תנ"ך שרואים מכאן: האם העברית שלנו מבינה את התנ"ך? / משה אקשטיין

משה אקשטיין

ראובן מס, תשפ"א, 221 עמ'

ספרו של משה אקשטיין מבקש להעמידנו על בעיה עקרונית. דוברי העברית בני זמננו, היודעים אותה כשפת אם וכשפה חיה, נהנים מיתרון עצום על פני דורות של קוראי תנ"ך שהעברית לא זרמה בדמם. אך ביתרון הלשוני הזה יש גם בעיה. מילים, ביטויים וצורות לשון רבות צברו מאז ימי המקרא מובנים חדשים: תהליך שהחל עוד בתקופת חז"ל, ומאז "החייאת העברית" המודרנית קצבו הואץ מאוד. לא תמיד אנו מודעים לפער; לפעמים אנו משליכים על הכתוב המקראי את הידע העכשווי שלנו מבלי דעת, ועל כן מבינים אותו באורח שגוי. לפעמים כמעט שאין לנו ברירה: המובן המקורי פשוט נשתכח.

בחן רב, בהומור ובדרכי היצג יצירתיות וויזואליות מציג לנו מחבר 'תנ"ך שרואים מכאן' עשרות דוגמאות למקרים כאלה, ומעמידנו על מובנם המקורי של מקראות שהובנו בשיבוש או מחפש מובן זה יחד איתנו בעזרת מפרשים וחוקרים שקדמו לו. הוא בחר לעשות זאת בעזרת פרשיות השבוע – מקרה אחד מכל פרשה (או הפטרה), שמאמר קצרצר מוקדש לו. על כך הוסיף עוד כמה וכמה מאמרים שלא על פי סדר הפרשות.

רוב הידע המוצע בספר אינו חדש ואינו מתיימר להיות כזה – כשם שגם ההצבעה על הבעיה הכללית אינה תגלית חדשה. כוחו של הספר בריכוזם השופע של המקרים, ובדרכו המיוחדת של המחבר להציגם: הוא עושה זאת תוך שהוא מלקט על הדרך שלל אבני חן של ידע, ומשלב חקירה רצינית ומקיפה עם צבעוניות, פולמוס עם נימוס, וכפי שאמרנו לאמוֹר: גם הומור (על עניין המילה 'לאמור' במקרא, הנראית לא פעם כמיותרת, יש לו פרק מעניין במיוחד המסביר שהיא מתפקדת כמעין סימן הפיסוק נקודתיים).

וכך, למשל, מראה לנו אקשטיין כי "מחוֹל", כגון המחולות של בני ישראל סביב עגל הזהב, הוא, כמסתבר, כלי נגינה מסוים ואולי אפילו, הצעה מקורית שלו, צהלולי נשים; שהתקווה ב"תקוות חוט השני" של המרגלים ביריחו היא פשוט מלשון קו, קו החוט; שהביטוי "שבת הגדול" אינו תמוה ואינו חייב לומר דורשני, אלא הוא מתיישב עם התחביר המקראי והתלמודי ומובנו "השבת הגדולה"; שהפרה האדומה המשמשת לטהרה היא חוּמה, שכן במקרא גם הצבע החום נקרא אדום, כשם שגם הצבע הכחול נקרא ירוק; ושלשווא טרחו חז"ל ומפרשי ימי הביניים לתרץ כיצד זה שָאלו בני ישראל כלי כסף וזהב מהמצרים ולא החזירו, שכן שאילה פירושה במקרא, ברוב המקרים, פשוט בקשָה.

עניין זה האחרון הוא אחד מכמה מקרים מעניינים שבהם כבר חז"ל, שהמחבר הולך בדרך כלל בעקבותיהם, הבינו מונח מקראי על פי לשונם ולא על פי לשון המקרא. דוגמה נוספת – חידוש שעשוי להיות מרעיש, אך המחבר מקפיד להזהיר שהוא תיאורטי גרידא – נוגעת לציווי שמיטת החובות בשנת השמיטה בספר דברים, פרק טו. התורה, מראה אקשטיין, מצווה רק "לא יִגֹּשׂ", כלומר לא ידרוש את החוב, ואפשר להבין שהכוונה רק להשעיית הגבייה בשנת השמיטה עצמה ולא לביטולו הגמור. מכאן מובנת הציפייה הרועמת של התורה שאנשים לא יימנעו מהלוואה למרות דין השמיטה.

קנקן אחד או שניים משל אקשטיין מעוררים תהייה, אף כי גם יינם מתוק. המחבר מקדיש מאמר מעניין אחד כדי להסביר ביטויים כגון "בנות צעדה עלי שור", "ועיניו קמה ולא יכול לראות", או צורת הכתיב "ידינו לא שפכה את הדם הזה" – ולהראות שבעברית הקדומה (כמו גם בערבית המודרנית) הפועל בגוף שלישי רבות מוטה כמו בגוף שלישי יחידה, והביטויים לעיל הם אפוא שרידים לתופעה לשונית ארכאית שנותרו במקרא; אך עמודים מעטים לאחר מכן מוקדש מאמר למופע נוסף של אותה תופעה, לשון הכתוב "לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה", והמאמר נותן לו הסבר אחר תוך התעלמות מההסבר הפשוט והמספיק הניתן במאמר הראשון.

תמוהה מעט קביעתו של המחבר בפרק על פרשת תרומה שהתכלת במקרא, המופקת כנראה מחלזון הארגמון קהה הקוצים, ושכבר אצל חז"ל מתוארת כצבע הים והשמיים, צבעה בעצם ארגמני – שהרי זה מכבר נתגלה כי כאשר נחשפת התמיסה לשמש בעת הצביעה היא אכן מכחילה.