הזיותיו של מטייל בודד / ז'אן ז'אק רוסו

ז'אן ז'אק רוסו

מצרפתית: אירית עקרבי

כרמל, 2016 | 178 עמ'

הפילוסופיה הפוליטית של ז'אן ז'אק רוסו פותחת בניגוד מפורסם, שהיה לאחד מעמודי התווך של ההגות הפוליטית בעידן המודרני: "האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא נתון בכבלים". לדעת רוסו, האדם מאופיין מטבעו בחופש מוחלט ובאוטונומיות; בידו לנהל את חייו בשובה ונחת, ומי יאמר לו מה יעשה. אלא שהשותפות החברתית הנכפית עליו קורעת אותו מטבעו ההרמוני ונוטעת אותו במרחב מגביל ומעיק, שבו מוטל עליו לנהל את אורחות חייו לנוכח ידידים ויריבים ולעומתם.

בספרו האחרון, 'הזיותיו של מטייל בודד', חוזר רוסו – לפחות באופן אישי – למצב הטבע. בסדרה בת עשרה קטעים, הנכתבים מתוך "פרישות מוחלטת", הוא מתאר בפרוטרוט את הלכי הרוח שלו, התלבטויותיו הפילוסופיות, זיכרונותיו הנעימים, תחביביו וייסורי מצפונו. ה"הזיות", כשמן כן הן, אינן כתובות מתוך סדר דידקטי או מתוך רצון ללמד לקח ספציפי את הקורא; זהו ביטוי מזוקק לאינדיבידואליזם המוצא את סיפוקו המלא בעצמו, ואינו זקוק לכל קשר – עכור או מהנה – עם אנשים ועצמים מחוץ לו: "מאחר שאיני מוצא אלא בי ניחומים, תקווה ושלוות נפש, איני צריך ואיני רוצה עוד לעסוק במאומה חוץ לעצמי", כותב רוסו בטיול הראשון.

'הזיותיו של מטייל בודד' מסמן בהגות המערבית את אסקופת הכניסה לתקופת ההסתפקות העצמית, שבה האדם נקרא למצוא בתוכו פנימה את ערכו, חירותו ופשר חייו. הדברים בולטים במיוחד בטיול החמישי, שבו רוסו דן במושג האושר. פסגת-חיים מיוחלת וחמקמקה זו מתפרשת כאן באופן אישי לעילא – שיש בו יותר מקורטוב חכמת המזרח: "אם יש מצב שבו הנפש יכולה למצוא אחיזה יציבה דיה להתרווח בה ולרכז בו את כל ישותה, בלי כל צורך לזכור את העבר ולצפות לעתיד … מצב שאין בו כל תחושה אחרת – של קיפוח או הנאה, תענוג או סבל, תשוקה או חשש – חוץ מתחושת עצם קיומנו … מי ששרוי בו יכול לכנות את עצמו מאושר". לא המוסר, שלמות המידות, הדת או הלאום מורים את הדרך לאושר – רק ההתענגות הטהורה והדוממת על עצם הקיום.

הקריאה ב'הזיותיו של מטייל בודד' עשויה להשלים פרק חשוב לבקיאים בהגות העת החדשה – אך הספר נגיש גם לקורא הפחות מיומן. אלו ואלו ירוויחו אם יתלוו לרוסו בטיוליו, ויארחו לו חברה בבדידותו.