געגועיו של היהודי הנודד

האינטלקטואל האיטלקי אלן אלקאן הוא סיפור הצלחה. הוא רשם לזכותו קריירה ספרותית ועיתונאית עשירה ומשמש כיום, בין היתר, בתפקיד יועץ לשר התרבות, סנדרו בונדי. אשתו לשעבר היא בתו של איל התעשייה המיתולוגי ג'יאני אניילי, שעמד בראש חברת המכוניות 'פיאט', וילדיו מנישואין אלה הם יורשי העצר של האימפריה הכלכלית. אלקאן הוא גם יהודי מתבולל – "יהודי נודד", כפי שהגדירו אביו. ואף שתחושת חוסר השייכות אופפת את כל הווייתו – ובאופן אירוני, אולי, משייכת אותו במובהק למסורת ארוכה של אנשי רוח ויוצרים יהודים שהתחבטו לאורך העידן המודרני בשאלת יהדותם ומשמעותה – אלקאן אינו מסוגל להשלים עם ניתוקו. הוא יוצא למסע פתלתל בחיפוש אחר נקודת אחיזה, אחר מולדת – במובנה הרוחני והנפשי. המסע הזה עומד במוקד ספרו הצנום 'יהדותי', שפורסם באיטליה בשנת 2004 (תחת השם 'מצווה') וראה לאחרונה אור בעברית.

 בנסותו להבין את יהדותו מבקש אלקאן למעשה להבין את עצמו. ניכר בו שהעיסוק בשאלת זהותו מעורר בו אי־שקט. הוא רוצה להציג לעצמו ולחבריו – אנשי רוח אירופים – תשובה ברורה לשאלה "מה פירוש 'להרגיש יהודי'", והוא סבור שמצא אותה במענה: "להיות אני עצמי". אולם התשובה הזו אינה מצליחה לספק את הקורא, וספק אם אלקאן עצמו משיג בסופו של דבר את נקודת האחיזה שהוא כה מייחל לה.

אלן אלקאן נולד ב־1950 בארצות-הברית, שאליה היגרו הוריו מאירופה ערב מלחמת העולם השנייה. הוריו, צאצאים למשפחות יהודיות מבוססות, היו מעורים מאוד בקהילותיהם. אביו, יליד אלזאס, היה נשיא הקהילה היהודית בפריז לאחר המלחמה, ואילו אמו גדלה בקהילה היהודית בעיר טורינו שבאיטליה. לאחר ששבו הוריו לאירופה למד אלקאן בבית ספר יהודי בטורינו, וספג בביתו אווירה יהודית. הוריו נהגו לחגוג את החגים ברוב עם, יחד עם קרובי משפחה וחברים. יהדותם הייתה להם אבן יסוד בזהותם ומקור לגאווה. אמו עודדה אותו להתחבר עם בני נוער יהודים, בתקווה שיינשא לאישה יהודייה. אלא שמשהו השתבש בדרך – אם אפשר לכנות זאת כך. אלקאן התרחק בהדרגה מן הקהילה שבה גדל, ובחר בנתיב אחר: "אני לא רציתי בכך. אינני יודע למה, אבל הרעיון שאחלוק את יהדותי עם אישה, שאהיה בחברה סגורה, הפחיד אותי. סירבתי להשתייך לקהילה כלשהי". את התרחקותו מן היהדות מסביר אלקאן בתשוקתו לעצמאות: "הייתי יכול לחיות חיים יהודיים יותר, להשתתף בפעולות המוסדות היהודיים השונים, להירשם כחבר בקהילה. אך איני עושה זאת. איני רוצה להשתייך לשום גוף. נראה לי שבכך אאבד את החופש שלי". ואכן, אלקאן נישא לאישה קתולית וילדיו הוטבלו וגדלו כנוצרים; ככל הנראה, הם אינם מגלים עניין רב בשורשיהם היהודיים. אף שהוא מנסה לטעון לאורך הספר כי אינו מצטער על כך וכי הדת אינה גורם רלוונטי ליחסי אבות ובנים, ניכר בו שהוא עסוק מאוד באי־יהדותם של ילדיו, וכי הוא חש חרטה על שגדע את השושלת היהודית שאליה השתייך – אף שהוא מסרב להודות בכך בריש גלי.

אין ספק כי אלקאן עצמו אינו שלם עם הדרך שעשה. הוא כמֵהַּ לחוש יהודי, ואף שחייו סיפקו לו די והותר הזדמנויות להשיל מעליו זהות זו, הוא מתעקש לשמור עליה – קלושה ככל שתהיה. "לעתים קרובות עלתה בלבי המחשבה שהיה קל יותר לא להיות יהודי. אולי להינשא בכנסייה, לגמור עם העניין, להיעשות קתולי כמו אחרים סביבי. אולי כך הייתי יותר שלֵו ופחות פגיע, יותר בטוח בעצמי", הוא כותב. "ואף על פי כן, משהו עמוק, גאווה נסתרת, עזרה לי תמיד לעמוד בפני הפיתוי, לחמוק מסכנה".

אם הגאווה על יהדותו היא שמנעה מאלקאן להיטמע כליל בסביבתו הנוצרית, כי אז הוא מצוי בחברה טובה. יהודים אירופים לא מעטים, דוגמת תיאודור הרצל, התמודדו בשלב כזה או אחר של חייהם עם אותו פיתוי, אך נמנעו ברגע האמת מלחצות כליל את הקווים ולהמיר את דתם. הסיבה להימנעותם מן הצעד הדרמטי הזה לא הייתה נעוצה דווקא באיזו התעוררות רוחנית שחוו, אלא בתחושתם כי הוויתור על זהותם היהודית יש בו משום השפלה ופגיעה בכבוד משפחתם. הגאווה שבלמה את התבוללותם המוחלטת ניזונה במידה רבה מהלכי הרוח בתרבות הסובבת, ובעיקר מן הסנטימנט הלאומי; למרבה האירוניה, הגאווה היהודית הזו חבה לא מעט לטמיעתם בחברה האירופית. אלקאן חש גם הוא כי המרת דת תהיה עבורו חוויה מבזה; באשר לילדיו – כאן מדובר בסיפור אחר, שהרי הם נולדו לאם לא־יהודייה ולכן לא בחרו להתנתק מן היהדות.

קשריו ההדוקים של אלקאן עם לא־יהודים נטעו בו כמיהה לאחווה ולסובלנות בין הדתות: "היהודים הִנם חלק מחיי הנצרות, והנוצרים חלק מחיי היהודים. עלינו למצוא את אותה הטבעיות ואותם הרגשות גם עם האיסלאם. הייתי רוצה שההבדלים בינינו ייראו כחלק מעושרו של המונותיאיזם, כמשלימים זה את זה, והדתות תהיינה כאחיות. הדבר בלתי נמנע, ויום אחד זה יקרה". הוא מתבטא בכבוד וברגשות חמים כלפי הנצרות הקתולית, בהיותה דתם של האנשים הקרובים לו. רבים מחבריו הם אנשי דת נוצרים – חלקם יהודים מומרים שהפכו לאנשי כמורה. בנימה אפולוגטית משהו הוא טוען כי צאצאי נישואי תערובת – דוגמת ילדיו שלו – יכולים, אם ימצאו את הדרך לאזן בין מרכיבי זהותם, ליצור גשר בין האמונות והתרבויות. ואמנם, במהלך הקריירה הענפה שלו נרתם אלקאן במרץ לקידום הדיאלוג הבין־דתי. בין הספרים שפרסם בשנים האחרונות אפשר למצוא חיבור שכתב עם הרב אליהו טואף, שעמד בראש קהילת יהודי רומא, לצד ספרים שחיבר עם הארכיבישוף ממילאנו קרלו מריה מרטיני ועם הנסיך חסן בן־טלאל, דודו של עבדאללה מלך ירדן.

הפתיחות הזאת היא בוודאי תכונה מבורכת, אולם קשה להשתחרר מן ההרגשה שאצל אלקאן היא נכרכת גם בהשטחה מסוימת של הזהות היהודית. אף שהוא עסוק במסע אל שורשיו, הוא מודה כי אינו מרגיש כל "קרבה מיוחדת" ליהודים אחרים. יהדותו מעוגנת בהתנסויות אחרות – ואלקאן מדגיש שתיים מהן: האחת היא ההתרפקות על מחוזות הילדות; והאחרת – איך לא? – האנטישמיות, הניצבת תמיד מנגד, נכונה לעורר ביהודים את הרגש הלאומי בדיוק כאשר נדמה להם שאין בו עוד צורך.

בזיכרונו של אלקאן שמור מקום מיוחד ליום הכיפורים, שאותו חווה בילדותו, לצד אביו, בבית הכנסת בפריז. התפילה זכורה לו כדבר קסום, דווקא משום שלא הבין את משמעות המילים. כאדם בוגר, מוסיף אלקאן להתפלל באותו בית כנסת מדי שנה ביום הכיפורים. בפועל, זהו הביטוי החיצוני העיקרי – כמעט היחיד – ליהדותו. הוא מודה שהדבר מראה עד כמה רופף החיבור שלו למורשת אבותיו. בכתבו על יהודים מסוגו, החיים בתפוצות, הוא אומר: "האמת היא שהיינו רוצים לעצום את עינינו ולחשוב שאנו יהודים רק ביום אחד בשנה: ביום הכיפורים". הוא נזקק לריטואל הזה, ולמפגש השנתי עם הקהילה שבראשה עמד אביו, כדי "למלא את המצברים" של נשמתו היהודית – ולהמשיך לנהל את חייו הרחק מן העולם שבו גדל למשך שנה נוספת: "לי, יהודי אובד, החי ברומא בעולם נוצרי שמכבדני ואוהבני, היכן שאיש אינו שואל אותי מה פירוש הדבר להיות יהודי, עוזרת השיבה מדי פעם לבית הכנסת ויקטואר בפריז לזכור מי אני ומה הייתי. לזכור היכן עליי לחפש את שורשיי ולשאוב את כוחי".

אולם ספק רב אם נוסטלגיה היא בסיס מוצק דיו לתחושה של זהות. ואמנם, אלקאן מתקשה לומר דבר־מה פוזיטיבי על זהותו היהודית, והוא נדחק שוב ושוב להגדירה על דרך השלילה. בחירתו להישאר יהודי נובעת, במידה לא־מועטה, מהתנגדותו לאנטישמיות. הוא נתלה ברדיפות היהודים, בניסיונות החוזרים ונשנים לאורך ההיסטוריה לאלצם להמיר את דתם או להשמידם, כמניע העיקרי לסירובו להתנתק סופית מן היהדות, בבחינת "ככל שיענוהו כן ירבה ויפרוץ". לנוכח דלותה הפנימית של יהדותו, הוא ממהר לפזר הבטחות בדבר המאבק האימתני שהוא נכון לו כנגד האנטישמיות: "אם אנטישמיות זו היא אלימה, הרי שאתגונן, אעשה גם אני אלים… אם אפול לה קרבן – אתגונן, ואם יהיה עליי למות – אמות".

הפחד מפני האנטישמיות הופך את היהודי המתבולל אלקאן לציוני נלהב. "ישראל היא ישועתנו היחידה", הוא כותב, "היא התשובה לאושוויץ. לדעתי, החזקת צבא חזק היא הדרך היחידה להביא לידי כך שמי שרוצה לכלותנו, יכבדנו". אלקאן מתבטא בהערצה כלפי יהודים שבחרו לעלות ארצה. החיים בישראל נראים בעיניו אותנטיים ומלאי חיוניות. בעוד שהוא מסמל גם בעיני עצמו את היהודי הנודד, איש רוח החש צורך לנוע שוב ושוב ממקום למקום, לפגוש אנשים חדשים ולערוך היכרות עם מגוון תרבויות ונופים – הוא מתבונן בערגה ביהודים אחרים, שהעזו, לדבריו, להיחלץ מן החממה הבורגנית היהודית־איטלקית, לוותר על התלישות של החיים בתפוצות ולטעת שורש בישראל. אלקאן מתנצל על שבחר שלא לחיות בישראל: לא קל, הוא מסביר, לשנות את אורחות החיים, את השפה והתרבות: "לצערי, לא עמדו לי האמונה, הכוח והרצון להישאר בה". ואף על פי כן, ישראל היא עבורו בית; בדומה ליהדותו, הוא מתרפק על עצם קיומה – ובכל זאת בוחר לחיות במנותק ממנה.

סתירות מעין אלה שזורות כחוט השני לאורך הספר כולו. הקונפליקט הפנימי שבו שרוי אלקאן אינו מניח לו לרגע: הוא נקרע בין לאומיות לקוסמופוליטיות, בין השתייכות לתלישות, בין הכמיהה לחזור אל הבית שבו גדל ובין הדחף להתיר את הכבלים הללו אחת ולתמיד. אין ספק: 'יהדותי' הוא מונולוג מבולבל, ובדיוק משום כך הוא גם מסמך חשוב – שהרי, מבחינות רבות, משבר הזהות שהוא מציג, בכנות ובגילוי לב, אינו בעייתו הפרטית של אלקאן, אלא נחלתה של יהדות אירופה כולה.

ג'ורג' שטיינר, "יהודי נודד" אף הוא, תיאר עצמו פעם כ"סוג של ניצול". ההגדרה הזאת יפה גם לאלקאן, הנאחז ביהדותו כאיש טובע המבקש בשארית כוחותיו לצוף על גבי הקרשים שנותרו מספינה מפוארת שירדה למצולות. בדומה לשטיינר, אלקאן גם הוא נצר לתרבות יהודית מפוארת שפרחה במערב אירופה ובמרכזה בסוף המאה התשע־עשרה ובעשורים הראשונים של המאה העשרים. התרבות הזאת הייתה מעורה היטב בעולם הסובב, אך הוסיפה להפיק מקרבה חיים יהודיים מלאי תוכן. הזהות שהציעה – ליברלית ומשכילה, ובה בעת יהודית במובהק – שימשה אלטרנטיבה להתבוללות רחבת היקף שהייתה מנת חלקם של יהודי אירופה מאז ימי האמנציפציה. השואה שמה קץ לאפשרות קיומם של חיים יהודיים מעין אלה. אלקאן – שגדל במערב אירופה בשנים שלאחר המלחמה – ניזון בילדותו מן השיירים של אותה יהדות מפוארת, שהשכילה לשלב, על אף כל הקשיים, בין העולמות השונים. אלא שהוא ובני דורו לא הצליחו – או לא רצו – להגשים את ציפיותיהם של הוריהם, שביקשו להפיח חיים חדשים ביהדות אירופה הגוועת.

המועקות שעמן מתמודד אלקאן ייחודיות במידה רבה ליהודים האירופים. ההתחבטויות והקשיים של יהודי ארצות־הברית נושאים אופי שונה. אלקאן מודע לכך. "להיות יהודי בניו יורק", הוא מסביר, "הוא דבר נורמלי. שם אני מרגיש עצמי רגוע, בין אחרים כמוני, אחד מני רבים". "הזהות הממוקפת" של היהודים מתקבלת בטבעיות באמריקה; הם מדברים בחופשיות על יהדותם כעל דבר של מה בכך. גודלה של יהדות ארצות־הברית ועוצמתה, אופייה הרב־תרבותי של החברה האמריקנית, ולעומתם – הנוכחות המורגשת והבוטה יותר של האנטישמיות באירופה וזיכרון השואה המוסיף לרחף מעל היבשת – כל אלה מעצימים את ההבדל המהותי בין החוויות המכוננות של שתי התפוצות המערביות.

ייתכן שמוקדם עדיין להספיד את יהדות אירופה. בצרפת ובבריטניה חיות קהילות יהודיות חזקות ומלוכדות, ומספרם של היהודים המתגוררים בגרמניה גדל כמעט פי עשרה מאז נפילת הגוש הקומוניסטי. ועם זאת, ראוי לזכור שקהילות אלו נבנו ברובן מחדש, על אדמה חרבה, ואינן המשך ישיר של הקיבוצים היהודיים מלפני המלחמה; רבים מן היהודים המרכיבים אותן כיום היגרו אליהן במחצית המאה האחרונה, אם מצפון אפריקה וממדינות מוסלמיות ואם ממזרח אירופה, מרוסיה ומאוקראינה. הוריו של אלקאן, תוצרים טיפוסיים של יהדות אירופה בשיא תפארתה, ששבו לארצות מוצאם אחרי המלחמה בניסיון לשמר את שרידיו של העולם שחרב, הם בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

משהו אבד, ללא ספק, בחלוף הדורות. היהודים האירופים נחלקים כיום לשני סוגים ברורים ומובחנים מאוד זה מזה. מן הצד האחד – קהילות יהודיות בבריטניה ובצרפת, המתאפיינות בזיקה עמוקה למורשת היהודית, לציונות ולמדינת ישראל. חברי הקהילות הללו הם יהודים שומרי מצוות או מסורתיים, הדואגים להקנות לילדיהם חינוך באותה רוח. הזהות הדתית־לאומית היא הדבק המלכד אותם והכוח המניע של חייהם החברתיים. ומן הצד האחר – מתבוללים שאינם חשים כל מחויבות אמיתית למורשת אבותיהם ולתרבות היהודית. מספרם הולך ופוחת לאורך השנים, בשל העובדה הפשוטה ששיעור נישואי התערובת בקרבם גבוה במיוחד. היטמעותם בחברה האירופית אינה, בדרך כלל, תוצאה של ויתור מכוון על זהותם המקורית. הזהות הזאת פשוט אינה מוצקה די הצורך כדי למנוע את ספיגתם בסביבה.

מה שאבד לתפוצת אירופה – כנראה לבלי שוב – הוא האופציה השלישית של קיום יהודי, שהבשילה בהדרגה מאז תקופת ההשכלה והתמקמה בין שני הקצוות. נציגיה הבולטים של האופציה השלישית – אישים כמו משה מנדלסון, הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג ומרטין בובר – לא רצו לזנוח את היהדות, אלא לפתוח אותה לעולם המודרני וליצוק לתוכה תכנים חדשים. הנתיב שהתוו אִפשר ליהודים לאמץ עמדות ליברליות, הומאניסטיות, קוסמופוליטיות, מבלי להתכחש למוצאם ולתרבות שמקרבה הגיחו. ייתכן שסיכויי הישרדותה של יהדות כזאת לא היו גבוהים מלכתחילה – לפחות לא בגולה; היא מצאה את קִצה עם השואה ועם הקמת מדינת ישראל. במציאות שנוצרה בתפוצות במאה החולפת, ליהדות חילונית וליברלית, שאינה בהכרח ציונית, לא נותרו המנגנונים הקהילתיים והחברתיים הנחוצים להישרדותה. אישי רוח יהודים רבים, באירופה ומחוצה לה, מבכים את תפארתה החרבה, בידעם שאיש לא יוכל לשלות מן המים את הספינה שטבעה ולהשיקה מחדש.

אלקאן הוא שריד ליהדות האבודה הזו, וסיפורו ממחיש היטב את תהליך שקיעתה והיעלמותה. אי־אפשר שלא לחוש כלפיו אמפתיה, ובדיוק משום כך הקריאה בספרו, המציע וידוי או חשבון נפש, היא חוויה מדכדכת כל כך. המאבק הפנימי שהוא מנהל נדמה אבוד מראש, בהתחשב בנסיבות. הוא רוצה לשמור על יהדותו – אפילו לעוררה מחדש – אולם אינו מצליח למלא אותה במשמעות. ואם הוא, איש הרוח שגדל על ברכי המסורת היהודית, מתקשה כל כך לגשר על התהום הפעורה בין העולם שבו הוא חי כעת ובין מקורותיו – איזה עתיד נשקף לצאצאיו ולצאצאי יהודים אחרים מסוגו?

אורנה יואלי היא עורכת משנה ב'תכלת'.

תמונה ראשית: מתוך ויקיפדיה.