלים דרישות בפני האוניברסיטה, ומסייעים לממשלת סין להפעיל מערך של תגמול ועונש לחוקרים. אקדמאים נאלצים לצנזר את עצמם כדי שלא יאבדו את הוויזה המתירה להם לבקר בסין, מושא מחקרם. המימון שלהם, הניתן מטעם מכון קונפוציוס במוסד שהם עובדים בו, תלוי במה שהם אומרים וכותבים. גם 350 אלף סטודנטים סינים אורחים הלומדים בארה"ב משפיעים על הלימודים והמחקר בעניין סין באוניברסיטאות. הללו חוששים שחבריהם ידווחו לרשויות על התנהגותם ועל עמדותיהם כשישובו הביתה.
לסין יש כוח גלוי יותר בהוליווד, מפיצת התרבות האמריקנית המשפיעה ביותר זה כמאה שנה. שחקנים, בימאים, מפיקים ואולפנים שלמים, מקוונטין טרנטינו ועד סוני ודיסני, מתמודדים עם דרישות לצנזורה ולעריכה שתהיה נוחה יותר לרוחם של המסכים הגדולים בסין. הכסף הגדול של מפיקי הקולנוע מגיע כיום בעיקר מארה"ב – בקיץ החולף הכניסו בתי הקולנוע האמריקניים 4.33 מיליארדי דולרים, 2.45 מיליארדים בלבד בבתי הקולנוע בסין – אבל צמיחת מעמד הביניים הסיני לא משאירה מקום לספק באשר לעתיד לבוא. האולפנים בהוליווד שלא ייכנעו לדרישות הסיניות יראו בכיליון עיניים איך מתחריהם עוקפים אותם במרוץ לכסף הגדול.
הכסף הסיני משפיע גם על חברות אמריקניות אחרות, מפייסבוק וגוגל המתחננות להיכנס לסין אך טרם ויתרו לחלוטין על ערכיהן ולכן הדבר נמנע מהן, ועד ה-NBA, ליגת הכדורסל האמריקנית, שהשתיקה לאחרונה כמה מבכירי מנהליה ושחקניה שביקשו להתבטא בעד המחאה הפרו-דמוקרטית בהונג-קונג.
המאבק כלל אינו על תרבות, קובע גרנט. "יש דברים רבים שראוי לייבא מההיסטוריה ארוכת השנים של סין", הוא מסביר, "אבל מה שאנחנו רואים הוא בעיקר התפשטותה של המפלגה הקומוניסטית הסינית". בעוד מלחמת הסחר מתנהלת בקצב הכותרות, ובעוד העליונות הצבאית האמריקנית מונעת מראש כל יוזמה התקפית סינית בחזיתות האפשריות הרבות, המפלגה הקומוניסטית מנהלת מלחמת תרבות שקטה ואגרסיבית. "זהו איום על בריאותה הדמוקרטית של אמריקה", מסכם גרנט את מאמרו, ואפשר להוסיף: זהו גם איום על בריאותו הדמוקרטית של העולם. היזהרו מסינים נושאי מתנות.
יריות ריו
http://epoca.globo.com/coluna-as-mortes-pela-policia-se-espalham-24021397
"משטרת ריו הורגת הכי הרבה אנשים במדינה", פותח ג'אמפאולו מורגאדו בראגה את מאמרו "ההרג בידי המשטרה מתפשט" במגזין הברזילאי אֶפּוֹקָה (16 באוקטובר). יותר מ-1,400 איש נהרגו בעימותים עם שוטרים מאז תחילת 2019. בארבעת החודשים הראשונים של השנה הרגה המשטרה יותר אנשים משהרגה בכל 2014. עשרת המחוזות הקטלניים ביותר אחראיים למותם של מעט פחות מ-40 אחוזים מההרוגים; ב-81 מהמחוזות נהרג לפחות אדם אחד בהיתקלות עם המשטרה.
בישראל עולה לדיון הציבורי לעיתים רחוקות מקרה של הרג אזרח בידי המשטרה. מקרים אחרים של אלימות משטרתית – בעיקר בהפגנות או במהלך התפרעות מובהקת של אזרחים – זוכים גם הם לחשיפה גבוהה, מעת לעת. בארצות הברית הנושא עולה לדיון בעיקר על רקע גזעי, כששוטרים יורים והורגים אזרח שחור, לרוב בעת מעצר. כאן ובארה"ב דעת הקהל נוטה נגד המשטרה, ודורשת ממנה להיות זהירה יותר ולהכשיר את שוטריה למנוע הסלמה של עימות, כדי לסיים בשלום כל מפגש בעל פוטנציאל נפיץ.
במדינות אמריקה הלטינית הדיון אחר לגמרי. רבות מהן, ובמיוחד מקסיקו, קולומביה וברזיל, סובלות מרמות גבוהות מאוד של פשיעה, הקשורה בעיקר בסחר בסמים. במובנים מסוימים מלחמת אזרחים מתחוללת במדינות אמריקה הלטינית: העבריינים מצד אחד, המשטרה והצבא מנגד. ברוני סמים, במאבקיהם הפנימיים, מביאים למותם של אלפי אנשים בשנה בכל אחת מהמדינות הללו. על כן, הציבור תומך באלימות המשטרה. אלא שהעבריינים גם הם חלק מהציבור הזה: אלה קרובי משפחותיהם, חבריהם ושכניהם. דעת הקהל נמצאת בין הפטיש לסדן.
המאמר של בראגה מעניין משום שהוא מביט בנתון סטטיסטי נוסף השופך אור על ההרג בידי המשטרה: החרמת כלי הנשק של השוטרים. כאשר שוטר ברזילאי מעורב בתקרית ירי, כלי הנשק מוחרם ונלקח לבדיקה עד תום חקירת המוות. בשלוש וחצי השנים שבין ינואר 2016 ליולי 2019, 12 אלף כלי נשק נלקחו מידי שוטרי המשטרה האזרחית והמשטרה הצבאית במדינה. המספר צמח עם התגברות האלימות: ב-2018 נתפסו 316 כלי נשק משטרתיים בחודש בממוצע, וב-2019 – 354 כלי נשק בחודש.
חלק מכלי הנשק נתפסו והוחזרו שוב ושוב. 2,000 הוחרמו יותר מפעם אחת; 65 יותר מעשר פעמים; חמישה רובים הוחרמו 20 פעם או יותר. אלוף ההחרמות הוא רובה בקוטר 7.62 מ"מ של המשטרה הצבאית, שהוחרם 23 פעמים בתוך שלוש שנים וחצי – כמעט תמיד בגלל מעורבות בהרג במהלך עימותים בפאבלות בצפון ריו דה-ז'ניירו.
כלי הנשק המוחרמים הללו חסרים למשטרה בעבודתה, כמובן, אבל בראגה מציין שהשימוש הקטלני בהם לא בהכרח מועיל למאבק בפשיעה. "לשוטר יש זכות ובמקרים מסוימים חובה להרוג את מי שמאיים עליו או על חיי אזרחים חפים מפשע, אבל לעימות לשם עימות יש השפעה מעטה על הפושעים", הוא טוען. "העבריין שמת בבוקר על הגבעה מוחלף עוד לפני ארוחת הצהריים". לפי הנתונים, הרג עבריינים בשכונות לא הפחית את הפשע בהן, לא צמצם את מספר מעשי השוד ולא החליש את הסחר בסמים.
בראגה ממליץ לא ליזום עימותים אלימים רק לשם עצמם. הם דורשים כוחות גדולים, ניידות ומסוקים, מסכנים את חיי התושבים, וגורמים להחרמת כלי הנשק של השוטרים ולירידה ביעילות עבודתם. "הדילרים לא מתרשמים מתצוגות כוח משומשות", הוא כותב. "מה שפוגע בהם הוא לקיחת הכסף והסחורה שלהם, וביטול חיי הנוחות שחלקם חיים כשהם בכלא". הוא ממליץ לקטוע את הקשר בין האסירים ובין העולם מחוץ לכלא, לבטל את ביקורי ההתייחדות, להדק את האחיזה על הברחות הסמים לתוך הכלא, ולהחיל רפורמת עונשין שתחמיר את עונשי המאסר ותאריך אותם. המוות, הוא טוען, מפחיד את העבריין פחות ממאסר ממושך וקשה.
תמונה ראשית: bigstock
