תמרון אסטרטגי

ישראל הבהירה לעצמה ולעולם שהיא נכונה לשלם מחירים כבדים כדי למנוע את התבססות איראן בסוריה. בינתיים, האסטרטגיה רבת-הראשים במציאות המורכבת מוכיחה את עצמה

האסטרטגיה הצבאית של ישראל כלפי איראן היא למעשה שתי אסטרטגיות לפחות, כיוון שאיראן מציבה בפני ישראל שני איומים גדולים ושונים. הראשון: פעולות משטח מדינות אחרות, לרוב באמצעות שליחים או עמיתים נגד ישראל. השני הוא תוכנית הגרעין. חשיפת ארכיון הגרעין האיראני בידי ישראל לאחרונה לא רק אישרה בוודאות את ההשערות על תוכניותיה של איראן בעבר, אלא גם הוכיחה כי פסק ההלכה המיוחס למנהיג העליון ח'מינאי, שכביכול אוסר פיתוח נשק אטומי – הוא שקר. לדבר זה חשיבות רבה, שכן נשיא ארה"ב לשעבר אובמה ושר החוץ שלו קרי התייחסו שניהם בפומבי לאותו פסק דמיוני במסגרת נימוקיהם לתמיכה בהסכם הגרעין.

הצבא האיראני עצמו איננו אחד מן האיומים הצבאיים העיקריים שאיראן מציבה. הוא מיושן יחסית, ורחוק מישראל, ויתקשה להגיע אליה עם כוח משוריין כלשהו (הוא גם משני במידה רבה ל'משמרות המהפכה' האיראניות). לשני האיומים שמנינו, תפיסת הביטחון הישראלית ביחס לאיום של מלחמה כוללת – זו שמקובל לתמצת ב'הרתעה, התרעה והכרעה' – איננה רלבנטית.

התפיסה הישראלית בנושא התמודדות עם נשק גרעיני בידיה של מדינה עוינת במזרח התיכון מכונה לעיתים 'דוקטרינת בגין', על שם ההצהרה של ממשלת בגין לאחר תקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981: "בשום תנאי לא נרשה לאויב לפתח נגד עמנו נשק להשמדה המונית. נגן על אזרחי ישראל, ובעוד מועד, בכל האמצעים העומדים ברשותנו". בפשטות: אם יש צורך לתקוף או לצאת למלחמה כדי שאויב לא יפתח נשק גרעיני, כך ייעשה (אמנם נאמר "נשק להשמדה המונית", אולם מאגרי נשק כימי או ביולוגי מעולם לא נחשבו לקאזוס-בלי).

תפיסה זו יושמה לפחות פעמיים: בעיראק ב-1981, ובסוריה ב-2007. בשני המקרים מטוסים ישראליים השמידו את הכורים במהלך בנייתם. אך כלפי איראן ישראל לא יישמה תפיסה זו – לכל הפחות לא במלואה. מטוסי חיל האוויר לא יצאו לתקוף את כל אתרי הגרעין האיראניים. אמנם אירעו חבלות לא מוסברות בתוכנית הגרעין, ומספר גבוה למדי של מדענים איראניים בתחומים הנוגעים לה מצאו את מותם בדרכים לא טבעיות; אך ישראל פנתה בסופו של דבר אל דרך אחרת. לאחר התקיפה-שלא-הייתה פנתה ישראל לדיפלומטיה בינלאומית, בניסיון לשכנע את אומות העולם להפעיל לחץ כבד על איראן ולגרום למניעת תוכנית הגרעין שלה.

מדוע, בעצם, לא תקפה ישראל את הגרעין האיראני? החשש מהתלקחות ביטחונית אינו הסבר טוב מספיק. בנימין נתניהו הגדיר עוד ב-1995 את סכנת גרעוּנה של איראן כ"נושא הראשון במעלה", מעבר לכל הסכנות האחרות העומדות בפני ישראל. ואם נכונה טענתו של שר הביטחון לשעבר אהוד ברק כי הוא וראש הממשלה נתניהו אישרו כמה פעמים את תקיפת מתקני הגרעין האיראניים, אולם מסיבות שונות הדבר לא התבצע ולבסוף ירד מהפרק, הרי ישראל הייתה בהחלט נכונה, כבעבר, להסתכן במלחמה כדי למנוע איום קיומי. הסיבות לכך שלא עשתה זאת קשורות אולי בקשיים מבצעיים (בניגוד לעיראק או סוריה, איראן בנתה לא כור בודד, אלא סדרת מתקנים חלקם תת-קרקעיים וממוגנים היטב, ולכן היו שטענו שהמשימה היא מעבר לכוחה של ישראל), ואולי בשיקולים דיפלומטיים או אף בהתנגדות מבית (הן מצד ראשי מערכת הביטחון, הן מצד הנשיא לשעבר, שמעון פרס, שלאחר פטירתו נודע כי טען שמנע תקיפה ישראלית באיראן, אך לא פירט כיצד).

כך או כך, בניגוד לתפיסתה המסורתית בעניין מניעת פיתוח נשק גרעיני, ישראל ניסתה לסמוך על מדינות העולם כדי שימנעו מאיראן אפשרות התקדמות לפיתוח שכזה. מאמץ זה נחל כישלון עם חתימת הסכם הגרעין ב-2015 (לפחות מנקודת מבטה של ירושלים הרשמית; תומכי הסכם הגרעין טענו כי ההסכם הוא הצלחה).

לנוכח כישלון המסלול הזה חזרה ישראל אל דוקטרינת בגין. בינואר 2016 הצהיר נתניהו כי ישראל "תעשה את כל הנדרש כדי לשמור על ביטחונה וכדי להגן על עצמה", ובספטמבר 2016, בעצרת האו"ם, קבע באופן חד-משמעי כי ישראל "לא תאפשר למשטר הטרור של איראן לפתח נשק גרעיני – לא עכשיו, לא בעוד עשור, לא אי-פעם". גניבת הארכיון הגרעיני האיראני משתלבת במאמצים למנוע מאיראן נשק; אמנם פעולה כזו לבדה איננה מאשרת כיוון שונה, אולם לפחות באורח רשמי ישראל הציבה שוב על השולחן את האפשרות של פעולה צבאית, והצהירה כי חזרה למדיניות שבה תסכים להסתכן במלחמה כדי למנוע מאיראן להתגרען. אפשר יהיה לצפות לגיבוי נרחב לפעולה שכזו מצד ממשל טראמפ, להבדיל ממה שהיה כאשר נאמרו הצהרות אלו לפני הבחירות בארה"ב.

הכתובת והדשא

האיראנים ובעלי בריתם, מצידם, פועלים בסוריה ובלבנון בדרך ותיקה ומוכרת, הדרך ה"תת-מלחמתית". הם מנסים ליצור שם מאזן אימה שירתיע את ישראל הן בפעולותיה בלבנון, הן בפעולות אפשריות שלה נגד איראן (ארסנל הטילים והרקטות שניתן לשגר מלבנון נגד ישראל גדול בהרבה מזה שניתן לשגר אלינו מאיראן). איום זה מחייב התמודדות שונה לחלוטין (אם כי, כפי שציין רן ברץ לפני עשור במאמרו "שובה של המתקפה הקרקעית", לו הצליחה איראן להגיע לתוכנית גרעין היה האיום הקונבנציונלי על ישראל גדֵל מיד, שכן בידי האיראנים הייתה יכולת להרתיע את ישראל מפני תגובות קיצון לאיום קונבנציונלי בסגנון מלחמת יום כיפור).

ככל שניתן לשפוט, תפיסתה של ישראל מתבססת על תפיסת הביטחון הוותיקה שלה להתמודדות עם מצבים תת-מלחמתיים, בתוספת יישום של מה שמוכר כ'כיסוח הדשא'. נסביר דבר דבר.

התפיסה הוותיקה של ישראל, כפי שניסח אותה משה דיין בשנות החמישים, אומרת כי ישראל איננה יכולה להרתיע מפני כל פעולה נגדה, אך היא יכולה לגבות מיריביה – ממסתננים דרך ארגוני טרור עד מדינות – מחיר כה גבוה, שלא ישתלם להם להמשיך במעשיהם. המשמעות היא שכאשר ישראל נפגעת, היא מחפשת את הכתובת האחראית ופוגעת בה. אותה כתובת איננה דווקא הכתובת הישירה (למשל, החוליה שיורה רקטה על ישראל) אלא הארגון ואף המדינה האחראים לכך. ההצהרות הישראליות לאחר כל פגיעה בישראל נוטות להדגיש את שאלת האחריות: מיהו לדעת ישראל הגורם האחראי, העתיד להיענש על כך. בהתאם לכך, כל ירי לתוך ישראל, וכל פעילות עוינת אחרת, סופגים תגובת נגד 'לא פרופורציונלית', שנועדה להבהיר היטב לצד השני את המחיר.

ביחס לאיראן ולסוריה מצטרפת לכך בשנים האחרונות תפיסת "כיסוח הדשא", שנולדה ביהודה ושומרון לאחר מבצע חומת מגן. תפיסה זו מבקשת "לפגוע ביכולות הצבאיות של השחקנים הלא-מדינתיים, וכך לצמצם את הנזקים הנגרמים לישראל… ללא כל יומרה לפתור כך את הסכסוך" (אפרים ענבר ואיתן שמיר, "'כיסוח הדשא': האסטרטגיה של ישראל להתמודדות עם סכסוכים מתמשכים בלתי פתירים", עיונים בביטחון המזה"ת 105, 2013, עמ' 9).

תפיסה זו נולדה במציאות של האינתיפאדה השנייה – לאחר שישראל כשלה במאמציה להרגיע את המצב באמצעות לחץ עקיף, מניעת הסלמה ותקווה לפתרון מדיני, ומתוך הבנה כי תפיסה של גביית-מחיר לצורכי הרתעה אינה יעילה כל כך כאשר השטח בשליטת ישראל ואין כתובת של ממש. אולם כשם שתפיסתו של דיין, שנולדה מתוך המאבק במסתננים, שימשה את ישראל גם במצבים תת-מלחמתיים עם מדינות, כגון במלחמת ההתשה עם מצרים, גם תפיסת כיסוח הדשא התרחבה כדי להתמודד עם פעולות תת-מלחמתיות מצד איראן.

איראן היא מדינה ריבונית, אולם מעשיה בסוריה ולבנון דומים יותר למעשי ארגון לא-מדינתי: היא פועלת משטח מדינות אחרות, לעיתים באמצעות שליח. אם ישראל תפגע במדינות ובארגוני-שליח אלה, לא יהיה בכך כדי להרתיע את איראן, שכן הנזק שתספוג יהיה קטן. תגובה ישראלית בסוריה, למשל, לא תסכן את השלטון האיראני עצמו.

לפיכך, השיטה הישראלית משלבת בין ניסיון ליצירת הרתעה מצטברת, על ידי פעולות מתמשכות ותגובה לא-פרופורציונלית, לבין פעולות לשלילת יכולות. בדרך כלל, צבירת יכולת קונבנציונלית בידי מדינה ריבונית לא הייתה עילה לפעולה ישראלית; אך בשנים האחרונות ישראל פועלת פעם אחר פעם נגד צבירתו של מה שמכונה "נשק שובר שוויון", ופוגעת במאגרי נשק השייכים לאיראן ולחיזבאללה או עשויים לשמש אותן. הצהרות ישראל על כוונתה למנוע התבססות איראנית בסוריה מעידות גם הן על כך שאיראן זוכה ליחס החורג מזה שמקבלת 'סתם' מדינת אויב.

שילוב אסטרטגיות זה פירושו פעולה מקבילה בכמה אפיקים: הובלת מאמץ למניעת פוטנציאל הגרעין של איראן, כרגע באמצעים מדיניים אך תוך אמירה ברורה שגם אמצעים צבאיים נמצאים על השולחן; הרתעת סוריה עצמה באמצעות מדיניות התגובה וגביית המחיר המוכרת עוד מאז שנות החמישים; וכיסוח-הדשא נגד חיזבאללה ואיראן, כדי לשלול מהם יכולות חדשות לפגוע בישראל.

הסיבה שישראל עושה זאת לאיראן וחיזבאללה בסוריה אך בעבר לא עשתה כן לגבי סוריה נוגעת להבדל המעמד בין מדינה ריבונית לבין ארגון לא-מדינתי או מדינה הפועלת באמצעים תת-מלחמתיים משטח מדינה אחרת. יותר מכך: איומים של בכירים ישראליים כי "גם משטר אסד וגם אסד עצמו ייעלמו מהמפה ומהעולם אם אכן ינסו האיראנים לפגוע בישראל או באינטרסים שלה משטח סוריה" הם דוגמה לכך שישראל עודנה מחזיקה בתפיסת 'מציאת הכתובת': אסד הוא האחראי למה שקורה בשטחה של סוריה, לכן אסד ישלם (אפשר שאיום זה נועד דווקא לאוזניים רוסיות, שכן לרוסיה אינטרס בהמשך שלטונו של אסד).

האתגר בפעולות מרובות ראשים אלו נובע מכך שכל אחת מהן בנפרד מתקשה לתת מענה מלא. "דוקטרינת בגין", או תפיסה חלופית המתבססת על לחץ מדיני עולמי, אינן רלבנטיות לפעולות איראן בסוריה; ואילו שלילת היכולות רלבנטית לפעולות השלטון הסורי רק באופן חלקי – אלא אם ישראל מעוניינת במלחמה. הרתעה רגילה, של גביית מחיר בפעולות תת-מלחמתיות, איננה ישימה כל כך לגבי איראן, הרחוקה מישראל כאלף קילומטרים, ואשר משתמשת בחיזבאללה כמוצב קדמי להרתעת ישראל. איראן יודעת שבמקרה של מלחמה בלבנון או בסוריה, לא היא תשלם את המחיר הישיר.

גיבוי אמריקני, תיאום עם רוסיה

הפעולות הישראליות נעשות לאחרונה גלויות יותר ונרחבות יותר. אך לאחרונה דיווח מפקד חיל האוויר על ירי מאה טילים סוריים נגד מטוסים במהלך פעולות ישראליות, ומקורות ישראליים אמרו כי התקיפות בסוריה במאי 2018, במבצע "בית הקלפים", היו הגדולות ביותר מאז 1974. יש בכך כדי להעיד על נכונותה של ישראל להסתכן בהסלמה. באופן מפורש הצהיר על כך שר הביטחון אביגדור ליברמן, כאשר אמר באפריל השנה: "לא נאפשר התבססות של איראן בסוריה, יהיה המחיר לכך אשר יהיה. להסכים לכך זה כמו להסכים שהם ישימו טבעת חנק על הצוואר שלנו, וזה לא יקרה". הדבר מצטרף למהלכים האמריקניים לנסיגה מהסכם הגרעין עם איראן, מהלכים שיש להניח שתואמו עם ישראל, ולנכונותה של ישראל לחשוף בפומבי את גניבת ארכיון הגרעין האיראני.

מכל זה עולה שההנהגה הישראלית מתכוונת כנראה לדבריה: התבססות איראן בסוריה נתפסת כאיום בלתי נסבל, שעלול לאפשר לאיראן בעתיד לאיים על שטחה של ישראל מטווח קצר הרבה יותר, ועל כן ישראל נמצאת במערכה התקפית נגד התבססות איראן בסוריה. אם מדינה מנסה לפעול באופן תת-מדינתי, הדבר עדיין עלול לדרוש מישראל להגיב כפי שהייתה מגיבה לאיום צבאי 'קונבנציונלי' מיידי מצד מדינת אויב. הצהרתו של ליברמן מלמדת שהסיכונים במדיניות זו, ובראשם החשש מהסלמה גם אם איש מהצדדים איננו מעוניין במלחמה (כפי שאירע, כזכור, גם ב-2006), מוכרים לממשלת ישראל אך היא מוכנה לשאת בהם.

מערכה זו מגובה במדיניות אמריקנית, וכך מאפשרת לישראל הן חופש פעולה יחסי בסוריה, הן פגיעה בממשל האיראני במקומות אחרים. אמנם, ספק אם חידוש הסנקציות האמריקניות על איראן יכניע את המשטר; אולם בוודאי הוא יפגע ביכולתו להקצות כספים להתעצמות צבאית בסוריה. ואכן, הנשיא טראמפ הזכיר את "פעולותיה המרושעות של איראן בסוריה, תימן ומקומות נוספים מסביב לעולם" בנאום שבו נסוג מהסכם הגרעין.

הסיכונים האיראניים בעימות עם ישראל, הנהנית מגיבוי מעשי של ארה"ב ומסנקציות שלה על איראן, הם ניכרים. אין בהם כדי להוציא מן החשבון אפשרות של הסלמה, אך עדיין הם יכולים להטות את הכף בהחלטותיה של איראן. עוד נזכיר כי אפשר שדווקא נסיגתה של ארה"ב מההסכם מפחיתה את הסיכויים למלחמה באזור, שכן היא מפעילה לחץ גדול על איראן ומאלצת אותה, מבחינה מדינית, להיות במגננה.

יתרה מזאת, מערכה זו מתנהלת בתיאום מוגבל עם רוסיה, ואסור להקל ראש בכך; העובדה שראש ממשלת ישראל, זמן קצר לאחר תקיפות ישראליות בסוריה ולאחר נסיגת ארה"ב מהסכם הגרעין, מוזמן למוסקבה כאורח כבוד במצעד לציון הניצחון על הנאצים – היא עובדה מדהימה כשלעצמה, והיא מעידה על הצלחתה של ישראל לתמרן בין המעצמות, במסגרת המגבלות והאינטרסים הנוגדים של כל אחת מהן.

קרדיט:big stok


ד"ר יגיל הנקין הוא עמית מחקר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים. סקירה זו משקפת את דעתו של המחבר בלבד ומבוססת על מקורות גלויים בלבד. להרחבה ראו מאמריו "מה יבטיח את קיומנו" (השילוח 2, דצמבר 2016) ו"מחיר גבוה לדמנו" (בין הקטבים 15, מארס 2018).

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *