שירת ההשכלה העברית: מבחר / יהושבע סמט שינברג ויהודה ויזן

עורכים: יהושבע סמט שינברג ויהודה ויזן

דחק, תש"ף | 773 עמ'

הופעת ספר כזה אינה יכולה לעבור בשתיקה מצד 'השילוח'. על כן, אף כי כותב שורות אלה מפרסם בקביעות בכתב העת ובהוצאת הספרים 'דחק', מיודד עם עורכי הכרך וגם עזר מעט בהגהתו, ייכתבו נא הדברים, והקורא שעיניו טחות מראות היסטוריה תרבותית בהתרחשותה רשאי לראותם כמשוחדים.

הספרות-היפה העברית בתקופת ההשכלה, בערך מ-1780 עד 1880, הייתה ברובה המכריע בסוגת השירה, והניחה את התשתית האמנותית, הלשונית והרעיונית לשירה העברית המודרנית שמביאליק עד ימינו. מדובר בהתפוצצות: מאות יהודים דעתנים, שוחרי תנ"ך ויודעי תלמוד ואוהבי לשון עבר, באדוות התפשטות המתחילות בגרמניה ומגיעות במהירות אל קצווי העולם היהודי, כותבים לפתע בקדחתנות שירת-חול עברית, אחרי שזו, לפחות מחוץ לאיטליה, הייתה שרויה בתרדמת מאות שנים.

עוד מימי ביאליק נודעה שירת ההשכלה לשמצה כעשויה מליצות ושיבוצים בלי שאר רוח ובלי אותנטיות. הדבר אינו חסר שחר; אופייה זה של שירת ההשכלה נגזר מראשוניותה, מהיכתבותה בשפה עתיקה ולא מדוברת, משל היינו כותבים היום שירה בארמית – אבל הוא נגזר גם מרוח-זמן שלא חיזרה די הצורך אחר מקוריות. אולם באנתולוגיה רחבת ההיקף שלפנינו, ועם זאת הבררנית והבולשת אחר החבוי המיוחד, מראים העורכים כי הסטיגמה לא תמיד מוצדקת, ואף גרמה, זה דורות על דורות, להחמצתה של מורשת ספרותית מלבבת.

זהו מפעל חלוצי שקשה להמעיט בחשיבותו. ספרי-המבחר הקודמים משירת ההשכלה הם קטנים-ביחס וקשישים-לימים, ונוטים להתמקד במוכר-יותר ומעניין-פחות, ובכל מקרה אינם זמינים. כאן מדובר במפעל-הצלה ממש של שירים ומשוררים מתהום הנשייה, והכנסת תקופה קריטית בתולדות התרבות העברית אל היכלה העכשווי, שהיא נעדרת ממנו לחלוטין.

שירים מאת מאה ושישים משוררים מובאים באנתולוגיה. לכל אחד מהם מוצמדת ביוגרפיה קצרה, אשר כמו רבים מן השירים הבאתה הצריכה מחקר ארכיוני. העורכים, כהצהרתם, הסתפקו בדגימות מעטות מן היצירות המפורסמות יחסית, שכן הללו נוטות לקיים בהתלהבות מוגזמת את הסטיגמה המליצית-משמימה של שירת ההשכלה – והעדיפו שירים נידחים יותר שמצאו חן בעיניהם. על ביאורים החליטו לוותר כמעט לגמרי, לדבריהם (בהקדמה) כדי שהספר ייראה כספר שירה ולא כספר מחקר. משום כך, הספר הוא גם מעין ספר חידות משעשע לקורא בן זמננו, הנדרש לדלות מזיכרונו (או מן המילון והקונקורדנציה) הקשרים נידחים מן המקורות כדי להבין את כפלי-הלשון ואת רמזי-השנינה.

הנה לנו דוגמיות ספורות, גרגירי מלח מן הים, שלא נס ליחן. "כִּי הָאִישׁ הַכּוֹתֵב אֵיזֶה בִּקֹּרֶת / שְׁמוֹ הֲלֹא נוֹדַע: מִין גָּמוּר, אֶפִּיקוֹרֶס [ביקורת ואפיקורס מתחרזות במלואן בהגייה האשכנזית], / וְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים מֵאַחֲרָיו יִנָּזֵרוּ – / וְאֵיךְ תּוּכַל הַבִּקֹּרֶת הֱיוֹת נִשְׁמַעַת / וְהִיא מִמְּקוֹר חָכְמָה וְהַשְׂכֵּל נוֹבַעַת / וּמֵהַשְׂכֵּל וְדַעַת בְּנֵי עַמִּי יִשָּׁמֵרוּ" (מתוך 'אין ביקורת לישראל' מאת "אלנתן הצופה"). "בְּנֶגֶב אַרְצֵנוּ [דהיינו בדרום ארה"ב] דָּם הַכּוּשִׁיִּים / לֹא יִדָּרֵשׁ וְלֹא יִגָּאֵל, / וּבְכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל הָאִיִּים / כִּבְנֵי כּוּשִׁיִּים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (גרשון רוזנצווייג, בהיפוך אירוני של כוונת פסוק המקור בנביאים).