שיחה עולמית, יולי 2021

Getting your Trinity Audio player ready...

חולשת האיחוד

לוגו מגזין לה פוינט

קישור אל הכתבה

סכסוך פרוטוקול מוזר התגלע בתחילת אפריל בביקורם של נשיא המועצה האירופית שארל מישל ונשיאת הנציבות אורסולה פון-דר-ליין באנקרה. שני כיסאות ניצבו במרכז אולם הפסגה, ויועדו למדינאי הבלגי ולמארח, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן; הפוליטיקאית הגרמנייה נדרשה לשבת על הספה, הרחק משני הגברים. הנשיאה האישה הראשונה של הנציבות האירופית האשימה את ארדואן בסקסיזם, והוא מנגד הטיל את האחריות על מישל, שאנשיו אישרו את פרטי המפגש.

את הוויכוח הפנימי בתוך האיחוד האירופי על כללי טקס וכבוד מדמה העיתונאי הצרפתי לוק דה-בארושה במגזין הצרפתי 'לה פואה' ("אירופה מועדת על העות'מאני", 15 באפריל) לוויכוחי אנשי הכמורה הביזנטית על מינם של המלאכים בשעה שצבאותיו של הקיסר העות'מאני מַהְמַט השני הסתערו על קונסטנטינופול במאה ה-15. "השגיאה הדיפלומטית באנקרה גורמת נזק משולש. היא חושפת את היריבות הילדותית בין המוסדות בבריסל, את בינוניות מנהיגי האיחוד ואת חולשתו הבינלאומית", הוא מאשים.

תסכולו של דה-בארושה מהאיחוד האירופי אינו נובע מהתנגדות למפעל הרב-לאומי שצרפת חברה בו. הוא שואף ל"התנהגות בוגרת בשעה שהערכים שהאיחוד אמור להגן עליהם מאותגרים בכל החזיתות". הוא מתכוון לטורקיה, שמקדמת אסלאם פוליטי ולאחרונה נסוגה מאמנת איסטנבול בנושא אלימות נגד נשים – אמנה שיזמה מועצת אירופה והוכרזה בטורקיה עצמה. הוא מתכוון גם לרוסיה המאיימת על גבולות אוקראינה, לאיראן המאיצה את תוכנית ההתחמשות הגרעינית שלה, ולסין המשעבדת את האויגורים, מחסלת את הדמוקרטיה בהונג-קונג ומאיימת על טאיוואן. "בינתיים, אירופה קורעת את עצמה בשאלה אילו נשיאים זכאים לשבת באיזה כיסא", מלין דה-בארושה.

לטעמו הבעיה העיקרית היא מבנית: האיחוד האירופי חלש ובירוקרטי, ומדינאיו הבכירים נטולי כוח משום שאינם נבחרים בידי האזרחים אלא ממונים בהוראת הממשלות הלאומיות. בעבר נשיא המועצה האירופית היה אחד מראשי הממשלות, אך כעת התפקיד מוחלש ונטול לגיטימיות דמוקרטית. "בראש ובראשונה, הסיבה לכישלונה של 'אירופה חזקה' היא שראשי הממשלות של 27 המדינות מתגייסים למנוע את קיומה", כותב דה-בארושה. "הם שולחים דמויות חסרות חשיבות לבריסל, כדי שלא יטילו עליהם צל … אירופה שאינה מאמינה במפעלה שלה אינה יכולה לזכות לכבוד מצד יריביה".

למען זכויות האדם ולמען הישרדותה של אירופה אל מול לחצי האסלאם, האיום הרוסי וההשפעה הסינית, דה-בארושה היה רוצה שאירופה תתבגר, תבין את האיומים הסובבים אותה, ותלמד כיצד להפעיל את המוסדות בבריסל ביעילות לשם השגת מטרותיה. האימפריה הביזנטית, הוא אומר, התקיימה במשך אלף שנה וחשבה שהיא נצחית, ובכל זאת נפלה בפני מהמט השני; האיחוד האירופי צעיר הרבה יותר ושבריריותו ברורה לכול, גם לאזרחיו שלו. מה הסיכוי שהוא ישרוד בלי שינוי גדול?

 

צרות של עשירים

לוגו העיתון האטלנטיק

קישור אל הכתבה

בכתבה ארוכה ומפורטת בכתב העת האמריקני אטלנטיק ("בתי ספר פרטיים נעשו מגונים באמת", אפריל) תוקפת קייטלין פלנגן את התיכונים האמריקניים שמציעים חינוך יוקרתי במחיר רהבתני – שכר לימוד של 50 אלף דולר לשנה, לא כולל תרומות – ומכוונים לקצפת של העשירון העליון. שיעורי ארכיאולוגיה, מטבח לימודי, חממה על הגג, מתמטיקה ברמה אקדמית – והכול בקמפוסים מפוארים שמטרת-העל שלהם היא לאפשר לילדים לכבוש את העולם ברגע שיבקעו מהגולם היישר אל הקולג'ים הטובים ביותר בארה"ב.

מבחינת הילדים, ההזדמנות ללמוד במוסדות הללו יקרה מפז. פחות משני אחוזים מהאמריקנים לומדים בבתי הספר הפרטיים הגובים שכר לימוד, אבל בוגריהם תופסים 24 אחוזים מהכיסאות באולמות ההרצאות באוניברסיטת ייל, 25 אחוזים מהכיסאות בפרינסטון ו-29 אחוזים בדארטמות. התחרות עזה גם בין חניכי בתי הספר הללו בעצמם. ב-2018 נדחו 93.2 אחוזים מקרב המבקשים להתקבל לאחד מ-118 המוסדות הטובים ביותר ללימודי רפואה באמריקה; בתי הספר לרפואה הטובים ביותר במדינה דחו 97.6 אחוזים מהמועמדים. הלימודים בבית ספר פרטי משפרים את סיכוייו של הילד, אך אינם מבטיחים את עתידו.

פלנגן, בעצמה מורה לשעבר באחד מבתי הספר הללו ואימו של אחד מבוגריהם, מתארת כיצד הלחצים של ההורים, שקונים בכספם מוצר צריכה יקר ביותר, מעוותים את בתי הספר הפרטיים; לטענתה, הם הופכים אותם למוסדות "לא צודקים" במובן המוסרי. לפני יותר מ-25 שנה, היא אומרת, בית הספר גיבה אותה לחלוטין כשנתנה ציון פחות ממושלם לעבודתו של אחד התלמידים, והוריו התרעמו על כך. אף שההורים פנו להנהלה בתלונה, היא לא שמעה על כך דבר: המנהלים סירבו להעביר את לחצי ההורים אל המורים. כיום, היא טוענת, קולם הרם של ההורים נשמע במסדרונות בלי הרף. הם לוחצים גם על ילדיהם, כמובן, והילדים נפגעים פסיכולוגית ומשתמשים בתרופות מרשם נגד לחץ כדי לשרוד עוד יום במסגרת המלחיצה.

בכתבה מציגה פלנגן כמה דוגמאות להתערבות של הורים שעוררה סערה דווקא משום שבית הספר ניסה להתנגד לה. בבית הספר סידוול פרנדס בוושינגטון הבירה – המוסד שילדי הנשיאים קלינטון ואובמה התחנכו בו – הלחצים על המורים גברו ב-2019 עד כדי מסעות איומים, מארבים והשמצות. פטריק גלגר, מנהל משרד הייעוץ לקראת הקולג' בסידוול, נאלץ לכתוב להורי כיתה י"ב שלא יתקשרו אל היועצים ממספרים חסומים, לא יפיצו רכילות על תלמידים אחרים, ולא יקליטו בסתר את שיחותיהם עם היועצים. גלגר התפטר ממשרתו לאחר מחאת ההורים.

בבית הספר דלטון בניו-יורק ההורים מחו על ההחלטה לא לקיים לימודים פיזיים בכיתות בסתיו שעבר, בגלל המגפה; הם ראו שבבתי ספר פרטיים מתחרים הלימודים יתקיימו במודל היברידי, ולא קיבלו בשלווה את הזנחת ילדיהם במרוץ אל הקולג'. למה אנחנו משלמים 54 אלף דולר לשנה לכל ילד, הם תהו. בהמשך השנה, בעקבות מהומות הגזע של קיץ 2020, פתח בית הספר מערך "לימודי אנטי-גזענות", שכלל הכשרה מיוחדת לצוות – כולל הורים מתנדבים – בזיהוי גזענות ובהתמודדות איתה; תלמידים התבקשו לגלם "שוטר גזען" בקורס שעסק בחיי השחורים באמריקה. ההורים זעמו ודרשו לבטל את תוכנית הלימודים הזו. מנהל המוסד ג'ים בסט התפטר מתפקידו, אגב, זמן קצר לאחר פרסום הכתבה באטלנטיק.

העיסוק של פלנגן ביחסי גזע בכתבה רחב. היא מתארת כיצד ילדים שחורים שלומדים בבתי הספר הפרטיים, הלבנים מאוד, סובלים מ"מיקרו-אגרסיות" יומיומיות (אחד מהסיפורים הוא על נער שביקשו ממנו לא להביט במתעמלת שהתאמנה באולם הספורט; בגלל צבע עורו, מבטו המשתאה נחשב לבהייה מטרידה. כיום הוא אינו מסוגל להביט אפילו במתעמלת שחורה, כמו האלופה האולימפית האמריקנית סימון ביילס, בלי לחוש אשמה). לטענתה של פלנגן, בתי הספר הפרטיים "מוחקים" את הזהות השחורה של השחורים שלומדים בהם. זהו אי צדק כשלעצמו, היא קובעת.

לצד זאת היא גם דנה בכסף, כמובן – "האל של בתי הספר הפרטיים". שכר הלימוד הגבוה חוסם רבים מלהיכנס אליהם (אלא אם זכו במלגה, באמצעות הגרלה או בהוכחת כישורים יוצאי דופן), אבל הוא כאמור רק חלק מתקציבם של בתי הספר הללו, והם מסתמכים על תרומות פטורות ממס שנאספות במיליונים ממשפחות התלמידים ומהבוגרים. התורמים עושים זאת לא רק כדי להביע תודה אלא גם כדי לשפר את מעמד ילדיהם במוסד ולחזק את כוחם כלפי המורים.

הכסף הזה מזין את מוסדות האקדמיה המובילים באמריקה בתלמידים מעולים. ברשומות התלמידים של פרינסטון מ-2015 עד 2018, בין 25 בתי הספר ששולחים למוסד יותר תלמידים מכל בתי הספר האחרים נכללים לורנסוויל, אקסטר, דלברטון, אנדובר, אקדמיית דירפילד ועוד בתי ספר פרטיים, וכמה מוסדות ציבוריים באזורים עשירים במיוחד. רק שלושה הם "בתי ספר ציבוריים ש-15 אחוזים או יותר מתלמידיהם זכאים להנחה בקניית ארוחת צוהריים".

אף שהיא מפורטת מאוד ועמוסה סיפורים ומספרים, הכתבה של פלנגן אינה מסבירה איזה שינוי נדרש בבתי הספר הללו. האם צודק לאסור על הורים לחנך את ילדיהם כרצונם? האם יש להפסיק את העדפת המצוינים במוסדות-העל של האקדמיה האמריקנית? אולי מספיק לבטל את הפטור ממס שניתן לתורמים לבתי הספר הללו? פלנגן טוענת שבתי הספר הללו אינם "צודקים", או שקיומם יוצר מריטוקרטיה של עשירים, ש"יורשים את הארץ" בשעה שהעניים נמקים בבורותם. אבל בלי להסביר כיצד מערכת אחרת תהיה צודקת יותר, הכתבה שזכתה להופיע בשער האטלנטיק נותרת מנותקת מקרקע המציאות.

הורים מנסים לעזור לילדיהם להצליח בחיים, ומנצלים לשם כך את כספם והשפעתם; הילדים השאפתניים מבקשים לממש את חלומות הוריהם (ואם לא ירצו בכך, היום או מחר, הם תמיד יוכלו לפרוש מהמרוץ); המורים צריכים לשמור על איכות התעודות שהם נותנים, אך גם לספק את שאיפות ההורים; והמנהלים מוכרחים ליצור קמפוס נוצץ שיביא אליהם את מישל וברק אובמה או הילרי וביל קלינטון, ובעקבותיהם את התרומות שיאפשרו את כל זה. ובינתיים, 71 אחוזים מתלמידי דארטמות הם בוגרי בתי ספר ציבוריים; בהתחשב במתחרים העשירים, החזקים והשאפתניים, אולי זו בכלל מחמאה גדולה לחינוך הציבורי האמריקני.

 

תוקף מגזע מוגן

לוגו שדל כתב העת Quillette

קישור אל הכתבה

צ'רון לונג חזרה בחודש מארס מקנברה לביתה בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה כשהיא המומה ונעלבת. היא יצאה אל הבירה המרוחקת כדי לזעוק חמס על מותן של לילה לירינג, בת דודתה, ועוד שתי נערות, פיוניקה ג'יימס וקטורה ממריקה. השלוש, בנות הקהילה האבוריג'ינית, התאבדו בתלייה (בשלושה מקרים נפרדים) בשנים 2016–2017, על רקע של טראומה לאחר תקיפה מינית. את ממריקה אנסו שלושה גברים כשהייתה בת 12. גבר מבוגר אנס את ג'יימס כשהייתה בת 14. את לירינג בת ה-15 אנס קרוב משפחה צעיר שחי בביתה. לפי דו"ח השופט שחקר את הפרשה, שפורסם בדצמבר, הרשויות כשלו לא רק במניעת מעשי האונס אלא גם בטיפול בהם ובתנאים שאפשרו אותם, וכן במתן תמיכה לנפגעות. הממשלה גם לא פעלה למנוע את הישנותם של המקרים האלה, ולטפל בנשים ונערות אחרות שהותקפו מינית בקהילות האבוריג'יניות בפריפריה.

לונג הגיעה לפרלמנט בקנברה כדי לעורר את דעת הקהל, אבל כשלה. תאגיד השידור האוסטרלי ABC וכלי תקשורת אחרים לא דיווחו על עדותה. חברת פרלמנט אחת התעקשה להפיץ את הדברים בתקשורת, וניצלה שידור ישיר של ABC מהפרלמנט כדי לקרוא מעל הדוכן קטעים מדבריה של לונג, אולם התאגיד קטע את השידור בחופזה בזמן נאומה. "השתקת העדות היא פעולתה של מערכת תרבותית שמקדשת דיבור המקושר לאידיאולוגיה אחת בלבד, ושל פמיניזם שמתעלם מצורכי הנשים הפגיעות ביותר", כתבה על כך אידי וייאט מבריזביין, המעידה שהיא עצמה ניצולת תקיפה מינית, בכתב העת המקוון קילֶט ("פעילוֹת ילידוֹת אוסטרליות זועקות על הנקודה העיוורת הקטלנית של הפמיניזם הלבן", אפריל).

חלק מדבריה של לונג בפרלמנט מצוטטים במאמרה של וייאט. "אנו נאלצות לחיות בתרבות אונס אבוריג'ינית", העידה לונג. "ניצול מיני מקובל בקרב קהילות אבוריג'יניות רבות מדי. כאשר רואיינתי בתקשורת, רבים אמרו לי לא להשתמש במילים האלו כי הן מכפישות גברים אבוריג'ינים. התקשורת לא רוצה לשמוע את האמת. אבל לנשים פמיניסטיות מותר לומר מה שהן רוצות. למה כאשר נשים וילדות אבוריג'יניות סובלות יותר מכול, לא נותנים לנו להשמיע את קולנו?"

לווייאט יש תשובה על כך. לדבריה, עדותן של נשים על מציאות חייהן מתקבלת כיום לא כדיווח שיש לבחון אותו על פי המציאות, אלא כתוצר תרבותי שיש לבחון רק לפי מערכת יחסי הכוח בחברה. העדות של לונג על מות אחייניתה מבוססת על העובדות – השופט שחקר את מותן של הנערות הסיק ש"הן חיו ומתו בתנאי אלימות, ניצול מיני וייאוש" – אבל התקשורת כפופה למערכת שיקולים שונה לגמרי.

כדי להדגים את השיקולים האלה וייאט מעלה את סיפורה של בריטני היגינס, שנאנסה לטענתה בפרלמנט האוסטרלי בידי עובד הממשלה ב-2019. בלי להעיר דבר על הפרשה עצמה והעובדות הקשורות אליה, וייאט מתארת את הסיקור התקשורתי המקיף שניתן להיגינס, וההפגנות הפמיניסטיות שנולדו בעקבותיה. המהומה הייתה גדולה, והסיבה לכך היא שרוב ההאשמות בסקסיזם ובהטרדות הוטחו בחברי פרלמנט שמרנים ובמדיניות העבודה בפרלמנט תחת ממשלת המרכז-ימין. "עדויותיהן של נשים נבחנות אל מול נרטיב הדיכוי", מסבירה וייאט. "גברים ילידים … הם קורבנות בנרטיב הרחב יותר של הדיכוי הקולוניאלי, וכל זה קשור במערכת החשיבה האידיאולוגית המכונה אנטי-גזענות". לכן הפמיניסטיות באוסטרליה טוענות לקיומה של "תרבות אונס" סקסיסטית במדינה – אף שהיא ניצבת במקום הראשון בעולם בדירוג השוויון המיני בעבודה לפי המועצה ליחסי חוץ האמריקנית – ובאותה שעה ממש מסרבות לדבר על תרבות האונס המציאותית פי כמה בקרב המיעוטים במדינה.

העיסוק בנושאים החשובים ל"נשים לבנות עשירות הנתונות במאבקי כוח נגד גברים לבנים עשירים" – כמו תקינות פוליטית מגדרית, או היקף הייצוג הנשי הדרוש בממשלה ובמועצות מנהלים – דוחק את העיסוק בבעיות המציאותיות יותר והחמורות יותר של נשים וילדות בפינות האפלות של החברה. "עדותנו תישמע רק אם תבוטא במונחי אידאולוגיית המגדר, ורק גזע אחד של אנשים ראוי לביקורת תחת מערכת החשיבה הפרוגרסיבית", מאשימה וייאט. "בגדנו במי שסובלות בבתיהן ובקהילותיהן, ושממשיכות לחוות, כפי שחוויתי אני בעבר, את שנתן הטרופה של הניצודות … עיתונאי ABC וערוצים אחרים מוכרחים להסיר את ידם מפיהן של מי שהם טוענים שאת סיפוריהן הם מכבדים יותר מכול".

 

לשוב אל האם הנוטשת

לוגו מגזין south china morning post

קישור אל הכתבה

משברים גדולים מהדהדים לפעמים עשרות שנים קדימה – בייחוד אצל מי שחייו הוסטו בגללם ממסלולם. עשרות מיליוני בני אדם גוועו ברעב הגדול בסין לפני 60 שנה, שפרץ בעקבות "הקפיצה הגדולה קדימה", תוכנית התיעוש של מאו דזה-דונג. אחת התוצאות של הרעב הייתה נהירת פליטים להונג-קונג הסמוכה, הנתונה תחת שלטון בריטי. הקשיים הכלכליים של המהגרים הללו גרמו לגל של נטישת תינוקות באי – רובם בנות: בתרבות הסינית, במיוחד אז, העדפת הבנים הייתה קטלנית לעיתים קרובות לתינוקות מהמין הלא נכון. רבות פשוט הושלכו למותן במי המפרץ, אחרות נזנחו בבתי קברות – יש שמתו ונקברו שם, יש שנמצאו בחיים – ובתי היתומים של העיר התמלאו באלפי תינוקות סיניות שלא היה מי שידאג להן. כדי להקל את הלחץ, ממשלת בריטניה חיפשה משפחות מאמצות לילדות הנטושות, ומצאה אותן באנגליה, באוסטרליה ובניו-זילנד, בקנדה ובארה"ב.

הילדות המאומצות גדלו במעמד הביניים במדינות מערביות, מנותקות ממקורותיהן; בשנים האחרונות, חלקן החלו לשוב להונג-קונג ולחפש אחר בני משפחותיהן. בכתבה "הנשים ננטשו בינקותן ואומצו בידי הורים מערביים מבקשות תשובות בהונג-קונג", שהתפרסמה בסאות' צ'יינה מורנינג פוסט, העיתון הוותיק באנגלית הרואה אור בהונג קונג (בגיליון 4 באפריל), ראיין העיתונאי סיימון פרי כמה מהנשים – היום בנות שישים ומשהו – שננטשו בשנים ההן, גדלו באומה זרה ובתרבות אחרת, ומבקשות לשוב ולגעת במקום הולדתן, שעבר בינתיים לידיים סיניות.

הן נראות סיניות לחלוטין, כמובן, ובכל זאת אינן כאלו. גם אם למדו מנדרינית זו שפתן השנייה או השלישית, והתרבות שלהן היא תרבות המערב. מסע החיפוש שלהן אבוד כמעט מראשיתו, משום שסביר להניח שהוריהן אינם בחיים עוד. קלייר מרטין, למשל, הצליחה למצוא את גרם המדרגות בשכונת קאולון שאמה נטשה אותה עליו. היא מאמינה שגם מצאה אדם שהיה עד לגילוי התינוקת הנטושה: גבר שהיה בן עשר כשראה את המשטרה מגיעה לאסוף את התינוקת העזובה. במציאת המקום סייעו לה רשויות בריטניה, אבל גם האינטרנט. ברשת התקבצו עשרות נשים כמותה, שמתעניינות במסע שורשים בהונג-קונג ועוזרות זו לזו למצוא מידע – רשומות, צילומים ועדים – שילמד אותן על מוצאן.

רוב הנשים אומצו במשפחות מערביות לחלוטין, ולא היה להן שום מגע קודם עם התרבות הסינית. למרטין היה מזל: אביה המאמץ, ממוצא סיני בעצמו, סייע לה בחיפושים. בתחילה חשבה שננטשה על מדרגות אחת הכנסיות בדרך ווטרלו, רחוב ראשי בקאולון, והיא צילמה את כל הכנסיות ברחוב; בהמשך גילתה מסמכים רשמיים המעידים על מציאתה מערבה משם, ברחוב ברוויק. אתר נטישתה עשוי להעיד על כך שאמה התגוררה בסמוך. "זה קרה בלילה, היא אומרת. זה לא היה יכול להיות רחוק ממקום מגוריהם כי הם הלכו ברגל", כותב פרי. "אם האם היא זו שנטשה את התינוקת, זה היה קרוב עוד יותר, כי אחרי שילדה היא לא הייתה יכולה להרחיק לכת".

את הגבר שמאמין שראה אותה נלקחת על ידי המשטרה מצאה מרטין בפברואר, בסיועה של תוכנית טלוויזיה בריטית: הוא היה בנו של בעל חנות מקומי, ולדבריו אף שמע אותה בוכה לפני שנלקחה לבית היתומים. אבל כאן תם שובל הראיות: איש אינו יודע מי נטש את מרטין על מדרגות הבניין. כמו שאר הנטושות, היא משערת שהוריה הביולוגיים היגרו בגלל הרעב, ושהיו להם ילדים גדולים יותר לפרנס; היא פגשה הונג-קונגית שגדלה במשפחה כזאת, אחת משמונה ילדים; כולם גרו בחדר אחד, כולם עבדו במפעלים מקומיים כדי לשרוד בקושי. ההחלטה לנטוש ילד בלתי מתוכנן שעלול להטיל עול כבד על כל השאר נראית הגיונית כמעט, בתנאים האלה.

עמותה מקומית לקחה דגימות גנטיות ממרטין ומשאר הנשים התרות אחר שורשיהן, בתקווה להצליב אותן עם מאגרים גנטיים קיימים ולמצוא הורים, אחים או קרובי משפחה אחרים. כמה מהנשים מצאו בני משפחה באמצעים כאלו במהלך השנים. חלקן נדחו בבוטות בידי אחיהן ואפילו אימותיהן: "הם הזהירו אותן לא לדבר על הנטישה, בגלל הסטיגמה שהדבר מטיל על המשפחה", כותב פרי בכתבה. זה מה שקרה לדבי קוק מקרלייל שבבריטניה, שאומצה בגיל 26 חודשים. "העניין סגור", היא אמרה לפרי. "הם מאוד מפוחדים, אפילו היום".

 

אסקפיזם לכתחילה

לוגו מגזין psyche

קישור אל הכתבה

בעולם שנדמה שבור ופגוע, הנתון בידי כוחות שנדמים גדולים מכדי להתמודד איתם, רבים מקווים לצמיחתו של משהו חדש מתוך המהומה. "פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, האנדרלמוסיה הייתה מרה וממושכת", כותב ההיסטוריון דן טורלו מוושינגטון הבירה במאמר "עצבו לעצמכם רנסנס" בחודש אפריל בכתב העת הפילוסופי-פסיכולוגי-אמנותי פסיכה (או "סייקי", בהגייה באנגלית). "העשורים הראשונים של המאה ה-14 היו תקופה קשה לערי המדינה האיטלקיות. אסונות טבעיים ומדיניים הצטברו ברצף מהיר … רעידות אדמה, שיטפונות, רעב וסערות פוליטיות הכו בפירנצה בין 1300 ל-1348. ואז המגפה שטפה באירופה, והרגה מחצית מהאוכלוסייה … בלב המהומה הזאת, בוקאצ'ו אזר את עוז הרוח וההשראה כדי ליצור עולם סיפורי של קשר בין-אישי, יצירתיות ודמיון".

בשעה שמגפת הקורונה עוד משתוללת בעולם, טורלו מזכיר לקוראיו את 'דקאמרון', יצירתו של הסופר האיטלקי ממבשרי הרנסנס ג'ובאני בוקאצ'ו, שנסקרה בהרחבה בגיליון הקודם של 'השילוח', במדורו של אריק גלסנר 'קריאה שנייה'. עשרה אזרחים צעירים מפירנצה, הפורשים מהעיר מוכת המגפה, מספרים זה לזה מאה סיפורים וכך "מעצבים לעצמם זמן ומקום לדמיין מחדש את עולמם". עלילותיו של בוקאצ'ו ארציות וחצופות, הומוריסטיות ולעגניות, וברבות מהן מופיעה תחבולה המשעשעת את דמויות המספרים הצעירים.

לעיתים קרובות עוסקים הסיפורים במעשי ניאוף. באחת מהעלילות, לדוגמה, נזיר צעיר מצליח לנאוף עם אשת סוחר לאחר שגרם לבעלה לבלות את לילותיו בסיגוף על הגג כדרך לכפרה; האישה הנואפת אומרת לנזיר, בתום הסיפור, שבעלה עסוק בחזרה בתשובה בשעה שהם נהנים מגן העדן. מלבד תעוזתו המינית של הסיפור, מציע טורלו, הוא נועז גם מבחינה מטפיזית: הוא מטיף לקהל הקוראים לא לזנוח את העולם הזה.

בתעוזה דומה כלפי עמדות מושרשות בתרבות ימי הביניים ניחנים גם סיפורים אחרים בקובץ. אחד מהם עוסק ביהודי מלכיצדק, שצלאח א-דין מבקש ממנו להכריע איזו משלוש הדתות המונותאיסטיות אותנטית יותר. בתשובה מלכיצדק מספר לשליט המוסלמי משל על מלך בעל שלושה בנים שביקש להוריש לדור הבא את טבעתו; לבסוף הוא העניק טבעת אחת לכל אחד מהם. הסיפור מבוסס על גרסאות קודמות, שבהן ברור שאחת הטבעות אותנטית, אבל "בוקאצ'ו מדגיש את חוסר היכולת לזהות את הטבעת המקורית, וכך מטיל מעטה של אי ודאות על שלוש האמונות", כותב טורלו. הסיפור, המקדם סובלנות דתית, שרד עד ימינו אף שצונזר בידי הכנסייה בגרסאות מסוימות של הדקאמרון.

אבל לדברי טורלו, יותר מהסיפורים הקטנים בתוך היצירה חשוב סיפור המסגרת, המתאר קהילה זעירה של גברים ונשים החומקת מהעולם כדי ליצור לעצמה עולם חדש באמצעות סיפורים. הוא משווה את הקהילה הזאת לתופעות כמו פסטיבל ברנינג-מן או תנועת הבישול האיטי – קהילות המחויבות (ולו לזמן מה) לדרך חיים מודעת יותר, להפוגה מקצב החיים המהיר, ולמרחב של משחק והתנסות עם בני אדם אחרים.

"אנחנו חיים ברגע קיומי מוזר, מלא תקווה, יצירה ושאפתנות, אך נטוע על סף האסון", כותב טורלו. אנו מספרים לעצמנו שני סיפורים על העתיד הקרוב – אחד מהם עמוס בזינוקים טכנולוגיים ובקדמה חסרת מעצורים, והאחר כורע תחת נטל האסונות היומיומיים הצפויים לנו, בגלל צריכת יתר ושינוי אקלים; אנו סובלים מ"עירוב מסוכן של היבריס טכנולוגי וכניעה קיומית". קהילות חלופיות, כמו קהילת המספרים בדקאמרון, אינן רק אסקפיזם, אלא מרחב ליצירתיות ודמיון שמתייחס כל הזמן למציאות ולעבר. לפי טורלו, בוקאצ'ו מייעץ לנו "לאמץ את המוזר. ללעוג לסמכות. להשיל אמונות שאינן הגיוניות עוד. ליטול אתנחתא. לשהות. להיות אכזריים כשצריך, ותמיד להשתמש בתבונה".

הרנסנס, צמיחה מחדש מתוך הכאוס, תלוי ביכולת שלנו לשאוב מהתרבות שלנו ולשחק בה, לפעמים בחוצפה ובקריאת תיגר, אבל אל לנו להשליך הכול מאחורינו; אסור לנו לשכוח שגם אם יצאנו לזמן מה מלב הסערה יחד עם ידידים כמותנו כדי לדמיין עולם אחר, בסופו של דבר עלינו לשוב אל עולמנו המעשי והארצי. אסקפיזם רב דמיון כמו זה שטורלו ממליץ עליו מוכרח לקבל גם את הלקח מסיפוריו החצופים של בוקאצ'ו: בשובנו לציוויליזציה עלינו לזכור שהעולם הזה חשוב מכל גן עדן מדומיין, ושאיש אינו מחזיק בוודאות בטבעת האותנטית של המלך.

עוד ב'השילוח'

מיתוס הקביעות בשירות המדינה: גורמים ופתרונות
בוני עולם 2.0
הפטיש הממלכתי הגדול

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *