ארבע מדברות ואחת שותקת / גבריאלה אביגור-רותם

Getting your Trinity Audio player ready...

כריכת הספר ארבע מדברות ואחת שותקת

גבריאלה אביגור-רותם

כנרת-זמורה, 2020 | 301 עמ'

כשהופיע ספרה הקודם של גבריאלה אביגור-רותם, הרומן ההיסטורי על ימי הורדוס 'מלך זהב ודם', הוא נסקר במדור זה בחגיגיות, כראוי לו. למרבה הצער זו הייתה מן הסקירות הבודדות שיצירה יוצאת דופן זו קיבלה. אולי משום כך, ברומן החדש שלה חוזרת הסופרת הבכירה אל האזור הבטוח והישן שלה – לטוב ולמוטב.

קודם כול, לטוב. אומנות הסיפור הייחודית של גא"ר יוצרת מקבילה מילולית-רטורית לתפיסת הישראליות שלה. כבספריה שקדמו ל'מלך זהב ודם' – ובפרט 'חמסין וציפורים משוגעות', 'אדום עתיק' ו'כל סיפור הוא חתול פתאום' – כן גם הפעם: היא מוסכת אל תוך הקול המתמשך של המספר, לכדי מעין חבל ארוך השזור מכמה חוטים, את הקולות של בני-שיחו, כמו גם שלל חומרים מן ההווי המקומי, ובפרט מהווי הדור שצמח עם המדינה כגון  ציטטות, קטעי שירים, משפטי מפתח מבדיחות. על אותה דרך היא שוזרת זה בזה גם חוטי עלילה, אך את זאת היא עושה תמיד בפקעת שקצוות חדשים מבצבצים ממנה בכל פעם, מזומנים למשיכה.

בבליל הזה לכל דמות דרכי ביטוי מיוחדות לה, המעוצבות בדייקנות ואף בהומור סונט, אך נוצרת מקהלה גדולה של שירת ארץ ישראל ונופה האנושי. אפשר לומר שהנוסח של גא"ר הוא זן קריא ועלילתי של מסורת זרם-התודעה; אולי נקרא לזה זרם-הוויה, כיאה לארץ ישראל ולעיגון המובלט של הדברים בהוויה המקומית.

העלילה הפעם מתכנסת אף היא אל האזור המוכר. חמש חברות להקת-בנות שפעלה בעידן הזוהר של הישראליות בכלל והזמר העברי בפרט, בין ששת הימים ליום כיפור, המשיכו לשמור על חברות הדוקה לאורך השנים. הן מגיעות אל סביבות שנת 2017 ואל גיל שבעים פלוס ופורקות את אלונקת היחד. שתיים מהן, שהיו ציר החבורה, לוקות בסרטן ממאיר. דור הבנים והבנות של חבורת מלח הארץ מרחיק ברובו אל קצוות תבל תוך ניכור מסוים להוריו. זהו דור שלא ידע את יוסף ולא את יוסי-ילד-שלי-מוצלח, דור שהספר עצמו, הכתוב בקודים צבריים, משתבלל מפניו.

המספרת, אחת מחברות הלהקה, מזכירה מאוד באורחות חייה את גא"ר עצמה. שמה, גולדה/גילדה, מתחיל ונגמר כגבריאלה, וכמו המחברת היא גרה בכפר, היא סופרת (אף כי של ספרי-בלש כושלים), יש לה בעל תומך ומעשי, היא מגדלת חתולים (בספר קוראים לשלישיית החתולים למה, ככה ודווקא), והיא מבשלת ורוקחת סנגריה להנאתה. גילדה זו מגלה באיחור את שלל הסיבוכים הטלנובליים שאירעו לאורך השנים בתוך החבורה, וגם משמעותן של ההתרחשויות בהווה סביב מחלת חברתה הקרובה לא תמיד מתפרשת אצלה נכון.

וכך, אל הקורא, שתפקידו אצל גא"ר לפענח את ההתרחשויות כבלש, מצטרפת הפעם דמות-המספרת עצמה; ובדַמותה את המספרת אל עצמה רומזת לנו המחברת כי החשבונות הנפתחים בספר הם אולי גם חשבונותיה. ההזדקנות, חרדת המחלות והמוות, הצער על הדור הצעיר במילייה החברתי שלה המתרחק מהארץ, מהעברית ומהשורשים, ומנגד חשבון עם החילוניות האתיאיסטית שבני דורה גודלו בה ומסתבר שגם נצמתו בה.

קשה לומר, אם כן, ששיבתה של גא"ר ברומן הזה אל המחוזות הסגנוניים והתמטיים שרעתה בהם בעבר היא בריחה אל אזור הנוחות. החומרים מרוככים בהומור ובאירוניה אבל הם קשים, אמיתיים וכאובים. אזור מוכר כן, עוד-מאותה-קלחת כן; אבל לא אזור נוחות כי אם, במובהק, אזור אי-נוחות.

עוד ב'השילוח'

מפוליטיקה ימנית לפוליטיקה שמרנית
להסיר את מסכת המשפט הבינלאומי
הרשות הרביעית: על מוסד הנשיאות

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. בתיה

    29.12.2020

    הספר כתוב בקודים צברייםהמובנים רק למי שחי באותה תקופה. אני בספק אם הדור הצעיר שלא הכיר את "יוסי ילד שלי מוצלח" או את "אהבת נעורי" ועד כל מיני איזכורים של תקופת הנעורים של 5 החברות ידע על מה מדובר . ספר נכתב גם לדורות הבאים, כיצד יבינו . בנוסף יש כאן אומץ לגעת ב"ישראל הראשונה " עם מבט מלמעלה על ישראל השניה, היום זה בוודאי אינו תקין פוליטית. איזה אומץ…

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *