שרפים עליך

שְׂרָפים עליךָ

סִלעית לזר

הוצאה עצמית, תשפ"ד | 108 עמ'

השיר הראשון ב'שרפים עליך' נכתב כבר במוצאי שמחת תורה השנה, בקיבוץ סעד הנצור. סופו: "אָנוּ כָּאן, נְצוּרִים. / סְבִיבֵנוּ פּוֹגְרוֹם". סִלְעִית לָזָר היא אחת מכמה משוררים שהקיבוץ הדתי סעד שעל גבול עזה התברך בהם. החיים בצל הסבבים ואזעקות "צבע אדום" בשנים הקודמות נתנו במידת מה את אותותיהם בשירתה, אך מה שהיה נושא מִשני בה הפך עתה לנושא אקוטי; ומי שחתמה על ספריה הקודמים בשם פרטי בלבד פרסמה את ספרה השלישי בתחילת הקיץ בשם מלא, כפי שהיא מוכרת בקיבוץ, ועם ריכוז גבוה של רצפות-אש מכוות ושל שירים שותתי חשכה.

"הֵם לֹא נָגְעוּ בִּי, / הֵם לֹא פָּגְעוּ בִּי, / לֹא פָּרְצוּ אֶת הַדֶּלֶת. / וּבְכָל זֹאת אֲנִי מְחֻלֶּלֶת", כתבה בשיר 'חישה מרחוק' באחד הימים האחרונים של 2023. "אֶת נִיחוֹחַ הָאֲדָמָה מַחְלִיף רֵיחַ… אָדָם? / אֲנִי מְקַרְצֶפֶת כִּתְמֵי… דָּם?", כתבה כבר ביום השלישי למלחמה לבעלה, איש השדה שגויס למשימת הקודש המחרידה של הרבנות הצבאית. ובשיר שנתן לספר את שמו: "שְׂרָפִים עָלֶיךָ, בֵּיתִי. / בַּלֵּילוֹת, לִילִיּוֹת הַתַּדְהֵמָה / מִתְדַּפְּקוֹת עַל קִירוֹתֶיךָ / … / הַלִּילִיּוֹת פּוֹרְקוֹת חַשְׁמַל / וּפְסִיג לִפְסִיג זוֹרֵחַ. / שְׂרָפִים עָלֶיךָ, בֵּיתִי, / וּלְעָלִים שְׂרוּפִים יֵשׁ רֵיחַ". לזר היא דוקטור לאגרונומיה, תחום המספק לספריה, במיוחד לקודמים, את מרב המטפורות שלהם. כך הם הפסיגים, וכך גם השרפים, מלאכי עליון המבהילים ומוהלו הצמיג של העץ, המתגלים עתה כשרפות הפוגעות בעלים.

זאת בשער הראשון בספר, המכנס את שירי התדהמה המיידית של הניצולה. אחריו בא שער על הקושי להתפלל. יש בו שיר המצטט את ברכות השחר ומתווכח איתן, אחת אחת, לחושך אירועי השעה. רבות במיוחד הקושיות הנוגעות למצבם של החטופים הישראלים, הבאות כתגובה לברכות כמו "מתיר אסורים" ו"זוקף כפופים". היא ממשיכה בתפילת שחרית ומגיעה לפסוקי דזמרה; לחלקם של פסוקים אלה היא מגיבה ובחלקם היא מטשטשת לאותיות בגוון אפור-בהיר את רוב מילות התהילה ("לֹא יְכוֹלָה. סְלִיחָה וּמְחִילָה") ומותירה את המעטות. מכל פרק "הוֹדוּ לה'", למשל, נשאר באותיות שחורות רק "זִכְרוּ… אֲשֶׁר עָשָׂה… זִכְרוּ לְעוֹלָם… אֲשֶׁר כָּרַת… חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם". רק את שמע ישראל היא נותנת במלואו, כמו היה שיר.

השער הבא – דווקא באמצע, כנראה בחוכמת-עריכה, אחת מכמה, של עורך הספר דורי מנור – מכיל שירים שנכתבו לפני שמחת תורה, חלקם פורסמו כבר בספריה הקודמים, הנוגעים לחיים בעוטף עזה ונקראים עתה כמבשרים את שאחריהם. בי"א בתשרי תשפ"ד כתבה את השיר הקצר 'הֲכָלה': "נַפְשִׁי עֲנָנִים שֶׁל סֻכּוֹת – / כְּבֵדִים עַד מְאוֹד, מִתְאַפְּקִים / שֶׁלֹּא לְסַכֵּל חֲגִיגוֹת. // אוֹצְרִים טִפְטוּפִים וּזְלִיגוֹת". ובסוף השיר 'שערי עזה' מ-2022: "אֲנַחְנוּ שַׁעֲרֵי עַזָּה, / שֶׁעַמִּישְׂרָאל הִשְׁלִיךְ מֵעָלָיו – / מִתְנַשֵּׁף בְּמַעֲלֵה הָהָר, / שְׂפָתָיו חֲרֵבוֹת. // רְחַקְתֶּם. / דִּמְעוֹתֵינוּ קְרוֹבוֹת".

ב"גלות" במלון נבו שבדרום ים המלח, שאליו עבר הקיבוץ למשך כמה חודשים, נכתבו שירי השער הבא, "ממרחבי השדות לעמק השִּׂדים" הוא ים המלח. אלו הם שירים בהשראתו הגאוגרפית של האזור הצחיח, המתעדים תקופה של התרחקות וניסיון להתאושש, אומנם בתוך חברה ובקיבוץ שנפגע קל יחסית. השיר 'בחוצות עין בוקק' מתחיל בעולמה הבוטני של המחברת וממהר להגיע לעולם הבין אישי; והחרוז המגיע בסופו הוא הסיכה שהוא נועץ בלב. "לְאַט נִפְתָּחִים עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת, / לְאַט אָנוּ בּוֹקְעִים. / בְּעֵינַיִם טְרוּטוֹת, / בְּאִישׁוֹנִים קְרוּעִים, / מְמַצְמְצִים אֶל הָאוֹר הַבּוֹהֵק. / בְּחוּצוֹת עֵין בּוֹקֵק / נִפְגָּשִׁים בְּאַקְרַאי, / וּבְאֵין בֶּאֱמֶת מִלִּים / מְמַלְמְלִים, צְלָלִים – / טוֹב לִרְאוֹת אוֹתְךָ (חַי)".

ולבסוף, שירי נבואות נחמה מהוססות. כזה הוא למשל 'חזון אחרית הדמים'. מתחיל לכאורה במחוות חיקוי לתחילת שיר ידוע של לאה גולדברג, אבל כבר השורה הזאת מתפוצצת ממשמעויות כאובות ומנוגדות: "הָאָדֹם יִהְיֶה פּוֹעֵם מְאוֹד". האזעקות, הדם השותת, או הלב? כזאת תהיה "אחרית הדמים". והשיר ממשיך, חותר דרך כיסא הכבוד אל האגרונומיה שבמעבה האדמה: "הָאָדָם יִהְיֶה זוֹעֵם מְאוֹד, / וְצָפוּף מְאוֹד יִהְיֶה / תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד. // אוּלַי הָעֹמֶס יְעַרְעֵר אֶת הַכֵּס, / אוּלַי הָעֹמֶס יָבִיא אֶת הַקֵּץ / לַזְּוָעוֹת. // בְּמַעֲבֵה הַקַּרְקַע / נוֹתְרוּ עוֹד פְּקָעוֹת".