תשלומי הורים: תמונת מצב ריאלית וסדר יום ערכי

מערכת החינוך בישראל נהנית מתקציבי עתק ממשלתיים, אך גם מתשלומי הורים בהיקף גדול שרובו אינו מופיע בדו"חות. אף שתשלומים אלו מעוררים מועקה ומחאה, הם בלתי נמנעים בחברה חפצת חיים וחירות

במדינתו של "עם הספר", שבה ילדים רבים יותר משאר מדינות המערב, ההוצאה הציבורית הגבוהה ביותר היא זו המוקדשת לחינוך. במשך שנים רבות היה היקפו של תקציב החינוך שני רק לתקציב הביטחון, ואילו בתקציב 2017–2018 עקף לראשונה תקציב החינוך את תקציב הביטחון – אף שלפי שעה נראה כי השקעה זו אינה מביאה לשיפור ניכר (מסיבות מבניות, ובכך נעסוק להלן). במקביל לגדילה בתקצוב הממשלתי, ולכאורה בניגוד למצופה, גם ההשקעה הפרטית בחינוך הציבורי הבאה לידי ביטוי בתשלומי הורים הולכת וגדלה; והיקפה רחב באופן ניכר מזה המוזכר במהלך הדיונים בנושא.

בעוד הגידול בתקציב החינוך זוכה לתמיכה עקבית, תשלומי ההורים נמצאים תחת מתקפה מתמדת ונעשים ניסיונות מתמשכים לקצצם, להגבילם ואף להכחידם. הדבר אינו מפתיע. על פיהם של רבים מאזרחי ישראל שגורה הסיסמה "חינוך חובה חינם", המתייחסת לחוק לימוד חובה שנחקק בשנת תש"ט והסדיר את מעמדו של החינוך הממלכתי – כאשר ביולי שנת 2007 הורחב פרק ה"חינם" והוא מקיף את הלימוד עד כיתה י"ב (ולא עד כיתה י' כבעבר). סיסמה זו משקפת את הציפייה האזרחית של הציבור כולו, ומשום כך נתפסים תשלומי הורים כסטירה מצלצלת בפרצופו של משלם המיסים, כהתנערות המדינה מאחריותה, וכהפרטה של מערכת שבבסיסה עומד אתוס שוויון ההזדמנויות.

מן העבר השני, תחום החינוך הוא מן התחומים שבהם אחריותם של הורים כלפי ילדיהם טבעית ומתבקשת מאוד. אם הורה רשאי להעניק לילדיו מותרות, קל וחומר שראוי כי יַפנה משאבים לטובת השקעה ארוכת טווח בילדיו, כלומר לחינוך איכותי. מניעת האפשרות מהורים להעניק לילדיהם חינוך איכותי, באמצעות השקעה כספית ומעורבות הורית, היא כפייה דורסנית ומקוממת המתאימה לחברות שבהן הילדים נתפסים כמשאב לאומי או כרכוש ציבורי.

למרות מורכבותה של הדילמה, השיח הציבורי על אודותיה נוטה ברובו להתנגד לתשלומי הורים – מתוך חתירה לאחריות רבה יותר של המדינה ומתוך שאיפה לצמצום פערים. אכן, כמי שפעל שנים רבות בתפקידי ניהול במערכת החינוך, ועוסק בכך גם כיום, אני יודע את שהניסיון מלמד: לא ניתן לבטל את תשלומי ההורים בישראל; וגם לוּ היה ניתן – היה זה לא רצוי ולא מוצדק.

תשלומי הורים: תמונת מצב

סך הכספים המושקע במערכת החינוך של מדינת ישראל, בגילי 3 עד 18, מורכב מארבעה מקורות עיקריים: תקציב משרד החינוך, תקציב החינוך הניתן על ידי הרשויות המקומיות, תרומות חיצוניות ותשלומי הורים – המתחלקים בין תשלום למוסדות החינוך הציבוריים לבין תשלום הניתן לגופים פרטיים, למכונים שונים, למורים פרטיים וכל כיוצא באלו.

תקציבה הרשמי של מערכת החינוך בישראל לשנת 2017, ללא השכלה גבוהה ולאחר תוספות שונות, עומד על כ-57 מיליארד שקל. התקציב שאושר לשנת 2018 (כחלק מהתקציב הדו-שנתי שאושר ב-2017) עתיד לעמוד, לאחר תוספות שונות, על כ-60 מיליארד שקל. לפי חוברת התקציב שהוגשה לאישור הכנסת לקראת ההצבעה על תקציב 2017–2018, "בין השנים 2000–2018 גדל תקציב משרד החינוך ב-163%, כאשר בין השנים 2012–2018 גדל התקציב -ב-52%".[1] חוברת התקציב מלמדת כי התוספות המרכזיות שניתנו למערכת החינוך בשנים הללו הן: חינוך חינם לגילי 3–4; תוספת שעות לימוד בעבור קבוצות קטנות בכיתות א'-ב'; תוספת תקציב לשם צמצום מספר התלמידים בכיתה ושיפור הישגי התלמידים; תוספת תקציב בעבור צהרונים באשכולות הסוציו-אקונומיים הנמוכים. על אלה יש להוסיף את הסכמי השכר "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" אשר הגדירו מחדש את עלות שעת העבודה של המורה, הגדילו את מדרגות השכר שמורה יכול להגיע אליהן במשך שנות הקריירה שלו, וקבעו את משרת המורה כשוות ערך לארבעים שעות עבודה בשבוע – חלקן בהוראה וחלקן בלימוד פרטני עם תלמידים, בישיבות מורים, בבדיקת מבחנים ובכיוצא באלו.

אפיק ציבורי נוסף שבאמצעותו מתוקצבת מערכת החינוך הוא תקציב החינוך של הרשויות המקומיות. חלקו של תקציב זה מבוסס על תקציב משרד החינוך המועבר לרשויות, ולמעשה אינו אלא סעיף של התקציב הממשלתי; וחלקו מבוסס על הונהּ העצמי של הרשות המקומית – הנגזר מהמיסים שאותה רשות גובה ומן ההכנסות שהיא מייצרת. על פי נתוני הלמ"ס, בשנת 2014 השקיעו הרשויות המקומיות בחינוך כ-6.5 מיליארד שקל מהונן העצמי.[2] אופן חלוקתו של התקציב המבוסס על הונן העצמי של הרשויות נתון לשיקול דעתן, והן מוציאות אותו כתקצוב משלים לזה הניתן על ידי משרד החינוך, כמעט ללא בקרה מצידו. תקציב זה יכול לשמש כמימון תואם  לתוכניות שמשרד החינוך מממן באופן חלקי; כתוספת שעות הוראה לכל מקצוע שייבחר; כתקציב לסיורים, העשרה ושיפור בתנאי הלמידה; או כתוספת שכר לעובדי הוראה. נוסף על כך, מקצות הרשויות המקומיות תקציבי פיתוח פיזיים לתחזוקה, בינוי ושיפוץ של כיתות לימוד ומִתקנים אחרים. תקציבי פיתוח אלו מוערכים בנפרד ברוב דו"חות הרשויות המקומיות ולמעשה מייצגים מיליארדי שקלים נוספים המושקעים במערכת החינוך.

מכל האמור עולה כי במונחים תקציביים ההשקעה הציבורית בחינוך היא אדירה. יהיה מי שיאמר כי מדובר בבור ללא תחתית; המקטרגים עשויים לראות בהשקעה זו זילות של כספי ציבור; ואילו אני מאמין כי אין השקעה ציבורית חשובה יותר מאשר חינוך. כך או אחרת, הטענה הרווחת שלפיה "ישראל אינה משקיעה די בחינוך" רחוקה מלהיות נכונה – כאשר היא מופנית להיבט התקציבי (ויש הרי היבטים רבים להשקעה, שאינם נמדדים בכסף). למעשה, טענה זו מרחיקה אותנו משיפור מערכת החינוך.

אך הכסף הציבורי אינו כל התמונה. במערכת החינוך הישראלית מושקע גם כסף לא-ממשלתי שמקורו בתרומות של נדבנים ובתשלומי הורים. אין בנמצא נתון כלשהו על אודות כלל התרומות המגיעות למערכת החינוך בישראל; וזאת גם לאחר תהליך הסדרה רחב היקף שביצע משרד החינוך בשנים האחרונות בכל הנוגע להתערבות גופים חיצוניים במערכת החינוך. לגבי תשלומי הורים – נתונים רשמיים ישנם, אך הם רחוקים מלשקף את מצב העניינים האמיתי.

הנתונים הרשמיים אשר נמסרו בוועדת החינוך של הכנסת בקיץ האחרון, על ידי נציגי משרד החינוך, העריכו את תשלומי ההורים בכ-1.6 מיליארד שקלים. לעומת זאת, בדיון שהתקיים בוועדת החינוך של הכנסת ביולי 2016 הודתה מנכ"לית משרד החינוך דאז, מיכל כהן, כי "אנחנו מעריכים את תשלומי ההורים גרוסו מודו במערכת החינוך – תקשיבו טוב – קרוב ל-5 מיליארד שקלים"[3] – כלומר יותר מפי שלושה מהנתונים הרשמיים. די בפער העצום שבין הנתונים הרשמיים לבין הערכותיהם של אנשי המקצוע כדי ללמד על אמינותם של נתונים אלו; אולם ככל הנראה, שיעור תשלומי ההורים האמיתי גבוה גם מהערכת מנכ"לית המשרד.

לאורך השנים נוצרו בישראל נורמות שונות ומגוונות ביותר בכל הנוגע לתשלומי הורים. לצד בתי ספר וגנים שאינם גובים כלל תשלומי הורים, קיימות מסגרות חינוכיות רבות הגובות מהורי תלמידיהן עשרת אלפים שקל, ואף יותר, מדי שנה. את הסבך הזה ניסה משרד החינוך להסדיר על ידי קביעת מכסות מותרות לגבייה בעבור כל קבוצת גיל, המתפרסמות מעת לעת בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך.[4] המשרד מבקש לאכוף הנחיות אלו באמצעות "מִנהל אכיפה ובקרה", ולבחון את שיעור תשלומי ההורים על ידי מערכת המכונה "אפיק"; ובמידה שישנן חריגות מההיתר, דורש משרד החינוך כי ימוצה הדין עם בתי הספר הגובים. אלא שגם לאחר תהליכי הסדרה אלו, נכון לקיץ 2016 רק שבעים אחוזים מבתי הספר בישראל דיווחו על תשלומי ההורים במערכת "אפיק". חשוב לציין כי אותם בתי ספר שבהם תשלומי ההורים אינם מבוקרים באופן יעיל פונים דווקא לשכבות חלשות מבחינה סוציו-אקונומית – דוגמת בתי ספר "מוכרים שאינם רשמיים" במזרח ירושלים וחלק מבתי הספר החרדיים. בכולם מתקיימת מערכת תשלומי הורים שחלק גדול ממנה איננו מדוּוח.

יתרה מזאת: גם לוּ כלל בתי הספר במדינת ישראל היו מדווחים במערכת תשלומי ההורים של משרד החינוך, לא הייתה מתקבלת תמונה אמיתית בנוגע לשיעור הכסף הפרטי המושקע בחינוך הציבורי. בישראל קיים שוק אפור ענק של שירותי חינוך פרטיים הניתנים בתוך המוסדות הציבוריים, במסגרת יום הלימודים הרשמי או מיד לאחריו – ובתחום זה מצויות מגמות אומנותיות, פנימיוֹת, חוגי העשרה ועוד. נוסף על כל אלה מתקיימת בשנים האחרונות מערכת תשלומי הורים המתבצעת באמצעות הליך של "תרומה" – ונסתרת למעשה מעיניו של משרד החינוך. כך למשל שלח אחד ממוסדות החינוך בארץ להורי תלמידיו:

על פי הנחיות משרד החינוך, הפחתנו השנה כ-1,000 שקלים בתשלומי ההורים, וזאת מבלי לפגוע בתוכנית הלימודי ובפעילות החברתית… כל תכניות הלימודים והפעילויות פתוחות לכלל התלמידים בזכות מערך מלגות נרחב הניתן לתלמידים הזקוקים לכך… על מנת שנוכל להמשיך לקיים את רמת הפעילויות החינוכיות והחברתיות… אנו מבקשים מכל משפחה לתרום… מעבר לתשלומי ההורים. הורים שאינם מעוניינים לסייע בתרומה זכאים לסרב ומתבקשים להודיע לנו על כך…

אם כן, במוסדות רבים המירו בתי הספר וועדי ההורים חלק מתשלומי ההורים בתרומה שאומנם איננה חובה אך היא נדבך ביכולת הכלכלית של בית הספר ונושאת אופי של ברירת מחדל – כלומר רק הורה הפונה באופן מיוחד להנהלת בית הספר רשאי שלא לשלם אותה. לתרומה זו ישנו סטנדרט נדרש אך אין לה גבול עליון, והורה בעל אמצעים יכול לתרום כל סכום שיחפוץ. עוד לא נולד מנהל בית ספר שיתנגד לתרומה לבית ספרו.

ובכן, מהו גובה תשלומי ההורים בישראל? לפחות חמישה מיליארד שקלים מדי שנה כפי שהודתה מנכ"לית משרד החינוך, ולאור התופעות שעליהן הצבענו ייתכן שאף כפול מסכום זה. תשלומי הורים מעבים אפוא את תקציב החינוך בסדר גודל של 8–15 אחוזים; ואם טרם נואשתם ממספרים גדולים, שימו לב לשורה התחתונה: במערכת החינוך בישראל מושקעים, בהערכה שמרנית, בין 70 ל-90 מיליארד שקלים מדי שנה.

על מה ולמה

מדוע תשלומי ההורים בישראל נרחבים כל כך ומדוע כושלת המלחמה בהם?

כדי להשיב על שאלות אלו כראוי יש לתת את הדעת על שלושה גורמים: איכותו של החינוך הציבורי בישראל; התחזקותה של התרבות האזרחית הישראלית; ומדיניות התקצוב החדשה של משרד החינוך.

בראש ובראשונה ניצבת העובדה כי מערכת החינוך בישראל דורכת במקום זה זמן רב. כפי שהראה שגיא ברמק בפתח מאמרו שהתפרסם בכתב עת זה,[5] נתונים רבים מורים כי מדדי החינוך הכלליים בישראל עומדים במקום, במקרה הטוב, ובמקרים רבים מצויים בירידה ביחס למדינות העולם; וכך לדוגמה ישראל איננה מצליחה לשפר את הישגי תלמידיה במקצועות היסוד, ובשנים האחרונות מדשדשת בסביבת המקום הארבעים במתמטיקה (במחקרי פיז"ה) – לעומת המקום הראשון שבו ניצבה בשנות השישים (במחקרים דומים). אומנם, חשוב לסייג את נביאי הזעם ולזכור כי החברה בישראל מגוונת מאוד; והנתונים המשווים את מדינת ישראל למדינות אחרות מתייחסים לממוצע – הכולל הן את החינוך הממלכתי הערבי, הן חלקים מהחינוך החרדי (אך אינו כולל את תלמידי מזרח ירושלים וגם לא את הלומדים במוסדות פרטיים, שרובם חרדים). כאשר מבודדים את החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי היהודי (הכולל גם הוא קשת סוציו-אקונומית רחבה) ובוחנים את הישגיו ביחס למדינות אחרות, התוצאות רחוקות מלהיות מאכזבות.

ועדיין, מערכת החינוך הממלכתית מאכזבת הורים רבים ומתסכלת גם לא-מעט עובדי הוראה המאמינים כי ניתן להעניק יותר לילדי ישראל. על תגובתה של הנהלת משרד החינוך לסקר אחר שציין ברמק אני יכול להעיד ממקור ראשון. ערב פתיחת שנת הלימודים תשע"ו פרסמה התאגדות המנהלים העל-יסודיים (בראשות מנשה לוי) סקר שבו הראתה כי שמונים אחוזים (!) ממנהלי בית הספר העל-יסודיים בישראל אינם מרוצים ממעמדם ואינם מאמינים במובילי משרד החינוך. זהו נתון קשה המלמד על משבר אמון עמוק; אך אני יכול להעיד, כמי שישב באותם ימים בהנהלת משרד החינוך, כי רבים מאנשי החלונות הגבוהים ההם לא ראו בסקר זה יותר מיתוש טורדני.

החינוך בישראל נמצא אם כן במצב משברי, שמוקדו הוא הפער שבין ציפיות ההורים לבין תוצרי המערכת. ההורים הצעירים, אשר נאבקים על איכות חייהם וגידול ילדיהם, מתקשים לקבל את הדשדוש של תוצרי מערכת החינוך הישראלית ואת חוסר התאמתה לאתגרי דור המילניום ומאפייניו. למרות התרחבות רבה של תקציב החינוך, תוצריה של מערכת החינוך אינם מספקים. עובדה זו מגדילה כמובן את הלחץ על המערכת הציבורית הנדרשת להוציא מתחת ידיה תוצרים נאותים, אך גם את הרצון לשלם על מנת לקבלם תוך זמן קצר.

שנית, לעומת הקיפאון במגזר הציבורי, המגזר השלישי בישראל נמצא זה כמה עשורים בתנופה מרשימה; והחברה האזרחית בישראל היא גורם חזק ויצירתי למדי, ההולך וצומח משנה לשנה. בישראל קמות מאות עמותות מדי שנה, אשר עוסקות בתחומים מגוונים, והן מצטרפות לעשרות אלפי העמותות שכבר קיימות. רנסנס זה אינו פוסח על עולם החינוך, ומאמצי החברה האזרחית מביאים למערכת החינוך כסף רב, יכולות ארגוניות, אנרגיות משמעותיות וגם פרקטיקות ניהוליות מתקדמות. החברה האזרחית איננה מוכנה לוותר ולהניח למדינת ישראל לבדה לנהל את חינוך הישראלי. אל הפער שבין מערכת החינוך הציבורית, המתבצרת בעמדות וקונספציות מיושנות וכלואה במבנה ארגוני אדיר ומשתק, לבין האנרגיות האזרחיות הכבירות שנוצרו מחוץ לה, נכנסים גם תשלומי ההורים.

התהליך השלישי המדרבן את תשלומי ההורים מובל דווקא על ידי המדינה; וכוונתי למדיניות התקצוב הדיפרנציאלי שהחלה בתקופת כהונתו של שר החינוך שי פירון, וממשיכה גם כעת על ידי שר החינוך נפתלי בנט. במהלך חמש-שנתי מסיטה מדינת ישראל תקציבי ענק בחינוך הרשמי – מהשכבות החזקות לשכבות הנזקקות. תהליך ההסטה החל בשנת הלימודים תשע"ה, בהעברתן של עשרות אלפי שעות תקן, בחינוך היסודי הרשמי ובחטיבות הביניים, מבתי ספר חזקים סוציו-אקונומית לבתי ספר חלשים. המהלך עתיד להגיע לשיאו בשנת הלימודים תשע"ט – כאשר למעלה ממיליארד שקלים, המתורגמים לשעות הוראה, יועברו לתגבור בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים המצויים בחתך הסוציו-אקונומי הנמוך במדינת ישראל.

בין שנת תשע"ד לשנת תשע"ו עלתה הדיפרנציאציה של תקצוב התלמידים בישראל בצורה דרמטית. לדוגמה, בשנת תשע"ד תוקצב תלמיד ממעמד סוציו-אקונומי חזק בסכום ממוצע של 14,600 שקלים, ואילו תלמיד מחמישון-טיפוח חלש תוקצב בסכום ממוצע של 17,200 שקלים; לעומת זאת, בשנת תשע"ו תוקצב התלמיד החזק ב-15,600 שקלים והחלש ב-19,100 שקלים. בתוך שנתיים התרחב אפוא הפער התקציבי שבין המעמד החלש לבין זה החזק מ-2,600 שקלים ל-3,500 שקלים.[6]

בעקבות תהליך זה, בית ספר שבו לומדים ילדים משכבה סוציו-אקונומית חזקה מקבל תקצוב מופחת (בשעות לימוד) לעומת בית ספר שבו לומדים ילדים משכבה סוציו-אקונומית חלשה; וממילא, בבתי הספר שבהם לומדים ילדי השכבות החזקות גובר הלחץ להשלמת המוצר החינוכי מכספי ההורים – הניתנים כתשלום רשמי או כתרומה. תהליך הדיפרנציאציה התקציבית ממריץ אפוא במידה רבה את הורי השכבות החזקות בישראל לעקוף בדרכים שונות את הרגולציה על תשלומי ההורים, מתוך הטענה כי "את שהמדינה מחסירה מילדינו אנו חייבים להשלים".

אם כן, החתירה (הברוכה כשלעצמה) לשוויון הזדמנויות הולידה תוצאה בעייתית: מחד גיסא, המדינה עוזבת את הקריטריון השוויוני-אוניברסלי לטובת אפליה מתקנת; ומאידך גיסא, השוויון המיוחל אינו מגיע – כיוון שהכסף הפרטי משלים את שהמדינה גורעת, הפערים נשמרים וכמות הכסף במערכת גדלה. לפנינו כרוניקת כישלון ידועה מראש, המונחת ביסודה של פרדיגמת צמצום הפערים, שכן בחברה חופשית לעולם יחתרו הבריות "לפתוח פער" ולהעניק לילדיהם נקודת פתיחה טובה יותר לחיים. "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" לימדו אותנו חז"ל,[7] ודרישה זו צריכה להוליד מערך כלים שיאפשר גם למי שלא זכה לתמיכה מספקת מהבית להגיע להישגים. זהו תפקידה של חברה אזרחית ראויה; זה – ולא החזקה כפויה של האחרים ומניעתם מלהתקדם.

נאבקים בטחנות הרוח

המציאות בשטח מלמדת הן על הצורך הן על הרצון לתגבורו של החינוך הציבורי בכסף פרטי; אולם יש כאלו שמגמה זו לצנינים בעיניהם והם מבקשים להיאבק בה באמצעים שונים. צלע אחת של המאבק היא המערכת עצמה, וצלעו השנייה מורכבת מאוכלוסיית ההורים.

משרד החינוך משקיע מאמצים נכבדים להקטין את ההוצאה הפרטית לחינוך – מתוך השאיפה לצמצום פערים חברתיים בחינוך, ובעקבותיו גם במעמד סוציו-אקונומי. זהו אחד היעדים שלאורו מתוכננת מדיניות משרד החינוך, הבאה לידי ביטוי בתקצוב הדיפרנציאלי שהוצג לעיל. השקעה וולונטרית של הורים בעלי יכולת כלכלית משַמֶרת כמובן פערים כאלו, באופן שלתפיסת אנשי המשרד מצדיק פגיעה חקיקתית בחירותם של אלו החפצים ביקַר ילדיהם. במילים אחרות, המושג "צמצום פערים" מתפרש כמיטת סדום הדורשת מכולם ליישר קו עם סטנדרט נמוך.

לצד המאמצים "מלמעלה", הפכו תשלומי ההורים בשנים האחרונות לנקודת מחלוקת בתוך ציבור ההורים עצמו: קבוצות הורים חזקות דורשות כי יתאפשר להן לשלם בעבור החינוך שהן רוצות בשביל ילדיהן; ומאידך, "פורום ועדי ההורים היישוביים", הארגון המייצג את ההורים בפני משרד החינוך, דורש כי תשלומי ההורים יבוטלו כליל – ולא רק יוגבלו. המתנגדים לתשלומי הורים שותפים אף הם לתביעה לחינוך איכותי יותר, אך מוחים על כך שעליהם לשלם זאת מכיסם ומבקשים לגלגל את הנטל לפתחם של כלל האזרחים – באמצעות הגדלת תקציב החינוך הממשלתי מעבר לממדיו העצומים הנוכחיים. בקיץ האחרון, משלא נענתה דרישתו לבטל את תשלומי ההורים או לכל הפחות להפחיתם, הכריז פורום ועדי ההורים על "מרד תשלומי הורים"; נכון לזמן כתיבת שורות אלו, מרד זה עודנו נמשך.[8]

שתי צלעות המאבק בטעות יסודן, ושתיהן עתידות לנחול תבוסה. אף שהשאיפה לצמצום פערים חיובית מצד עצמה, עליה להכיר במגבלות המציאות. לאדם הגדל בסביבה ובמשפחה שהאוריינות, הפנִיוּת והמשאבים רבים בהן יותר, עתידים בהכרח להיות יתרונות; והניסיון להיאבק בעובדה זו הוא הרסני. כפי שראינו לעיל, ביטול תשלומי ההורים יגרע כעשרה אחוזים מתקציב החינוך הציבורי בישראל. בחלק מהמקרים תשלומי ההורים מגיעים לכדי ארבעים אחוז ויותר מתקציב בית הספר – שלא יהיה מסוגל להתקיים בלעדיהם.

הבעיה אינה כמותית גרידא, ובמהותה אינה כמותית כלל ועיקר. כאמור לעיל, תקציב החינוך גבוה למדי אלא שמסיבות היסטוריות ואחרות, חלק הארי של תקציב בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים, כלומר כ-85 אחוזים מהתקציב, מצוי ב"שעות התקן" – שלגביהן מרחב התמרון שבידי המנהל (או הקהילה) קטן במיוחד. שעות אלה נתונות לעיתים למורים שאינם מתאימים לתפקידם ושהזזתם לתפקיד אחר קשה מאוד. אומנם, זה חמש שנים מוביל משרד החינוך מהפכת ניהול תקציבי-עצמאי ומבקש שמנהלי בתי הספר יפעלו על פי סדר יומם; אך למעשה, מבנה התקציב ומערך הפיקוח אינם מאפשרים למנהלים לממש את סדר היום החינוכי או הלימודי שעשוי להיות מיטבי מבחינת תלמידיהם (או הקהילה שבה הם פועלים).

בעקבות מגבלות אלו, לעיתים קרובות תשלומי ההורים הם התקציב היחיד אשר נזיל ונגיש בפני מנהל בית הספר. תשלומי ההורים חיוניים אפוא בעיקר משום שהם מעניקים למנהל את הגמישות הניהולית שהוא זקוק לה, ומספקים לו ערך מוסף כדי לחולל תהליכי שינוי שהכול מעוניינים בהם. ואכן, ניתן בהחלט לטעון כי ישנה התאמה בין איכות בית הספר לבין גובה תשלומי ההורים המושקעים בו – לא רק בעקבות גובה התקציב אלא בעיקר מחמת האפקטיביות והגמישות הקשורים בו.

הכחדת תשלומי ההורים תפגע אפוא אנוּשוֹת ברמתו המדאיגה ממילא של החינוך הציבורי בישראל. לא זו בלבד אלא שההתעקשות על השאיפה לצמצום פערים באמצעות החרמת הכסף הפרטי עלולה לפגוע בשאיפה זו עצמה. כיום, אחוז נכבד מהכסף הפרטי המושקע בבתי הספר מתחלק בין חזקים ומוחלשים באותן מסגרות עצמן, על ידי מלגות פנים-מוסדיות, כך שברמה המקומית תשלומי הורים משמשים פתח לנגישות לחינוך איכותי יותר ולמוביליות חברתית לתלמידים שבתנאים אחרים לא היו זוכים לה. במילים אחרות: התקצוב הדיפרנציאלי וההתנגדות לתשלומי הורים, הנעשים בשם שוויון אוניברסלי-לאומי, מחלישים את האפשרות ליצור שוויון הזדמנויות בתוך הקהילה עצמה.

עלותו של המוצר החינוכי התוספתי הנרכש באמצעות תשלומי הורים, במסגרת המערכת הציבורית, עשוי להיות נמוכה בשיעור ניכר מעלותה מחוץ לה, בזכות התשתיות הבית-ספריות וכוחם המאוחד של ההורים וועדי ההורים. הוצאתם של תשלומי ההורים אל מחוץ לבתי הספר תותיר משפחות רבות מחוץ לטווח המסוגלות לשפר ולקדם את חינוכם של ילדיהן; ומסוגלות זו תיוותר נחלתם של החזקים ביותר – ורק שלהם.

התקווה כי קידום החינוך בישראל יתממש על ידי הגדלות חוזרות ונשנות של תקציב החינוך, או השתת האחריות כולה על כתפיה של המדינה, הוּכחה זה כבר כחסרת תוחלת; והגדלת תקציב החינוך בשיעור ניכר בעשור האחרון, כפי שהוצגה לעיל, לא תורגמה לעלייה בהישגי המערכת. לאור זאת, הדרישה מן החברה שלא להשקיע יותר בחינוך, שלא להכניס את היד לכיסו הפרטי של האזרח ולא לכיסם הפילנתרופי של בעלי הממון, לא רק שאינה חכמה אלא אף בגדר גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה.

סיכום

מערכת החינוך בישראל נבנתה על אתוס "חינוך חינם", אך אתוס זה אינו מתאים למדינה חזקה וצומחת שבה המעורבות האזרחית מאפילה על ביצועי המערכת הציבורית – שהמאמצים להזניקה קדימה באמצעות הגדלת התקציב הציבורי לא הניבו פרי עד כה. תשלומי ההורים במערכת החינוך בישראל אינם בעיה שיש לפותרה אלא דרך אלטרנטיבית ראויה לחלוקת מימון החינוך בין המדינה לבין ההורים. אדרבה, תשלומי הורים מבטאים באופן חיובי את אחריותם של ההורים לצמיחה החינוכית של ילדיהם.

מנקודת מבטם של אנשים מסוימים, ביטול תשלומי ההורים הוא מסע צלב מקודש. בשם הסולידריות החברתית מבקשים גורמים בחברה הישראלית לפגוע אנושות דווקא בחינוך הציבורי המייחד את מדינת ישראל מאז הקמתה ואחראי לצמצום הפערים שאכן מתרחש בשנים האחרונות – גם אם לאיטו. מגמת התקצוב הדיפרנציאלי המעניקה כסף ציבורי רב יותר לאוכלוסיות מוחלשות, ומעניקה פחות לאוכלוסיות חזקות, גורמת ללחץ הולך וגובר מצד אותן אוכלוסיות חזקות המבקשות להשקיע כסף פרטי רב יותר בחינוך ילדיהן. אנרגיות אלו אינן ניתנות לדיכוי, והשאיפה ש"כולם יקבלו אותו דבר" מתנפצת אל מול המציאות. לנוכח תקציב החינוך הגדול, לנוכח ההישגים הבעייתיים, ולנוכח הצורך המתמיד בתשלומי הורים, מן הראוי לבחון מחדש את מבנה מערכת החינוך בישראל ולמצוא דרכים לייעל את השימוש בכסף הציבורי – מתוך חתירה למיצוי תקציב החינוך ולהעלאת התוצר החינוכי. במקביל, במקום לכפות על המערכת שוויון שלילי, יש לאתר דרכים אפקטיביות לקידום שוויון ההזדמנויות מבלי לפגוע במצוינות ובהישגיות.

כל זה חורג כמובן מגבולותיו של מאמר צנוע זה. בהנחה שאין צפויים שינויים של ממש במבנה מערכת החינוך, כדאי לכל הפחות שהמלחמה על תשלומי ההורים תיפסק והבהירות תגדל: המדינה תגדיר בצורה מדויקת יותר מהו הבסיס המשותף שהיא מעניקה לכלל התלמידים; מה ניתן כתוספת לאוכלוסיות החלשות; וכיצד יכול המעוניין בכך להשקיע את כספו הפרטי לטובת חינוך ילדיו. מהלך כזה יפנה את הכוחות החיוביים הפועלים בזירה החברתית-אזרחית בישראל להשקעה נוספת בחינוך, ויאפשר בחירה מורחבת של אופי החינוך שאותו מבקשת כל משפחה לצרוך. תשלומי ההורים יהיו בגדר השקעה משלימה לזו שמעניקה המדינה, וישמשו כקומה נוספת בבניין מערכת החינוך הישראלית. מלחמה במגמות אלו, וניסיון "לכסח את הדשא" על מנת שכולם יהיו בעלי גובה זהה, יפגעו אנושות בחינוך במדינת ישראל; דומה כי בדיוק על כגון זה נאמר: "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".

משה (קינלי) טור-פז הוא איש חינוך. במשך כ-15 שנה עבד כמורה וכמנהל בבית ספר מקיף בפריפריה; ובין השנים 2012–2017 עמד בראש מִנהל החינוך של העיר ירושלים ושימש כנציגו בהנהלת משרד החינוך. לאחרונה, הקים רשת חינוך חדשה מיסודה של תנועת הקיבוץ הדתי והוא מנהל אותה. משרת במילואים כסגן-אלוף ביחידה מובחרת.

נפתלי בנט. קרדיט תמונה ראשית: Bigstock

[1] הצעת תקציב לשנות הכספים 2017–2018 ודברי הסבר מוגשים לכנסת העשרים: משרד החינוך והסעיפים הצמודים לו, יא, ירושלים: תשע"ז, עמ' 27.

[2] הרשויות המקומיות בישראל 2014, פרסום מספר 1642, הלמ"ס ומשרד הפנים: ירושלים, בעיקר בעמ' 125. ההוצאה נטו של הרשויות חושבה על פי סך ההוצאה על חינוך (כ-17.5 מיליארד שקלים), בקיזוז התקצוב הממשלתי לחינוך, המגולם בסך הכנסות החינוך (כ-12.5 מיליארד שקלים) פחות סך הכנסות החינוך העצמיות (כ-1.2 מיליארד שקלים).

[3] פרוטוקול מס' 242 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט, יום שלישי, י"ג בתמוז התשע"ו (19 ביולי 2016).

[4] חוזר מנכ"ל תשעז/12, כ"ה באב תשע"ז, 17 באוגוסט 2017 (באתר משרד החינוך: http://edu.gov.il/owlHeb/Info/Pages/parents-payments-2018.aspx). טבלת התשלומים אינה מבטאת את תשלומי התל"ן המותרים בגביה (תכנית לימודים נוספת) המגיעים לסך של עד 3,450 שקל בבתי ספר תורניים, וכן תשלומים נוספים המותרים בגבייה.

[5] שגיא ברמק, "המדינה, לא בבית ספרנו", השילוח 2 (כסלו תשע"ז), עמ' 81–98.

[6] מתוך הצעת תקציב לשנות הכספים 2017 – 2018, עמ' 28.

[7] בבלי, נדרים פא ע"א.

[8] ליאור דטל, "ההורים הכריזו: מרד תשלומים בבתי הספר ובגני הילדים", דה מרקר,  26.8.2017