אמת ואמונה: פרידה מרות גביזון

Getting your Trinity Audio player ready...

מחוזות "כל אחד והאמת שלו" היו זרים לה. היא אמרה את אשר על ליבה בחדות גמורה. ודווקא מתוך כך התייחסה לדעותיהם של אחרים בכובד ראש, ואף הייתה מוכנה לשקול את עמדותיה מחדש

פרופ' רות גביזון, כלת פרס ישראל לשנת תשע"א למשפטים, הייתה אחת הדמויות הייחודיות ויוצאות הדופן ביותר שזכיתי להכיר. עבדתי לצד רותי – כך הקפידה שנקרא לה – במשך כמה שנים כעוזר הוראה בקורס הדגל שלה באוניברסיטה העברית, "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" – וכך ביליתי לא מעט שעות בסביבתה. חלקנו לא מעט שיחות עומק, שרובן הסתיימו במילים: "צריכים לחשוב על זה עוד".

היא הייתה אשת ניגודים. מצד אחד חדה כתער, בעלת יכולת ניתוח יוצאת דופן ומהירת מחשבה באופן חריג. הרצאותיה היו מאלפות: הקצב הרצחני של דיבורה נתן תחושה של מילים הרודפות אחר המחשבות ללא הרף, וללא סיכוי סביר להשיגן – אך תוך שמירה פלאית על קוהרנטיות מלאה. אמרה לי פעם מתרגמת סימולטנית שמכל הדוברים שהכירה, לא היה מי שהקשה על מלאכתה יותר מרותי. זאת באשר למהירות. אך מילותיה היו חדות, קצרות, ומדויקות.

היא אף ידעה לדבר בתוקפנות. האמת הייתה נר לרגליה, והיא הייתה מוכנה לתת לה ביטוי מלא, לא מתפשר ולא מתנצל. בוויכוחים היא לא לקחה שבויים. מחוזות הפלורליזם ותרבות התקינות הפוליטית, "כל אחד והאמת שלו", היו זרים לה. היא אמרה את אשר על ליבה, ועשתה זאת בקול ברור וחותך.

ומצד שני, היא ידעה לכבד כל אחד – לא כבוד של נימוס, אלא כבוד של מהות. היא התייחסה לדעותיהם של אחרים בכובד ראש, ואף הייתה מוכנה לשקול את עמדותיה מחדש. היא אומנם ניסתה לשכנע אחרים לקבל את דעתה, אך הייתה מודעת עמוקות שלא תמיד תצליח. במקרים של חילוקי דעות היא הייתה מוכנה לפשרות, גם כאלה שגובים מחירים. אמנת "גביזון-מדן" היא רק תוצר אחד של נכונותה להתפשר.

היא השרתה אווירה של ענייניות, כאילו אין זמן לבזבז. חבל עליו. אך זה לא מנע ממנה לתרום מזמנה לטובת אינספור עניינים, ציבוריים וגם אישיים, חלקם גדולים וחלקם קטנים. במישור האישי, היא סייעה לי רבות בהערות למאמרים ועבודות שונים, במכתבי המלצה (שעליהם אני חייב לה הרבה) ובקידום הלימודים. זמן הוא אומנם מצרך יקר, אך הוא יקר דווקא בגלל האפשרות לנצל אותו לעשיית טוב.

לצד תקיפות הדעת, היה לה צד רך ואמפתי; ראיתי אותו בא לידי ביטוי לא פעם לנוכח תופעות אנושיות מורכבות. לא בכדי הפכה לאבירת זכויות האדם, מראשוני האגודה לזכויות האזרח בישראל ואף לנשיאתה. לצד האמפתיה האנושית, פעילותה זו נבעה מאהבת צדק ומשפט – המידות שבהן השתבח אברהם אבינו – ולא מתוך רצון בעשייה פוליטית. כאשר היא סברה כי הארגון חרג מתחומיו הראויים, היא לא חששה מלמתוח עליו ביקורת.

היא הייתה ציונית נלהבת, והאמינה שמדינת ישראל חייבת לתת ביטויים קונקרטיים להיותה מדינה יהודית. היא הוקירה עד מאוד את השבת בתור עיקרון יהודי מובהק, וכן דגלה בהסדרים נוספים שיש בהם מימוש מדיני לזכות העם היהודי להגדרה עצמית. זה כמובן לא מנע ממנה להיות מחויבת עמוקות לדמוקרטיה הליברלית ולזכויות האדם. יתרה מזאת, ובניגוד לרבים מבין חבריה, היא עמדה בתוקף על דעתה שאין בין השניים סתירה.

על ענייני דת לא דיברנו הרבה. רותי ראתה בעצמה יהודייה לאומית אבל חילונית. אך בה במידה שלחמה למען ביטויים יהודיים בספרה הציבורית, כך כיבדה את המסורת ואת המעשה הדתי בספרה הפרטית, ובכלל זאת את הציבור החרדי הנושאים את לפיד המסורת במישורים רבים. היא הכירה בכך שהיא שונה משהו מחבריה משמאל, וזקפה זאת בין היתר לזכותו של הרקע הספרדי שלה: רותי הייתה נצר למשפחה ספרדית מפוארת, נכדה של הרב יוסף מרדכי הלוי (אב בית דין העדה הספרדית בירושלים) ואחיינית של הרב אליהו פרדס (רבה של ירושלים). היא לא עברה את טראומות הדת של חבריה יוצאי אירופה.

רותי הייתה אופטימית מאוד כלפי העתיד. גם בזמנים קשים יותר, כאשר היה נדמה ששסעים חברתיים מאיימים על רקמתה העדינה של החברה הישראלית, היא דאגה להפריך את החששות: לא כל כך רע, ויהיה טוב. נדמה שחלק מעמדותיה הציבוריות נבעו מתוך ראיית עולם חיובית. היא נתנה אמון בעם (בדמוקרטיה) יותר מאשר במומחים, ומכאן התנגדותה לאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ. היא האמינה בדינמיקה האורגנית והטבעית של החברה, ולכן חששה מהסדרים משפטיים נוקשים מדי שיפגעו בה.

חייה שיקפו במידה רבה אותן דינמיות וראייה חיובית, שבצירוף עם משאבי אנרגיה בלתי נדלים הביאו אותה לעשייה כה מגוונת ועשירה – באקדמיה, בארגונים חשובים, בוועדות שונות ובפעילות ציבורית. אפילו בכתיבה בפייסבוק. האופטימיזם שלה הניע אותה תמיד לחפש את הדבר הבא, והיא גם תמיד מצאה אותו. עד שהגיע הסוף הפתאומי, שהשאיר אותנו עם זיכרונות יקרים וגעגועים עזים.


הרב יהושע פפר הוא ראש המחלקה החרדית בקרן תקווה ועורך ראשי של כתב העת 'צריך עיון'; מרצה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית.


תמונה ראשית: רות גביזון בעת קבלת פרס ישראל לשנת התשע"א, 2011 / צילום: משה מילנר, לע"מ

עוד ב'השילוח'

יזמיים, מפוכחים וקהילתיים
שלום יכול לחיות עם ערכים
הרע, המכוער והטוב

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *