אניטה שפירא, פיקי איש שלום, אלן ליבלר ואחרים

המורשת המפוקפקת של הצבר

לעורכים,

במאמר "המורשת המפוקפקת של הצבר" ("תכלת" 33, סתיו התשס"ט/2008), תולה אסף שגיב את השחיתות שהפגינו לאחרונה ראשי המדינה ואישי ציבור נוספים, ואת ההתפרקות מנורמות מתוקנות – החל בשוחד וכלה בהטרדה מינית – במסורת האנטי־לגאליסטית שהנחיל האתוס הציוני־חלוצי, לא פחות ולא יותר: "ההתנהגות הפרועה, המחוצפת, פורקת העול, שהפכה לחזון נפרץ כל כך במדינת היהודים, אינה סטייה בלתי צפויה מדרך המלך שסלל האתוס הציוני־חלוצי; במובנים מסוימים היא תולדה טבעית, כמעט בלתי נמנעת, של האתוס הזה". שגיב רואה את ההתפתחות השלילית הזאת כתוצאה של שני מרכיבים: האחד הוא הנטייה שלא לכבד את החוק – תכונה שליוותה, לדבריו, את האבות המייסדים מאז שהחליטו לנטוש מסורת אבות ("זניחת ההלכה כמסגרת החוקתית המכוננת של הקיום היהודי פערה חלל נורמטיבי בחיים החדשים של מיישבי ארץ ישראל"). המרכיב השני הוא המאמץ לעצב "יהודי חדש", "צבר", המתאפיין בתכונות חיוביות כמו אומץ לב ונחישות, אך גם ב"פרחחות ופריעת חוק". מסורת זו, שהנציחה ישראליוּת מסוג מסוים, היא שהתגלגלה לימים לסירוב "לעבוד לפי הכללים", להפרת חוק, ולבסוף לשחיתות ולסיאוב השלטון, לדברי שגיב.

ההתקפות על "היהודי החדש" ועל ה"צבר" היו בשנים האחרונות לבון טון בתקשורת. עתה נוספה לרשימת החטאים של הצבר גם האחריות השילוחית לנורמות הפסולות שהשתרשו בציבור הישראלי. אין בדעתי להתגייס להגנת הצבר, אולם ברצוני להציע מגילת יוחסין אחרת לנורמות השחיתות ועיוות החוק שהשתרשו אצלנו.

אכן, בטרם עידן המודרנה נהגו יהודים לציית להלכה. אך גם אז היו פורצי גדר, שאם לא כן לא היה צריך להתקין תקנות של חרם, עיכוב תפילה ועוד. גם בחברה שבה קיימת מסגרת חוקתית מוגדרת אין ערובות מפני סטייה מן הכללים. יתרה מזו, יהודים אמנם כיבדו את ההלכה (מי יותר ומי פחות), אבל בו בזמן הם ראו רשות לעצמם שלא למלא אחר חוקי המדינה שבה ישבו. יהודי מזרח אירופה, חניכים מדורות של מסורת זו, התייחסו בזלזול מהול ברחמנות ל"יורמיות" של יהודים יוצאי גרמניה, שהיו אמונים על שמירת חוק. שתי מסורות אלה הגיעו ארצה –   עם יוצאי גרמניה, שהיו חסידים קפדנים של שלטון החוק ושהקימו את המערכת המשפטית שלנו, ועם יוצאי מזרח אירופה, שמאז ומתמיד ראו זכות לעצמם "לסדר" את השלטונות. מדובר ביהודים שלא ינקו את אתוס היהודי החדש או הצבר עם חלב אִמם, אלא הגיעו לארץ כאנשים בוגרים. כשהוקמה ישראל, אותן נורמות שבקריצת עין, המאפשרות לעקוף את החוק, הועתקו גם למדינה. אמנם, לא היו כאן גויים שאותם מותר "לסדר", אבל שלטון הוא שלטון, אפילו אם הוא יהודי. חוסר הכבוד – במידה זו או אחרת – לשלטון החוק לא הוגבל בשום פנים ואופן לחניכי אתוס הצבר. אפשר אמנם לטעון שהאתוס הזה חלחל גם לחוגי יישוב אחרים, כולל הימין הארצישראלי, שדחה את התכונות של הפלמ"חניקים והעדיף את הלגאליזם של מנחם בגין; אך איך נסביר את העובדה שגם שלומי אמוני ישראל, המקיימים את כל מצוות המסגרת החוקתית של ההלכה – שנזנחה, כאמור, בידי אבות האתוס החלוצי – אינם חסינים בפני מעשי שחיתות, הטרדה מינית וכל שאר הקלקולים המוסריים שפשו במישור הציבורי?

מדברי שגיב משתמע שאילו הייתה לנו מסגרת של חוקה, היו הדברים נראים אחרים. אך לאמיתו של דבר, בכל מדינה, גם במתוקנות שבהן, לפתח חטאת רובץ: אנשים מחפשים כל פרצה משפטית כדי לנצלה, ואם הם מאמינים שלא ייתפסו, הם גם יפרו את החוק. ארצות־הברית, הלגאליסטית שבמדינות, המתהדרת בחוקה המושרשת במסורת רבת־שנים ובשיעור גבוה ביותר של עורכי דין יחסית להיקף האוכלוסייה, אינה חסינה גם היא בפני שחיתות. זכורים לנו נשיא אמריקני שנאלץ להתפטר בשל פרשת ווטרגייט וסגנו שנידון למאסר בעוון שחיתות. בני אדם הם רק בני אדם – ולפעמים גם זה לא. בעִתות של נהנתנות גואה, כאשר ההצלחה החומרית היא קנה המידה להצלחת האדם, מרימה השחיתות ראש. נוסף על כך, מדינות הגירה, שבהן חיות קבוצות אוכלוסייה המקיימות מסורות ונורמות התנהגות שונות, פגיעות יותר לתופעות של פריקת עול ואי־ציות לחוק. במדינה הומוגנית מבחינה חברתית ותרבותית הסיכויים שהחוקים יכובדו גבוהים יותר. לכן המדינות הסקנדינביות זוכות תמיד במקום גבוה מאוד (וחיובי) במדד השחיתות הבינלאומי. הנה כי כן, אף שאני סבורה, כשגיב, שהימנעותו של דוד בן־גוריון מכפיית חוקה בשעת הכושר של הקמת המדינה הייתה בכייה לדורות, איני שותפה לדעתו שהלגאליזם הוא שיצילנו משחיתות.

כשמדברים על הפרת חוק כתכונה אופיינית לחברה הישראלית, אי־אפשר שלא להזכיר תחום שבו היא מתרחשת יום־יום, ואף זוכה להרשאה ציבורית. כוונתי, כמובן, להתנחלויות: מאז ניסיון ההתיישבות בסבסטיה, כל פרשת ההתנחלות ביהודה ושומרון הייתה מלווה בהפרת חוק, באי־ציות לכוחות הצבא והמשטרה ובהעמדת השלטונות בפני עובדות. האומנם "נערי הגבעות" המתעמתים עם חיילי צה"ל הם היורשים המודרניים של אתוס היהודי החדש? או שמא זו מורשת יהודית קנאית, שאימצה גישה של זלזול בנציגי החוק – דווקא משום שזהו חוקם של היהודים ולכן, באופן פרדוקסלי, מותר לזלזל בו?

אנו חיים במשטר ה"קומבינה", שהוא תוצאה של התנקזות מסורות רבות: המסורת היהודית האנטי־שלטונית, המסורת היהודית־רוסית שנהגה להערים על השלטונות בכל דרך שהיא, והמסורת הישראלית המקדשת את היכולת "להסתדר" – הבאה לידי ביטוי ביצירתיות ובכושר אלתור, אך גם בחיפוש אחר גדרות כדי לעקפן. אולם לצבר הייתה תכונה אחת שעמדה בניגוד לתרבות ה"קומבינות": ה"דוגריות". אכן, הייתה מידה של חספוס באמירת האמת ללא כחל וסרק, אבל באותה בוטות היו כנות ויושר, שעמדו בניגוד גמור למשטר ה"קומבינה". הפרחחות של ימי הנעורים אינה מובילה בהכרח לשחיתות של גיל העמידה, כשם שהשובב של הכיתה לא יהפוך בדרך כלל לשודד אלים בבגרותו.

אין סיבה לתלות באבות האתוס הציוני־חלוצי את חטאות נכדיהם. יותר מדי גורמים התנקזו מאז אל תוך מסורת הישראליות מכדי שאפשר יהיה להציג קשר ישיר בין גניבת תרנגולות מן הלול לגניבת מיליונים מן הקופה הציבורית. אכן, כדברי שגיב, תפקידו של הצבר הסתיים זה מכבר, ואנו זקוקים לחריש עמוק, במובן של הקניית נורמות מתוקנות. אך לא בגירוש ה"שד" הצברי תימצא התרופה למוסר הישראלי.

אניטה שפירא
אוניברסיטת תל אביב

לעורכים,

מאמרו של אסף שגיב מעלה שאלות רבות הטעונות ניתוח נוסף. הוא טוען כי נגע השחיתות בחברה הישראלית נובע בחלקו הגדול ממקורותיה ההיסטוריים והאינטלקטואליים של ההנהגה הציונית, ומתעלם מן העובדה שהשחיתות האמיתית בצמרת המדינה הופיעה רק בשלהי שנות התשעים. למרות מעידות פה ושם, אין להשוות את ההנהגה הציונית בימים עברו – בימי בן־גוריון, שרת, אשכול, מאיר, בגין, שמיר, רבין, פרס ונתניהו – לתרבות הציבורית הרקובה שהקיפה את שרון ואת אולמרט.

"הגישה ההיסטורית" מציגה לדעתי רק צד אחד של הסיפור. כדי להבין את מצבה העגום של המערכת הפוליטית שלנו כיום, יש להביא בחשבון גורמים נוספים, חשובים ואקטואליים יותר.

ראשית, שיטת הבחירות הנהוגה בישראל – שיטה יחסית באופן מוחלט – מזמינה שחיתות. היא מביאה ליצירתן של קבוצות הנהגה ואליטות הפועלות על פי המפתח הישן של "מי מכיר את מי" – במקום לשאת באחריות כלפי ציבור הבוחרים כולו. כדי להיפטר מאחיזתן של קבוצות אלו בשלטון נחוץ שינוי של ממש בקרב ציבור הבוחרים, הרבה מעבר להנהגת הנורמות הנחוצות לכל שיטה פרלמנטרית אחרת המבוססת על ייצוג ישיר או על שילוב של ייצוג ישיר ויחסי. אותן אליטות נגועות נדרשות לפתוח אחרי הבחירות במשא ומתן על הקמת ממשלה קואליציונית, שעמדותיה שונות לפעמים לחלוטין מן המצע שהציגו לבוחרים. שיטה זו תורמת תרומה מכרעת לתחושות חוסר האונים, האדישות, קהות החושים והפאסיביות הפוליטית שעליהן מדבר שגיב.

שנית, שגיב אינו מזכיר ולו ברמז את הגידול בהיקפם של המגזרים הלא־ציוניים והאנטי־ציוניים, שאין להם כל זיקה למדינה או כל שאיפה להיות חלק ממנה: החרדים והערבים.

המגזר החרדי עושה דין לעצמו. אין לו כל מחויבות כלפי החברה הכללית, ודאגתו היחידה היא לסחוט כספים למימון מערכות החינוך והרווחה הפנימיות שלו. נציגותיו הפוליטיות בכנסת, ש"ס והמפלגות החרדיות האשכנזיות, הבהירו שוב ושוב כי התכלית היחידה לקיומן היא הפעלת לחץ על הממשלה כדי שזו תעניק למגזר "מתנות", שלא תעלינה על הדעת בשום מערכת פוליטית מתוקנת. סירובם הנחרץ של מנהיגי החרדים לאפשר לבניהם לשרת בצבא משקף היטב את התפיסה הבוטה הקובעת: "אנחנו נעשה ככל העולה על רוחנו – ולעזאזל החוק". ולא זו אף זו: שום ממשלה אינה מוכנה להתייצב מולם. הממשלות השונות מעדיפות לכופף את החוק הקיים רק כדי לרצותם.

המגזר הערבי, מצדו, מביע תמיכה הולכת וגוברת באויבי המדינה, ואין פוצה פה ומצפצף. נציגיו בכנסת מתנהלים כאילו מדינת ישראל אינה אלא תופעה חולפת וממתינים ליום שבו תחוסל במלחמה או תקרוס מבפנים. זהו מצב בלתי נסבל שלא היה מתקבל בשום דמוקרטיה אחרת.

שלישית, כלי התקשורת בישראל מרבים לתמוך בגלוי באליטות המושחתות המחזיקות בהגה השלטון; הדיווחים האובייקטיביים המעטים נקברים תחת משקלה של מדיניות עריכה מוטית. אינני שותף להתפעלותו של שגיב מן התקשורת החושפת פרשיות שחיתות. אם נבדוק את המצב הנוכחי נגלה כי העיתונות הגיבה באופן פעיל רק במקרים הקיצוניים ביותר, ורק אחרי שדעת הקהל כבר התעוררה במידה מספקת ודרשה שיינקטו צעדים ראויים. גם אז, הדבר נעשה על בסיס סלקטיבי מאוד, בהתאם למדיניות העריכה הכוללת. דוגמה מובהקת לכך אפשר למצוא במאמרי הדעה שפורסמו לאחרונה בעיתון הארץ בשבחו של צחי הנגבי, הנאשם בעבירות של הפרת אמונים, עדות שקר ושוחד בחירות.

שגיב צודק באמרו שמערכת החינוך יכולה למלא תפקיד מרכזי בהתפתחותה של חברה אחראית ושומרת חוק. אלא שכדי ליישם זאת דרושה תכנית לימודים כללית יותר, שתכלול הנחלה והבנה של ערכים יהודיים בסיסיים. במצב הנוכחי אין לכך סיכוי, מפני שהמחלוקת האידיאולוגית בין הציבור החילוני ובין הציבור הדתי־לאומי המתון עמוקה כל כך, עד שכל ניסיון להנהיג מערכת המבוססת על ערכים דתיים ייתקל בהכרח בהתנגדות נחרצת ויטורפד. שרי החינוך החילונים נעשו כה אנטי־דתיים עד שהם מעדיפים מערכת נייטרלית מבחינה ערכית. יתר על כן, בתוך המערכת עצמה מובנית מחלוקת מתמשכת, מפני שכבר עם רישום הילדים לבית הספר היסודי חייבים ההורים לבחור באיזה זרם ילמדו ילדיהם, ולכן אין כמעט אפשרות להפריה הדדית של ערכים או אמונות. השירות הצבאי יכול אולי לסייע ביצירת מפגש כזה, אלא שבדרך כלל מדובר ב"מעט מדי ומאוחר מדי".

הפתרון לבעיה מורכב הרבה יותר מכפי שמציע שגיב. רפורמה חינוכית רחבה היא עניין רצוי, אך חוששני שמצבנו כבר הידרדר עד כדי כך שאיננו יכולים עוד להרשות לעצמנו להמתין שנות דור עד השינוי המיוחל.

לפיכך, מה שדרוש לנו כעת הוא רפורמה בשיטת הבחירות, מפני שהשפעתה תהיה מיידית ויהא בכוחה לפורר את האליטות המושחתות שהוזכרו לעיל. שינוי זה יזרז את האינטגרציה בחברה הישראלית ויגביר את נכונותה לקבל ערכים חברתיים כלליים ולכבד את החוק.

אלן ליבלר
ירושלים

לעורכים,

מאמרו של אסף שגיב מציע הסבר חדש לשחיתות שפשתה במעמד הפוליטי בישראל – בעיה המטרידה ללא ספק את רוב הציבור הישראלי. אני אמנם מסכים לחלוטין עם שגיב שיש לעשות מעשה כדי לשים קץ לשחיתות זו וגם ליחס הסלחני כלפיה, אך חוששני שטיעונו שופך את התינוק הציוני יחד עם המים הפוסט־ציוניים.

שגיב טוען כי "הציונות התאפיינה כמעט מראשיתה בנטייה לאי־לגאליזם". שורשיו של אי־לגאליזם זה נעוצים, לדבריו, בדמות "היהודי החדש" של היישוב, הצבר ששלח את ידו ב"גניבת תרנגולות מלולים, פשיטות על מטעים ופרדסים, 'סחיבת' ציוד ממשרדים ומבסיסי צבא [ו]השחתת שלטי חוצות". לדברי שגיב, האתוס הספרטני של ראשית ימי היישוב פינה בהדרגה את מקומו לאינדיבידואליזם אגוצנטרי חסר חן ואצילות. המכנה המשותף לעבר ולהווה הוא "טיפוס לאומי שפריקת עול נמנית עם תכונותיו הבולטות". הגיעה השעה, קובע שגיב, שישראל תלמד לכבד את החוק ולנוע "קדימה, מעבר לשלב האדולסצנטי שבו היא תקועה כבר יותר ממחצית המאה".

שגיב מזכיר בניתוחו את הביורוקרטיה הישראלית הנוקשה ואת הגידול חסר התקדים בסמכויות שנטל לעצמו בית המשפט העליון, אך הוא עושה זאת בעיקר כדי להציגם כתגובה לאותו "אי־לגאליזם" שהושרש עמוק בחברה. האם יש תימוכין לטיעון זה? האם המבוך הפקידותי הביזנטיני הידוע לשמצה של ישראל – שיטת האישורים, החתימות וההעתקים – נוצר באמת כתגובה בלבד? האין זה היבט נוסף, ששורשיו עמוקים לא־פחות, של האופי הישראלי? הביורוקרטיה הנוכחת בכל, המרימה את ראשה העצל בכל מוסד ממלכתי – מן הצבא ועד הרשויות המקומיות – היא בהחלט מאפיין בולט של התרבות הישראלית. הביורוקרטיה והלגאליזם הם עמודי התווך של האופי הלאומי, והם מציגים, לצד הקלסתר המחייך של הצבר השובב, גם פנים זועפות המדקלמות שוב ושוב: "אסור! אסור! מי נתן לך אישור?"

ואם כבר מותחים ביקורת על האופי הישראלי, למה לעצור כאן? תעשיית השירותים בישראל מצטיינת במקרים רבים בגסות רוח ובהעדר כל נכונות לספק את הלקוח הסביר. בהתנהגות זו אפשר לאבחן נטייה לאומית לחוסר כבוד לאינטרס הפרטי.

בעזרת דוגמאות אלה, ורבות אחרות שלא הובאו כאן, אני מבקש לציין נקודה כללית יותר. ישראל מוצאת את עצמה בימים אלה כשהיא שרויה במצב רוח לאומי שפוף, הניכר בהרגל שאימצו לעצמם אזרחיה לסיים (או לפתוח) כל ויכוח אישי במילות גנאי חמות למדינה בכללותה. מהיכלי האקדמיה מבשרים לנו הפוסט־ציונים שהורתה של ישראל בחטא. לנוכח אווירה זו, אני תמה אם מן התבונה לקשר את החלטתו של מאיר הר ציון ליטול את החוק לידיו – מעשה שנעשה ממילא מחוץ לגבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל ובהתאם למנהגים ולנורמות של קרבנותיו – עם מקורותיו של האתוס הציוני.

שגיב מפציר בישראל "להתבגר", ומדרישתו עולים הדי הקריאה הנצחית לנורמליות יהודית. השאלה היא לאיזו נורמליות אנו מייחלים. עמוס אילון, ששגיב מזכיר את אכזבתו מישראל, קבע בשנת 2004, בריאיון שהעניק לעיתון הארץ, שה"פרימיטיביות המדינית" אינה מפתיעה כשמסתכלים "על האוכלוסייה. אנחנו יודעים מניין היא באה. או מארצות ערב או ממזרח אירופה". אני כשלעצמי חשתי תמיד כי אין למצוא בישראל את מה שמרק טוויין כינה פעם "גאוות הנוצרי המחזיק עשרים דונם" – אבל אפשר לקוות שהדבר יבוא על תיקונו אם ננהג בחוק ביתר כבוד.

ככלל, שגיב צודק מעל לכל ספק כשהוא קורא לתיקון כמה מתווי האופי הישראלי וכשהוא מוקיע את גל השחיתות הפוקד אותנו. ייתכן שהוא אינו טועה לחלוטין גם בקביעתו כי שורשי ההפקרות של ימינו נעוצים באתוס החלוצי של הציונים הראשונים, אם כי טענה זו נשענת, כנראה, בעיקר על אישיותו הייחודית של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. ספק אם יש בה כדי להסביר בדיוק את שחיתותם של הדיפלומטים ושל הטכנוקרטים שהחליפו אותו.

בדרך אל שיפור האופי הלאומי, מן הראוי אולי להיזכר בסגנונו המעודן של שלום עליכם (עידון? בישראל?!) במקום להשמיע השמצות גורפות ולהכתים את מייסדי המדינה ואת צבאה. באווירה השוררת כיום ייתכן שאין בישראל דבר־מה נורמלי פחות מאשר הביקורת העצמית הצורבת וחסרת המעצורים שלנו עצמנו.

יונתן יודלמן
ירושלים

אסף שגיב משיב:

תודתי נתונה לפרופ' אניטה שפירא, לאלן ליבלר וליונתן יודלמן על הערותיהם הנוקבות. ככלל, אני מסכים עם חלק גדול מדבריהם. אין לי ספק שהצדק עם פרופ' שפירא כאשר היא מציינת את המסורת המזרח אירופית של "התחכמות" לשלטונות ואת זהותה של ישראל כמדינת הגירה הטרוגנית כהסברים חלופיים לתופעת השחיתות במחוזותינו; וצודק גם ליבלר כאשר הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי שיטת הבחירות היחסית הנהוגה כאן (סוגיה שנידונה בהרחבה במאמרו המאלף של אמוץ עשהאל, "שיטה יחסית, כישלון מוחלט", "תכלת" 31, אביב התשס"ח/2008); ויודלמן אומר דברים נכוחים כאשר הוא מלין על המנגנונים הפקידותיים ההופכים את חייו של האזרח הישראלי לבלתי נסבלים ודוחפים אותו – כמעט מאלצים – לעקוף את הסבך הביורוקרטי ב"דרכים יצירתיות".

כל המבקרים סבורים שאני מלעיז שלא בצדק על הציונות ומעמיס על גבה – השחוח ממילא בימים פוסט־אידיאולוגיים אלה – עוד מטען של "עוולות" דמיוניות. אבל אני ציוני ושום דבר ציוני אינו זר לי, ואם מצאתי לנכון לבוא חשבון עם המורשת שהותירו לנו האבות המייסדים של האומה אין זה משום שאני מבקש לרכוב על גל אפנתי של האשמה עצמית, אלא כיוון שליקויים מסוימים במורשת הזאת כבר תפחו וגדלו והנחילו לנו מטרדים שאי־אפשר לעבור עליהם בשתיקה.

ישראל אינה מדינה מושחתת עד היסוד, ובוודאי שאינה תופסת מקום מיוחד בהקשר זה בעולם. יש מדינות מושחתות ממנה בהרבה – אפילו במערב הנאור והמתוקן. וכפי שמציינת פרופ' שפירא – שוב, בצדק – בכל מקום שבו קיימת מסגרת משפטית, נמצא גם פריעת חוק; אפילו החברות הלגאליסטיות ביותר – דוגמת זו המבוססת על ההלכה –
סובלות מצורות כאלה ואחרות של עבריינות. יתר על כן, מעולם לא טענתי, ולא ביקשתי לעורר את הרושם, שהמדינה היהודית מאוכלסת בפושעים ומנוהלת בידי גנגסטרים. אדרבה: יש לישראל במה להתגאות בכל הנוגע לאכיפת שלטון החוק ולביקורת הציבורית על גילויי שחיתות והתנהגות קלוקלת.

ובכל זאת, משהו רקוב בחברה הישראלית, ואני מאמין שהציונות נושאת באחריות חלקית – בשום אופן לא בלעדית – לבעיה הזאת. היא נושאת באחריות משום שהיא לא הסתפקה בפיתוח מנגנונים אשר פעלו מחוץ לחוק וכנגד החוק כאשר הדבר היה נחוץ והכרחי (תחת שלטון המנדט הבריטי, למשל), אלא טיפחה גם אתוס שהעלה על נס את הזלזול בתקנות ובכללים. כפי שציינתי במאמרי, הייתה זו, במידה רבה, ריאקציה ללגאליזם הקיצוני של החברה היהודית המסורתית, שממנו בחרו כמה מאבות הציונות להתנתק. לא הכל אימצו את האתוס האנטי־לגאליסטי; יוצאי מרכז אירופה (ה"יקים") והימין הליברלי בראשות מנחם בגין החזיקו דווקא בדעה חיובית מאוד על המשפט ועל מערכת המשפט. ואולם, בשדרה המרכזית של היישוב ולאחר מכן בזו של מדינת ישראל הצעירה התגבשה תת־תרבות של אקטיביזם לאומי, התופסת את החוק כנטל במקרה הטוב וכמכשול ממש במקרה הרע. האקטיביזם הזה כבר נדחק בהדרגה ממרכז המרחב הציבורי בישראל – הוא מוסיף להתקיים בשוליים, בגרסה פחות ממלכתית – אבל הסנטימנט שנלווה אליו מוסיף לתת בנו את רישומו. ואמנם, אף שמפרי חוק צצים, כאמור, בכל חברה, בישראל מתקיימים התנאים המאפשרים את הפיכתם לגיבורים, ובמקרים מסוימים גם למנהיגים פופולאריים.

מובן שראשי התנועה הציונית והנהגת המדינה בשנותיה הראשונות לא היו, ככלל, אנשים מושחתים או נהנתנים; הנורמות האישיות שלהם היו רחוקות מרחק רב מן הנהנתנות מנקרת העיניים המאפיינת את מי שמתיימרים למלא כיום את החלל שנפער בהסתלקותם. אבל חשדנותם, אם לא עוינותם, כלפי הקונסטיטוציונליזם לנגזרותיו הותירה שדה בור במקום שבו יכולים היו להצמיח מסורת חוקתית מפוארת (ניסיונותיו של בית המשפט העליון לעשות זאת במקומם מקץ עשורים מספר לא נחלו הצלחה מלאה – רחוק מזה). עשבי הפרא שצמחו בשדה הזה ממלאים כיום חלק ניכר מן הנוף הפוליטי והחברתי של מדינת ישראל. לא די בניכושם; צריך לזרוע מחדש את האדמה שבה נבטו.

חיים מעל הכל

לעורכים,

ממשל בוש מותיר אחריו קרבנות רבים, ואחד המכאיבים שבהם הוא המדיניות של קידום הדמוקרטיה ברחבי העולם – מדיניות שנותרה חבולה לאחר הכישלונות החרוצים שנחלה ארצות־הברית באפגניסטאן ובעיראק. במיוחד אמורים הדברים במלחמה בעיראק – שנומקה ושווקה, בין היתר, כמערכה להפצת הדמוקרטיה. על פי ההיגיון של הנשיא בוש ושל יועציו הניאו־שמרנים, הפלת משטרו הרודני של סדאם חוסיין אמורה הייתה לפנות את הדרך לצמיחתה של דמוקרטיה עיראקית ואז, באפקט דומינו, לכונן מזרח תיכון שלֵו המבוסס על שלום דמוקרטי. אולם המציאות המזרח תיכונית לא הותירה אבן על אבן מן החזון האופטימי הזה. לאחר ניצחון צבאי מהיר ומזהיר שקעו הכוחות המזוינים האמריקניים במאבק מתיש, מתמשך ומרובה קרבנות. הדמוקרטיה העיראקית שהייתה אמורה לעלות כפורחת נותרה מקסם שווא, וממילא אין היא יכולה לשמש דוגמה מאירת עיניים למדינות האזור. וכך, במקום ליהנות משלום דמוקרטי, גולש לו המזרח התיכון בבטחה במורד אי־היציבות וההתחמשות הגרעינית.

תוצאות מעין אלה עלולות להוביל לבדלנות אמריקנית. בתרבות הפוליטית האמריקנית מתקיימות זו לצד זו שתי אמונות יסוד סותרות. האחת היא האידיאל של קידום הדמוקרטיה בעולם, שממשלו של בוש ניהל בשמו מסע צלב של ממש. האחרת היא רעיון הבדלנות, הדחף להסתגר ב"מבצר אמריקה". כישלון המדיניות של בוש ושל יועציו הניאו־שמרנים מרפה את ידיהם של חסידי האידיאל האמריקני של קידום הדמוקרטיה, והוא עלול להותיר את הזירה הפוליטית לרעיון הבדלני. מאמרו מאיר העיניים של אמיתי עציוני ("חיים מעל הכל", "תכלת" 33, סתיו התשס"ט/2008) הוא ניסיון כן ומעורר הערכה להציל את שניתן לחילוץ מכישלונותיו של ממשל בוש. הוא מקבל משנה חשיבות עם תחילת כהונתו של ברק אובאמה – שעוד מוקדם לדעת מה כוונותיו ותכניותיו כנשיא, או להעריך את יכולותיו ואת כישוריו הפוליטיים. גם דו"ח קהילת המודיעין האמריקנית שפורסם לאחרונה, החוזה את שחיקתה של ההגמוניה האמריקנית, מחדד את הצורך הדוחק לחשוב מחדש איזו מדיניות חוץ צריכות ארצות־הברית ובעלות בריתה הדמוקרטיות לאמץ.

עציוני מעלה את השאלה הזאת וטוען, בצדק, שאל לנו לזנוח את עקרונות המוסר בעיצובה של מדיניות החוץ. הוא מכוון את דבריו בעיקר לארצות־הברית, אך הם נכונים לכל המדינות הדמוקרטיות:קל יהיה למדינות המערב, המלקקות את פצעי כישלונותיהן, להתכנס כעת בתוך עצמן ולהסתגר לנוכח המשבר הכלכלי המתדפק על דלתותיהן. אך בדלנות מעולם לא הייתה פתרון יעיל או מוסרי למצוקות עולמיות. בדלנות אמריקנית עתידה להותיר ואקום מנהיגותי, והחלל לא ייוותר ריק לאורך זמן: עד מהרה יחדרו אליו גורמים אחרים, שינצלו את המצב כדי לצבור עוצמה וכוח – אשר ישמשו אותם לערער עוד יותר את היציבות העולמית. בהעדר מנהיגות גלובלית קשה יהיה לתאם פעולות בינלאומיות לצורך התמודדות עם עוולות מוסריות ועם אסונות הומאניטריים. יש להודות שהרקורד של הקהילה הבינלאומית בתחום זה רחוק ממילא מלהשביע רצון. יתרה מזו, מנהיגותה של ארצות־הברית מנוצלת לרוב להגברת הניצול הכלכלי העולמי במקום להקלת העוני הגלובלי. ובכל זאת, במסגרת הסדר העולמי הנוכחי, ארצות־הברית הפגינה לפחות מנהיגות, מדינות שונות גילו נכונות לפעולה מתואמת, והקהילה הבינלאומית נחלצה בכמה מקרים להקלת סבלם של קרבנות ברחבי העולם (גם אם באיחור מטריד). כדוגמאות לכך אפשר למנות, בין היתר, את ההתערבויות בהאיטי, בליבריה, בקוסובו ובמזרח טימור. אם תאמץ ארצות־הברית מדיניות בדלנית, גם המעט הזה עלול להיעלם.

יתר על כן, בהעדר מנהיגות אמריקנית לא יהיה מי שיפעל לבלימת התהליך המואץ של הפצת נשק גרעיני בעולם. מכאן חשיבות טיעונו של עציוני. על ארצות־הברית ועל יתר המדינות הדמוקרטיות לאמץ מדיניות חוץ המונחית על ידי עקרונות מוסריים, ובראשם הערך הבסיסי ביותר – הזכות לביטחון ולחיים. צודק עציוני באמרו "שכאשר מופרת הזכות לביטחון מאוימות גם כל הזכויות האחרות", ובקביעתו שכאשר מובטחת הגנה יעילה על החיים, מתרחבת התמיכה הציבורית גם בזכויות המשפטיות והפוליטיות. לא רק שללא חיים אי־אפשר לממש זכויות אחרות, אלא שסביר כי מסגרת של הגנה יעילה על החיים תיצור תשתית מתאימה לתמיכה בדמוקרטיה. נכונה גם טענתו של עציוני כי אלה התומכים במדיניות של דמוקרטיזציה אגרסיבית הפכו את היוצרות. קידום הדמוקרטיה אינו מבטיח בהכרח חיים בשלום, אך חיים בשלום מעניקים סיכוי לדמוקרטיה. ואם כך הוא הדבר, הרי שמדיניות של "חיים מעל הכל" עשויה לספק לעולם גם יציבות וגם חוט שדרה מוסרי.

כאמור, דבריו של עציוני ראויים וחשובים. אולם ברצוני להצביע על נקודת תורפה אחת בעמדתו, ואני מודה כי טיעוניי עשויים להישמע לרבים אוטופיים ונאיביים במקצת. עציוני מקבל את המסגרת הבינלאומית כנתון, וככזו היא המכתיבה את מגבלות היכולת והכוח שעליהן הוא מצביע. כפי שהוא כותב, "אני סבור כי המציאות הבינלאומית האכזרית מחייבת אותנו לפעמים לפעול על פי הכלל המנחה של העדפת 'הרע במיעוטו', כדי להימנע מן הגרוע מכל". אינני חולק על הקביעה כי המציאות הבינלאומית היא אמנם אכזרית לעתים; לצערי, היא אכזרית לעתים מזומנות למדי. ואולם, ייתכן שאילוציה של המציאות הזאת אינם כה קשיחים כפי שמניח עציוני, ואפשר שנוכל להגמישם מעט אם ניתן את דעתנו גם על שחקנים נוספים הפועלים לצדן של המדינות. נכון הוא כי בסדר הבינלאומי הנוכחי המדינות הן השחקנים העיקריים והחזקים ביותר. ונכון הוא גם כי ארצות־הברית, מושא כתיבתו המרכזי של עציוני, היא בעלת העוצמה הרבה ביותר והיא משמשת, לפחות לעת עתה, כמעצמת־העל היחידה. גם חששותיו של עציוני והנחותיו בדבר המגבלות שמטיל הסדר הבינלאומי על תפקודה של ארצות־הברית ועל יכולותיה הם סבירים: במציאות הנוכחית אין היא יכולה לקדם לבדה – ובו בזמן – מדיניות של דמוקרטיזציה ומדיניות של שמירה על יציבות, ועליה להתחשב במגבלות העוצמה גם כשהיא משתפת פעולה עם בעלות בריתה ועם ידידותיה הדמוקרטיות. הריבונות, הלגיטימיות המשפטית, הנורמות והמוסדות המאפשרים למדינה לתמרן בזירה הבינלאומית גם מגבילים אותה לאפיקי פעולה מסוימים. כל אלה מעצבים את המדינה כאישיות משפטית בינלאומית הנתונה בסד של יכולות ואילוצים. יתר על כן, ההתמקדות הלגיטימית של המדינה בשמירה על האינטרס הלאומי ובקידומו מגבילה עוד יותר את מנעד הפעולות שיש ביכולתה לנקוט ואת התחומים שבהם היא יכולה לעסוק. במילים אחרות, מקור עוצמתה של המדינה (ושל ארצות־הברית בכלל זה) בזירה הבינלאומית הוא גם מקור חולשתה בפעולות הומאניטריות ובפעילות של קידום הדמוקרטיה. והחולשה המסוימת הזאת היא הצידוק החזק ביותר לעיקרון שמקדם עציוני – "חיים מעל הכל". שהרי אם יכולותיה של המדינה אכן מוגבלות, אין מנוס מדירוג הטוב ומתעדוף הפעולות. תעדוף כזה, המביא בחשבון הן עקרונות מוסריים והן אילוצים פרגמטיים, מוביל כמעט בהכרח למדיניות של "חיים מעל הכל".

אך מה יקרה אם נרחיב את הניתוח הבינלאומי שלנו אל מעבר למדינה, אל סוגים נוספים של שחקנים – כגון ארגונים בינלאומיים, תנועות חברתיות טרנס־לאומיות ויחידים בעלי השפעה? ממילא אלו הם שחקנים שהשפעתם בזירה הבינלאומית הולכת וגדלה. בל נשכח כי ארגוני הטרור שנגדם מנהלת ארצות־הברית מלחמת חורמה אף הם בבחינת תנועות חברתיות טרנס־לאומיות. אל מול ההשפעה המזיקה והרעה הזאת אפשר להציג תנועות שהשפעתן מיטיבה – למשל ארגונים לקידום זכויות האדם והדמוקרטיה ברחבי העולם, הנעזרים, לעתים, בממשלות דמוקרטיות. עם ארגונים אלה נמנים 'הצלב האדום', 'רופאים ללא גבולות', 'אמנסטי אינטרנשיונל', 'אוקספאם', 'פרידום האוס', 'טְרַנְסְפָרַנְסִי אינטרנשיונל', ועוד כהנה וכהנה גופים לא־מדינתיים הפועלים בזירה הבינלאומית. אליהם ניתן להוסיף גם את האיחוד האירופי, שלו מאפיינים מגוונים, חלקם מדינתיים וחלקם לא־מדינתיים, ואישים בעלי יוקרה והשפעה רבה בזירה הבינלאומית כגון ג'ימי קרטר, נלסון מנדלה, אלי ויזל, הדלאי לאמה ועוד רבים וטובים. בעוד שמדינות יכולות לתקשר היטב עם מדינות – וליתר דיוק, מוסדות מדינתיים יכולים לתקשר היטב עם מוסדות מדינתיים אחרים – גופים לא־מדינתיים ואישים מסוגלים ליצור תשתית משותפת ברובד האזרחי. במילים אחרות, החברה האזרחית הגלובלית יכולה לסייע בהנחת תשתיות לחברות אזרחיות דומסטיות. וכך, לצדן של מדינות שבכוחן לעסוק – ואולי אף ראוי שיעשו כן – בענייני ביטחון ושמירתו במדינות אחרות (בבחינת "חיים מעל הכל"), יכולים מוסדות החברה האזרחית הגלובלית לקדם חברות אזרחיות דמוקרטיות. רוצה לומר, גם אם נקבל את העיקרון של "חיים מעל הכל", ייתכן שאפשר להמשיך להניע בה בעת, ובאמצעים אחרים, את הדמוקרטיזציה בעולם. לצד "חיים מעל הכל", אנו יכולים להמשיך לפעול למען "דמוקרטיה לכל" – דמוקרטיה בבחינת הסדר הפוליטי הראוי, המבטיח זכויות אדם ונורמות של שיתוף פעולה ושל קיום מכובד; דמוקרטיה כסדר פוליטי שלו זכאי כל מי שתובע אותו – ורבים הם התובעים אותו ברחבי העולם, ובכלל זה במדינות דיקטטוריות. די אם נזכיר בהקשר זה את ההפגנות ההמוניות (ואת דיכוין) במיאנמר ובתאילנד, ואת פעילי הדמוקרטיה המסכנים את חירותם ואת חייהם בברית־המועצות של פעם וברוסיה, באיראן ובסין של היום. אפשר, אם כן, לעודד את ארצות־הברית ואת בעלות בריתה להגן על המטרה הראויה של "חיים מעל הכל", ובד בבד לחשוב כיצד לטפח את ניצני החברה האזרחית הגלובלית ואת מאמציה למען "דמוקרטיה לכל".

בהתחשב במהותה של החברה האזרחית הגלובלית ובאופני פעולתה האפשריים, ברי כי אין לנסות לכפות דמוקרטיה באגרסיביות צבאית וחד־צדדית, כפי שביקשו לעשות הניאו־שמרנים וממשל בוש. מטרה זו אפשר לקדם אך ורק באמצעות אסטרטגיה רב־צדדית, שקידה על דיאלוג וסלילת נתיבים אל לבם של בני חברות אחרות. אל לו לפרויקט הדמוקרטיזציה להסתפק בבניית מוסדות דמוקרטיים באמצעות אליטות מקומיות (שישמחו לנצל באופן ציני את שלביו הראשונים של התהליך כדי להבטיח את שליטתן – ראו מקרה ולדימיר פוטין ברוסיה). פרויקט הדמוקרטיזציה חייב להשקיע מאמצים בהפצת הנורמות והערכים הדמוקרטיים ובהפנמתם בקרב האזרחים, וזאת באמצעות חינוך דמוקרטי וטיפוח סוכני דמוקרטיזציה מקומיים. הבנה זו של הדמוקרטיה ושל תהליך הדמוקרטיזציה שונה בתכלית מן התפיסה הניאו־שמרנית הכושלת. כמובן, חשוב להדגיש שאין שום ערובה להצלחת המאמצים הללו בכל מקום. אך העיקרון של "חיים מעל הכל" אינו מונע מאתנו לנסות ולקדם "דמוקרטיה לכל" באמצעות הסוכנים החלופיים הללו, שכבר פועלים לצד המדינות ובתוכן. אין זו רק דרך הפעולה המומלצת – אלא גם חובה מוסרית.

פיקי איש שלום
האוניברסיטה העברית בירושלים

אמיתי עציוני משיב:

הערותיו של ד"ר איש שלום מתקבלות בברכה. אין סיבה לתפוס את המסגרת הבינלאומית כנתון, ואכן רצוי לנסות ולהרחיב את האסטרטגיה שלנו אל מעבר למדינה. אני מסכים גם כי קידום זכויות האדם והדמוקרטיה באמצעים לא־אלימים, כגון חינוך ציבורי ומעורבות של מנהיגים פוליטיים ואישים רבי־השפעה, יכול לשרת פרויקט כזה. ואמנם כן, גם התפתחותה של החברה האזרחית הגלובלית עשויה לשרת התקדמות כזו. עם זאת, מאחר שהמלאכה מרובה והמשאבים מוגבלים, הגדרת סדרי העדיפויות היא עניין קריטי.

לכן, אני חוזר לתזה שהצגתי במאמר: בראש ובראשונה, עלינו להפסיק את ההרג, את הטלת המומים ואת העינויים במקומות כמו קונגו וסודאן, ולשם כך עלינו לפעול למניעת התקפות הטרור, וכמובן – להסרת האיום של נשק להשמדה המונית בכל מקום שבו אפשר לעשות כן. זוהי מדיניות מתבקשת הן משום שמבחינה מוסרית הצלת חיים חשובה אפילו יותר מן הזכות לחופש, והן משום שללא ביטחון בסיסי, אין לחופש סיכוי.