שלום מתוך הבית

Getting your Trinity Audio player ready...

ההתכנסות בבתים מכוונת את תשומת ליבנו אל המשותף לכולנו. כדאי לנצלה לאיחוי הקרעים בין חלקי העם ולא לליבוי מדנים

לפני כמה ימים הביעה רינה מצליח באולפן חדשות 12 את כעסה לנוכח התנהלות הציבור החרדי בתקופת משבר הקורונה. היא לא חסכה במילים בוטות. לדבריה, החרדים (כולם) מרגישים בלתי מחויבים לצווי המדינה. היא המשיכה לטעון שרוב החרדים מונהגים על ידי רבנים, שעצמם מונהגים על ידי העסקנים. בנימה מרוככת יותר, היא ביקשה לנצל את "החזרה בתשובה" של חלקים מתוך הציבור החרדי "כדי לפתח מערכת יחסים [אחרת] עם הציבור הזה" – אך זה לא עצר בעדה להשחיל תוך כדי הערת אגב עוקצנית על ההתחמקות החרדית מגיוס צבאי.

כצפוי, החרדים לא נשארו חייבים. ח"כ משה ארבל (ש"ס) פנה ליחידה למאבק בגזענות והגיש תלונה נגד מצליח בגין "הסתה פרועה וקשה". שלמה בניזרי, שר הבריאות לשעבר, נדהם לנוכח "דבריה המרושעים", והצהיר שיש "לזרוק אותה לכל הרוחות" (ולהחזיר אותה לתוניס). ואילו ח"כ משה גפני טען שההסתה היא פעולת תגמול על תמיכת החרדים בנתניהו, שכן הרי "בבני-ברק מקיימים (את ההנחיות) ובתל-אביב לא". קרוב לאלפיים איש הגישו תלונות נגד מצליח ודרשו את פיטוריה המיידיים.

רינה מצליח היא דוגמה אחת קטנה בלבד. היא מצטרפת למקהלה המונית המאשימה את החרדים, אלה שבדרך כלל אמונים על צו התורה "וחי בהם", בהפצת מחלות. הם הפכו למרעילי הבארות של המאה ה-21. וכמובן התגובות בהתאם. ואין לי אלא לומר בכאב: כמה עצוב. כמה חבל.

***

משבר הקורונה הכניס את כולנו לבתים. לצד הקושי שבמצב, הביתיות הזו אינה נטולת יתרונות. היא גורמת לנו להשיל מעלינו את בגדי הקבוצה המייצגת – החרדים, הדתיים, המסורתיים, החילונים – וכופה עלינו להיות יותר עצמנו. כלומר, יותר יהודים – יהודים-ללא-מקפים. היא מדגישה את המשותף בינינו, בתור יהודים ואף פשוט בתור בני אדם, ומעלימה או מעמעמת את החלקים המפרידים. בתוך מחיצות הבית, הרחק מהקבוצות המגדירות, אנו חווים פחות את השוני שבינינו לבין בני קבוצות אחרות. להפך, אנו מרגישים מאוחדים איתם בעמידה שווה מול אויב נעלם משותף שאינו מבחין בין חרדי לחילוני, ואף לא בין יהודי למי שאינו.

אך בכל הנוגע ליחסים בין חרדים למי שאינם, תקופת החזרה לבתים הביאה איתה דווקא שיסוי ושנאה, קרע ופירוד. אין לי עניין ברשימה זו לעסוק בשאלת הצדק ואי-הצדק בטענות ובתגובות להן. הכעס והתרעומת מובנים. מצד שני, הטענות מוגזמות, מכלילות ואף מופרעות: המנהיגות החרדית אומנם כשלה, אך החרדים נותרו שוחרי חיים; הם לא מרעילי בארות. ומצד שלישי, גם התגובות החרדיות מאכזבות: האם אנחנו שוב חייבים לברוח למקום הנוח של "המיעוט הנרדף והנעלב", תוך אטימות לתסכול המובן של הציבור הכללי? אין לנו משהו לומר חוץ מ"בבני-ברק מקיימים ובתל-אביב לא"?

החזרה הביתה מעניקה לנו הזדמנות – הזדמנות של אחדות, הזדמנות של אחווה. אך היא מתמסמסת מול אותם דפוסי התנהגות, אלו המאפיינים יחסי חרדים-חילונים זה שנים רבות. וכאן הבן שואל: האם אי אפשר להשתנות?

***

הגאולה ממצרים דרשה מאתנו להשתנות. הוטל עלינו לצאת מתודעת עבדות ולקבל על עצמנו תודעה חדשה, תודעה של בני חורין. וכך עשינו: בתוככי מצרים, אל מול פני המצרים המשעבדים, לקחנו את קרבן הפסח, שחטנו אותו לעיניהם, ואת דמו נתנו על מזוזות בתינו. במעשים אלו הפקענו את עצמנו מעבדות מצרים, שכן "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!". בכך הפכנו ראויים לגאולה.

אותו שינוי, זה שרומם את מעמדנו מעבדים לבני חורין, התרחש דווקא בתוך הבית. עם מריחת הדם על המשקוף הפך הבית למרחב מסוג אחר, מרחב של חירות. כאשר הגיעה העת, גאל אפוא האלוהים את בני ישראל דווקא מתוך הבתים: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" (שמות י"ב, יג). בתי העברים הפכו להיות בתי גאולתם.

הבית הוא אכן מחוז חירותנו. לא משום שאנחנו יכולים לעשות בו כחפץ ליבנו – מובן שטחי למדי של חירות וחופש – אלא משום שבו אנו מקיימים את הקשרים האנושיים העמוקים ביותר. אלו הם שמקנים לנו את חירותנו: חירות לצאת מהצמצום של גבולות עצמנו, ולחיות בתודעה רחבה יותר, מפותחת יותר, הנדרשת לאפשר את הקשרים הקרובים ביותר שלנו. זוהי החירות שאנו חוגגים בחג הפסח; ומקום היווסדותה הוא הבית.

גם היום קוראים לנו בתינו להשתנות – לנו החרדים, לנו החילונים, לנו כולם. אנו נקראים להפנים עד כמה כולנו אחים, כולנו קרובים, כולנו שווים. לחצות את הגבולות המבדילים בינינו – אלה שכה נוכחים ברשות הרבים המאופיינת במדים קבוצתיים, פוליטיקה צעקנית ואינספור מתחים – ולאמץ תודעה לאומית אחרת. לצאת מ"הם ואנחנו" ולהיכנס ל"אנחנו ואנחנו". לצאת מהעבדות של מסגרות קבוצתיות, ולהיכנס לחירות של קשרים אנושיים היודעים להתעלות מעליהן.

עם קצת (או הרבה) מאמץ, אולי גם אנחנו נוכל לצאת מתוך בתינו לסוג אחר של "חירות עולם".

***

מתח מובנה שורר בין מושגי הצדק והשלום. עניינו של הצדק לקבוע את גבולותיו של אדם ורכושו, להבדיל בין איש לבין רעהו; ואילו עניינו של השלום לבטל את הגבולות הללו, לאחות ולאחד. משכן הצדק הוא בבית המשפט. משכן השלום הוא בבית. אם אנחנו כבר תקועים שם, אולי ניתן צ'אנס לשלום בית?


תמונה ראשית: מתוך Bigstock

עוד ב'השילוח'

מפוליטיקה ימנית לפוליטיקה שמרנית
תולדות הימין הכלכלי החרדי
ללכת בדרך הארוכה

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *