ארכיון תכלת

פורסם בגליון

תכלת 30
 

אהרן צ'חנובר, טוני ליאון ומייקל מאהוני

Getting your Trinity Audio player ready...

מנהיגות בלא רוח

לעורכים,

למרבה הצער, התמונה העגומה שמצייר דוד חזוני במאמרו "מנהיגות בלא רוח" ("תכלת" 29, סתיו התשס"ח/2007) אינה מציגה את המציאות במלוא קדרותה. המשבר החינוכי שבעיצומו אנו מצויים עמוק ורחב הרבה יותר מזה המתואר במאמר. אפילו השיבה האקדמיה הישראלית עטרה ליושנה בכל הנוגע למקומם של מדעי הרוח והיהדות בין כותלי האוניברסיטאות, ספק אם ניתן היה לרפא את תחלואי המנהיגות, שלדעתי משולים למצבו של חולה סופני. החינוך, ההשכלה והתרבות בכלל במדינת ישראל איבדו מיוקרתם כערכים ונדחקו לשוליים מפני כוחות כלכליים ופוליטיים ציניים להחריד. לא ניתן לקיים חינוך למדע וטכנולוגיה בישראל, חינוך שהוא המנוע העיקרי לצמיחת המדינה, ללא השקעת אמצעים ומאמצים מקבילים בלימודי הרוח, ההיסטוריה והארכיאולוגיה של העם היהודי בארץ ובעולם. מדע וטכנולוגיה הם אוניברסליים באופיים, נטולי שייכות לאומית, וניתן ללמדם ולהתקדם בהם בכל מקום. מדינת ישראל דווקא איננה המקום הטוב ביותר שבו ניתן ללמוד מקצועות אלו או לפתח בהם קריירה. מי שרוצה ללמדם וליישמם אחר כך בישראל, מתוך תחושת אחריות לאומית וידיעה כי הוא תורם לביסוסה של מדינתו, צריך לגדול באווירה שבה ברור לו מדוע עליו לעשות זאת כאן ולא בכל מקום אחר – וה"כאן" הזה הוא הטכניון העברי בחיפה, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, האוניברסיטה על שם הרב בר־אילן ואוניברסיטאות תל אביב וחיפה, שבשמן – שלא לדבר על מהותן – טבוע רישומם של ארץ ישראל ושל העם היהודי שבנה אותה.

לצערי איני רואה היום בקרב ההנהגה מי שפועל מתוך אינטרס אמיתי לקידום ענייני המדינה ברוח ושעשייתו בעבר ובהווה מהווה מופת ומודל לחיקוי או להערכה. איני מזהה מנהיג שאליו אוכל לשאת את עיניי, דמות שתסחף המונים לעשייה חברתית, חינוכית ותרבותית. השסעים החברתיים, הדתיים, העדתיים והלאומיים בחברה הישראלית, המצמיחים קבוצות קיצוניות ומביאים להשתרשות תופעות כמו השתמטות משרות צבאי, התמכרות לסמים ואלימות מחרידה, מילולית ופיזית, הפכו את החינוך, את ההשכלה ואת התרבות לערכים שוליים, והותירו בידי מערכת החינוך תפקיד טכני בלבד של הכשרת מומחים בשטחים שונים – תפקיד שהצלחתה בו אינה מובטחת לאורך ימים, לאור התחרות הקשה בזירה העולמית. בתוך פחות משישים שנה הספקנו לבנות דבר מופלא ולהרסו במו ידינו. כונַנּו מדינה על רקע אידיאולוגי, תרבותי, דתי והיסטורי (הקמת מדינת ישראל במועד בו קמה הנה במידה רבה תוצאה של השואה באירופה); ואולם, תוך זמן קצר להפליא הסרנו מעלינו במהירות את כל מה שהביא ליצירה המופלאה הזאת – תרבות הלימוד של היהדות על כל תפוצותיה – וניסינו לחקות, ללא הצלחה, את מדינות המערב המפותחות ולהיות ככל העמים. התכנו את התרבות היהודית העשירה והמגוונת בתוך הכור של מה שנדמה לנו כתרבות ישראלית שלא נוצרה עדיין, והתוצאה היא בליל שטחי, חסר שלד יציב, המתמוסס לאטו בביצה עכורה של שחיתות וציניות.

ואסיים בהרהור נוגה, המשקף את המציאות העגומה שבה אנו חיים. העידן של מייסד המדינה, דוד בן־גוריון – שהקים בימים קשים יותר לארצנו חוג ללימוד המקרא בביתו ואף כתב ספר הנושא את הכותרת עיונים בתנ"ך – תם עוד בטרם הספיק מפעלו להתבסס ולהכות שורשים. האפשרות שמי ממנהיגיה הנוכחיים של המדינה הזאת לומד ומלמד מקרא בביתו נראית הזויה ממש.

אהרן צ'חנובר
הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

אהרון צ'חנובר. זוכה פרס נובל. מתוך ויקיפדיה

האם איבדה דרום אפריקה את הצפון?

לעורכים,

קראתי בעניין ובעצב את מאמרו המצוין של ג'יימס קירצ'יק "האם איבדה דרום אפריקה את הצפון?" ("תכלת" 29, סתיו התשס"ח/2007). כמנהיגה לשעבר של האופוזיציה בפרלמנט הדרום אפריקני במהלך שש השנים האחרונות (תפקיד שאותו עזבתי מיזמתי במאי 2007), אני יכול להעיד מכלי ראשון על הפער ההולך ומתרחב בין הרטוריקה שבה משתמשת מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני בשאלת ההגנה על זכויות האדם ובין המציאות העגומה של היחסים ההדוקים בין נציגי ממשלתנו ובין עריצים ומשטרים מדכאים, החל מזימבבואה בראשות רוברט מוּגַבֶּה ועד הדיקטטורה הצבאית במיינמאר.

אני מסכים עם קירצ'יק שמדיניות החוץ שלנו מושפעת במידה רבה מפונדמנטליזם אנטי־מערבי במהותו, אך יש לציין בצדו של הסנטימנט הזה גם את השאיפה לעצב מחדש את הסדר העולמי בכיוון אוהד יותר לעולם המתפתח. אף על פי ששאיפה זו אכן ראויה להערכה, דומה כי הנתיב שבו בוחרת ממשלתנו עלול לספח את דרום אפריקה לחברה מפוקפקת מאוד.

בנוסף, המאמר מתעכב אמנם על העובדה שממשלת דרום אפריקה וכמה מבכיריה התייצבו באופן שיטתי לצד עיראק של סדאם חוסיין ונגד המערב, אך הוא פוסח על אחד הרגעים המבישים ביותר בהתנהלותה בשנים האחרונות. הדברים אמורים בביקור שערך בדרום אפריקה טארק עזיז, סגן ראש ממשלת עיראק תחת שלטונו של סדאם חוסיין, ביולי 2002. בעת שסגן הנשיא דאז, ג'ייקוב זוּמה, קיבל את האורח בהתלהבות מופגנת והרעיף עליו שבחים, נשא הנשיא האמריקני נאום בארצות־הברית, שבו הגדיר את עיראק כחברה ב"ציר הרשע".

חשוב לציין שמנהיגי דרום אפריקה בעבר נהגו בדרך שונה מאוד מן המדיניות הנוכחית. בספטמבר 1998 פלש צבא דרום אפריקה ללִסוּתוּ, שכנתה הזעירה, שבה התגלע סכסוך בין המלך לראש הממשלה. תוצאותיהן של הבחירות לבית הנבחרים שנערכו באותה מדינה היו שנויות במחלוקת, והמהומות לא איחרו לבוא. בפלישה ניזוקה קשות הבירה מַאסֶרוּ, וצבא דרום אפריקה נסוג רק כעבור שבעה חודשים. הנשיא דאז, נלסון מנדלה, דמות נערצת שהשמעת ביקורת נגדה היא עדיין בגדר טאבו – והאיש שהפך, לימים, לאחד ממתנגדיו החריפים ביותר של הנשיא בוש בעניין הפלישה לעיראק – תיאר את המבצע כ"התערבות שנועדה להשיב על כנם את הדמוקרטיה ואת שלטון החוק". "רגש האחריות", אמר, "קורא לנו להתערב כאשר הדמוקרטיה נתונה בסכנה". קשה להתעלם מן הדמיון בין התערבותה של דרום אפריקה בלסותו ובין פלישת ארצות־ הברית לעיראק. דברי מנדלה באותו הקשר אינם אלא דוגמה מובהקת לדוקטרינת בוש, שלוש שנים לפני שהנשיא האמריקני עצמו ניסח אותה.

אפשר כמובן להמשיך ברוח זו עוד כהנה וכהנה ולהוסיף לתיאוריו של קירצ'יק רשימה ארוכה ומדכאת של דוגמאות, אך הטיעון העיקרי נותר בעינו: העקרונות הנעלים שבהם דגל הקונגרס הלאומי האפריקני בהיותו באופוזיציה פינו את מקומם, למרבה הצער, למדיניות חוץ מפוקפקת שמניעים אותה אינטרסים צרים ויריבויות נושנות. הבחירה לנהוג כך באה, כמובן, על חשבון מדיניות ראויה יותר, המבוססת על הכרת המציאות הרווחת בסדר העולמי החדש ועל נקיטת ניסיונות צנועים – אך נבונים – לשנותה.

לבסוף, מעניין לראות כיצד טרודים חברי הפרלמנט ללא הרף בשאלות הקשורות למזרח התיכון, אך אינם מוצאים די זמן לדון בדו"ח מדאיג מאוד העוסק בשערוריית מערכת הבחירות שהתנהלה לאחרונה בזימבבואה. בכל הזדמנות שבה מוצאת לנכון הרשות המחוקקת של דרום אפריקה להתייחס לגילויי האלימות במזרח התיכון, היא מקבלת החלטות המותחות ביקורת על ישראל אך נמנעות מהטלת כל אשמה או אחריות על גורמים אחרים באזור. לא פעם נרמז לי כי רגישותי בסוגיה זו נובעת מקרבתי לישראל (אני יהודי ונשוי לישראלית). בכל מקרה, אני סבור שניתוחו של קירצ'יק מצליח לגעת בצורה עניינית בסיבות העמוקות לתופעה.

טוני ליאון
חבר הפרלמנט בדרום אפריקה

טוני ליאון. מתוך ויקיפדיה

לעורכים,

ג'יימס קירצ'יק צודק לחלוטין כשהוא נוזף במפלגת השלטון של דרום אפריקה, הקונגרס הלאומי האפריקני, על הצביעות שהיא מפגינה בשאלת זכויות האדם הבינלאומיות. ביחסים החמים שהיא מקיימת עם מדינות דכאניות כזימבבואה, מיינמאר ואיראן, נמנעה מפלגת השלטון מיישום העקרונות שבשמם לחמה באפרטהייד: חירות ושוויון לכל. קירצ'יק צודק גם כשהוא מצביע על הקשר בין מדיניות זו לאחד מעקרונותיה המקודשים ביותר של מפלגת הקונגרס – המאבק באימפריאליזם.

ואולם, אני חולק על כמה מהקווים המרכזיים בטיעונו של הכותב. בראש ובראשונה, ספק אם יש עוד מקום להשתמש במונח "אנטי־מערבי" (ובשאר בשרו, הביטוי "אנטי־אמריקני") במסגרת דיון אינטליגנטי. זהו מושג מעורפל, כוללני, ובמקרה זה גם בלתי מדויק. מיהו אותו "מערב" שאליו מתייחס קירצ'יק? האם הכוונה לכל אזרח ואזרח בארצות־הברית ובכל מדינות אירופה, או שמא רק למדיניות שמנהל ממשל בוש לבדו? זאת ועוד: מהו תוכנה של אותה אנטי־מערביות? שנאה והוקעה של כל היבט בתרבות המערב, או אולי רק ביקורת על עמדות ספציפיות שנוקטות חלק מן הממשלת המערביות בתקופות מסוימות?

שימוש במשיכות מכחול כה גסות גורם לטשטושה של התמונה הכללית. הוא גם מסתיר מהעין את הוויכוחים הפנימיים הרבים המתנהלים הן בתוך אותו "מערב" והן בחלקים אחרים של העולם שניתן לכנותם "לא־מערביים". גישה זו לוקה בעצם באותו מניכאיזם רדוקציוניסטי שקירצ'יק מייחס, בצדק, ל"אנטי־אימפריאליזם" של הקונגרס הלאומי האפריקני: אנחנו כולנו היינו הך, וכך גם הם; אנחנו צודקים, הם טועים; וכולי.

נכון, מפלגת השלטון הדרום אפריקנית שוגה חמורות כשהיא מקיימת יחסים חמימים עם משטרים רודניים; אך בל נשכח שהממשלה האמריקנית וממשלות אחרות במערב ממשיכות אף הן לשמור על קשרים אמיצים עם מנהיגים כפֶּרְוֶז מושארף, חוסני מובארק וממשלת סין. כמובן, אין בכך כדי להצדיק את מדיניות החוץ של הקונגרס הלאומי האפריקני, אלא שיש לזכור כי אף צד אינו נקי מצביעות.

הטיעון העוסק ב"אנטי־אימפריאליזם" ראוי להתייחסות נפרדת. כפי שמדגיש קירצ'יק, רטוריקה אנטי־אימפריאליסטית משמשת לא פעם להצדקת פשעים חמורים המבוצעים בידי תנועות ופרטים במסגרת מאבקים לשחרור ולאחריהם. הרודן המציג עצמו כ"אנטי־אימפריאליסט" שואף להציב עצמו מעל לכל ביקורת, ולשם כך בדיוק הוא גם מאשים את מתנגדיו, ופעמים רבות גם את קרבנותיו, על היותם "מריונטות" בידי הממשלות הזרות המבקשות להשיב עטרה אימפריאלית ליושנה. עצוב להיווכח באיזו יעילות הצליחה מניפולציה רטורית זו להחניק פעם אחר פעם את כוחות ההתנגדות לשלטון.

ברם, מכך אין להסיק כי יש להשליך כלאחר יד את ה"אנטי־אימפריאליזם" לסל האשפה של ההיסטוריה. אם נבחן את מדיניותן של מעצמות מערביות כארצות־הברית או כצרפת, ניווכח כי אף שאינן מטפחות שאיפות התפשטות טריטוריאלית, הן בהחלט מוכנות לפלוש לשטחן של מדינות זרות, להפיל את ממשלותיהן ולהקים בהן משטרי בובות שיעשו את רצונן. כדי לעורר תסיסה ולחתור תחת ריבונותן של מדינות אחרות השתמשו ממשלות במערב במגוון של אמצעים, החל מלחץ כלכלי וכלה במימון כוחות של גיס חמישי וסיוע להם. האימפריאליזם – וליתר דיוק הניאו־אימפריאליזם או הניאו־קולוניאליזם – ממשיך להוות בעיה של ממש גם בימינו. בנסיבות אלו יש לבחון את העובדות בזהירות, שכן קשה לדעת מתי האשמת מדינות המערב ב"ניאו־קולוניאליזם" הנה מוצדקת ומתי היא משמשת אפולוגטיקה של עריצים. בחלק מן המקרים מדובר, כמובן, בשילוב של השניים. כך או כך, ניתוח רציני אינו יכול להתבצע תוך שימוש בכלים קהים ללא תקנה כגון זה של מושג ה"אנטי־מערביות".

מייקל מאהוני
המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת ייל


ג'יימס קירצ'יק משיב:

אני מקבל בהערכה את ההערות החשובות ומאירות העיניים של טוני ליאון ומייקל מאהוני למאמרי. טוני ליאון, המכיר מכלי ראשון את הסוגיות שבהן עוסק המאמר, מגדיר את הדרך שבה תופס הקונגרס הלאומי האפריקני את מדיניות החוץ שלו כ"שאיפה לעצב מחדש את הסדר העולמי בכיוון אוהד יותר לעולם המתפתח". אולם, חרף יומרותיה של מפלגת השלטון הדרום אפריקנית, בפועל קיימת קרבה אינטלקטואלית ניכרת בין מדיניות החוץ שלה ובין המשטרים השולטים בזימבבואה ובאיראן, ולמרבה הצער אף בינה ובין ארגונים כחמאס וכחיזבאללה. לא בכדי פרסם שגרירה לשעבר של איראן בדרום אפריקה, ג'אוויד גורְבּאנוגְלי, מאמר שכותרתו "לא כך מתייחסים לחברים, מר מְבֶּקי" (אשר נכתב בתגובה לנסיגת הקונגרס הלאומי האפריקני מהתנגדותו להטלת סנקציות על איראן באו"ם).

טענתו המרכזית של פרופ' מאהוני מתמקדת במונחים "מערבי" ו"אנטי־מערבי", שבהם השתמשתי במאמרי. למרות שבין הדמוקרטיות הליברליות שוררים לעתים חילוקי דעות דיפלומטיים, הן חולקות מערכת של אידיאלים ועקרונות שניתן להכיל אותה במושג "מערב". במיוחד אמורים הדברים בכל הנוגע לסוגיות שבהן עוסק המאמר. אם נבחן את עמדותיה של דרום אפריקה בשאלת היחס שיש להעניק לארגוני טרור כגון החמאס והחיזבאללה, המשקל שיש לייחס לשאיפותיה הגרעיניות של איראן, והעמדה שיש לנקוט בעניין סיום משטרו של רוברט מוגבה – נגלה כי בכל אחד מנושאים אלו מדיניותה מנוגדת לזו של מדינות המערב.

הגישה האנטי־מערבית אינה מסתכמת במדיניות החוץ של דרום אפריקה. נשיאה, תַאבּוֹ מבקי, מרבה להתייחס ל"רנסנס האפריקני" (שהוא רואה עצמו כמובילו) ומביע זלזול בהצעות וביזמות שמקורן במדינות "מערביות". הוא משנן בעקשנות את הסיסמה הסתומה "פתרונות אפריקניים לבעיות אפריקניות". דוגמה מובהקת לקו שאותו הוא נוקט היא מדיניותו בכל הנוגע למחלת האיידס, שבמהלך שנות כהונתו בלבד כבר גבתה את חייהם של מאות אלפי אזרחים דרום אפריקנים. מבקי שלל זה מכבר את האפשרות שהגורם למחלה הוא נגיף הכשל החיסוני ומילא פיו מים כששרת הבריאות שלו המיטה חרפה על עצמה והציעה שחולי איידס יטפלו במחלתם באמצעות אכילת סלק ושום. פקידים רמי דרג בממשלתו אף הוקיעו את השימוש בתרופות אנטי־רטרו־ויראליות – משום שמקורן בפיתוח "מערבי", בניגוד לתרופות אפריקניות "מסורתיות" – וכינו אותן "רעל".

לרעיון המרכזי של מאמרי מגיב מאהוני באזכור ההיסטוריה ההרפתקנית של מדיניות החוץ האמריקנית. ברם, אין זה סביר ואף לא הוגן לצפות מאמריקנים המבקרים את מדיניות החוץ של אפריקה להגן על מדיניותה של ארצות־הברית בכלל ועל זו של ממשל בוש בפרט. ואף שהדיון בחסרונותיה ובמעלותיה של מדיניות החוץ האמריקנית אינו רלוונטי במיוחד לנושא העומד על הפרק, אפשר להשיב להאשמות הספציפיות שמעלה מאהוני בעניין קשריהם של האמריקנים עם הדיקטטור הצבאי של פקיסטאן פרוז מושארף, העריץ המצרי חוסני מובארק ושליטיה הקומוניסטים של סין. ראשית, ללא תמיכתה של ארצות־הברית במושארף ובמובארק עלולות מדינותיהם ליפול כפרי בשל לידי גורמים איסלאמיסטים; ובאשר לסין – זוהי מעצמת־על בהתהוות, שיש להתחשב בדעתה אף שהיא פוגעת באופן שיטתי ושערורייתי בזכויות האדם. יתר על כן, השוואת הדיפלומטיה הדרום אפריקנית לזו האמריקנית מתעלמת מן העובדה שארצות־הברית מתפקדת בעת הזאת כמעצמת־העל היחידה בעולם, מעמד הכרוך באחריות רבה ובקבלת החלטות קשות. דרום אפריקה אינה נושאת בעול דומה. אין, למעשה, אף תירוץ שיוכל להצדיק את מדיניותה של מדינה אפריקנית מתפתחת זו ואת תמיכתה בארגוני טרור הפועלים הרחק מגבולה. אין שום נימוק שיוכל להצדיק את הגיבוי שמעניקה דרום אפריקה לרודן המושל במדינה שכנה, שעיקר זמנו ומרצו מוקדש לרצח המוני ולהרס ארצו. כך או כך, אין זה המקום לדון במדיניות החוץ האמריקנית, ואין טעם להגיב לביקורת על חיבתו של הקונגרס הלאומי האפריקני לתנועות לא־ליברליות בהצעה – הנדושה כל כך – לגנות שוב את ארצות־הברית.


תמונה ראשית: bigstock

עוד ב'השילוח'

עלייתה ונפילתה של נציבות הדורות הבאים
מהשקעה להעצמה: גישה חדשה למצוקת הפריפריה
סוציאליזם יהודי: ניתוח שלאחר המוות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *