תרבות גבוהה אינה פתרון למחלוקת

בתגובה ל"תורת האליטות והמדינה היהודית" מאת עוז בלומן

מנדט אחד בלבד הפריד בבחירות אפריל בין המחנה הלאומי לבין יעד שהוא סימן כמטרה לפני כמעט עשרים שנה: השבת ממסדי המשפט והפקידות למקומם הראוי והעצמת נבחרי הציבור בכנסת. באופן צפוי לחלוטין, השינוי שעמד להתחולל עורר ויכוח מר ותחושת שבר אצל חלקים מהמחנה שעמד לאבד מכוחו. עוצמות הוויכוח גרמו להרהורים בקרב חלק מקהילת הימין: אולי עדיף לוותר על ההכרעה ולהגיע לאיזו פשרה ממסמסת?

כך הציע עורך כתב עת זה בעבר (יואב שורק, "התהום האסטרטגית", השילוח 11), ונימה דומה עולה ממאמרו של עוז בלומן על תורת האליטות.  בלומן מציג את נושא מאמרו כשאלה היפותטית בדבר הדרך לקיים מדינה יהודית, ומציע תשובה הנטועה בתורת האליטות הדמוקרטיות: מדינה יהודית היא כזאת שבה אליטה רבנית מעורבת עם אליטות אחרות ביצירת תרבות משותפת שבלומן מכנה "תרבות גבוהה". אולם מניע נוסף לכתיבתו של בלומן מופיע לקראת סוף מאמרו: "שלטון הימין הנוכחי מתאפיין בניכור בין האליטה הפוליטית לבין… האליטה המשפטית, התקשורתית האקדמית… האומנותית", הוא כותב. "דומה שהממשלה היוצאת, וכנגדה גם האליטות הללו, יצאו מגדרן כדי לבדל את עצמן זו מזו".

מצב זה מפריע לבלומן והוא מבקש ממנו מפלט. הוא מציע ליצור אליטה רבנית שיש בה כדי לפעול כמעין נויטרונים שבידם להחזיק יחד חלקיקי אליטות שנטייתם הטבעית היא לדחות אלה את אלה; כאילו אין להנהגה הרבנית, ודווקא לה, תפקיד בפולמוס החוצה היום את הציבור.

לדעתי, בלומן טועה טעות יסודית באשר לתפקידן של אליטות ופוטנציאל התיווך שלהן. לאליטות תפקיד מפתח בעיצוב תורות אידיאולוגיות ובהפצתן; בכך הן מייצגות את המחנות השונים בציבור. כאשר מתקיימות מחלוקות אידיאולוגיות חמורות, אין הכרח שהאליטות יפעלו בשיתוף פעולה כדי לגשר עליהן – על אחת כמה וכמה כאשר למחלוקות אידיאולוגיות השלכות מיידיות על אינטרסים ועל חלוקת העוצמה בחברה ובין האליטות לבין עצמן.

אומנם, בחברות הנהנות מקונצנזוס רחב לגבי רוב הנושאים העקרוניים, אליטות יכולות לגשר על מחלוקות משניות ולהכילן. לדוגמה, ג'יימס מדיסון, המחבר העיקרי של חוקת ארה"ב, סבר שבמערכת חוקתית של איזונים ובלמים אין צורך ברשימה של זכויות מוגנות. למרות זאת, לצורך פשרה עם חלק ממתנגדי החוקה התחייב לצרף לחוקה החדשה מגילת זכויות – ואף פעל בתוך מדינות רבות כדי להשיג אישור למגילה זו. אולם לפעמים הדבר בלתי אפשרי, והסוגיה השנויה במחלוקת חייבת להגיע להכרעה.

דוגמה הדומה להפליא למקרה הישראלי אירעה באנגליה בעשור הראשון של המאה העשרים. המפלגה הליברלית, שנהנתה מרוב בבית התחתון, ביקשה להטיל לראשונה מס על קרקעות. בית הלורדים שנשלט עדיין על ידי רוב שמרני, דחה את ההצעה. בתגובה, הליברלים הציעו את "חוק הפרלמנט", ששם קץ ליכולת של בית הלורדים לעצור את חקיקת הבית התחתון. זה כבר היה נושא עקרוני הרבה יותר. השמרנים חששו כי הסוגיה הבאה העלולה לעלות, לפי דרישת האירים בעלי בריתם של הליברלים, היא הענקת שלטון עצמי לאירלנד. חודשים של משא ומתן בין מנהיגים משני צידי המתרס הפוליטי לא הניבו פשרה; הליברלים הובילו את בריטניה לשתי מערכות בחירות בתוך שנתיים במאמץ להוכיח תמיכה ציבורית בעמדתם. בסופו של דבר איימה הממשלה הליברלית להתפטר ולהותיר את בריטניה ללא ממשל כלל. איום זה גרם למלך ג'ורג' החמישי להסכים שאם בית הלורדים לא יאמץ את הצעת החוק הוא יכפה אותו עליהם, על ידי מינוי 400 פוליטיקאים ליברלים ללורדים חדשים. המשבר עסק בסוגיות יסוד בכלכלה, משטר וחוקה ויושב בצורה "כוחנית": הצד החלש הובס במאבק פוליטי.

משבר חריף לא פחות אירע בארה"ב בתקופת המיתון הגדול, כאשר הנשיא רוזוולט נבחר וכונן מדיניות פרוגרסיבית תוך הרחבה אדירה של סמכויות הממשל הפדרלי. ארה"ב הייתה חצויה; מתנגדיו של רוזוולט כינוהו "האיש ההוא בבית הלבן". בנאום במסע הבחירות השני שלו בשנת 1936 רוזוולט הוסיף שמן ללהבות המחלוקת וכינה את יריביו הפוליטיים "האויבים הוותיקים של השלום: מונופוליסטי העסקים והכספים, ספסרים, בנקאות בלתי מרוסנת, משטמה מעמדית, אינטרסים סקטוריאליים, מפיקי רווחים ממלחמה", והוסיף: "הם מאוחדים בשנאתם כלפיי, ואני מקדם בברכה את שנאתם".

תקופות שבהן האליטות של חברה מקיימות, בתמיכת הציבור, תרבות פוליטית קונצנזואלית, אכן נוחות ונעימות יותר. אך ישנן תקופות המתאפיינות במחלוקות עקרוניות, הכורכות יחד הן ניגודי אינטרסים יסודיים והן תפיסות יסוד מנוגדות של צדק. מחלוקות אלו אינן ניתנות ליישוב באמצעות פשרה, תפקידן של האליטות הוא להוביל להכרעה.

איני רוצה להכריע אם הגדרתו של בלומן למדינה יהודית היא הנכונה. אך כיום האליטה הרבנית והאליטות האחרות במדינה מנהלות דו-שיח של חירשים. היווצרותה של אליטה לאומית שבה רבנים מעורבים ביצירת תרבות גבוהה משותפת תלויה לא רק בשינויים שיתחוללו אצל הרבנים אלא בשינויים שיתחוללו אצל האליטות האחרות. לפיכך, שאלת היסוד בנוגע להתקיימות המודל אינה עם מי מדברים הרבנים אלא מהם השינויים התרבותיים שצריכים להתחולל עוד קודם לכן, וכיצד אפשר לחוללם. עיון בשאלות אלו יביא לתובנות מורכבות יותר ואופטימיות פחות מניתוחו של בלומן.

מיעוט תרבותי משליט כיום את תרבותו על הרוב, ואם נרשה לו, הוא ימשיך לעשות כן.  בעבר אותו מיעוט החליט בשבילנו מתי מגיעות לנו זכויות יסוד – כגון הזכות לא להיזרק מהבית – ומתי אפשר להפר זכויות אלו בטענות משפטיות מתחכמות. אם נרשה לו, הוא ימשיך לעשות כן. ככל שידיעתי משגת, כל הקריאות להבין את הצד השני בפולמוס הציבורי הישראלי, לנסות למצוא פשרה, באות מצד אחד של הפולמוס בלבד – הצד הימני. מהצד השני יש קריאות שבר אך לא קריאות להודות כי יש מרכיב של אמת בעמדותינו. אם יורשה לי אומר שהיחס של שורק ובלומן לשמאל הישראלי דומה ליחסו של האחרון לפלסטינים: רק צד אחד מביע נכונות להתפשר, ואפשר לשער לאן זה יוביל.

הקולות של השמאל הישראלי בקלפי שווים כמו קולות הימין, ואנו נכבד את זכויות הפרט שלהם כפי שמגיע לאזרחים שווים – כלומר, יותר מכפי שהם מכבדים את זכויותינו. אך במאבק העקרוני על חלוקת העוצמה במשטר הישראלי אין מוצא בלעדי הכרעה. לעניות דעתי העמדה שעלינו לאמץ ולהתמיד בה היא עמדתו המפורסמת של אברהם לינקולן כי "האשמות שווא לא ירתיעו אותנו. אזהרות פן תושמד המדינה ואיומים בכליאתנו לא ירפו את ידינו הנושאות באחריות המוטלת עלינו. הבה נאמין אפוא שמהצדק תצמח העוצמה, ובאמונה זאת נעז למלא את חובותינו כמיטב הבנתנו".

ד"ר יצחק קליין הוא ראש המחלקה למחקרי מדיניות בפורום קהלת. תוכן תגובה זו על דעתו הפרטית בלבד.


תמונה ראשית: צולם ע"י קובי גדעון, באדיבות לע"מ

רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *