ארץ חדשה / נעם לרמן

נעם לרמן

הוצאת שחרית | 87 עמ'

אחת ההאשמות המופנות לעתים כלפי "ישיבות הקו" נוגעת לסגירות שלהן וחוסר רצונן (או יכולתן) לקיים שיח פתוח עם הציבור הרחב. כך, למשל, נטייתו החוזרת של הרב יגאל לוינשטיין לאמירות חריפות ובוטות משקפת שיח פנימי שאיננו מודע לרגישות הציבור שמחוץ לבית מדרשו. מה קורה כאשר מי שנטוע עמוק בעולם זה מנסה בכל זאת לפרוץ את הגדרות ולפנות אל הכלל? ומה קורה כאשר הדבר נעשה תוך ניסיון להתחמק מן התוויות המוכרות?

הספר 'ארץ חדשה' הוא ספר הגות-רוחנית-פוליטית המופיע בהוצאה לא מוכרת, ושום סממן בתוכו אינו מזהה אותו במפורש עם שיח דתי. אלא שקריאה בו חושפת במהירות כי כותבו הוא חניך זרם תורני מסוים מאוד: ראייתו את המציאות כרובד חיצוני ואף "רקוב", וחזרתם של ביטויים בסגנון "גודל פנימי" ו"פנימיות הדברים" מסגירות אותו מיד.

נקודת המוצא של הספר מוכרת עד כדי קלישאה: התודעה יוצרת מציאות. כך הוא מצליח לקשור בהינף קולמוס "בין חוסר המוצא מול המתרחש ברצועת עזה לבין מרוץ הצריכה" ו"בין מצב התודעה הכללי לבין 'המחאה החברתית'". לטעמו של לרמן, התודעה של הציבור הישראלי הובסה ונכנעה ל"תרבות המערב" המודדת בני אדם על פי גדולתם ועושרם, ותיקון התודעה יתקן הכול.

מה שנדרש, לדבריו, הוא מבט "גדול" על המציאות. אך מהו אותו מבט? "תובנות מפתיעות וייחודיות" שהכריכה מבטיחה אולי קיימות פה ושם, אך הן אבודות בין שברי הטקסט, הבוסרי ומלא הפאתוס, והמבט המובטח איננו בהיר דיו. חבל: יש להניח שבית המדרש הזה יכול לתרום לשיח הישראלי מבט עמוק ו"גדול", אך כדי לתווך את הרעיונות הללו לציבור הרחב דרושים לא רק יומרה ורצון טוב, אלא גם השקעה ויכולת.

ההבטחה אינה יכולה להתקיים גם בגלל הז'אנר: אפוריזמים קצרים עד בינוניים שאינם מאפשרים להעמיד טיעון פילוסופי סדור, בוודאי לא רציני כמידת היומרה.