שיחה עולמית ספטמבר 2018
|
Getting your Trinity Audio player ready... |
המב"ס של סעודיה
http://www.foreignaffairs.com/articles/-east/2018-03-19/fresh-prince
לוגו: פוריין אפאיירז
פרופ' גרגורי גאוז השלישי מאוניברסיטת A&M בטקסס נחשב למומחה המוביל בארה"ב לענייני סעודיה. במאמר ב'פורין אפיירז' הוא מנתח את סיכויי הצלחתו של הנסיך הסעודי הצעיר מוחמד בן סלמן, המכונה במערב בקיצור מב"ס (MBS), בהעברת רפורמות בממלכה.
מב"ס בן ה-32, כותב גאוז, "הוא האיש החזק בסעודיה; הוא עקף מבוגרים ממנו מבני משפחת המלוכה בתמיכתו המלאה של אביו, המלך סלמן. סמכותיותו הריכוזית ורצונו המודגש לטלטל את המערכת מאפשרים לו לעשות דברים גדולים. אך מעבר לכך, הוא הסיר את המגבלות שגרמו למדיניות החוץ והפנים הסעודית להיות זהירה, שמרנית, ובסופו של דבר מוצלחת בניווט במשברים הסוערים של המזרח התיכון בימינו. השאלה אם נסיך הכתר יוכל לממש את ההימור הגדול שלו בלי לערער את היציבות בממלכה ולצרף אותה לכאוס האזורי נותרת פתוחה".
מקובל להניח שהמשטר הסעודי מושתת על חיבור בין משפחת המלוכה, הממסד הדתי והאליטה הכלכלית – ושהשמן בגלגלי המנגנון הוא כספי הנפט המממנים גם מדינת רווחה נדיבה. אך לדברי גאוז, זו רק מחצית האמת. "כספי הנפט רוממו עם השנים את משפחת המלוכה מעל לשותפיה לברית הזאת, ואת הנסיכים בעלי התפקידים בממשל מעל ליתר בני המשפחה המורחבת. כוהני הדת הם עתה פקידים ממשלתיים, לא שותפים שווים בשלטון; והקהילה העסקית אף היא רק שותף זוטר, יותר שדולה מאשר שחקן עצמאי. הקמפיין של נסיך הכתר מגדיר מחדש את תפקידם של עמודי תמך מסורתיים אלה, אך גם קורץ, באורח לגמרי לא מלכותי, אל דעת הקהל בסעודיה. בינתיים מב"ס אהוד כנראה על סעודים רבים (ככל שאפשר לשער לגבי מדינה שבה, כבכל מדינה בעלת משטר סמכותני, אין מדדים מדויקים ואמינים של דעת הקהל). הבעיה היא שדעת הקהל היא משענת קנה רצוץ. האינטרסים המוסדיים של האליטות, שמרניים ואנוכיים ככל שיהיו, הם בסיס אמין הרבה יותר לשלטון מלוכני".
גאוז כותב כי כמה מן הצעדים שסעודיה נקטה לאחרונה מרמזים על מידת מה של פזיזות; ביניהם היחס לראש ממשלת לבנון סעד חרירי ב-2017, המתקפה המשותפת של סעודיה ואיחוד האמירויות בתימן, גל המעצרים של אנשי עסקים סעודים בחשד לשחיתות, קיצוצי התקציב הפתאומיים ומרחיקי הלכת, ועוד. "האתגר המסוכן ביותר של מב"ס יהיה לקצץ במדינת הרווחה בלי להפוך עליו את דעת הקהל".
את מרב הסקרנות, התקווה והפחד מעורר הנסיך בוושינגטון. הנשיא טראמפ הוא תומך נלהב שלו, "לפעמים נלהב מדי". בחודש יוני 2017 הוא הביע תמיכה בחרם שהטילו סעודיה והאמירויות על קטר, וכתב בטוויטר שבידוד מדינה זו עשוי להיות "תחילת הסוף של אימת הטרור". הדבר גרם למתח בין ארה"ב לקטר המשמשת לה בסיס צבאי חיוני, וקלקל את מאמציהם של מזכיר המדינה ומזכיר ההגנה האמריקנים לשים קץ מהיר לתסבוכת. התחושה שהסעודים (ואיחוד האמירויות) יכולים לפנות ישירות לבית הלבן באמצעות חתנו של הנשיא ג'ארד קושנר הקשתה אף היא על הגופים האמונים על מדיניות החוץ האמריקנית לשבור את הקיפאון במפרץ.
לטווח הארוך, אומר גאוז, ספק אם מי מן הצדדים לחיבוק שטראמפ נותן למב"ס ייצא ממנו נשכר; אך בטווח הקצר אין ספק שהוא נתן לוושינגטון מנופי פעולה בריאד. "הממשל צריך לשקול בזהירות איך להשתמש בהשפעה הזו. גיוס הסעודים לניסיון מחודש ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הגיוני רק אם יש לתוכנית השלום של טראמפ סיכויי הצלחה ממשיים". ואין לה, חושש גאוז.
בינתיים הוא ממליץ לממשל לעקוב מקרוב אחר אופן ההתמודדות של הנסיך עם השלכות מסע המלחמה-בשחיתות שלו. "אם הוא יתגלה כשִי ג'ינפינג של ארצו, כדאי יהיה לארה"ב להמשיך לשמור על ברית האינטרסים איתו. אך אם יתגלה כדומה יותר לפוטין או הנרי השמיני, המפנק את מלחכי פנכתו ונוהג במגזר הפרטי כאילו היה הכספומט האישי שלו, כי אז עתידה של סעודיה ממלכת הנפט, בעולם שבו מחירי הנפט דועכים והולכים, לוט בערפל. במקרה זה, ארה"ב תצטרך לחפש במקום אחר את שותפתה במשימת ייצוב האזור".
מה חוץ מעיצומים?
http://www.jinsa.org/atlas-supported-strengthening-us-israel-strategic-cooperation
תוכנית סיוע החוץ הביטחוני של ארה"ב לישראל בעשור הקרוב מייעדת לו 38 מיליארד דולר. דו"ח חדש של המכון היהודי לביטחון לאומי אמריקני (JINSA), על חיזוק שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארה"ב, ממליץ להקדים ולהעביר במסגרת זו תקציבים לחיזוק יכולת ההתמודדות של ישראל עם האיומים הגוברים מטהראן. עוד ממליץ הדו"ח כי טראמפ יעלה את מעמדה של ישראל כבת-ברית של ארה"ב לדרגה הגבוהה שנמצאות בה אוסטרליה וקנדה. כן מוצע לחדש את מלאי התחמושת האמריקנית הנמצא בישראל, בייחוד בתחמושת מונחֵית, ולהגביר את שיתוף הפעולה עם ישראל בתחום המחקר והפיתוח של טכנולוגיות נשק מתקדמות.
נוסף על חיזוק ישראל, מציע הדו"ח כי ארה"ב תחזק את קשריה עם בנות בריתה המתנגדות לתוקפנות האיראנית ואת יכולותיהן הביטחוניות. בין המדינות הללו נמנות ירדן, מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות ואזרבייג'ן. אך מרב העזרה, מודגש, נדרשת לישראל, החשופה לאיומים האיראניים הישירים ביותר והמפגינה שוב ושוב את נחישותה להדוף את התוקפנות.
מחברי הדו"ח הם קצינים בכירים בדימוס, ביניהם האדמירל ג'יימס סטאוודיריס שהיה הנציג האמריקני הבכיר במפקדה העליונה של נאט"ו ומפקד כוחות ארה"ב באירופה, והנרי אוברינג שהיה מנהל הסוכנות האמריקנית להגנה מטילים. הדו"ח משתלב היטב עם נאום שנשא בחודש מאי מזכיר המדינה מייק פומפאו, שהגדיר את יעדי המדיניות האמריקנית כלפי איראן באמצעות שלושה לאווים: לא לתוכנית הגרעין, לא לתוקפנות וטרור אזוריים, ולא לדיכוי בתוך איראן. העיצומים הכלכלים על איראן גרמו למשבר מטבע שם ולתסיסה עממית, אך ברור שעיצומים צריכים להיות רק חלק ממדיניות כוללת, כלי אחד בארגז הכלים.
מייקל מקובסקי, הנשיא והמנכ"ל שלJINSA ולשעבר איש הפנטגון, כותב כי הצהרה ברורה יותר בדבר קיומה של אופציה צבאית היא הדרך לאותת לאיראן במרב הבהירות על נחישותה של ארה"ב. ממשל טראמפ ייטיב להפגין נכונות לעימות, במידת הצורך, אם יאכוף אי-אספקת נשק איראני לתחומי סוריה ותימן, יאיים להשמיד טילים בליסטיים איראניים במקרה של ניסוי או שיגור, יעדכן את תוכניות המגירה להפצצת מתקני גרעין איראניים, וירחיב את פריסת הספינות להגנה מפני טילים במזרח התיכון.
על התרחקותה של יהדות אמריקה
http://www.ajc.org/news/ajc-comparative-surveys-of-israeli-us-jews-show-some-serious-divisions
"שיח ההתרחקות" בין יהודי אמריקה לישראל אינו מרפה לאחרונה. חדשים לבקרים צצים "משברים" סביב שאלות כגון סדרי תפילה שוויונית בכותל, גיור, התנחלויות, פלסטינים, מסתננים מאפריקה וחוק הלאום.
ביוני פורסמו תוצאותיו של סקר השוואתי מקיף שערך הוועד היהודי-אמריקני בקרב שתי האוכלוסיות. ניכר בהן פער עצום, בייחוד בשאלות הנוגעות להערכת מדיניות ממשל טראמפ כלפי ישראל, להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, לפלורליזם דתי ואפילו בשאלה אם יהודי ארה"ב ויהודי ישראל מחשיבים זה את זה לבני אותה משפחה.
הסיבות לכך ברורות: רוב יהודי ארה"ב מאמצים את ערכי האוניברסליזם הליברלי, ומצד שני הידע היהודי והמחויבות היהודית שלהם קטנים מאי פעם. הישראלים שמים בראש מעייניהם סוגיות הישרדותיות ופרטיקולריסטיות, והם מסורתיים מאי פעם.
וכך, שיעור הנשאלים שענו שהיותם יהודים היא יסוד "חשוב מאוד" או "הכי חשוב" בחייהם היה כפול בקרב ישראלים לעומת אמריקנים: 81 אחוז לעומת 40. בקרב האמריקנים 23 אחוזים אף השיבו שהדבר "לא כל כך חשוב" או "כלל לא חשוב"; רובם המכריע של משיבים אלה נשואים לגויים ואינם מגדלים את ילדיהם בסביבה יהודית תרבותית או דתית. הסקר הראה גם כי זיקתם של ארה"ב לישראל חזקה ככל שהם שייכים לזרם דתי אדוק יותר. ניתוח הנתונים מגלה, כצפוי, כי ההתבוללות והשלכותיה על המודעות היהודית והזהות היהודית הן התשתית העיקרית לתופעת ה"התרחקות" של יהודי אמריקה מישראל.
אחת המסקנות העולות מכך היא שטעות מזיקה היא לתלות את ההתרחקות במחלוקות סביב טראמפ, נתניהו "הכיבוש" או השליטה החרדית ברבנות בישראל. זה אינו העניין. ברור שהיחסים הטובים בין ממשל טראמפ לממשלת נתניהו מבליטים את המחלוקת, שהרי רוב גדול של יהודי ארה"ב מתעב את טראמפ ומאוהב באובמה, היפוך העמדות הרווחות בישראל. נכון גם שהכעס על ההתרחקות מ"פתרון שתי המדינות" ועל היעדר הפלורליזם הדתי בישראל מקשה על היהודים הליברלים בחו"ל להטיף למענה בלב שלם. אך יסוד ההתרחקות עמוק מהעניינים הפוליטיים הללו, והוא טמון במציאות החברתית-תרבותית של יהודי ארה"ב הסוחפת נתח גדול מהם, באורח הרה-אסון, הלאה מן ההשתייכות היהודית.
קרוב לוודאי, משום כך, שגם אם תקום בישראל ממשלת מרכז-שמאל שתקפיא את הבנייה בהתנחלויות ותכיר בנישואים רפורמיים, ההתרחקות לא תיבלם. מציאות החיים בארה"ב לא תשתנה, והיהודים שם לא צפויים לגלות בן רגע, בשל שינוי מדיניות בישראל, את קסמי זהותם היהודית. מה עוד שגם ממשלה בראשות יש עתיד או העבודה תנקוט בעל כורחה מידה של תקיפות בענייני חוץ וביטחון ותגן על אזרחיה, בעת צורך, בכוח הנשק – למורת רוחה הוודאית של התקשורת הליברלית בארה"ב ועמה חלק גדול מהיהודים שם.
איך אם כן מגשרים על הפער? לצד הסקר פרסם הוועד היהודי-אמריקני אסופת מאמרים מאת 25 הוגים ודעתנים מישראל ומארה"ב, המציעים פתרונות שונים. תיאודור ששון, עינת וילף ודב זקהיים מציעים ליהודי אמריקה להחריף את הקמפיין שלהם למען פלורליזם רב-זרמי בישראל, כאילו זה הדבר שיחולל תחייה יהודית בחו"ל ויאחה את הקרעים. לדעתם, הזרמים הלא-אורתודוקסיים עושים עבודה טובה בשימור הזהות היהודית באמריקה, ומכאן שיצליחו בכך גם אם יפעלו בישראל.
אילנה מרילס שטוקמן מציעה שפמיניסטיות יהודיות בארה"ב ובישראל יפעלו יחד לקידום שוויון מגדרי "שיציל את ישראל מצניחה במחילת-הארנבת של טראמפ-נתניהו", וכך ייצרו מצע משותף לזהות יהודית מחודשת עם ערכים משותפים.
כותבים רבים, ביניהם אנשי 'המכון למדיניות העם היהודי', קוראים להקים מנגנון התייעצות חדש, צורה זו או אחרת של פרלמנט יהודי כלל עולמי שממשלת ישראל תיוועץ בו לפני קבלת החלטות המשפיעות על העולם היהודי (על הצעה דומה ראו בפריט הבא במדורנו). נעלם מהם כנראה שהסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית כבר ממלאות תפקיד כזה, וששום מנהיג ישראלי לא יחפוץ לשים על ידיו כבלים נוספים, הפעם של מנהיגי-תפוצות מטעם עצמם.
עוד הצעות: אשר לופָּטין ועוד שלל כותבים קוראים להרחיב את פרויקט תגלית, ואף להוסיף לו תגלית-הפוכה, סיורים של צעירים ישראלים בקהילות בתפוצות. כך, סבור לופטין, "ישאבו יהודי ישראל ויהודי ארה"ב כוחות אלה מאלה". אחרים, בעלי נטייה הגותית יותר, כגון גיל טרוי, סטיב ביים ויוסי קליין-הלוי, מייחלים להתחדשות "הציונות הליברלית" כאסכולת חשיבה, או לתחייתן של הציונות הרוחנית והציונות התרבותית באמצעות שיתופי פעולה יצירתיים בתחומי האומנות, המוזיקה, המחול והספרות.
רק כותבים מעטים העזו לומר שעתיד יהדות התפוצות ובריאותם של יחסי ישראל והתפוצות תלויות בעיקרן בבתי ספר ובבתי כנסת; בשיבתה של יהדות אמריקה אל ליבת החיים היהודיים, החינוך והמעש הדתי-קהילתי. אליוט כהן, אליוט אברמס, ג'ק ורטהיימר וקן סטיין קוראים, איש איש, לקהילות המאורגנות להשקיע פחות זמן בפוליטיקה ופחות כסף בארגון מפגשים מזדמנים לצעירים אבודים-כמעט-בוודאות – ולהתמקד בחינוך יהודי וציוני, תוך הגדלת התקצוב של בתי הספר היהודיים והקמת מסגרות חינוך יהודיות לגיל הרך.
אך גם כותבים אלה אינם מעזים להציע לקהילות וליחידים להעלות את מינון הדתיות, לימוד התורה ושמירת המצוות בחיי היומיום שלהם ובדרך התנהלותם, מֵעֵבֶר לחינוך הילדים ולקיום בתי כנסת – וכך לחזק את יהדותה של יהדות ארה"ב, וממילא, כעולה מן המחקר, את זיקתה לישראל. העובדה שכיוון מחשבה זה לא עלה ולו אצל כותב אחד בסימפוזיון המגוון ורב-המשתתפים של הוועד היהודי האמריקני מלמדת בפני עצמה על עוצמת הפער התרבותי בין ישראל לתפוצות.
אז מה לעשות? לדבר
http://mosaicmagazine.com/essay/2018/07/can-american-and-israeli-jews-stay-together-as-one-people
במאמר ב'מוזאיק' קוראים היו"ר היוצא של הסוכנות היהודית נתן שרנסקי וההיסטוריון איש אוניברסיטת מק'גיל גיל טרוי המתמחה ביחסי ישראל והתפוצות לייסד את "מועצת העם היהודי". זו גרסה חדשה להצעה ישנה, שימיה כימי הקונגרסים הציוניים, לפוגג מתחים בעזרת גוף שייתן ליהדות העולם קול, גם אם לא קול-בקלפי.
"אנחנו חושבים על פורום לדיונים ולעשייה משותפת שלנו כעם; קצת גוף מתווך, קצת כלי ליישור הדורים, קצת שסתום ביטחון", הם כותבים, ומבהירים שאין מדובר בגוף בעלת סמכות. "הוא יהיה וולונטרי באופיו וייעוצי בפעילותו, ורוחו תהיה רוח של ברית". ברמה הפרקטית יותר המחברים מעורפלים מעט. הם מציעים שהמועצה תאויש תחילה בח"כים ובנציגים מארגונים יהודיים גדולים בתפוצות; בחלוף הזמן, הם אומרים, הגוף יצבור פופולריות ויגביר את הייצוגיות שבו באמצעות שיתוף יהודי התפוצות בבחירת חבריו.
שרנסקי וטרוי מזכירים את ביטול פשרת הכותל (ששרנסקי פעל לקידומה) כמאורע שיש ללמוד ממנו לקח שלילי. לא זו הדרך למצוא הסכמה בין מנהיגי ישראל והתפוצות. תהליך המשא ומתן להשגת הפשרה נסחב על פני שנים והיה מלאכותי. הוא בא "מלמעלה" במקום מלמטה, היה חשאי, וחסרו בו "לגיטימציה ציבורית וגמישות". לדעתם, מתכונת של שיחות פנים אל פנים וויכוחים ישירים בין נציגים מישראל ומהתפוצות תאפשר ללבן סוגיות ותניח מצע להסכמות, שכן הצדדים ייטיבו כך להבין מה מטריד את הצדדים האחרים. "הבה נדבר זה עם זה ולא זה על זה", הם קוראים.
הצעה אחרת עולה בספר חדש המופיע החודש בארה"ב. טל קינן, שעלה ארצה מארה"ב ונעשה טייס בחיל האוויר, מציע בספרו 'יהדות המאה ה-21' לשנות את מהות מוסד הנשיאות בישראל. לנשיא תינתן הסמכות לקבוע מדיניות המשפיעה על יהדות העולם, ובכלל זה הגדרת 'מיהו יהודי' לענייני חוק השבות. נשיא ישראל יהיה בעצם נשיא העם היהודי. ובא לציון גואל?
בדרך לדומיננטיות אורתודוקסית
לוגו: פורוורד
כחמש שנים חלפו מפרסום המחקר הגדול של מכון פיו, "דיוקנם של האמריקנים היהודים" אשר חשף בין היתר את השפעת נישואי התערובת ואת צמיחתה של הקהילה האורתודוקסית, ואשר משפיע מאז ועד עתה על עיצוב המדיניות של מנהיגים יהודים בארה"ב. לאחרונה ערכו פרופ' עדיאל פינקר מבית הספר לניהול באוניברסיטת ייל והסוציולוג ד"ר סטיבן כהן מהאוניברסיטה העברית, שהיה מיועצי מחקר פיו, ניתוח עדכני של השלכות הדו"ח. הם נעזרו בנתוניו כדי לחזות את המגמות ביהדות ארה"ב בשמונים השנים הבאות. אף שמחקרם של השניים טרם הבשיל לכלל פרסום מדעי, פינקר פרסם בעיתון היהודי הניו-יורקי 'פורוורד' תמצית ראשונית שלו. מן הממצאים עולה כי בזרמים הליברליים של היהדות מתפתח והולך ואקום מנהיגותי.
להערכתם של פינקר וכהן, בעוד ארבעים שנה יהיה מספר היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב גם יחד קטן ממספר היהודים האורתודוקסים שם; ועד סוף המאה, רוב מוחלט של יהודי ארה"ב, כולל אלה שאינם משתייכים לזרם כלשהו, יהיו אורתודוקסים. ולא זו אף זו: אם המגמות הנוכחיות תימשכנה, ייווצר בקרוב בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי חלל גדול במה שהחוקרים מכנים "שכבת גיל המנהיגות", קרי אוכלוסיית בני השלושים עד שבעים, הממלאת בדרך כלל את שורות המנהיגות הקהילתית הדתית והפילנתרופית. קבוצה זו תאבד במהלך שמונים השנים הקרובות יותר משני שלישים מגודלה הנוכחי. פינקר מסביר ששני שלישים מהיהודים ששני הוריהם מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים אינם נשארים באחד הזרמים הללו. הקהילה הרפורמית-קונסרבטיבית כולה, המונה כיום כ-3.5 מיליוני יהודים, תמנה בסוף המאה רק מיליון וחצי. לעומת זאת, מספר היהודים שאינם משויכים לזרם, כ-2 מיליונים, צפוי להישאר בעינו, בשל הזליגה המתמשכת אל הקטגוריה הזו מכיוונם של שני הזרמים הליברליים.
מגמה אחת תספק לזרמים הללו נחמה פורתא. אל הגידול באוכלוסייה האורתודוקסית נלווה גם גידול במספר האורתודוקסים העוברים לזרמים הליברליים יותר. "עריקים" אלה, כפי שהמחקר מכנה אותם, יהוו נתח גדל והולך מאוכלוסיית הרפורמים והקונסרבטיבים, עד כדי רבע מהם בסוף המאה. אך אפילו יותר מכך תיהנה מהנשירה מהאורתודוקסיה קטגוריית הלא-משויכים: בשנת 2093, ארבעים אחוז מבניה צפויים להיות יוצאי האורתודוקסיה. "הנשירה מהאורתודוקסיה תעזור כנראה לקיים את הקבוצות האחרות ביהדות", אומר פינקר.
