אור מן הגויים

התמיכה הנוצרית בישראל היא כוח חיוני ורב עוצמה, שבארץ מתעלמים ממנו או מבקרים אותו באמתלות-שווא. עת לפקוח עיניים ולהכיר תודה

לפני כחודשיים נערך בוושינגטון הבירה ערב הוקרה למדינת ישראל, כחלק מן הכנס של ארגון "נוצרים מאוחדים למען ישראל" (CUFI). באירוע חולקו למשתתפים דגלי ישראל וארצות הברית. אחרי נאומיהם של השגריר האמריקני בישראל דיוויד פרידמן ושל הפסטור ג'ון הייגי, ואחרי שירת "התקווה" ו"ירושלים של זהב" בריקודים ספונטניים, הסתיים הערב. על הכיסאות המיותמים נותרו מעט דגלי ארצות הברית; דגלי ישראל נלקחו עד האחרון שבהם. הפטריוטיות האמריקנית בהחלט בלטה אצל משתתפי הערב, אבל החיבור שלהם לישראל היה נראה רגשי הרבה יותר והם נסחפו בהתלהבות אדירה עם שירים שאת מילותיהם כלל לא הבינו. כשהסברתי לאחד הנוכחים באירוע את משמעות מילות השיר של נעמי שמר ואת ההקשר ההיסטורי שלו למלחמת ששת הימים, הוא כמעט בכה מהתרגשות.

ערב זה היה אירוע השיא של הכינוס השנתי של התנועה המונה כיום יותר משבעה מיליון (!) חברים רשומים, תנועה שהינה כוח מרכזי בתוך מעגל רחב יותר: יותר מ-60 מיליון נוצרים אוונגליסטים – כותרת רחבה לזרם בתוך הנצרות הפרוטסטנטית – החיים בארצות הברית ומהווים רבע מאוכלוסייתה; מעגל שהוא בעל השפעה רבה במוקדי הכוח ובמסדרונות גבעת הקפיטול. מארגני הכנס דאגו להדגיש עובדה זו היטב: בכנס נאמו סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר המדינה מייק פומפאו, היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון ועוד רבים מאלה המכירים היטב את מסדרונות הבית הלבן.

הזיקה החיובית לשיבת ציון, וראייתה כמימוש נבואות המקרא, היא תופעה רחבה ומוכרת בעולם הנוצרי-פרוטסטנטי, המחובר ל'ברית הישנה'; בזירה האמריקנית היא הודגשה עוד יותר, בזכות התודעה של דור האבות המייסדים, שהרבו להשוות את עצמם לעם ישראל המבקש חירות למימוש ייעודו. מאות ערים בארצות הברית קרויות, זה מאות שנים, בשמות כמו חברון, בית-לחם, בית-אל, יריחו וירושלים.

תמיכתן של קבוצות אוונגליסטיות במדינת ישראל היא בעלת משמעות פוליטית גדולה שבעתיים מכפי שנדמה לציבור הישראלי. הן פועלות למעננו באופן מאורגן ומסודר, ומרושתות בכל רחבי ארצות הברית. פעולות כגון העברת השגרירות לירושלים (שבטקס הפתיחה שלה נשא דברים ג'ון הייגי), ההכרה ברמת הגולן או הפסקת הסיוע הכספי לאונר"א, ספק אם היו מתרחשות ללא השפעת השדולה הפעלתנית של CUFI.

מכיוון שבתוך השיח הישראלי פעולות כגון אלו שנויות לעיתים במחלוקת פוליטית, דוברי שמאל – ובראשם עיתון הארץ במאמר המערכת שלו מיום הכנס בוושינגטון – קוראים תדיר למדינת ישראל להתנער מהתמיכה האוונגליסטית בה. במאמר מתורצת הקריאה לצינון היחסים במניעים המשיחיים של האוונגליסטים, וכאמצעי זהירות נדרש מפני "האש הדתית" ה"מעוורת את עיניהם של מחנה הימין ומנהיגיו". אך הסיבה האמיתית שבגינה מוכנים בהארץ לוותר בקלות כה רבה על התמיכה הפרו-ישראלית האפקטיבית ביותר בעולם המערבי היא פוליטית: התמיכה של ארגונים אלה בישראל באה שלובה עם תמיכה  במה שבשמאל מכנים "מפעל הכיבוש וההתנחלות".

פרנסי העיתון ופרשניו שוכחים כי תמיכת ארגונים אלה אינה ניסיון של זרים לבחוש בפוליטיקה הישראלית, אלא תמיכה בינלאומית בעמדות הרשמיות של מדינת ישראל ובאינטרסים שלה שקובעת ממשלתה הנבחרת. התנגדותם של ארגונים אלה להסכם הגרעין עם איראן ותמיכתם בהכרה בירושלים כבירת ישראל משקפות באופן מלא את האינטרסים המוצהרים של ממשלת ישראלית. אין זה מקרה שדיבורים על ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון כמעט ולא נשמעו בכנס: הדבר מובן כעניין השנוי במחלוקת פנימית עזה בישראל. כשראש הממשלה בנימין נתניהו נאם בשידור חי מישראל, הוא זכה לתשואות סוערות – אבל פחות בגלל הכריזמה האישית שלו ויותר מפני שייצג בנוכחותו את מדינת ישראל ובעצם את העם היהודי. מחיאות כפיים סוערות נשמעו גם כשאישים כמו ג'ון בולטון או ג'ייסון גרינבלט הזכירו את תקוותם להצלחת תהליך השלום. סביר להניח שלו בני גנץ היה מרכיב ממשלה ונואם בשידור חי בכנס הוא היה זוכה לתשואות דומות בעוצמתן.

שאלה אחרת שמעלים המבקרים היא  המוטיבציה הדתית של הארגון האוונגליסטי. יש הטוענים  שהחיבור של המאמינים הללו לעם היהודי ולמדינת ישראל קשור לתפקיד שאנו ממלאים במסגרת חזון אחרית הימים של התנועה: הכנת הקרקע לבואו העתידי של המשיח, שאחריה יתנצרו היהודים בישראל. אכן, בקרב המעגל הרחב של התנועה האוונגליסטית ישנן אמונות כאלה; אך ככל שמדובר במנהיגיה של CUFI נראה שהדברים רחוקים מן האמת. רבים וטובים שבדקו את הנושא (בראשם הרב אריה שיינברג מסן-אנטוניו שבטקסס והרב שלמה ריסקין מאפרת) מצאו שזו איננה המוטיבציה המובילה את ראשי הארגון. הייגי עצמו התייחס במהלך הכינוס לטענות על מניעי הארגון והכחיש את המניעים הללו.

מעבר להכחשות הרשמיות והעקביות, החוויה שלי מן הכנס ומשיחות עם רבים מהבאים מאששות את התחושה שיש כאן תמיכה אמיתית ונלהבת במדינת ישראל ובעם ישראל, לפני כל שיקול אחר. בעיני הציבור הגדול הפעיל ב-CUFI, עם ישראל מממש כבר כיום את חזון הנביאים; את התנ"ך הרי לוקח ציבור זה ברצינות ובפשטות. התמיכה שלו בעם ישראל קשורה באורח הדוק לראיית העם היהודי כמבורך מפי האל, וכעם שמברכיו מתברכים בעצמם: "אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ" הבטיח אלוהים לאברם, ואת הפסוק הזה זוכרים כאן היטב.

ועדיין אין לזלזל בשאלה כיצד נכון להתייחס לתמיכה שיש בה מניעים משיחיים-נוצריים. האם ראוי לפסול תמיכה כזו מן היסוד בגלל המוטיבציות העתידיות הטמונות בה? או שמא ניתן לעבוד עם תנועות כאלו במישור הפוליטי המעשי מתוך הצגת עמדה ברורה ובלתי מתפשרת ביחס לשמירה על המסורת היהודית – ואולי אף מתוך סייגים נחרצים, כפי שנוהגים למשל מנהיגים תורניים כמו הרב אליעזר מלמד, המעודדים קשרים עם התנועות האוונגליסטיות אך נזהרים מקבלת תמיכה כספית, שכן הם רואים בה סכנה גדולה יותר להטיית לבבות?

לדעתי, התמיכה האוונגליסטית בישראל היא כה נרחבת ורבת פנים, שיהיה זה חוסר אחריות לפסול את כולה בגלל מניעים רוחניים של חלק מהשותפים בה. יתרה מכך: שמא מותר ואף מתבקש לראות את התמיכה הזו כנדבך היסטורי במסגרת התהליך הארוך של  שינוי היחסים בין הנצרות ליהדות. אחרי כאלף וחמש מאות שנים של רדיפות והצקות מצד האחות הצעירה, מסתמן שינוי ביחסן של הכנסיות המערביות לישראל. בכנסייה הקתולית התחוללה תפנית חדה, אף כי מסויגת יחסית, החל בוועידת הוותיקן השנייה; הכנסייה הכירה אז בלגיטימיות של האמונה היהודית, הכרה שהובילה מאוחר יותר להכרה במדינת ישראל ולכינון יחסים דיפלומטיים עמה. שינוי נלהב יותר בא מכיוונן של הכנסיות הפרוטסטנטיות-אוונגליסטיות, ובראשן אלו הפועלות בארצות הברית, אשר כאמור מפעילות את עוצמתן הפוליטית לחזקנו אל מול הקמים עלינו.

נכון, מסוכן להסתנוור מהחיבה המורעפת עלינו. אך גם אין להשיב ריקם ניסיונות קרבה כנים ונלהבים של מי שבמשך דורות ארוכים מדי לא הכירו בזכות קיומנו ועתה מבקשים לתקן את המעוות. כל עוד ישראל נזקקת לבני ברית בשדה המדיני העוין, אין היא יכולה להרשות לעצמה לוותר כלאחר יד על תמיכה כה נלהבת המגיעה מן המעצמה החזקה בעולם שהיא ידידתנו הקרובה מזה כמה עשורים.

סגן עורך 'השילוח' לשעבר, יצחק מור, העושה כעת בקליפורניה, הוא תלמיד מוסמך בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית ועוסק בחקר תנועות נוצריות מודרניות בארצות הברית.

תמונה ראשית: באדיבות ארגון CUFI