אקסטזה טוטאלית: הסמים בשירות מכונת המלחמה של גרמניה הנאצית / נורמן אולר

נורמן אולר

מגרמנית: יונתן ניראד

מטר, 2020 | 336 עמ'

הנשים בחיי נפוליאון; בתי הקפה בווינה של מפנה המאה; היחס לשחורי עור בהגות חז"ל; הסנדלים בתרבות הצברית. כל אלה דוגמאות, אמיתיות או לא, למחקרים היסטוריים הבוחנים תקופה-וזירה בעדשה צבועה בחוזקה של תחום חיים מסקרן עד אקזוטי. מחקרים כאלה, מעצם טבעם, משליטים על המבט שלנו היבט אחד, ועלולים בקלות לגלוש לסנסציה: נפוליאון כבש את העולם בגלל סיבוכים רומנטיים, הקפאין הוא אבי הדקדנס והפסיכואנליזה, היהדות היא חלוצת הגזענות או האנטי-גזענות, דריכות מכאיבות על בהונות מסונדלות בריקודים הן הסיבה לשקיעת האתוס החלוצי.

מה אפוא לגבי ספר מחקרי (ופופולרי באופיו) המוקדש כולו לסוגיה הפיקנטית, סוגיה שעצם קיומה אינו חידוש, של שימוש בסמים ברייך השלישי? אם נגלה שהוורמכט פעל בהשפעת סמי מרץ ושהיטלר היה נרקומן, האם נראה את מלחמת העולם השנייה אחרת?

ספרו של נורמן אולר מציג גוף מוצק ומשכנע של תיעוד, שחלקו הגדול נחשף לראשונה, המלמד שאכן הוורמכט פעל בהשפעת סמי מרץ, שאפשרו את כיבושה המהיר של צפון צרפת באביב 1940, ושהיטלר פיתח תלות ממאירה בסמים קשים. המידע מבוסס על מסמכים מפורטים לגבי העברת כדורי הפרוויטין, על בסיס מתאמפטמין ("קריסטל מת'" ככינויו כיום) לחיילים; על יומניו המפורטים של רופאו האישי של היטלר, תיאודור מוֹרֶל; ועוד – ודומה כי הוא סותם את הגולל על האפשרות לטעון שאלה הם היבטים פיקנטיים גרידא.

טירופו הגובר של היטלר, והחלטותיו, שחרצו את גורל המערכה לרעתו, לפתוח עוד ועוד חזיתות, כמו גם ההידרדרות במצבו הגופני, מתגלים על פי תיעוד מדוקדק כקשורים בהלעטתו בקצב גובר והולך, ובמעורבב, במתאמפטמינים, מורפינים ואופיואידים, כמו גם בסטרואידים, הורמונים וויטמינים שנלקחו היישר מן החי (תוך שהיטלר ממשיך להתגאות בצמחונותו) – תחילה לצורך העצמת תפקודו, ובהמשך, בעיקר לאחר שנחבל בניסיון התנקשות, לצרכים בלתי מבוקרים של ריפוי ושיכוך כאבים. שקיעתו של הרודן והקפריזיות של התנהלותו מתגלות כתואמות היטב את לוח הזמנים של הידרדרותו הנרקוטית.

הספר מתנהל בעיקרו בשני ערוצים, שאינם נבדלים לגמרי ואשר שורשם אחד. המסלול האחד הוא, כנזכר, הפיהרר. השני הוא הצבא – שכמובן היה בפיקודו העליון של פיהרר זה. ובכל זאת, השימוש בגלולות המרץ פרוויטין כדי לרומם מצב רוחם של החיילים, לחדד את תפקודם, להשישם אלי קרב, ובעיקר כדי שיוכלו לפעול יממות רצופות בלי לישון – היה בעיקרו מפעל של קצין רפואה ושמו אוטו ראנקה. בשלהי המלחמה, כשהיא כבר הייתה אבודה, נערכו מטעם חיל הים הגרמני ניסויים באסירים בזכסנהאוזן לצורך יצירת קוקטייל ממריץ לחיילים שנשלחו כיחידים למשימות טורפדו נגד בריטניה, וגם זו הייתה יוזמה של יחידים.

אך השורש של המסלולים כאמור משותף, והוא התפתחותה של תרבות הסמים בגרמניה שלפני הנאציזם ובגרמניה הנאצית. בשנות העשרים הייתה גרמניה, וברלין בעיקר, בירת עולמית של סצנת הסמים הקשים, שנסחרו בהיתר. הנאצים ניהלו מלחמת חורמה ב"ניוון הרוחני" הזה: הם אסרו על שימוש בסמים ואף קישרוהו עם היהודים, כעילה נוספת למאסרים ולרצח. אך מנגד, מתוך אותה גישה עצמה הדוגלת בתמרון רגשי של ההמון ובעילויו כביכול, סם המרץ פרוויטין הופץ בעזרת המשטר הנאצי בכל עוז. סופה של תפנית זו, כפי שמוכיח הספר, בהתמכרותה של האימפריה ובעיקר של מנהיגה העליון לסמים הקשים שאסרה, מתוך בכחנליה של הרס עצמי שליוותה את אורגיית ההרס העולמי.

סוגיית הסמים מתגלה אפוא כמכרעת בסיפורה של גרמניה הנאצית, אך אולר מקפיד להדגיש את חשיבותם של הגורמים האחרים שהניעו את הפיהרר ואת צבאו. הוא רואה למשל בשנאת היהודים רכיב-טירוף שהניע את היטלר להחלטות אירציונליות בלי קשר לסמים, לכל אורך הדרך. עצם מפעל הסימום של מורל ושל אחרים מוצג כמעשה נפשע; הוא היה כרוך בין היתר בניסויים אכזריים ובגזלה רבתי של רכוש מיהודים ובכלל, גם לכיסו הפרטי של מורל. וכך, הקריאה בספר אומנם משנה את הבנת מלחמת העולם השנייה והמשטר הנאצי, אך אין היא גורעת מחשיבותם של המניעים האידיאולוגיים או ממידת האשמה.