גם במערכה השלישית חייבים לנצח

Getting your Trinity Audio player ready...

גם ללא שימוש בנשק נראה לעין, הלוחמה התקשורתית נגד מדינת ישראל היא מערכה אסטרטגית החותרת תחת התשתית הבינלאומית של קיום המדינה. מערכת הביטחון ומשרד החוץ עדיין לא הפנימו זאת

בשנת 1973 חלחלה בקרב אויביה של מדינת ישראל ההבנה כי טכניקת המלחמה המסורתית לא תביא, ככל הנראה, לחיסולה של המדינה וכי לשם כך נדרשת טקטיקה חדשה. כך נולדו ארגוני הטרור השונים (כגון חיזבאללה וחמאס) אשר האמינו כי מה שלא הצליח במלחמה כוללת, יצליח בדרכים עוקפות: לוחמת גרילה וטרור אכזר ועקשן. טקטיקת הטרור לא הייתה חדשה כמובן, אך ההכרה כי זהו אפיק הפעולה הנכון לשם חיסולה של מדינת ישראל הייתה חדשה ואומצה באופן סופי בשנות השמונים.

ואכן, למן עשוריה האחרונים של המאה העשרים ועד לעשור הנוכחי השקיעו אויבי המדינה (בפרט באמצעות ארגוני חיזבאללה וחמאס) מאמצים רבים בפיתוח ארסנל של רקטות קצרות טווח. מטרתם של מאמצים אלה הייתה לזרוע פחד באוכלוסייה האזרחית (בעיקר זו השוכנת בסמוך לגבול), לחבל בשגרת החיים ובמורל הלאומי, ובתוך כך גם להצר את צעדיהם של קברניטי המדינה בעת עימות ולחימה. מובן שלצד מאמצים אלו בוצעו פעולות גרילה אחרות, החל בחדירות לשטח ישראל ועד לפיגועי התאבדות.

החל משנת 2006 החלה מערכת הביטחון לשקוד על מענה לבעיית הרקטות קצרות הטווח, באמצעות מערכת הגנה אקטיבית שזכתה לשם 'כיפת ברזל' והצטרפה אל מערכת ההגנה הרב-שכבתית של המדינה. פעילותה המבצעית של מערכת כיפת ברזל החלה ב-2011, ועוד בטרם הוגדרה על ידי צה"ל ככשירה, כבר הצליחה ליירט כמה רקטות מסוג גראד. בשנת 2012 יירטה המערכת יותר מ-400 רקטות, במהלך מבצע 'עמוד ענן', ועשתה זאת בשיעור הצלחה מרשים ביותר. במבצע 'צוק איתן', בשנת 2014, כבר יירטו שבע סוללות המערכת כמעט 600 רקטות מסוגים וטווחים שונים, בדיוק של כמעט תשעים אחוזים.

כיום מוסכם כי מדובר במערכת מוצלחת מאוד ובעלת אפקט מוראלי ותודעתי חזק במיוחד. לצד הקניית תחושת ביטחון לתושבים, וכן תחושת הגאווה הלאומית הכרוכה בה, מאפשרת מערכת כיפת ברזל חופש פעולה נרחב יותר לקברניטי המדינה – עקב הפחתת הלחצים ומידת האיום על העורף בעת לחימה. אויבי ישראל הביטו בעיניים כלות על מיזם הגרילה הענק שלהם נוחל מפלה; וכך הלכה והתגבשה ההבנה כי המדינה היהודית לא תנוצח גם בשיטת הגרילה  וכי כללי המשחק השתנו.

אל קריסת האיום הרקטי הצטרפו גורמים נוספים שאינם קשורים לסכסוך הישראלי–ערבי: התפתחותן המואצת של תקשורת הלוויין, רשת האינטרנט והרשתות החברתיות; וההכרה הגוברת בדבר חשיבותה של התודעה ציבורית ועיצובהּ ככלי אפקטיבי בעימותים ובלחימה. הללו הביאו להקמתה של חזית לוחמה חדשה כנגד מדינת ישראל: מלחמת הדה-לגיטימציה, 'המערכה השלישית'.

בניגוד לקודמותיה, מלחמה זו מבוססת על אמצעים 'רכים' ועיקרה שימוש בפלטפורמת המדיה החדשה ובתקשורת המסורתית לשם העברת מסרים כנגד ישראל. מי שלא הצליח לשבור את המדינה היהודית והתנועה הציונית – לא בכוח פיזי, ולא באמצעות זריעת פחד – מנסה לערער את הלגיטימיות הבינלאומית של קיומה. אל לנו לטעות ולחשוב כי המלחמה הקונבנציונלית עברה מהעולם, אך ניתן לומר בהחלט כי התִעדוף של אויבינו השתנה.

"רק" מלחמה תקשורתית – האומנם?

מי שעוקב אחר תהליכי התפתחות גיאו-פוליטיים יכול להבחין בתהליך עולמי של בניית מציאות וירטואלית, שבמרכזו הקרב על התודעה הציבורית – המשפיעה בתורהּ על מקבלי ההחלטות. מגמה זו מאפיינת כמעט כל שיח אקטואלי בנושאים פוליטיים ומדיניים; ודוגמה 'קטנה' מן העת האחרונה היא בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, בעקבות קמפיין שבו ערבוב בין חדשות אמיתיות לבין חדשות כוזבות שיחק תפקיד מפתח.

תהליך זה קורם עור וגידים לכל אורך העשור השני של המאה העשרים-ואחת גם במזרח התיכון (וכדוגמה יש להזכיר את 'האביב הערבי' שהושפע רבות מהרשתות החברתיות); אולם למרבה הצער, בעוד מערכת הביטחון מיהרה לזהות את האיום הרקטי ופיגועי הטרור ולפעול נגדם בהצלחה, לא כך הדבר לגבי פיגועים תקשורתיים. המחשבה שפיגוע תקשורתי הוא מאורע וירטואלי בלבד, וכי הוא אינו מאיים באופן פיזי על חיי האזרחים או על המדינה, עיכבה את המופקדים על הביטחון הלאומי מלהתייחס כיאות לאיום זה ולהקדיש למיגורו את המאמץ הנדרש. אכן, כיום ברור למדי כי מהלכיהם של אויבי ישראל בתחום זה נחלו הצלחה רבה  וכי יש להם יכולת השפעה אדירה.

בין אם מדובר בידיעה מוטה ב'אל-ג'זירה', בין אם מדובר בסרטון מפוברק המופץ בפייסבוק, מטרתה העיקרית של המערכה השלישית אחת היא: לנסות לשבור את הלגיטימיות הבסיסית של הציונות, ולמעשה לקעקע את זכות קיומה של המדינה. ואכן, לאורך העשור האחרון היינו עדים לדעיכה משמעותית במעמדה של ישראל בעולם (הגם שהוא משתפר לאחרונה בזכות מלחמת הנגד שבה החלה ישראל). השימוש בידיעות כוזבות, בכלי תקשורת עוינים, ובביטויים כגון 'טבח', 'אפרטהייד' ו'פשעי מלחמה'; וכך גם אינספור פרסומים עוינים ברשתות החברתיות – כל אלה הצליחו במידה בלתי-מבוטלת. בהקשר זה יש לציין כי רבים משייכים את מאמצי הדה-לגיטימציה לתנועת החרם (BDS) נגד ישראל שהוקמה בשנת 2015 על ידי עומר ברגותי, אולם תנועה זו אינה אלא סימפטום וחלק מתופעה רחבה יותר. חיזבאללה, חמאס, הרשות הפלסטינית וגורמים נוספים במזרח התיכון הפנו משאבים רבים אל המדיה הדיגיטלית והתקשורת הלוויינית, ובהדרגה נוצר מצב שבו מדינת ישראל מוּקעת שוב ושוב בזירה הבינלאומית, לעיתים אף בידי גורמים הנחשבים לידידיה (כגון בריטניה ומדינות אחרות במערב אירופה).

אחת התופעות המרתקות במערכה השלישית היא הזיקה שנוצרה בין קבוצות אנטי-ישראליות קיצוניות, שברובן מזוהות כתנועות אסלאם קיצוני, לבין תאים לכאורה-רדומים של קבוצות בעלות אלמנטים שהוגדרו בעבר כאנטישמיים. שיתוף הפעולה, על בסיס השנאה המשותפת ליהודים ולמדינתם, הצליח לחדור בתהליך ארוך אל המיינסטרים; ובתהליך מדורג עוצבה תודעה ציבורית שלפיה ישראל היא הגורם התוקפן ואילו הפלסטינים הם הקורבן, עד שארגוני טרור הפוגעים ללא הבחנה באוכלוסייה אזרחית מקבלים לגיטימציה גוברת-והולכת. רגילים לחשוב כי מאמצי הדה-לגיטימציה מגיעים בעיקר מהפלסטינים או מהציר השיעי-איראני נגד ישראל; האמת עגומה יותר – כל מדינה השואפת להחלשתה של מדינת ישראל (מסיבה כזו או אחרת) זיהתה את הכלי החדש כאמצעי יעיל ואפקטיבי, ובכלל זה גם כמה משכנותינו במזרח התיכון דוגמת סעודיה, קטאר והנסיכויות.

הבעיה איננה מסתכמת בעיצוב התודעה גרידא. ממש כמו הבחירות בארצות הברית, לתודעה ישנם ביטויים ממשיים רבים: היא מאפשרת (או מחוללת) גינויים וסנקציות כלכליות; היא גוררת הצרה משמעותית של החופש לתגובה אפקטיבית כנגד איומים פיזיים; אך מעל לכול, ערעור הלגיטימציה הבסיסית לקיום המדינה הוא שצריך להדיר שינה מעינינו והוא אכן מוצא אוזן קשובה במדינות רבות בעולם.

מהמרמרה ועד גדר הרצועה

במאי 2010 יצא מטורקיה משט אוניות לכיוון רצועת עזה: מטרתו-לכאורה הייתה העברת ציוד הומניטרי לתושבים המצויים בסגר מאז שהשתלט חמאס על הרצועה; ישראל טענה מצידה כי מדובר בפרובוקציה המיועדת לפגוע במאבק הישראלי בטרור. לוחמי השייטת שפשטו על הספינות נתקלו בהתנגדות אלימה באוניית 'מאווי מרמרה' והותקפו באמצעים שונים – מה שהוביל לפתיחה באש ולהריגתם של תשעה אזרחים טורקים, רובם כאלה שהשתייכו לארגונים אסלמיים קיצוניים.

חלק מנוסעי הספינה שהיו מצוידים במצלמות הצליחו להקדים את צה"ל ולפרסם תמונות התומכות בגרסה שלהם לתקרית, ובכך יצרו אפקט תודעתי חזקה על אודות 'טבח' באזרחים שיצאו למשימה הומניטרית. התיעוד שפורסם גרם לנזקים מדיניים חריפים: ניתוק קשרים דיפלומטיים עם ניקרגואה, נזיפה בשגריר הישראלי במצרים, פתיחת מעבר רפיח בניגוד לעמדת ישראל, החזרת שגרירים ממדינות שונות, גינוי במועצת הביטחון של האו"ם ועוד. ישראל תוארה (גם על ידי גורמים ידידותיים) כמי שרצחה אזרחים, פרעה את החוק הבינלאומי, ועשתה שימוש אלים בכוח מופרז. מועצת זכויות האדם של האו"ם אף שלחה ועדה בינלאומית לחקר האירועים, ובמהלך זה כשלעצמו הייתה פגיעה בלגיטימציה של הריבונות הישראלית.

דוגמה נוספת לקרב מן המערכה השלישית הוא סיפורה של עהד תמימי. הנערה בת השבע-עשרה פרצה לתודעה הישראלית השנה, בעקבות פרסומו של סרטון המציג אותה ואת ובנות משפחתה מכות קצין וחייל שניסו לסלק מיידי אבנים. בניגוד למרבית הציבור שנחשף לדמותה של תמימי רק עם פרסום הסרטון, תמימי מוכרת כבר כמה שנים לגורמים יודעי דבר ולרשויות, וכך גם אחדים מבני משפחתה שהיו מעורבים בפעילות חבלנית (לרבות רצח ישראלים).

תמימי מוּדעת מאוד לכוחה של התקשורת ולעיצוב התודעה, ומבינה כנראה כי למראה החיצוני המערבי שלה יש השפעה חזקה במיוחד. מבחינתה היא נחלה הצלחה, שכן הפרובוקציות האלימות שלה זכו להערכה מצד כמה גורמים בעלי אינטרסים: היא קיבלה פרס מהעיר איסטנבול על אומץ הלב שלה; היא הוזמנה לכנסים בפרלמנט האירופי; היא סעדה עם נשיא טורקיה ארדואן; היא זכתה לתערוכת צילומים בהשראתה בדרום אפריקה ולכתבות אוהדות בעיתונות העולמית (כולל בארצות הברית); נכתבו בעבורה עצומות מטעם 'אמנסטי אינטרנשיונל' וארגוני זכויות אדם נוספים; ויש לה פופולריות עצומה ברשתות החברתיות.

פעילים דוגמת תמימי אינם פועלים בחלל ריק. גורמים כגון חמאס, חיזבאללה, איראן ומדינות עוינות אחרות פועלים  (באופן גלוי ובאופן סמוי) לשם פרסומם של פעילים דוגמת תמימי, לאור ההבנה כי לפיגוע תקשורתי עשויה להיות תהודה לא-פחותה, ולעיתים גדולה בהרבה, מכל פעילות חבלנית אחרת. בין אם מדובר בפרובוקטורית פורעת חוק, בין אם מדובר בגיבורה נחושה וסמל למאבק הפלסטיני – כל פרסום אוהד על תמימי מייצר עוד פגיעה בלגיטימציה הישראלית ותורם להטיה בדעת הקהל העולמית.

וכמובן רצועת עזה. בכמה מועדים השנה קרא חמאס לתושבי הרצועה להגיע בהמוניהם לגדר עם ישראל; הבולט במועדים אלה היה ה-15 במאי, יום העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים שבו הגיע מספר ההרוגים במהומות לכמאה פלסטינים. טרם מועד העברת השגרירות, רבים ציטטו מקורות בחמאס שציינו כי מטרת הצעדה הייתה "לעקור לבבות יהודים"; והיו שנשענו על הערכות מודיעין כי כוונתו של חמאס לחצות את הגדר ולחטוף חיילים.

אך האם זו באמת הייתה מטרת חמאס? במסגרת חישוב כוחות בסיסי, קל להסיק שגם בחמאס ידעו היטב שמבצע הפלת הגדר נועד לכישלון. ברור אפוא כי צמרת הארגון השקיעה מאמצים רבים בהבאת אנשים לגדר ודחיפתם לעבר קו האש לא כדי לחצות את הגדר אלא כדי למשוך את תשומת הלב התקשורתית העולמית ולשלוט בנרטיב; במילים אחרות: על מנת לבצע פיגוע תקשורתי.

מדינת ישראל באמצעות צה"ל נערכה בכוחות מוגברים לחדירה פיזית. היא התאימה את דרכי הפעולה השונות לאופני הלחימה שעשויים היו להתפתח ואכן לא הושגו חדירות ולא היו נפגעים מכוחותינו. בלחימה הישנה, מדובר אפוא בהישג בטחוני; אולם  בלחימה התקשורתית – שהייתה כאמור מטרת העניין – ובכן, שם ישראל לא יצאה מנצחת.  ערוץ ה-BBC הבריטי הוביל את סדר היום עם הכותרת "היום עם הכי הרבה מוות בעזה מזה שנים"; אליו הצטרף ה'אינדיפנדנט' הבריטי שהגדיר את האירועים בעזה כ"טבח"; ורשתות תקשורת גדולות נוספות ברחבי העולם שידרו את האירועים עם מסך מפוצל – המאורעות על גדר הרצועה וטקס חנוכת שגרירות ארצות הברית – היוצר תמונה של סיבה ותוצאה. ביום חג היסטורי מצאה את עצמה מדינת ישראל מתמודדת עם גינויים בינלאומיים, גם מפיהם של אישים הידועים באהדתם לישראל דוגמת תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה. בסופו של יום, מדינת ישראל מנעה חדירה לשטחה וטקס פתיחת השגרירות עבר ללא אירועים ביטחוניים, אך שוב נכשלה בזירה התקשורתית ובעולם המציאות האלטרנטיבית.

מובן כי לצד הדוגמאות הללו מצויות עוד דוגמאות רבות מהשנים האחרונות – החל מסרטי קולנוע המעוותים את המציאות, ועד לשידורים מוטים של ערוצי תקשורת כגון 'אל-ג'זירה' ואחרים – ותקצר היריעה מלפרטן.

מה עושים?

תנועת החרם והקרב על הנרטיב התקשורתי אינם כלים טקטיים שווי משקל: הם מתמקדים בקהלים שונים, יש להם מסרים אחרים, ופעולותיהן נעשות בערוצים שונים; ובכל זאת שניהם משתייכים לקו אסטרטגי אחד המבקש להחליש את ישראל באמצעות התקשורת – הן המסורתית, הן החדשה – על מנת לשנות את מאזן האינטרסים בזירה הבינלאומית.

המערכה השלישית כנגד ישראל מצויה בשיאה ואין לזלזל בה. באופן דומה למענה אסטרטגי מתוכנן-היטב שגובש בתגובה לאיומים פיזיים (כגון רקטות קצרות טווח או מנהרות התקפיות), אתגרה הבא של המדינה הוא לייצר מענה אפקטיבי ומתוחכם בתגובה לטרור התקשורתי. מענה זה צריך לכלול מנעד רחב של דרכי פעולה, ובכללן בניית מערך הסברה דיגיטלי הפועל באמצעות ערוצים רשמיים ולא-רשמיים; חיזוק משרד החוץ והתאמתו לצרכים העכשוויים; והכנסת הנושא למערך האינטרסים הלאומי של מדינת ישראל.

בשנים האחרונות החל מערך הסברתי כזה זה לקרום אור וגידים באמצעות הקמת מערך הסייבר של המשטרה, באמצעות חיזוק המשרד לעניינים אסטרטגים ועל ידי הפניית תשומת הלב הציבורית לנושא. למרות זאת, עדיין ישנם פערים הן במסגרת משרד החוץ המצוי בנקודת שפל תפקודית בשנים האחרונות, הן מבחינת בניית תוכנית משולבת שתתאם בין המאמצים השונים מתוך אופק תכנוני ארוך טווח. אחד הפערים המרכזיים הוא בתעדוף הנושא מבחינה מדינית.

בשנים האחרונות עובר המזרח התיכון טלטלה עמוקה, ומדינות רבות משנות את מדיניותן בהתאם לתמונת האינטרסים המשתנה. מדינות דוגמת קטר, סעודיה ואיחוד הנסיכויות, אשר בעשור האחרון השקיעו הון עתק בתרומות למערך הדה-לגיטימציה נגד ישראל, מנסות לחזק את הקשרים עם ישראל – לאור האיומים המופנים אליהם מבית, ובשל ניסיונות ההתחזקות של הציר האיראני ודריסת הרגל שלו במזרח התיכון.

אל שולחן האינטרסים מביאה מדינת ישראל כמה יתרונות משמעותיים: יחסים חזקים עם האמריקנים (במיוחד בכל הנוגע למהלכים נגד האיראנים); מודיעין חזק ויכולת לחימה בטרור; ועולם הטכנולוגיה. הרומן השקט עם מדינות המפרץ איננו עניין של סימפטיה אלא של אינטרסים, וישראל צריכה לנצל אותו ולתבוע את הפסקת שותפותן של מדינות אלו במערכה השלישית כנגדה, ובכלל זאת הפסקת תקצובן שם תנועות החרם, צמצום הפעילות התקשורתית נגד ישראל, ושינוי נרטיב בערוצי התקשורת הערביים. הסברה שאי-לוחמה או אי-אספקת נשק די בהן כדי להגדיר מדינה-שמנגד כמדינה ידידותית מיוסדת ככל הנראה על תפיסות מלחמה ישנות – הרואות במערכה התודעתית עניין רציני-פחות; וזוהי כמובן טעות אסטרטגית של ממש.


שי מסוט, קצין מילואים במערך התיאום עם גורמים זרים ולשעבר איש משרד החוץ, הוא פעיל פוליטי במפלגת העבודה ומנהל פרויקטים בחברת היי-טק


קרדיט תמונה : By Takver, via Wikimedia Commons

עוד ב'השילוח'

אל תשכחו את קלאוזביץ
על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים
אמונה בקומת אדם

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *