תמיד נשאר אני / קריאה שנייה, יוני 2021

ביצירתו החדשה, המתרחשת בגלות, משחק א"ב יהושע כדרכו בזהויות מפוצלות ובהתחפשות – אך מכריע, ברמיזה מהדהדת, בעד קיומו של גרעין פנימי יציב של זהות, שבמקרה היהודי עשוי לדעתו להתממש רק בישראל

 

קובץ:הבת היחידה א. ב. יהושע.jpg

א

הנובלה החדשה של א"ב יהושע, 'הבת היחידה', מציעה לקורא בה חוויית קריאה אינטליגנטית, מרגשת ומהנה. לא מדובר ב"יצירת מופת" אלא "רק" בסיפור מושך לקריאה, חכם ונוגע ללב.

כפי שקורה רבות עם יצירותיו של א"ב יהושע, לחוויית הקריאה יש כמה שכבות או כמה קומות. הקומה הראשונה, קומת הפְּשָט, היא סיפור ריאליסטי רווּי-מציאות, אוהב-אדם, רגיש-כאוב ובכל זאת כתוב בטון משועשע, על נערה יהודייה-איטלקית רבת חן כבת שתיים עשרה ושמה רָקֶלֶה לוצאטו. רקלה (הווריאציה האיטלקית לשם רחל) היא בת יחידה להוריה האמידים, החיה איתם בעיר סמוכה לוונציה.

בכתיבה בגוף שלישי אנחנו עוקבים אחר כמה חודשים בחייה, מסמוך לסיומה של שנת 1999 ועד לחודשים הראשונים של שנת 2000. אלה חודשים דרמטיים כיוון שמצבו הבריאותי של אביה, ריקרדו, אינו כשורה: גידול נתגלה במוחו וייתכן שנשקפת סכנה לחייו. אנו מבקרים בפתח הנובלה בבית ספרה של רקלה בימים האחרונים ללימודים לפני חופשת חג המולד, כשרקלה מתמרמרת שאביה לא אִפשר לה לשחק את אם האלוהים בהצגת חג המולד. זהותה היהודית של רקלה חשובה להוריה, על אף חילוניותם הברורה (הם לא נמנעים מאכילת חזיר ורק רקלה נמנעת מכך עד לבת המצווה שלה, כהבטחה לרב הישראלי, הרב אזולאי, שנשכר ללמד אותה יהדות ועברית לכבוד המאורע הממשמש ובא – עמ' 70). אחר כך אנו מתלווים לרקלה ולהוריה בחופשת סקי באלפּים האיטלקים; נדמה שהיהודים שמחים לצאת לחופשה כזו במרוצת החגים הנוצריים, כאשר חלק ניכר משכניהם מבלים בכנסיות. במהלך החופשה מבקרים רקלה ואביה בכפר הקטן שבו נולד האב בזמן מלחמת העולם השנייה. המיילד היה רופא אוסטרי נאצי שבכל זאת החליט מטעמיו שלו (המסופרים כאן) ליילד את היהודייה שהסתתרה באזור, סבתהּ של רקלה. אנחנו מבקרים בהמשך עם רקלה בבית סבתהּ זו, החיה בוונציה על חשבון מאהבי עבר שלה. סבתהּ התגרשה מסבהּ, והיא דמות גאיונה ומרשימה. גם את סבהּ וסבתהּ מצד אִמהּ אנחנו מכירים. אמהּ של רקלה היא גיורת; אבי-האם קתולי מאמין, ואילו אִמהּ אתיאיסטית.

העלילה מחליקה לה בנעימים כמו על מגלשי הסקי. רובדי חיים של הגיבורה נצברים זה על זה לעיני הקורא ויוצרים דמות עשירה: ניצני אהבות של רקלה; ניצני מחשבות על העולם ועל זהותה היהודית ועל ספרים; הדמויות המקיפות את עולמה הבורגני המרופד בנוחות (אביה וסבה הם עורכי דין מצליחים והמשפחה מחזיקה מבשלת, מנקָה ונהג). כל זה כמו מרחף מעל האֵימה הזוחלת שמא מחלתו של האב תותיר אותה יתומה. יש מאווירת האידיליה בנובלה הזו, תיאור חיי הנוחות השלווים של משפחת לוצאטו וראשית כניסתה של הגיבורה לחיי המבוגרים על ההבטחות שלהם. מחלתו של האב, שהוא מתייחס אליה בהומור, מאיימת מאוד על הבטחות אלו, אך בכל זאת כמו מרחוק.

 

ב

הקומות הנוספות של הנובלה הן קומות הדְרָש והֶרמֶז. כמו שקורה רבות אצל יהושע, יש לנובלה רובד אינטלקטואלי ואידיאולוגי (ואותו אני מכנה "דְרָש"). את חלקו, וגם זה קורה רבות אצל יהושע, הסופר טומן במסתרים בין דפי הספר וכמו מחכך ידיו בהנאה בהמתינו לראות אם פרשניו יגלו את כל האוצרות שהוא הכמין לכבודם (ואת הקומה הזו אני מכנה "רֶמֶז").

הרובד האינטלקטואלי והאידיאולוגי שאני מתייחס אליו כאן עוסק בסוגיית הזהות הלאומית בכלל ובמצב היהודי הגלותי השסוע בפרט.

כשמנהלת בית הספר מסבירה לאחד התלמידים מדוע אבא של רקלה לא מרשה לה להשתתף בהצגה לחג המולד ("כי רקלה, מסבירה המנהלת, לא קתולית כמונו, ולכן אבא שלה לא רוצה שהיא תופיע בכנסייה"), תוהה הנער: "אבא שלה הוא לא איטלקי כמונו?". על כך עונה המנהלת: "כמונו, אבל גם קצת אחר" (עמ' 13). בכך מתמצה משהו מהיחס העוין של יהושע לקיום היהודי-גלותי, שעליו אנחנו יודעים מהתבטאויותיו הרבות שמחוץ לספר הזה.

במשך עשרות בשנים ביטא יהושע את עמדתו הציונית השורשית הגורסת שהקיום היהודי הגלותי פוסח על שתי הסעיפים, בין הזהות היהודית (הדתית-לאומית) לזהות הלאומית והדתית של העם שבארצו מתארחים היהודים. שאיפת הציונות היא ליצור קיום יהודי הוליסטי, לא מפוצל, שבו הזהות הלאומית היהודית יכולה לפרוח במלואה ללא סתירות ותחרות מזהויות אחרות. את האנטישמיות ניתח יהושע במאמר מאלף בתחילת המילניום כתגובה פתולוגית של הלא יהודים ליכולת פתולוגית בעצמה של היהודים לחיות כמיעוט בקרב רוב תוך נטילת חלק ואי נטילת חלק בחיי הרוב הזה, ותוך שמירה על עמימות בדבר היותם נפרדים או שייכים אל הרוב (כאמור: "כמונו, אבל גם קצת אחר"). האנטישמיות היא תגובה היסטרית ולעתים רצחנית (ובכל מקרה לא מוצדקת, כמובן) לעמימות הזהות היהודית הגלותית עצמה, שמטריפה על האנטישמי את דעתו. הפתרון לאנטישמיות הוא בפשטות הציונות: עלייתם של יהודי העולם ארצה למדינת לאום משלהם.

הנושא האידיאולוגי הזה מצוי ב'הבת היחידה' בשלל צורות שבדרש ושברמז. הנה כמה התייחסויות גלויות לנושא. כאשר רקלה מתרעמת על כך שלחברתה היהודייה סברינה מרשים הוריה להשתתף בהצגה על הולדת ישו, אומר אביה: "הם לא מפחדים, כי כשהם יהיו רופאים, הם יעלו לישראל, ושם כבר תימחק לסברינה כל שטיפת-המוח של הנזירוֹת. אבל את נשארת באיטליה, וכאן, בכל רחוב, יש כנסייה או מנזר, והפעמונים מצלצלים בלי-הרף" (עמ' 36). וסבא לוצאטו מטעים לנכדתו משהו מטעמו של הקיום היהודי המיעוטי. הוא מסביר לה כיצד בעבודתו הוא מנסה לתת ללקוחותיו את ההרגשה שהם הגיעו להחלטותיהם בעצמם ולא מכוח עורך הדין: "שלא יגידו שיהודי אילץ אותם לחתום" (עמ' 27). האנטישמיות "הרכה", אנטישמיות של טינה מעמדית במקרה שיובא מייד, נוכחת ברומן גם בדמותו של פאולו, הנהג המשפחתי החביב שבכל זאת סבור ש"העובדה שהיהודים לפעמים מצטיינים יותר מאיתנו, הקתולים, לא עושה אותם אהובים יותר". רקלה חוקרת אותו: "אז מה צריכים לעשות כדי שבכל-זאת גם קצת יאהבו אותם?". על כך עונה פאולו: "רק אם הם יתעניינו באמת במי שלא עשירים ומוצלחים כמוהם… ישאלו אותם על החיים שלהם, על הקשיים שלהם, על הצרות" (עמ' 81). כמובן, סוגיית הקיום היהודי בגולה נוכחת כאן בתיאורים הקצרים שישנם בנובלה על קורות סבה וסבתה של רקלה בזמן מלחמת העולם השנייה. סבה התחפש לכומר כדי לחמוק מהשמדה (עמ' 30) והתחפושת האירונית הזו מבטאת את מלוא החריגות היהודית בגוף הלאום המארח שפלט בשנות המלחמה את יהודיו כפלוט גוף אורגני עצם זר שחדר לתוכו. מוטיב ההתחפשות, התחפשות שבמקרה של הסב הייתה כמובן רצינית וקודרת, מופיע גם בהקשרים קלילים יותר ברומן (השייכים כבר לקומת ה"רמז" שמייד תידון כאן). ראינו כבר את סירובו של האב שבתו תתחפש לאם האלוהים. בהמשך, בוונציה, בוחרת רקלה להתחפש בנשף מסכות בעזרת מסכה שהיא "פרצוף חייכני של יהודי צעיר, חבוש כיפה גדולה, שעיני הזכוכית שלו מנצנצות בברק ירקרק, ומאוזניו משתלשלות פאות זהובות" (עמ' 92). ואילו מורהּ של רקלה, הרב אזולאי, בהזדמנות אחרת ובקרנבל ונציאני, מתחפש לכומר ופוגש שני מחופשים "לבושי שחורים וחגורי אבנטים, לראשיהם שטריימלים גבוהים שעירים" ותוהה אם הם איטלקים או יהודים (עמ' 153).

בנובלה, עמדת "המחבר המובלע" (כלומר עמדת הסופר כפי שהיא עולה מתוך הטקסט עצמו) כלפי סוגיית הזהות היהודית אינה חד-משמעית כמו בהתבטאויות החוץ-ספרותיות של יהושע. כי בניגוד לכמה מהציטוטים שהובאו לעיל, המלמדים על חסרונות המצב היהודי הגלותי, יש כאן קטעים שרוחם שונה. קטע חשוב ומודגש כאן מתאר כיצד רקלה קוראת לפני סבה וסבתה מצד אמה, הלא-יהודים כזכור, את תפילת "עלינו לשבח" שלמדה לקראת בת המצווה שלה. כשהיא מתרגמת את התפילה, המייצגת את הצד המתבדל ביהדות ("שלא עשנו כגויי הארצות" וכו'), היא חשה לא בנוח כלפי סבה: "לא, לא, סבא, לא, מאדימה רקלה, זה לא נגדכם, לא נגד הקתולים, רק נגד עובדי-אלילים" (עמ' 50). ואכן, מקצה כמעט מאה עמודים, מבקשת רקלה מהרב אזולאי להחליף את תפילת "עלינו לשבח" באחרת. הרב אזולאי נעתר ומציע לרקלה את פרק י"ג מתהילים ("עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני. עד אנה אשית עצות בנפשי, יגון בלבבי יומם" וגו'). זוהי "תחינה שכל אדם יוכל להפנותה לאלוהיו מבלי להדיר מישהו אחר" (לשון המספר בעמ' 144).

בהמשך נראה שאף כי עמדת "המחבר המובלע" בסוגיית הזהות היהודית המובחנת אינה חד-משמעית, כאמור, ישנו קטע אחד חריג בנובלה המרמז בכל זאת להיכן היא נוטה.

 

ג

וכעת לכמה התייחסויות סמויות יותר לנושא הזהות השסועה, אותה קומת "רֶמֶז" אופיינית גם היא לכתיבה של יהושע, המזמינה את הקורא שלו ללקט ולפענח את רמיזותיו שטמן לאורך הטקסט.

נפתח בלַנְד-רוֹבֶר של פאולו הנהג. מסתבר שגם הרכב הזה הוא בעל זהות חצויה, מסוכסכת, ממש כמו יהודי בגלותו. פאולו רכש את הרכב האנגלי "והחל להמיר את זהותו בהדרגה. אחרי הסדרת הרישוי והביטוח העתיק את ההיגוי הימני לצד שמאל. אלא שאת מחווני המהירות, לחץ השמן וטמפרטורת המצנן התרשל להעביר, והם נותרו בצד הימני המקורי" (עמ' 53; ההדגשה שלי).

נמשיך. במרוצת הספר קוראת רקלה שני סיפורים הכלולים בספר הקלאסי 'הלב' של אדמונדו ד'אמיצ'יס מ-1886. שני הסיפורים זוכים להתמקדות נרחבת למדי בנובלה, ורקלה אף "נבחנת" עליהם במפגש עם מורתהּ. סיפור אחד, 'הסועד את אביו', הוא סיפור "על הילד שחשב שהוא סועד בבית-החולים כל הימים את אביו חסר-ההכרה, שהשתנה מאוד במחלתו, אך בעצם טיפל בחולה זר" (עמ' 66). כשמתגלה הטעות ואביו האמיתי של הילד הִבריא, מתעקש הילד, צ'יצ'ילו שמו, לסעוד את מיטת האיש הזר: "לא יפה לעזוב אותו, תראה איך הוא מסתכל בי, אני לא יודע מי הוא, אבל הוא רוצה אותי, אחרת ימות לבדו, הרשה לי להישאר כאן, אבא יקר!" (עמ' 67; הציטוטים מ'הלב' תורגמו על ידי מנחם פרי, כפי שמצוין כאן). הילד משובח על מעשהו זה. ואילו סיפור שני, 'הכתבן הקטן מפירנצה', הינו "על הנער שהיה מעתיק כל לילה כתובות, לעזור לאביו בלי ידיעתו" (עמ' 96). גם ממנו מובא ציטוט נרחב (עמ' 96–97). אך בהמשך, רקלה מבכרת את הסיפור הראשון על פניו (עמ' 113). דעת לנבון נקל ששני הסיפורים (בדומה לעימות בין "עלינו לשבח" לפרק התהלים) נוגעים גם הם בשאלת הזהות השבטית אל מול הזהות האוניברסלית. 'הסועד מיטת אביו' הוא סיפור המצדד באוניברסליות, בכך שעל אף שהזקוק לסיועך אינו אביך מולידך, טוב תעשה אם תושיט לו יד. ואילו הסיפור השני עוסק אף הוא בסיוע של בן לאביו, אך ללא חריגה דומה מקשרי הדם לעבר ה"אוניברסליות".

הלאה. כאשר נוסעים רקלה ואביה לפגוש את הרופא שיילד את האחרון הם מגיעים לאזור בצפון איטליה שנתון בעצמו במשבר זהותי. "למה הוא לא מוכן לדבר איטלקית?" תמה ריקרדו האב על הרופא. "מתוך פטריוטיות אוסטרית", עונים לו, "כי הוא טוען שהכפר שלנו היה תמיד אוסטרי ולא איטלקי, ורק לאחר המלחמה סיפחו אותו האיטלקים לעצמם בלי שום הצדקה" (עמ' 74).

ובמקום זה מגיע קטע קצר שבו נדמה שמטוטלת הרומן נעצרת בצד האוניברסליסטי, האנטי-מתבדל והאנטי-מתבחן לאומית (עדיין אין זה הקטע שעליו רמזתי קודם, המבטא לדעתי את עמדת המחבר המובלע, ושיידון בהמשך). זאת משום שהעמדה החותרת לזהות יציבה וברורה ותחומה מזוהה כעמדה נאצית. הדברים הבאים מובאים מפי בנו של הרופא הנאצי, אך בסיטואציה המדוברת הדמות המשנית הזו מעוררת אהדה ולכן אין סיבה להניח ש"המחבר המובלע" מסתייג ממנה: "יהודייה צעירה, בחודש התשיעי להריונה, חלושה ומדממת, הובאה אלינו בחג-מולד של ארבעים-ושלוש, ואז מצב הרוח פה אצלם כבר היה פחות עליז, כי הם כבר ידעו מה קרה לוורמאכט בסטלינגראד, והביטחון שהגרמנים יצליחו לסדר סופית את העולם כראוי, ולהכניס כל עם בדיוק לפינה שהולמת אותו – הביטחון הזה כבר נחלש" (עמ' 75. ההדגשה שלי).

סוגיית הזהות מפציעה ברמז גם בסיפורים וסיפורי משנה נוספים, סיפורים המצויים בדרגות שונות של חשיבות, אך ניכר שהסופר (או הסמוך-למודע שלו) ביקש שקוראיו-פרשניו "ילקטו" אותם.

סרג'ו לוצאטו, סבה של רקלה, מגן בבית משפט על מהגר אלבני מוסלמי שנשא אישה נוצרייה באיטליה והוליד איתה בן, אך עומד להיות מגורש לארצו כי התברר שיש לו כבר אישה שם. "ורקלה משתעשעת בדמיונה בתסריט הבלתי-אפשרי שבו משפחתה לוקחת על עצמה את גידולו של הילד הזה, שמאחר שהוא קצת מוסלמי וקצת נוצרי גם יוכל להיות קצת יהודי" (עמ' 161).

במסלול הפוך מזה של הלנד-רובר, ולהבדיל, מורתה של רקלה מספרת לה על בִתה, אם חד-הורית שהיגרה לאנגליה. "ואת נוסעת לראות את הנכדה שלך?" שואלת הנערה. "לא הרבה, לא מספיק, כי אני לא מדברת אנגלית, והנכדה לא מבינה איטלקית … האיטלקית שלחה שורשים עמוקים וחזקים כל-כך בתוכי, שהיא מגרשת כל שפה אחרת". על הדבקות הזהותית הזו תמהה היהודייה הצעירה: "למה? הנה אני לומדת עברית, והאיטלקית שלי רק אוהבת אותה" (עמ' 117; אגב, מייד אחר כך מדקלמת רקלה גם למורתה את תפילת "עלינו לשבח" אך נמנעת מלפרש את תוכנה הבדלני באוזני מורתה ומסלפת את פירושה: התפילה "אומרת בערך שגם אם היהודים משבחים את אלוהים שעשה אותם שונים מאחרים, הם בכל-זאת כמו כולם, זאת-אומרת, גם הם בני-אדם" – עמ' 118).

להבדיל עוד, גם כלבתם של הלוצאטים לא שמרה על זהות צאצאהּ והמליטה כלבלב שאינו דומה לה, "כאילו הוא שייך לגזע אחר", אומרת רקלה. ואביה עונה: "בימינו הגזעים מתערבבים. בקושי אפשר להגן על סוסים" (עמ' 163).

 

ד

כמבקר, אינני חובב במיוחד את קומת "הרמז", כלומר, יצירות ששולחות את פרשניהן לעבודת ליקוט כזו, יצירות שמכמינות לקוראים את הפרשנות הנכונה להן כביכול. אדייק יותר: אני יכול בהחלט לאהוב יצירות כאלו אבל לא בגלל החלק הזה בהן. הסיבה העיקרית לרתיעה שלי מפרשנויות מלקטות כאלה נובעת מכך שעיקר האימפקט של יצירת סיפורת צריך בעיניי להיות טמון בדמויותיה ובעלילה הנגללת על אודותיהן, כלומר ברובד ה"פְּשט" שהזכרתי לעיל. גם ביחס ל"דרש" אני מעט מסויג, אם כי פחות ממבקרים אחרים: יצירת סיפורת בהחלט יכולה להיות מוארת ומועמקת בעזרת קטעי הגות ישירים פחות או יותר, אך ההגות צריכה להיות ארוגה בחיי הגיבורים ולא מונחתת עליהם מלמעלה. אמנות הסיפורת נגלית, לטעמי, במלוא תפארתה כשהיא פורשת בפני הקוראים את רוחב היריעה של האפשרויות האנושיות דרך העמדתן של דמויות מובחנות ומעניינות ואמינות ושל מעשים אמינים, משמעותיים אך מסקרנים הקורים להן. החוויה "המשחקית" של ליקוט רמזים ששתל הסופר בספרו, המתלכדים או מכוְונים לפרשנותה הנכונה של היצירה, נראית לי מלכתחילה חוויה משנית בקריאת סיפורת. עיקר ה"משמעות" של רומן או נובלה או סיפור קצר צריכה להיות גלומה ב"פשט" (וכאמור גם ב"דרש", בה במידה שהוא מבטא חלק אינטגרלי בחיי הגיבורים).

עם זאת, כפי שהדבר נעשה אצל א"ב יהושע, החוויה המשחקית בהחלט יכולה להיות תוספת מהנה ומענגת לסיפור הכתוב היטב. כתוב היטב במובן זה שהוא מציב דמויות עשירות, מעניינות ואמינות בעלילה מסקרנת, מפתיעה אך אמינה, כפי שהדבר אכן נעשה כאן.

אבל במקרה של 'הבת היחידה' מצאתי את עצמי מהרהר רבות ברובד האידאולוגי-אינטלקטואלי, המוכמן כאן כאמור בחלק מהמקרים. מהרהר בו בפני עצמו, במנותק מהנובלה. כלומר, מצאתי את עצמי מתעכב רבות על רובדי ה"דרש" ו"הרמז" במנותק מה"פשט". ובמילים אחרות: 'הבת היחידה' הזכירה לי עד כמה יש עניין בעמדתו של א"ב יהושע בסוגיות הזהות באופן נפרד מסוגיית פרשנותה והערכתה של הנובלה החדשה שלו.

העמדה האידיאולוגית של יהושע בסוגיית הזהות היהודית נראתה לי תמיד מעניינת. ולפני הכול, מכיוון שהיא כל כך לא אופנתית. זרמים אינטלקטואליים רבי עוצמה בשישים השנים האחרונות מזמרים בשבחם של האי-מוגדרות, הנוודות, הקוסמופוליטיות, הנזילות, הגם וגם ולא האו-או, הפירוק, הדיסהרמוניה, המיעוטיות וכולי וכיוצא בזה. והנה, נגד כל זה יוצא יהושע כשהוא מדבר במישור הלאומי על הצורך בתחימת גבולות ברורים ובזהות יציבה, כשהוא כותב נגד הקיום היהודי התלוש והמיעוטי בתפוצות, כשהוא מתבטא נגד עמימות הזהות היהודית בגולה, כשהוא קורא נגד היעדר ההחלטה הזהותית שיש בקיום הזה, כשהוא מצדד במלאות ובקוהרנטיות ובחד-המשמעיות של הקיום היהודי במדינת הלאום של העם היהודי.

כל זה נשמע כל כך אנכרוניסטי, עד שהוא הופך לכל הפחות למעניין ביותר (ולדעתי גם צודק למדי).

הרי, בעצם, העמידה של א"ב יהושע על חשיבות הזהות הלאומית היציבה, על עם המכונס בטריטוריה שבה הוא הרוב, הולכת בעת ובעונה אחת נגד האידאולוגיה הימנית ונגד האידאולוגיה השמאלית של המפה הפוליטית הישראלית.

כלפי שמאל, עמדתו הפוליטית של יהושע מתנגדת לסחף הקוסמופוליטי והאנטי-לאומי של השמאל הישראלי מאז המהפך ב-1977. עמדתו הפוליטית ניהלה, נוסף לכך, קרב מתוחכם (ועתיר תוצאות ספרותית) עם פוליטיקת הזהויות השמאלית שביקשה להחליף את מרכזיותה של הזהות הלאומית הישראלית בזהות עדתית. ואילו כלפי ימין טען יהושע, באופן הגובל בגאונות לדעתי (גאונות בשדה הרטוריקה הפוליטית), שמפעל ההתנחלויות והמשך העירוב ללא התרה בין האוכלוסייה היהודית לפלסטינית, תוך הימנעות מפתרון מפריד של שתי המדינות, הינם פרקטיקה גלותית (!), כלומר המשך אי היכולת היהודית הוותיקה להתבדל מאומות העולם, לצאת מקִרבן ולתחום בגבולות ברורים את תחומי הלאום היהודי – המשכה של אותה אי יכולת יהודית להפרדה מלאה שכזכור עומדת, לתפיסתו של יהושע בשורשי האנטישמיות (ואינה מהווה את הצדקתה, עם זאת, גם כן כזכור).

בהערת אגב: לפיכך, התבטאויותיו של יהושע בשנים האחרונות על כך שאבד הכלח, לצערו, על פתרון שתי המדינות ויש להיערך לקיום של מדינה אחת בין הירדן לים נראות לי לא רק שגויות מבחינת היתכנותן הפוליטית אלא, איך לומר, גם מאכזבות, בכך שיהושע כמו מיישר קו עם "רוח התקופה" ולא נותר כמי שמציב לה אלטרנטיבה מקורית.

 

ה

כאמור, ב'הבת היחידה', העמדה האידאולוגית של הסופר (או ליתר דיוק של מה שמכונה "המחבר המובלע") אינה נחרצת כמו ההתבטאויות החוץ-ספרותיות של א"ב יהושע המדברות במפורש נגד המצב היהודי הגלותי ובעד זהות שאינה מפוצלת, שסועה וסדוקה. עם זאת, ברגע אחד ב'הבת היחידה', נדמה לי שהמחבר המובלע יוצא מהצללים וקורץ לעברנו כדי שנשים לב שמה שמובע זה עתה לנגד עינינו הקוראות הוא-הוא עמדתו שלו.

אחרי שנעתר הרב אזולאי לתלמידתו המועדפת, רקלה, ומחליף בשבילה את "עלינו לשבח" הבדלני במזמור תהילים אוניברסלי, מוסיף המספר את המילים הבאות:

"אבל השיעור אינו מסתיים במזמור מכתבי הקודש, אלא בזמר ישראלי פשוט, שהרב שר בתנועות ידיים נמרצות, והשיר הישראלי חביב על הבנות יותר ממזמורי הקודש, והן מצטרפות לזמרה ולתנועות הידיים, והמנגינה עוזרת להן להבין את פשר המילים" (עמ' 144).

שימו לב לעובדות הבאות (חשיבותן תתבהר מייד): א. הזֶמֶר מתואר כ"ישראלי". ב. הוא מונגד ל"מזמור מכתבי הקודש", אותו מזמור תהילים המוצג כאן כאוניברסלי. ג. הזמר הישראלי חביב על התלמידות יותר ממזמור התהילים (וכך יוצר אווירה אוהדת ביחס אליו בדעת הקורא). ד. ולבסוף, מייד אחר כך מובא הזמר בשלמותו (!), על פני שני עמודי ספר וחצי (עמ' 144–147).

הזמר המדובר הוא פזמון הילדים הידוע של דתיה בן-דור (שאף הולחן בידיה) 'אני תמיד נשאר אני'. חזקה על קוראי השילוח שהם בקיאים בזמר, אבל כיוון שאני רוצה להדגיש את חשיבותו הפילוסופית המפתיעה מאוד (בעיניי, וכפי שאני טוען: גם בעיני יהושע), אביא אותו גם כן במלואו.

 

לפעמים אני עצוב

ולפעמים – שמח.

לפעמים אני זוכר

ולפעמים – שוכח.

לפעמים אני שבע

לפעמים – רעב,

לפעמים אני כועס

ולפעמים – אוהב.

 

אבל

אני תמיד נשאר אני

תמיד נשאר אני

תמיד נשאר

אני!

 

לפעמים אני גדול

ולפעמים – קטן.

לפעמים אני גיבור

ולפעמים – פחדן.

לפעמים אני ביחד

לפעמים – לבד,

לפעמים אני באמצע

לפעמים – בצד.

 

אבל

אני תמיד נשאר אני

תמיד נשאר אני

תמיד נשאר

אני!

 

לפעמים אני כינור

ולפעמים – תופים.

לפעמים אני קיצי

ולפעמים – חורפי.

לפעמים אני עצלן

ולפעמים חרוץ,

לפעמים אני מתוק

ולפעמים – חמוץ.

 

אבל

אני תמיד נשאר אני

תמיד נשאר אני

תמיד נשאר

אני!

 

לפעמים אני חכם

ולפעמים – טיפשי.

לפעמים אני ראשון

ולפעמים שלישי.

לפעמים אני תופס

ולפעמים – תפוס,

לפעמים אני ענק

ולפעמים – פספוס.

 

אבל

אני תמיד נשאר אני

תמיד נשאר אני

תמיד נשאר

אני!

השיר הזה מבטא בעיניי עמדה עמוקה מאוד ממש כשם שהיא עמדה מאוד לא אופנתית. הוא מדבר בשבח גרעין פנימי יציב של "האני". הוא מדבר נגד מגמות שונות המצדדות ב"פירוק הסובייקט"; נגד דרשות בשבח נזילות זהותית; נגד התלהבות מאי-מוגדרות, דיסהרמוניה, היעדר מרכז ו"אין אני" וכולי וכולי. למעשה, זהו שיר אנטי פוסטמודרני. דתיה בן-דור טוענת שלמרות ריבוי האספקטים של האישיות שלנו, מתחת לכל זה ישנו דבר מה יציב, קבוע, אחיד, לא משתנה.

מה הוא בדיוק הדבר הזה? האם זוהי המודעות העצמית שלנו, אותה אינסטנציה בתוכנו שסורקת את כל מופעי חיינו וחולשת עליהם? האם זהו הזיכרון שלנו, שמאגד במקום אחד את כל ניסיונות חיינו? האם זהו רצון-לעוצמה ניטשיאני פנימי המשליט את מרותו על זהויותינו השונות והסותרות (אצל ניטשה, למיטב זכרוני, יש תיאור כזה של היווצרות "האני")? האם זה ה"אגו" הפרוידיאני המפשר בין ה"איד" ל"סופר-אגו"? האם זה החלק המוּלד שאיתו יצאנו למסע חיינו הארוך ואשר נשאר איתנו לכל אורכו?

סתמה הפזמונאית ולא פירשה (גם א"ב יהושע מצידו שומר על "פּוֹקר פייס" אחרי שהוא מביא את הפזמון הזה במלואו, כאמור, וממשיך לו לתומו בקו העלילה).

אבל זהו, לדעתי, ליבו האינטלקטואלי של הסיפור, מרכז הכובד שלו. וגם אם אין זה ליבו האינטלקטואלי זהו, לכל הפחות, רגע רב עוצמה, רגע מיוחס, רגע שנושא בשורה שהינה מעבר לחוויה הספרותית גרידא, מעבר לפרשנות כזו או אחרת של 'הבת היחידה'.

ראשית ומקומית יותר: הקיום היהודי בתפוצות הוא קיום שמאיים על "האני שתמיד נשאר אני". רקלה ובני משפחתה בנובלה מיטלטלים בין זהותם כיהודים לזהות האיטלקית והקתולית שסביבם, זהותם קרועה ומסתחררת. ואילו הקיום היהודי הישראלי מציע מצע אחד יציב לכלל מופעיו המגוונים, את המצע של הזהות הלאומית היהודית. זהו "האני שתמיד נשאר אני" של הישראליות.

אבל מעבר למישור הלאומי, יהושע, דרך הפזמון של דתיה בן דור המדבר בשבח האני היציב, מזכיר לנו שמערבולת זהויות, נזילות זהותית, אי-הכרעה זהותית, אי-היקבעות זהותית, בין במישור הלאומי ובין במישור המיני ובין במישורים אחרים, אינה בהכרח דבר-מה טוב. אני רוצה להדגיש: אני מדבר נגד האידאולוגיה רבת העוצמה בת זמננו של הנזילות, נגד הראייה האופנתית של האי-מוגדרות כדבר טוב כשלעצמו, נגד הצייטגייסט האווילי לטעמי המשבח את התנודתיות כערך נשאף בפני עצמו. בהחלט אינני מדבר על אנשים שמרגישים שהזהות שהם גדלו לתוכם חונקת אותם, מכאיבה להם, כופתת אותם בכתונת משוגעים, והם מבקשים להיחלץ ממנה. כמו כן, ראינו כי הנובלה בנקודה מסוימת מזכירה לנו שפולחן יתר של תחימת גבולות הזהות הנחה את אחת התנועות הנוראות בהיסטוריה. ובכל זאת, באמצעות "אני תמיד נשאר אני" מבטא יהושע את צידודו בעמידוּת זהותית מסוימת, מדבר בשבחו של גרעין זהות לא נזיל שסביבו מארגן היחיד את שלל מופעיו.

כי יש עוצמה בגרעין אישיות יציב, ב"אני" ש"תמיד נשאר אני".

התמדת "האני" מסייעת, ראשית, במניעת חרדה שההשתנות המתמדת של הקיום בכלל, והקיום המודרני התזזיתי בפרט, טומנת בחובה. כשיש "אני" יש לאן לחזור משיטוטי הקיום. כשיש "אני" יש גם נקודת ייחוס יציבה שממנה חווים את כל השינויים התזזיתיים של העולם מסביב.

אך התמדת "האני", יציבותו מתחת לכל השתנויותיו, היא גם זו שמעניקה לנו את כבודנו העצמי, את ה"דיגניטי" של קיומנו. אנחנו נוכחים יותר בחיינו כאשר אינני נילושים כפלסטלינה זו בידי כוחות החוץ. ה"אני שתמיד נשאר אני" מגלה לנו שיש בנו עמידות, שיש בנו כוח.

נוכחות והתמדת "האני" היא זו שמעניקה לנו את העוצמה להתנגד לדיכויים מדיכויים שונים המופעלים עלינו.

כי אם אין "אני", פשוט לא יהיה מי שיתנגד.


 

תמונה ראשית: גבר מתבונן במראה, Min An, באדיבות pexels.

עוד ב'השילוח'

יהודה עמיחי ואורות החולין
יזמיים, מפוכחים וקהילתיים
נאמנות כערך מוביל

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

ילדים זה צמיחה
מייקל אייזנברג
קרא עוד
קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

2 תגובות

  1. מיכל

    13.07.2021

    פשוט מגוחך להיתלות בשיר ילדים ולהסיק ממנו. . סוג של ילדותיות תקף את הספר, לא שקודמיו יותר מבינוניים. ו.. צנזרו כמובן את התגובה.

    הגב
  2. איילת

    14.07.2021

    תודה על המאמר פוקח העיניים. מרתק!

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *