שיחה עולמית, נובמבר 2021

 

כי לא הכול אפשרי

blank

קישור אל הכתבה

בגרמנית אפשר ליצור מילים ארוכות כדי לסכם כל מונח כמעט. כזאת היא למשל המילה Machbarkeitswahn, להלן: מכברקייצוואן, שאפשר לתרגמה איכשהו לעברית בתור "טירוף האמונה שהכול אפשרי (בעזרת המדע)". לפי ד"ר אלכסנדר גראו, עיתונאי תרבות ומדע, הטירוף הזה שולט היום בחברה המודרנית, מתבטא בתגובות חריפות וקיצוניות למשברים, ומוביל אותנו לעבר פוליטיקה רודנית. במאמר "המכברקייצוואן החדש" בכתב העת הגרמני 'קיקרו' (23 באוקטובר) הוא מסביר מדוע.

אנשי דת, שמאלנים קיצוניים ושמרנים המפקפקים במודרנה מתחו ביקורת חמורה על החברה המערבית, מסביר גראו, וטענו שהיא נשענת על רציונליות טכנולוגית לפתרון בעיותיה, ובכך יוצרת בעיות נוספות. לאימתם הם חזו בציוויליזציה המערבית יוצרת את מלחמות העולם ואת המלחמה הקרה, ובמיוחד את פצצת האטום; לחרדתם הם ראו את התעשייה המתפתחת מחריבה את הטבע; המאמצים הפוליטיים לפתור את בעיית העוני פוררו את המשפחה, הקהילה והדת. אבל ככל שהטכנולוגיה התחזקה, ובמיוחד לאחר תום המלחמה הקרה, שקעה הביקורת, ובאזורים הטכנולוגיים במערב גברה התחושה שהכול אכן אפשרי.

"בשלושת העשורים האחרונים, האמונה ביכולת הבלתי מוגבלת לעצב את העולם התפתחה לאידיאולוגיה חובקת כול", כותב גראו. השמאל במיוחד אימץ לחיקו את האמונה שהכול אפשרי. הדור המייסד של התנועה הירוקה נסוג מהטכנולוגיה ומתח עליה ביקורת; אבל בקרב ילדיהם ונכדיהם מושלת רוח טכנולוגית. הם מעלים תוכניות לנטיעת טורבינות רוח ולזריעת לוחות סולאריים בכל רחבי היבשה (והים), למעבר לתחבורה חשמלית בתוך שנים ספורות, למחיקת כל תחנות הכוח הפחמיות והאטומיות, להפסקת צריכת הבשר – והכול בגישת "כלכלה ואקלים בלי משבר", אחת מסיסמאות מפלגת הירוקים במערכת הבחירות האחרונה בגרמניה.

"האם זו תמימות או פשטנות?", תוהה גראו. תחום הגנת הסביבה הוא הדוגמה הטובה ביותר למדיניות "מכברקייצוואן" שהתנתקה מהמציאות. הירוקים מתעלמים מחישובי עלות-תועלת, מנזקים משניים שנגרמים ממיזמים סביבתיים ומקצב השינוי האפשרי. מגבלת יעד עליית הטמפרטורה – 1.5 מעלות או 2 מעלות – לא תיתכן פשוט משום שהמוני האנושות לא יכולים להרשות לעצמם לחשוש מהדברים שמדאיגים את השיעור הקטן של רוכבי האופניים בערים העשירות של אירופה. כבר מזמן היה על המערב להסכין עם עליית הטמפרטורה הצפויה ולהיערך לה, במקום לנסות במאמצי שווא למנוע אותה.

נדמה שבשנתיים האחרונות, טירוף "הכול אפשרי" התבטא היטב גם בפוליטיקת הקורונה. ברחבי העולם, ממשלות חתרו לאפס הדבקה ולשליטה מלאה במגפה גם כשכבר היה ברור שהנגיף נמלט מכל הסגר ועובר מוטציות שעלולות להפוך אותו לנגיף עונתי בעל כוח מתחדש. הטירוף הסתמן גם בתגובה הפוליטית והאלקטורלית למדיניותם של פוליטיקאים שסירבו להטיל הסגרים בלתי-אכיפים ולבלום כלכלות שלמות. למדיניות יש מחיר, ולא הכול אפשרי. אבל הסוגדים לטכנולוגיה האמינו שתיתכן שליטה מוחלטת במגפה, וביקשו מהציבור להאמין להם אף שזה לא היה נכון כלל.

גם בשדה המדיניות הציבורית שולטת האמונה ביכולת להשיג כל דבר – באמצעות תמרון האוכלוסייה בטכניקות פסיכו-חברתיות שנולדו מתזת הרציונליות המוגבלת, כגון "נדנוד" ו"מסגור", ובאמצעות לחצים כלכליים. אבל מאמצים כאלה, גם כשהם מתוכננים היטב, נכשלים לעיתים קרובות. תוצאתם של הכישלונות, מזהיר גראו, היא שעבוד. מי שמאמינים שהכול אפשרי לא יבטלו את המדיניות שלהם לאחר כישלון, אלא יגיבו לו בעקשנות ובהקשחת עמדות, ובעקבותיהן מאמץ להקשות עוד יותר את המקל ולהמתיק עוד יותר את הגזר. שהרי היעד תמיד "אפשרי".

בעקבות זאת נוצרת מדיניות יותר ויותר רודנית ובזבזנית, אף שהיא תמיד חוזה עתיד אופטימי. למשל, האמונה שאפשר לחסל לחלוטין את בעיית פקקי התנועה מובילה לסלילת כבישים ולהנחת מסילות רכבת, לפיתוח נתיבי תחבורה ציבורית, להטלת אגרות גודש ולבניית חניונים גדולים מחוץ לערים, ואם כל זה לא יעבוד – תימצא עוד מדיניות יקרה ומכאיבה שתנסה לקדם אותנו לפתרון, ותדרוש חיזוק נוסף של כוחו של השלטון. לפי גראו, לא זו הדרך. לפעמים אנחנו פשוט "זקוקים לענווה ולהבנת המורכבות והאי-פתירוּת של בעיות רבות".

 

 

נזקיו של מסע הצלב

blank

קישור אל הכתבה

"בעבר הוזנחו האנטומיה והפיזיולוגיה של גופים עם ואגינה" – המילים האלו הודפסו בשערו של גיליון 25 בספטמבר של כתב העת הרפואי הוותיק 'הלאנסט', בהפניה לסקירת תערוכה העוסקת בתולדות המחזור הנשי. הניסוח הקליני לכאורה "גופים עם ואגינה" הטריד רבים, ובהם בין השאר דבי הייטון –  מורה לפיזיקה, פעילת איגודי עובדים, עיתונאית וטרנסקסואלית. בכתב העת המקוון הלונדוני 'אנהרד' (Unherd), הנוטה לליברל-דמוקרטים, היא פרסמה את המאמר "היכן טועה הלאנסט בקשר לנשים", וטענה שעורך הלאנסט ריצ'רד הורטון מוביל מסע צלב דתי – וממש לא מדעי – למען אידיאולוגיית המגדר.

הורטון התנצל, אגב, על בחירת המילים שהוצבו בשער הלאנסט. "יצרנו רושם שאנחנו מקטינים נשים ונוטלים מהן את אנושיותן", הוא כתב בהודעה לקוראים לאחר הסערה שהתעוררה. "קוראי הלאנסט הקבועים יבינו שזו מעולם לא הייתה כוונתנו". אבל מדברים אחרים של הורטון נראה שהוא ידע בדיוק מה הוא עושה: "הרעיון של הלאנסט נולד ברגע בלתי רגיל בתולדות העולם בראשית המאה ה-19, שהיה רגע של מהפכה פוליטית והתקוממות חברתית", תיאר הורטון את חזונו בסרטון יוטיוב של הלאנסט. "עלינו ללכוד את הרעיון הזה במעשינו בכל יום ויום".

המהפכנות של הלאנסט תחת הורטון במשך השנים כללה בין השאר מכתב גלוי פוליטי לחלוטין, המאשים את ישראל בטבח פלסטינים במהלך מבצע צוק איתן ברצועת עזה ב-2014 (האנטישמיות הגלויה כמעט של כמה מראשי החתומים על המכתב הפתוח הוכחה לאחר פרסומו). כעת, אומרת הייטון, הלאנסט "תעה לתוך אחד מהוויכוחים הפוליטיים הטעונים ביותר בימינו: המציאות החומרית של בשר ודם".

בשנים האחרונות קידמה אידיאולוגיית המגדר שימוש בכינויים עקיפים לנשים, כמו זה שהופיע בשער הלאנסט וביטויים ברוח "אנשים עם ואגינה" או "אנשים שחווים מחזור". זאת, כדי לשמור את השם "נשים" לכל מי שמזדהה כאישה מבחינה מגדרית. אבל משמעותם של הניסוחים האלה אינה מדעית, אלא תאולוגית ומטפיזית. "האם הורטון באמת חושב ש'גופים עם ואגינה' הם מערכת היקפית לאנושיות כמו, למשל, שמכוניות עם תא מטען הן לנוסעים? מעין כלי משוטט המוביל את מהותנו המטפיזית ממקום למקום?", שואלת הייטון. לפי פרשנותה, עמדתו של הורטון מזכירה תורת גוף-נפש עתיקה ומוכרת: גנוסטיקה.

הגנוסטים מן העת העתיקה התקיימו ברבות מהדתות והתרבויות דאז, הבדילו בין הרוחני לגשמי בחלוקה חדה וחותכת, ויצרו דואליזם מוחלט: הגוף רע, הרוח טובה. כמו הגנוסטים, כוהני אידיאולוגיית המגדר קבעו שיש סכיזם – שסע תהומי – בין השכל לגוף, ושהשכל מסוגל לאתר "זהות מגדרית" מנותקת מן הגוף ומן החוויה הפיזית, "איכות מסתורית שרומסת לכאורה את הביולוגיה הפשוטה".

הקביעות האידיאולוגיות הללו נחשבות בעיני הייטון למעין "ידע אזוטרי" מן הדתות העתיקות. עקרון היסוד של אידיאולוגיית המגדר – הזהות המגדרית – אינו ניתן להוכחה ואינו ניתן להכחשה, אבל מצפים מכולם להאמין בו ובמה שנובע ממנו. "משפטי תפילה" מסורתיים ("נשים טרנסג'נדריות הן נשים", למשל) מוכרזים בהפגנות ומצוירים על שלטי מחאה. גם מעמד כהונה יש, "טרנסג'נדרים, כמוני, שיש להם כביכול ידע אזוטרי בלעדי מהו להיות טרנס". אבל "המציאות – ובחרתי בקפידה במילה הזאת – שונה למדי", קובעת הייטון. "יש קסם בגנוסטיות, אבל היא חסרת טעם. אנחנו הגוף שלנו. הגיע הזמן שפוליטיקאים, קובעי מדיניות ואפילו עורך הלאנסט יכירו באמת הזאת".

הפיכת אידיאולוגיית המגדר לדת שאין לפקפק בה פוגעת מאוד בטרנסג'נדרים, שהמאבקים לביטול האפליה נגדם נדחקים הצידה ומוחלפים ב"מריבות חסרות טעם על שמות תואר". העימותים בענייני הלשון אינם מסייעים לאיש לחיות בעולם האמיתי, שהמין חשוב בו. ואגב המאבק המגדרי-גנוסטי הזה פוגע במיוחד בנשים, והייטון מדגימה כיצד ההתייחסות הלשונית-קלינית הנדמית לרגישה ולמכילה עדיין לא חצתה את הקווים וטרם התייחסה גם לגברים בתור "גופים עם פין".

חמורה עוד יותר היא הפגיעה האיומה בילדים. אידיאולוגיית המגדר מבטיחה לנו שאפילו ילדים יודעים לחוש ולדעת מהו "המגדר האמיתי שלהם". בהכרח משתמע מכך שעליהם לבחור בין חוויית גיל ההתבגרות במגדר שנולדו איתו ובין החלפת מגדר. מאפשרות הבחירה כיצד לעבור את גיל ההתבגרות משתמעת תמיד אפשרות הטעות. הטענה שילדים שהתפתחותם השכלית טרם הושלמה יכולים וצריכים לבחור מגדר על בסיס איזה ידע פנימי מוחלט היא מדאיגה מאוד.

הייטון מזכירה שהלאנסט פרסם ב-1998 את המאמר הנודע לשמצה של אנדרו וייקפילד, שטען לקיומו של קשר בין החיסון המשולש נגד אדמת, חצבת וחזרת ובין התפתחות אוטיזם; נדרשו ללאנסט 12 שנה עד שמשך את המאמר מפרסום והכחיש את נכונותו. המאמר של וייקפילד היה כשל מדעי, זיוף ושחיתות; בדחיפת דת המגדר לתוך מדעי הרפואה נוכחים כל שלושת הגורמים הללו, וגם הפעם קורבנותיהם הגדולים ביותר הם הילדים.

 

סין: אידיאולוגיה בשירות העריצות

blank

קישור אל הכתבה

המפלגה הקומוניסטית בסין מנסה תמיד להעמיד פנים שהיא ממהרת קדימה, טוען פרופ' פרי לינק מאוניברסיטת פרינסטון, אבל כל סיסמאותיה הן מן השפה ולחוץ; העמדת פנים אינטלקטואלית שפיתח שלטון מאפיוזי, הכופה את עצמו על העם הסיני. במאמר "תרבות הפחד של המפלגה הקומוניסטית הסינית" בניו-יורק רוויו אוף בוקס הוא מסביר מדוע מנהיגי סין, ברונים שודדים הנוטלים את משאבי ארצם ומועלים בכל הזדמנות, ממשיכים בכל זאת לשמר את החזות האידיאולוגית הסוציאליסטית, אף שברור שערכים כאלה מעולם לא עמדו בראש מעייניהם.

מאז פגשה סין את המערב והוכתה בהלם, כותב לינק, השאלה המרכזית בסין היא איך לחתור למודרנה. הסינים מסגירים את השאיפה הזאת בשמות תוכניות המדיניוּת הרבות שקידמו מנהיגיהם והוגי הדעות שלהם. ב-1902 נטבע המושג "האזרח החדש" בידי הפעיל החברתי-פוליטי והעיתונאי ליאנג צ'יצ'או; ב-1922, תנועת הארבעה במאי כונתה גם "תנועת התרבות החדשה"; ב-1934 – "תנועת החיים החדשים"; ב-1949 – "סין החדשה"; ב-1960 "מהפכת התרבות" היללה את האדם הסוציאליסטי החדש; השנים שאחרי מותו של מאו דזה דונג ב-1976 כונו "התקופה החדשה", ועכשיו שי ג'ינפינג מקדם "סוציאליזם עם מאפיינים סיניים לקראת עידן חדש".

נדמה שהמפלגה הקומוניסטית במיוחד מנסה למהר אל ה"חדש" – בקפיצה הגדולה קדימה, במהפכת התרבות, במדיניות הילד האחד. אבל לינק טוען שזהו זיוף, שנועד בעיקר להוליך שולל את העם הסיני. בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה צעירי סין נמשכו למפלגה הקומוניסטית בגלל מטרותיה המוצהרות, שכללו גם חופש ביטוי ודמוקרטיה, וסיכנו את הקריירות שלהם ואפילו את חייהם כדי להצטרף אליה. לקראת תום המאה, ב-1991, כתב העת 'יאנהואנג צ'ונצ'יו' החל לפרסם את זיכרונותיהם של הצעירים הללו – "אנשים זקנים כעת, המפרטים כיצד המפלגה הקומוניסטית הוליכה אותם שולל בשנותיהם המוקדמות". מהסיפורים עלה שהצעירים המאוהבים בסוציאליזם הבינו שמנהיגי המפלגה הקומוניסטית דומים יותר להנהגותיהן של התמרדויות חקלאים עתיקות, שביקשו רק להשיג לעצמן כוח, ולא לשחרר את החקלאים.

"הטורבנים האדומים" מהמאה ה-14, מרד "הלוטוס הלבן" בסוף המאה ה-18 והקומוניזם הסיני במאה ה-20 אחזו כולם באידיאולוגיה "שוויונית" לכאורה, שהסתירה מאחוריה מבנה שלטון היררכי, נצלני וחשאי. בשפה הסינית יש מושג המתייחס לכך: "ליומנג ז'נגפו", ממשלת גנגסטרים. המפלגה הקומוניסטית מנהיגה את סין, לפי לינק, באמצעות מדרג כוח, נאמנויות אישיות ומרדף חסר רחמים אחר האינטרס האישי.

אבל לצד כל זה מתקיימת העמדת פנים אינטלקטואלית בקנה מידה עצום. פנתאון ההוגים המרקסיסטי כולל לא רק את מרקס, אנגלס, לנין וסטלין, אלא גם את מאו. בשעה שהקים את הארגון הנצלני שלו הוא גם הפך את עצמו להוגה ודרש מההמונים ומהאינטלקטואלים ללמוד את הגותו. בעשרים השנים האחרונות של המאואיזם, העמדת הפנים האידיאולוגית באמצעות ציטוט משפטים מהגותו של מאו הפכה להכרחית בקרב חברי המפלגה ומחוצה לה. במהלך מהפכת התרבות, מזכיר לינק, אנשים נדרשו להשתתף ב"שיעורים" שבהם הם תיארו את השקפתם האידיאולוגית, ואז חברי הקבוצה מתחו עליהם ביקורת בגלל סטיית דבריהם מהעמדה "הנכונה" בכתבי מאו. איתור פגמים בדבריו של אדם אחר העניק נקודות זכות למשתתפים בשיעור.

שנים אחרי מאו, ברוני המפלגה החלו להשתלט על הכלכלה באופן גלוי יותר ויותר. פקידים בכירים השתמשו במפעלים ובמכרות שתחת פיקוחם כדי לחזק את כוחם הפוליטי ולמעול במשאבי הציבור. הבזיזה של הכלכלה הסינית הפכה לחסרת בושה, ובכל זאת נמשכה העמדת הפנים הסוציאליסטית. הסיבה אינה נוסטלגיה, קובע לינק. ראשית, יש לכך מטרה בינלאומית. זרים אוהבים את התווית "סוציאליזם", ואינם מודעים לאופי המאפיוזי של המפלגה הקומוניסטית. השימוש במונח "סוציאליזם" ובהגות המבססת אותו מעניק ערך מוסרי למעשיה של סין בזירה הבינלאומית.

שנית, בתוך סין פנימה, האידיאולוגיה הסוציאליסטית משמשת לא רק להצדקת המדיניות אלא לטרור. סיסמאות כמו "שירות העם" של מאו, "ארבעת העקרונות" של דנג, "דוקטרינת ההתפתחות המדעית" של הו ג'ינטאו או "סוציאליזם עם מאפיינים סיניים לעידן החדש" של שי ג'ינפינג משמשות לאיתות על נאמנות לכוח. במדרגי המפלגה, כדי להעניש מישהו ולהדיחו תמיד יש צורך בהוכחות רשמיות ל"שחיתות" כלשהי, לפשע מיני (גם מומצא) ולכישלון בתפקיד, או לחלופין בעדות לכך שהדיבור של מישהו היה "שגוי". כאשר כל דיבור שגוי עלול להעניק בידי אחרים את הכוח לגרור אותך ל"שיחה" עם המשטרה, לשלול מילדיך את מוסד הלימודים המועדף עליהם, ולהוביל אותך למעצר, לגלות או לדין מוות, נוצר פחד.

לינק מבהיר שאין זה בדרך כלל פחד "דוקר", המאיץ את דפיקות הלב ומפריע לתפקוד. הוא דומה יותר לפחדו של מטייל המטפס על הר: החשש גורם לו להימנע מטיפוס על סלעים מסוכנים, ומאלץ אותו להיצמד לשביל. האיום התמידי, החובק כול, מנחה את רוב האנשים בדרך הנכונה. פיתוח "אידיאולוגיה" סוציאליסטית, שינויה והתאמתה מעת לעת מאפשרים לכפות על האזרחים את הפחד הזה, ולבלום את התפתחותן של תנועות אזרחיות שאינן נצמדות לתורה העדכנית.

איש בסין או מחוצה לה אינו רואה בשי ג'ינפינג אינטלקטואל גדול. ובכל זאת, בסין פועלים "מרכז מחקר למחשבתו הדיפלומטית של שי ג'ינפינג" ו"מרכז מחקר למחשבתו הכלכלית של שי ג'ינפינג". המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הנוכחי עושה את מה שעשה מאו; אבל אף שהיו מי שראו במאו, מתוך התלהבות, מקור להגות מרתקת, במקרה של שי יצירתו האידיאולוגית היא קליפה ריקה, שנועדה לאפשר את המשך הטלת האימה על האוכלוסייה.

 

עמק הסיליקון בפלורידה?

blank

קישור אל הכתבה

"איך אני יכול לעזור?". ארבע המילים האלה, שצייץ ראש עיריית מיאמי פרנסיס סוארז בטוויטר ב-5 בדצמבר 2020, היו אות הפתיחה למסע יחסי ציבור גדול שנועד להפוך את העיר בדרום פלורידה – ליבו של אזור עירוני בן 6 מיליון תושבים – למרכז הבא של תעשיית ההייטק באמריקה. הציוץ של סוארז נכתב בתגובה לציוץ קודם של דליאן אספרנוב, יזם הון סיכון מסן-פרנסיסקו, שהציע: "תקשיבו רגע, מה אם נעביר את עמק הסיליקון למיאמי?". ראש העיר, במיטתו בביתו בשכונת קוקונט גרוב, התלהב.

היתרונות של מיאמי ברורים: שמש גבוהה ומיסים נמוכים. שיעור מס ההכנסה המדינתי בפלורידה עומד על 0 אחוזים בדיוק, 13.3 אחוזים פחות משיעור מס ההכנסה שגובה מדינת קליפורניה, משכנו של עמק הסיליקון. את היתרונות האחרים – ואת החסרונות, ואת התהייה אם יש ממש במסע יחסי הציבור הזה – בחן בנג'מין ואלאס בכתבה "איך מיאמי פיתתה את עמק הסיליקון", בגיליון ספטמבר של הניו-יורק מגזין. לפי ואלאס, ההתעניינות של יזמי עמק הסיליקון בפלורידה היא אמיתית, אבל לא ברור מה תוחלתה. לא כל תושבי מיאמי מצפים ליהנות ממנה, וגם לא כולם בפלורידה אוהבים את המגמה.

מחיריהם של נכסי יוקרה – וילות פאר בשכונות הטובות ביותר בעיר – זינקו בחודשים האחרונים כשמשקיעי טכנולוגיה, מטבעות קריפטוגרפיים, מדיה חדשה ועוד הגיעו לפלורידה מסן-פרנסיסקו (ובמידה רבה גם מניו-יורק) מאז תחילת מגפת הקורונה. העבודה מרחוק מאפשרת זאת. את הגל מסמן מושג שהזכירו מרואייניו של ואלאס שוב ושוב: "יחס הבֶּסטי", כלומר מספר החברים הטובים ביותר שלהם שחיים גם הם בסביבת מיאמי. קית' ראבוי, שותף בקרן השקעות של המיליארדר פיטר תיל, עבר למיאמי ב-2020 (הוא רכש בית בשווי 29 מיליון דולר). לדבריו תשעה מ-12 חבריו הטובים ביותר גרים במיאמי. פמלה ליבמן, מנכ"לית ענקית הנדל"ן קורקורן שעברה גם היא לעיר, אמרה לוואלאס שחמישה מחבריה הקרובים קנו בתים במיאמי בשנה החולפת. ג'ף זלזניק, שותף בקבוצת המסעדות "מייג'ור פוד גרופ", עבר לעיר עם משפחתו במהלך האביב הראשון של הקורונה: אחרי חודשיים התאהב והחליט להישאר. תשעה מעשרת החברים הטובים ביותר שלו עברו גם הם לעיר.

האקדמאי והיזם סקוט גאלוויי (שמתגורר חלק ניכר מהשנה בביתו בדלריי ביץ', מצפון למיאמי) העריך שמחצית מהאנשים שהוא מכיר אישית, ששווים 10 מיליון דולר או יותר, פנו אליו בשנה האחרונה וביקשו לדעת על החיים בפלורידה. "מעולם לא ראיתי חוגים חברתיים שלמים מאזורים שונים באמריקה עוברים לגור במקום אחד", אמר לוואלאס קרייג רובינס, יזם הנדל"ן שפיתח את "רובע העיצוב" במיאמי.

ראבוי מקדם את רעיון שמיאמי צריכה להפוך ליעד ההגירה של הנמלטים ממפרץ סן-פרנסיסקו. הוא אמר לוואלאס שהמחירים והמיסים בקליפורניה גבוהים מדי, וכך גם מספר ההומלסים ברחוב ומקרי הפשיעה. "כולם פשוט שמחים יותר פה", הוא טען. הוא איש ימין שמתייחס בביטול לחששות מפני עליית מי הים, אבל מציין שגם אנשי שמאל המודאגים מההתחממות גלובלית רואים בשרפות הענק בקליפורניה איום גדול יותר ודחוף יותר על בריאותם מאשר הצפות עתידיות בגלל עליית מפלס האוקיינוס העולמי.

אחד ההישגים החשובים שראש העיר סוארז צריך להשיג כדי להפוך את מיאמי לחוף הסיליקון הוא משיכת אוניברסיטה איכותית ופורצת דרך. ואלאס צפה בו משוחח עם ראשי האוניברסיטה הפוליטכנית של פלורידה, מוסד צעיר בלייקלנד שבין טמפה לאורלנדו ("באמצע שום מקום"). הוא הציע לאוניברסיטה, בתמורה לבואה, קרקע (האמת היא שקרקע היא אחת הבעיות העיקריות של המאמץ להקים את חוף הסיליקון בעיר: אפשרויות הפיתוח במיאמי מוגבלות מאוד, בין האוקיינוס לבין הפארק הלאומי אוורגליידס). כלכלת פלורידה מבוססת על נדל"ן ועל מלונאות, שני ענפים הדורשים זרם בלתי נגמר של לקוחות חדשים, ולכן גם עליות מחירים וירידות חוזרות ונשנות (היא מכונה "מדינת הפונזי"). מתווך הנדל"ן אורן אלכסנדר הראה לוואלאס את השכונות הטובות ביותר בעיר, הזכיר בפניו שמות של לקוחות כמו קניה וסט ובני הזוג ג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ, וציין רמות מחירים דמיוניות – 30 מיליון, 48 מיליון, 65 מיליון דולר. דווקא המחירים הגבוהים מרמזים שיום אחד תבוא התרסקות.

לפי בילי קורבין, יוצר תיעודי שלועג לפלורידה בכל הזדמנות, ההייפ שגוי לחלוטין. לדבריו, זהו רק עוד מסע קצירת רווחים של מתווכי נדל"ן, שבסופו מיאמי תשוב להיות "מקום מואר לאנשים אפלים", אחרי שהתושבים החדשים יבינו כמה פגומה, מסוכסכת ומושחתת הפוליטיקה העירונית. הקהילה הקובנית החזקה בעיר אינה מעוניינת להידחק ולהפוך לסוג ב', ולכן היא תיאבק בפיתוח שיקדם הגירת הייטק. מיאמי גם נמצאת במדינה מתנדנדת, כלומר כזו שאין בה רוב קבוע לאחת משתי המפלגות – והמושל הרפובליקני שלה, רון דה-סנטיס, ממש לא ישמח להציף אותה במהגרים דמוקרטים מסן-פרנסיסקו. העיר גם לא מוכנה לזרם העשירים החדשים: הביקוש לסירות גובר על ההיצע, בבתי הספר הפרטיים אין מקום לתלמידים חדשים, ודה-סנטיס לא רוצה "תורמים רפובליקנים עשירים שעברו הנה מניו-יורק ויתקשרו אליו להתלונן שאין להם מקום בקאנטרי קלאב".

אבל הפוליטיקה המקומית היא גם סיבה טובה לעבור לפלורידה. אספרוב, בעל הציוץ הראשוני שהצית את ההתעניינות במיאמי, לא חיבב אותה בגלל השמש: למעשה, הוא חשש ממזג האוויר הטוב. חברות ההייטק זקוקות למהנדסים שישבו ויעשו את עבודתם במשך שעות, ולא יימשכו כל הזמן החוצה, אל החופים. אבל אחרי שגילה שהוא יכול לפצוח במרתון עבודה מנותק גם במיאמי, הוא התאהב בעיר, לדבריו כי היא "סגולה", דהיינו לא כחולה-דמוקרטית באופן מוחלט כל כך. עדיין אפשר לראות כאן דגלים מונפים על הבתים והחנויות, הוא אמר לוואלאס. מגמת הנהירה ממעוזי הדמוקרטים מאיימת על יכולתם של הרפובליקנים לנצח בבחירות לאומיות ומקומיות, אבל היא גם המחמאה הגדולה ביותר למדיניות הרפובליקנית ולאופי הקהילתי הנוצר בערים מעורבות, המכילות אנשים מכל צבעי הקשת הפוליטית.

 

עוד ב'השילוח'

אין בין שנאת ישראל לשנאת מדינתו
סוציאליזם יהודי: ניתוח שלאחר המוות
יהודה עמיחי ואורות החולין

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית blank

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה blank

קרא עוד

כלכלה וחברה blank

קרא עוד

חוק ומשפט blank

קרא עוד

ציונות והיסטוריה blank

החלום
וינסטון צ'רצ'יל
קרא עוד
המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
הרצל עכשיו
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.