האזרח הקטן הגדול

עם כל הכבוד לבחירות, ה"מערכה שבין המערכות" בזירה הפוליטית חשובה יותר. גופים אזרחיים שקמו בשנים האחרונות מאפשרים לכולנו להיות לובי אפקטיבי

כשלושה שבועות לפני מועד הבחירות שידר תאגיד השידור הציבורי 'כאן' כתבה על אודות אזרחים תושבי חו"ל המשנים תוכניות ואף טסים במיוחד כדי להשתתף בבחירות. הזמן והמרחק, כך נדמה, לא תמיד מקהים את הרצון להשתייך. ארגון קונקט אַיי-אל שנוסד כדי לשמור על הזיקה של הקהילה הישראלית-לשעבר בניו-יורק למולדתה, השיק קמפיין שמטרתו שכנוע ישראלים הבאים לארץ לפסח להקדים את הגעתם כדי להצביע. ליאור שלום, ישראלית תושבת לונדון, צוטטה: "מבחינתי בחירות זה המנגנון הכי חזק שיש לדמוקרטיה להציע, ואני לא נותנת לקול שלי, לדעה שלי, לחלוף ולא להישמע".

ניתן ורצוי להעריך את המסירות ואת הרצון של האזרחים הרבים לממש את זכותם הדמוקרטית, אך אי אפשר שלא לתהות מאין הגיע הרעיון שחשיבותן של הבחירות מצדיקה טיסה בת מאות ואלפי קילומטרים. זה חודשים רבים שמהדורות החדשות נפתחות בכותרות מרעישות על כל אמירה של מועמד פלוני, על מעבר תוך-גושי של מושב או שניים בכנסת בסקרים, ועל מיקומי המועמדים השונים בסלפי האחרון. תשומת הלב הציבורית שתופסות הבחירות גדולה עשרות מונים מזו המוקדשת לפוליטיקה ביומיום – ומסווה את העובדה שהשפעת הבחירות על חלק מהנושאים הקרובים ביותר לליבם של הישראלים זניחה לחלוטין.

יוקר המחיה, שוב

סקר חברת החדשות לקראת הבחירות שאל מצביעים מה הם שני השיקולים החשובים להם ביותר בבואם להצביע. במקום הראשון מתנוסס השיקול הכלכלי-חברתי עם 85 אחוזים. המצב הביטחוני-מדיני הוא מקום שני, צמוד יחסית (79 אחוז). ושום נושא אחר אפילו אינו מתקרב אליהם. מתוך השיקולים הכלכליים, רוב מוחלט, 71 אחוזים, בחר ביוקר המחיה כאחד משלושת הנושאים החשובים לו ביותר. שיפור מערכת הבריאות במקום שני בפער ניכר (53 אחוז). אם זה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. יוקר המחיה היה נושא חשוב גם בבחירות הקודמות, ואף בבחירות שקדמו להן.

בעולם שבו ההצבעה בבחירות היא פסגת המעורבות האזרחית, תמוה כיצד בעיה שמלווה אותנו עשורים, ואף הוציאה נהרות אדם לרחובות לפני שמונה שנים תמימות, בעיה הנחשבת כשיקול הפוליטי העיקרי של מיליוני אזרחים, היא, ובכן, עדיין בעיה. הרי פוליטיקאי שיפתור אותה אמור לזכות בכל הקופה הנערמת ומחולקת מחדש מדי ארבע שנים לכל היותר.

אומנם, תמיד ייתכן שבעיה לא נפתרת כי אין לה פתרון קביל. הנה, הסכסוך הישראלי-ערבי נמצא עמנו שנים ודורות, זאת למרות שרובנו, מן הסתם, היינו שמחים לפתור אותו, מכיוון שעדיין איש לא הגה רעיון שיוכל לסלקו כאן ועכשיו. את בעיית הפקקים בערים הגדולות ניתן אמנם לשפר באמצעות צעדים מסוימים שטרם אומצו, אך זו בעיה שכמעט כל מטרופולין מתמודד עמה ברמה כזו או אחרת.

אך בעיית יוקר המחייה אינה כזו. כמעט כל בר סמכא מסכים כי צעדים מסוימים יוזילו את החיים בארץ בצורה משמעותית: הסרת חסמי יבוא ותקינה תוזיל את מוצרי המזון והצריכה, אפשור תחרות בין יצרני חשמל שונים (גם ללא ביטול מונופול האספקה) יוזיל את מחירי האנרגיה, והקלה על הקמת בנקים וגופי אשראי חדשים תוזיל את השירותים הפיננסיים של כולנו. לחלק מהצעדים ישנו מיעוט מתנגדים עקב תופעות לוואי אשר בעיניהם עונשן גדול משכרה של ההוזלה – אך הקונצנזוס סביב ההשפעה החיובית שלהם משותף לאקדמיה, לפקידים ולעולם העסקי כאחד.

יוקר המחיה הוא הדוגמה הבולטת ביותר לבעיה שמטרידה את כולם, שהפתרונות שלה ידועים, ואשר בכל זאת איננה נפתרת.

האינטרסנט מנצח

הסיבה לכך כרוכה באותה אמונה ישראלית בבחירות כ"מנגנון הכי חזק" בדמוקרטיה.

אמונה זו שגויה מכמה סיבות. ראשית, אפשרויות ההצבעה בבחירות מוגבלות מראש: הסיכוי של מפלגות חדשות לעבור את אחוז החסימה ללא כוכבי-על נמוך מאוד. שנית, על סדר היום הציבורי עומדים מגוון נושאים ושלל אפשרויות התמודדות שונות, אך לאזרח ניתן פתק בודד אשר אמור לכוון לסל הכולל של הדעות במפלגה. עקב המבנה הזה, המצביע אינו מסוגל "לאותת" למפלגה בקולו מהן דעותיו בשלל הנושאים, ולרוב הוא מכריע לטובת רשימה אחת לפי עמדתה המופגנת בנושא חשוב אחד, או לכל היותר שניים.

אך הסיבה המרכזית לחוסר האפקטיביות היחסית של הבחירות היא שרוב ההחלטות הגדולות מתקבלות רחוק מעיני הציבור. על כל חוק לאום שעובר או החלטת ממשלה שמפורסמת ישנן מאות החלטות ועדה, תקנות, חוזרי מנכ"ל וממונה שעוברות עם מעט תשומת לב ציבורית, אם בכלל. האזרח הממוצע לא עוקב אחרי דברים אלו, ויש לו סיבה טובה מאוד לכך: זה דורש זמן רב מדי, והתועלת נמוכה מדי. הכלכלן אנטוני דאונס כבר הראה לפני יותר מ-60 שנה בספרו רב ההשפעה "תיאוריה כלכלית של הדמוקרטיה" כיצד עלות ההשגה של מידע מהווה תמריץ לחוסר עניין מצד האזרחים.

הסעיפים השונים האחראים ליוקר המחיה אינם מפורסמים לנוחיותנו במסמך תקופתי תמציתי, אלא מפוזרים בין מאות אלפי עמודי החוק והתקינה הממשלתיים. אזרח בודד המעוניין להוזיל את עגלת התינוק, האננס או מברשת השיניים שברצונו לקנות, נדרש לצלול לתוך בליל ניירת זה לבדו, לאתר את התקנות המשפיעות עליו לרעה, להבין מיהם אנשי המפתח לשינויים ולהפעיל מנופי לחץ, אשר לרוב כלל אינם עומדים לרשותו, כדי לחסוך לעצמו עשרות שקלים ממחירו של מוצר בודד.

אך לא כך הדבר באשר לבעלי העניין, אלה החפצים בקיומן של התקנות המייקרות את המוצר. וכאן מתחיל הפער המשמעותי ביותר בין הרצון הכללי לבין התוצאות הבינוניות של המשטר הדמוקרטי. לבעלי אינטרס בחוק ספציפי קל להתאגד ולפעול; הם הרי מכירים זה את זה היטב. התמריץ שלהם להשקיע זמן וכסף במאמצי שידול של חברי כנסת, פקידים או חברי ועדות מכון התקנים גדולה הרבה יותר, כי בעוד ההפסד של כל אזרח מסתכם בעשרות או מאות שקלים בודדים לשנה, הרווח של בעלי העניין מתחלק על פני מספר אנשים מצומצם: אלפים, מאות, ולפעמים כמה עשרות תעשיינים, יבואנים, בעלי מניות או משווקים, אשר יוכלו להשקיע מאות אלפי שקלים בשנה לצורך העברה ושימור של חוקים מעלי מחירים ועדיין לצאת ברווח נאה (או מגונה, אם אתם הצרכנים).

לאור כל זאת, האדישות האזרחית מובנת. אדישות זו היא למעשה בעיה מובנית בדמוקרטיה. קבוצות מיעוט בעלות אינטרס ברור יכולות למנוע מהרוב, אשר האינטרס שלו מבוזר ויכולת ההנעה שלו מוגבלת, לממש את מה שנדמה כזכותו הדמוקרטית. השקט הכמעט מוחלט שבו רוב החלטות ייקור המוצרים עוברות, יחד עם ההשפעה הזניחה יחסית על האזרח הממוצע של כל אחת מהן בנפרד, מביא לדחיקתן מהשיח הציבורי לפני הבחירות. מעשית, נבחר ציבור לא משלם מחיר אלקטורלי על מגוון רחב של פעולות הפוגעות בציבור שלו עצמו.

רוצים לשנות? תתפקדו

איך יכול האזרח הבודד להתמודד עם קבוצות אינטרס אשר במקום לנסות וליצור ערך לחברה, מנסות רק לנגוס בכיסו?

ובכן, הוא יכול, וביתר קלות מאשר בעבר. בשנים האחרונות בחרו כמה קבוצות בחברה להתמודד עם קבוצות האינטרס במגרש הפרטי שלהן. התמודדות זו לובשת בדרך כלל אחת משתי צורות מרכזיות. הראשונה היא התפקדות למפלגות סביב נושאים ממוקדים כגון יוקר המחיה, בניסיון לאזן – ואף להכריע – את השפעתן של קבוצות אינטרס המתפקדות בהמוניהן, כנהגי המוניות, חברי ועד הנמלים ועובדי חברת החשמל. קבוצות אלו פועלות לאסוף מסות של מתפקדים, ומנהיגיהן נפגשים עם חברי כנסת ושרים ומסבירים את חשיבותן של פעולות שונות להורדות יוקר המחיה, תוך התניית התמיכה בפריימריז ובמנגנוני המפלגה בהתיישרות עם רצונות המתפקדים.

כמפלגת שלטון שהייתה מהראשונות להניף את דגל החירות הכלכלית, הליכוד מאגד באופן טבעי את הקבוצות הגדולות ביותר בתחום הזה. בולטת ביניהן "הליברלים בליכוד". גם בבית היהודי הייתה קבוצה דומה בשם "פורום בני חורין", והיא עקרה ברובה לימין החדש יחד עם איילת שקד ונפתלי בנט. מאמצים להקים גם במרצ תא ליברלי נגד יוקר המחיה נעשים מדי פעם, בהצלחה חלקית בלבד. יוזמת "בואו נתערב" של  תנועת "ישראל 2050" מקדמת התפקדות של צעירים לכלל המפלגות על רקע מדיניות כלכלית בלבד. התנועה משתדלת להכווין את הצבעתם לטובת הציבור.

הצורה השנייה היא הקמת שדולות "לייצוג העם", במתכונת השדולות של בעלי האינטרסים. קבוצות אלו יכולות להסתמך על תורמים בודדים או לנסות לגייס סכומים נמוכים מבסיס תומכים גדול, ולפעול כמשקל-נגד במגרשם הביתי של השדלנים המסחריים: ועדות הכנסת, מסדרונות הממשלה ורשויות סטטוטוריות. המיזם המוביל בישראל בתחום הוא 'לובי 99'. גוף זה מגייס סכומים קטנים מאלפי חבריו, המצביעים פעמיים בשנה על הנושאים והמהלכים שיוטל על עובדי הלובי לקדם. המיזם הואשם לא פעם בפופוליזם כלכלי, וגם כותב שורות אלו לא תמיד מסכים עם פעולותיו – אך בבסיסו מבצע הלובי בדיוק את מה שהוא מתיימר לעשות: מאפשר לאזרח הפשוט להוות, בהשקעה מזערית של זמן וכסף, משקל-נגד לקבוצות אינטרס צרות במסדרונות הממשל.

ארגונים נוספים הפועלים כשתדלנים מטעם הציבור עדיין אין, אך תנועת "ישראל 2050" מנסה גם היא לתקוף את יוקר המחייה כלוביסטית לכל דבר: איתור פתרונות לבעיות בסבך הבירוקרטי, קשר עם חברי הכנסת ובעלי התפקידים הרלוונטיים, והקמת קואליציה שמטרתה גביית מחיר ציבורי ואלקטורלי מבעלי תפקידים שאינם עושים די, בעיניהם, להקל על האזרחים. ככלל, התנועה שמה לה למטרה ליצור מעורבות אזרחית פעילה, חכמה ובעיקר ממוקדת בנושאים טכניים בעלי השפעה יומיומית על כלל האזרחים.

העבודה של כלל ארגונים אלה לא הייתה אפשרית ללא מכוני מחקר אשר חוקרים לעומק מדיניות רצויה, ובפרט מדיניות כלכלית לטובת האזרחים. עולם זה אינו חדש בישראל, אך גם למגרש הזה עולים בשנים האחרונות שחקנים חדשים, שהבולט שבהם הוא 'פורום קהלת', המרבה לפרסם תוכניות מדיניות מפורטות ומעמקות בשלל תחומים, ואף מפעיל מאמצי שתדלנות עצמאיים כלפי נבחרי ציבור. הפורום מזוהה בעיקר עם עמדות כלכליות ימניות; לרשות המחפשים מדיניות כלכלית מומלצת מנקודת מבט מרכז-שמאל עומדות ההמלצות המעמיקות של 'מרכז טאוב' הוותיק. גוף חדש יותר הוא 'המכון הישראלי לתכנון כלכלי' בראשות ראש רשות ההגבלים העסקים לשעבר, עו"ד דרור שטרום, הפועל בין השאר להורדת מחירים באמצעות הכנסת תחרות לשווקים.

גם היום לא קל להיות אזרח פעיל, אך הרנסנס שחווה החברה האזרחית בישראל הופכת את זה לפשוט מתמיד. התפקדות למפלגה דמוקרטית, בעלות של כמה עשרות שקלים בלבד לשנה, כבר מכפילה את כוחו של האזרח פי עשרה ביחס להצבעה בבחירות בלבד. הצטרפות לשדולה פנימית במפלגה שעם עקרונותיה אתם מסכימים תהפוך אתכם לתוספת כוח במשא ומתן עם חברי כנסת על נושאים הקרובים ללבכם. המכונים עובדים קשה כדי להנגיש את המידע הרלוונטי, ומאפשרים כך לכל אזרח משכיל המתעניין בסוגיה מסוימת להיעשות למצביע פריימריז נבון ואפקטיבי בהשקעה של זמן קריאה או צפייה מזערי של פרסומיהם בנושא.

כשנצא מהקלפי ונרגיש, בצדק, שמימשנו זכות דמוקרטית חשובה. אבל אסור לנו לשכוח שדמוקרטיה עובדת בצורה מיטבית כשהאזרחים שלה משגיחים עליה בכל ימות השנה, ושכיום יש מסה גדלה והולכת של אנשים חדורי מוטיבציה ההופכים את המעורבות שלנו לקלה מתמיד. אם נחשוב שעבודתנו האזרחית מתחילה ונגמרת בתשעה באפריל, נבטיח בזאת שיוקר המחייה יהיה הנושא החם גם בבחירות בשנות העשרים והשלושים הבאות עלינו לטובה. לכל האזרחים הטובים (באמת) השוקלים להוציא אלפי שקלים כדי לוודא שהם מצביעים כדאי לשקול במקום זאת להתפקד למפלגה או להקדיש עשרה שקלים בחודש ללובי ציבורי או למכון מחקר טוב. זה ישתלם לכם, ולנו.

דוד טל, בוגר תכנית פכ"מ של האוניברסיטה העברית, הוא מרכז התוכנית להוראת כלכלה של קרן תקווה.