בנצי כהן, פרד אהרמן, מייקל זבולון ואחרים

לעורכים,

נקודה מעניינת בנוגע לשופטים – או שמא המלכים הפילוסופים – המחוקקים מכס השיפוט נעדרה ממאמר הביקורת של רוברט בּוֹרק "השופט, החרב והארנק" על ספרו של השופט אהרן ברק (תכלת 27, אביב התשס"ז/2007). אכן, כרסומה של הרשות השופטת בסמכויות השלטון הוא פעולה אנטי־חוקתית ואנטי־דמוקרטית; ועם זאת, שומה עלינו לזכור כי המחוקקים עצמם אינם קרבנות תמימים במסכת היחסים הנוצרת בין מערכת המשפט ובין הרשות המחוקקת. לעתים קרובות, חלקם הגדול תומך בהחלטות שמקבל בית המשפט, אך חושש להעניק להן את תמיכתו כשהן עולות להצבעה בבית המחוקקים, פן ייפרע מהם קהל המצביעים שלהם מאוחר יותר.

הלכה למעשה, נציגי העם משתפים פעולה עם הרודנות השיפוטית המסתמנת מן המאמר. הם מתלוננים אולי בפני בוחריהם על כך שבית המשפט מסיג את גבולם, אך בפועל ניתן להתרשם כי אין הדבר מדיר שינה מעיניהם. עובדה היא שהמחוקקים טרם החלו לעשות שימוש באמצעים השונים העומדים לרשותם לצורך השבתם של בתי המשפט חזרה אל קרקע המציאות החוקתית. בארצות־הברית אמצעים אלו כוללים, בין היתר, את הסמכות להדיח שופטים ברוב פשוט של בית המחוקקים; לקצץ בתקציבי בית המשפט; לארגן מחדש את מחוזות השיפוט ו/או ליצור מחוזות שיפוט חדשים; ולבסוף, לגרוע עניינים מסוימים מסמכות בית המשפט.

בסופו של דבר, רבים מן המחוקקים נמנים בעצמם על ה"אליטה" שבורק מתאר, ועושים את הנחוץ על מנת שעניינים טכניים "פעוטים" – בהם רצון העם – לא יעמדו בדרכם לקביעת המדיניוּת הרצויה בעיניהם. אם מצב עניינים זה לא ישונה על ידי שופטים אשר יכירו בגבולות סמכותם ותפקידם בחברה – קרי פירוש החוק שכותבים המחוקקים – נהיה עדים לכרסום מרחיק לכת באופיין הדמוקרטי של ארצות־הברית ושל ישראל כאחת.

פיטר סְקֶרקיס
סטוֹאוֹ, אוהיו

---

 רוברט בורק משיב:

פיטר סקרקיס אכן צודק בהצביעו על כך שהמחוקק משתף פעולה עם התנהגותה הפוליטית השערורייתית של הרשות השופטת בארצות־הברית, ובפרט של בית המשפט העליון, אשר הולך ומזנב בשלטון העצמי ובכך דוחק את תרבותנו שמאלה. אך בניגוד להצעתו של סקרקיס, הפתרון לבעיה אינו פשוט, וזאת משתי סיבות. הראשונה היא שפולשנותו של בית המשפט אל תחום קביעת המדיניות החקיקתית נתמכת באופן קבוע בידי חלקים משמעותיים ורבי־עוצמה בציבור. אי־אפשר לומר שהאקטיביזם השיפוטי נתקל בהתנגדות ציבורית גורפת. מאחר שבית המשפט הפך את עצמו לנשק נחשק במלחמות התרבות שאנו מנהלים, הרפורמות שלהן מייחל סקרקיס עשויות להיתקל בהתנגדות הנחרצת והמאורגנת היטב של ארגוני השמאל האינטלקטואלי והאליטה התרבותית. הסיבה השנייה שבשלה יש להטיל ספק בסיכוייה של הרפורמה שמציע סקרקיס היא שהטקטיקות שלו לא יועילו גם אם ישלוט בקונגרס רוב של מחוקקים שיסרבו לשתף פעולה עם בית המשפט.

כיוון שבית המשפט בימינו הנו מוסד פוליטי במובהק, קבוצות אינטרס שונות מנסות להעמיק את אחיזתן בו באמצעות שליטה במינויים. הגמול למנצח לא יסולא בפז, שכן בית המשפט הוא זרוע השלטון הפוליטית היחידה שגם תובעת את זכות האמירה האחרונה וגם זוכה לה. לפיכך, נדרשת עין מיומנת כדי לעמוד על הבדל כלשהו בין ההתכתשות הרגילה על משרות נבחרי ציבור לבין הליכי אישור מינוים של שופטים. בשני המקרים, הדיון הציבורי מתנהל באמצעות חילופי סיסמאות, הכפשות אישיות והדגשת ציפיותיהם של המעורבים מהכרעותיו של המועמד בסוגיות שונות. תשומת לב מועטת בלבד מוקדשת לשאלת תפיסתו של המועמד את תפקידו הראוי של השופט במשטר דמוקרטי. הציבור אינו דורש דיון כזה, וככל שאפשר ללמוד ממערכות הבחירות האחרונות, לא יגלה בו עניין רב גם אם ינוהל. סקרקיס ייאלץ לקבל את המסקנה המייאשת שציבור הבוחרים אחראי למצב העניינים שבו מצאנו את עצמנו לא פחות מנציגיו הנבחרים.

הטקטיקות שמציע סקרקיס לא תובלנה לרפורמה כללית בתהליך השיפוטי מסיבה נוספת, הקשורה למספרן ולטיבן של הסוגיות העומדות על סדר היום. כדי להביא לרפורמה כללית, הרשות המחוקקת תיאלץ להתמודד בנפרד עם כל אחת ואחת מהסוגיות הללו. תיקון הנזק שגרם בית המשפט יהיה כרוך ברצף אינסופי כמעט של מאבקים עזים. אף רוב בבית המחוקקים לא יוכל לשרוד פוליטית פרק זמן ארוך מספיק כדי לנהל מאבק מתמשך ומוצלח ולו בשבריר מן הסוגיות שתועלינה.

סקרקיס מסיים את דבריו בתחזית קודרת, אך חוששני שהמציאות עגומה אף יותר. הוא כותב שאם התסבוכת המתוארת לא תותר בידי השופטים, היא תוביל בוודאי לכדי פיצוץ. דומני כי טעות בידו. אנו חיים תחת "הרודנות השיפוטית", כפי שהוא מכנה אותה, ובצדק, זה חצי מאה ויותר, ללא כל רמז למשבר מהסוג שאותו הוא מתאר. בנוסף, דבריו אינם ברורים מספיק באשר לאופיו של אותו משבר לכשיתרחש. סקרקיס בוודאי אינו מעלה בדעתו מאבק מזוין.

תרחיש סביר יותר הוא שחיינו יימשכו בצל תכתיביהם הבלתי חוקתיים של בתי המשפט בסוגיות חברתיות ותרבותיות. כך נלך ונידמה לעדר כבשים המוּדר מהחלטות מוסריות חשובות, ונשלים ללא אומר ודברים עם הפיחות במעמדנו.

אין להסיק מכך שהמצב חסר תקווה; אך התאוששות ממנו תהיה מותנית בהשגת ניצחונות פוליטיים שיאפשרו לנשיאים ולסנאט להביא למינוי גברים ונשים שיפעלו לאור עקרונות החוקה ההיסטורית. רשימה ארוכה של מינויים רפובליקניים לבית המשפט לאורך השנים מגלה כי, עד כה, אסטרטגיה זו לא נשאה פרי. אין ודאות כי המטרה המקוּוה תושג אי פעם, אך דומה כי אין מנוס מהדרך שעליה הצבעתי כאן, משום שהיא הפתרון היחיד העומד לרשותנו.

---

 נשמה של אש

לעורכים,

מאמרו של איתן דור־שב, "נשמה של אש" (תכלת 26, חורף התשס"ז/2007), עורר בי התפעלות לנוכח מיומנותו של הכותב לשזור מפסוקי המקרא מארג מטפיזי שלם. כמה מרענן לדעת שאין אנו עוד משרכים רגלינו בעקבות היוונים, הטוענים לכתר הראשוניות בפיתוח תיאוריה חובקת־כל של היקום. אכן, כותבים יהודים רבים ניסו בעבר לחשוף היבטים של הפיזיקה במקרא, וביניהם שמואל אבן תיבון, שחיבר ספר המוכר אך למעטים, מאמר ייקוו המים.

דור־שב מביא אמנם ראיות רבות לביסוס טענתו כי המונח "נפש" משקף את יסוד המים בקוסמולוגיה העברית הקדומה, אך ישנן דוגמאות שבהן אין חפיפה בין השניים. בשפות דומות לעברית, המילה "נפש" (באכדית: "נפיסו", בארמית: "נפשא", בערבית: "נפס") מתייחסת לאזור הגרון או לחלקה העליון של מערכת הנשימה בגוף.

בשני המקרים הבאים קשה לקבל את הקישור בין "נפש" למים: "אפפוני מים עד נפש תהום יסבבני סוף חבוש לראשי" (יונה ב:ו), וכן "הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש. טבעתי ביון מצולה ואין מעמד" (תהילים סט:ב-ג). מאחר שסביר שאין בפסוקים הללו כפילות מיותרת, ברי כי המילה "נפש" נושאת בהם משמעות שונה מאשר "מים". לפיכך, אין מקום לטענה כי השניים קשורים תמיד זה בזה בקשר שאין לנתקו.

לבסוף, דיונו של דור־שב ברעיון השאוֹל מצביע, בצדק, על כך שמקום זה אמור להיות תחנתו האחרונה של כל בן אנוש. אך הטענה שמדובר באזור שהוא או חם בלבד או קר בלבד אינה נשענת על כל תימוכין בפסוקים שמביא המחבר.

בנצי כהן
ניו יורק

---

   לעורכים,

ברכות על המאמר "נשמה של אש". המאמר מעלה את הרעיון הנאה, שלפיו מהות נשמתו של האדם טמונה ב"שם" נצחי המגולף מתוך כס הכבוד. כאשר "שם" זה מגיע למצב של הגשמה, הוא מתאחד מחדש עם מקורו, שמו הנצחי של אלוהים, ותורם להשלמתו הסופית. פרשנות זו אף זורה אור על משמעותה האמיתית של תפילת הקדיש.

בתובנה זו יש כדי להסביר גם את החובה הנוספת המוטלת על האדם לשם מימושו של אותו יעד נעלה. בסוף פרשת "בשלח" בספר שמות (יז:יד-טז) מסופר לנו על משה ובני ישראל השבים מניצחונם על עמלק, המייצג במקרא את הכוחות המתנגדים לשלטונו של האל בעולם ומחויבים להשמדת העם היהודי. אלוהים מורה למשה לכתוב בספר הזיכרון כי מחה ימחה את זכר עמלק מתחת השמים. בפסוק המסיים את המקטע נאמר: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר". המילה "כיסא" מופיעה בציטוט בצורתה המקוצרת, "כס", וכמוה גם הקיצור "יה", שהוא מחצית מהשם המפורש. המסר העולה מפסוקים אלו הוא שיש למחות מתחת השמים את כוחות האופל והרשע בטרם יתאפשר להשלים את שם האל. לכן, כאשר יתום עומד על קבר הוריו ואומר קדיש, הוא מצהיר שההורה המנוח השלים את תפקידו תחת השמים ונשמתו שבה אל הכס שממנו באה. אבל כאשר היתום שב לביתו, עליו לדעת שמוטלת עליו החובה למלא שתי משימות נוספות בשנים שנותרו לו. הראשונה היא לתת שבח והלל לבורא עולם. והשנייה, כפי שאנו למדים מהפסוקים בספר שמות, היא לפעול נגד הרוע שבעולם, המונע את השלמת שמו של האל. ביום ההוא, כפי שהתנבא הנביא זכריה, "יהיה ה' אחד ושמו אחד".

פרד אהרמן
ניו יורק

---

 איתן דור־שב משיב: