ארץ מקלט / גור אלרואי

ארץ מקלט

ההגירה לארץ ישראל, 1919–1927

גור אלרואי

מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2021 |  294 עמ'

ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, שהיו גם ראשית שנות המנדט הבריטי בארץ ישראל, העניקו ליישוב קפיצה דמוגרפית רבת משמעות, שעיצבה הרבה מאופיו בשנים הבאות. ההיסטוריוגרפיה השגורה מחלקת את התקופה ל"עלייה שלישית" ו"עלייה רביעית", אך עושה זאת מנקודת מבט של האתוס הציוני – באופן שלאו דווקא תואם את התמונה ההיסטורית המתבוננת על העובדות הפשוטות: מספר העולים, מניעיהם, עיסוקם וארצות מוצאם.

ב'ארץ מקלט' מציג פרופ' אלרואי תמונה עשירה ומרתקת של ההגירה לארץ ישראל בתקופה זו. הוא מבכר את המינוח 'הגירה' כיוון שרוב היהודים שהגיעו ארצה בשנים אלה לא עשו זאת ממניעים ציוניים או כחלק מתנועה חלוצית – אלא חיפשו מנוח לכף רגלם ממציאות קשה מאוד ששררה באוקראינה, ברוסיה ובפולין: מן הפרעות הנוראות במלחמת האזרחים האוקראינית (1917–1920), שהשואה השכיחה מלב, פרעות שבהן מצאו את מותם רבבות יהודים וחוסלו מאות קהילות, כמו גם מהמדיניות של המשטר הבולשביקי שפגעה קשות בפרנסת היהודים ברוסיה, ומהמשבר הכלכלי בפולין שבא שלוב עם מדיניות מפלה כלפי יהודים.

אגב כך נחשפת גם הדילמה הגדולה של מנהיגי היישוב ומנהיגי התנועה הציונית בשנות העשרים הראשונות, כאשר הבריטים אפשרו עלייה כמעט בלתי-מוגבלת, והמוני פליטים התדפקו על לשכות העלייה: האם צריכה אדמת הארץ לקלוט את כל היהודים המבקשים מקום מפלט, או שעל פרנסיה לבלום את הגל כדי שלא להעמיס על היישוב הרך ולדרדרו למשבר כלכלי. ההכרעה של ויצמן ואחרים הייתה מדיניות הגירה בררנית, שהעדיפה את החלוץ על הפליט ואת החזק על החלש.

הספר, הנשען על אינספור מסמכים ומכתבים, בעיקר מן הארכיון הציוני, מגולל את סיפורם של היהודים שביקשו להגיע לארץ ישראל בתקופה זו, ומתאר את התהליכים שעברו מהפנייה אל לשכות העלייה בארצות המוצא עד להגעתם לחופי הארץ; את 'בתי העולים' שהוקמו במקומות שונים, את תהליכי קבלת האשרה, הבדיקות הרפואיות והאחרות והניהול של התעבורה הימית. זוהי במידה רבה "היסטוריה חדשה" המצטרפת למגמה של ערעור על הנראטיב הציוני הקלאסי, אך במקרה הזה ראוי שלא לדרוש זאת לגנאי: מדובר במלאכה של דיוק התמונה ההיסטורית והעשרתה, כראוי להיסטוריה המתבוננת בעבר בעיניים פקוחות ומאפשרת להפיק ממנו לקחים מרתקים.