היופי הוא רק ההתחלה

Getting your Trinity Audio player ready...

בתגובה ל"הדקונסטרוקציה של חוויית היפה" מאת יואל מטרני

יואל מטרני תיאר במאמרו את מה שהוא רואה כמגמה מדאיגה המאפיינת את מדעי הרוח והחברה באירופה ובישראל: השתלטות של הלך רוח "מפרק" על החוקרים, המרצים והסטודנטים, והשתעבדותה של האקדמיה לתיאוריות פוסט-מודרניות שכל ייעודן הוא להרחיק את הלומד מחוויית "היפה" – מן ההנאה האסתטית שמעוררים יצירת אמנות גדולה או טקסט ספרותי ופילוסופי בעל ערך. בכך מצטרף מטרני למבקרים רבים אחרים מן הצד השמרני של המפה, המתארים בשנים האחרונות תהליך דומה שעובר על מדעי הרוח – תחום שבאקדמיה הישראלית, נזכיר, כולל דיסציפלינות כגון היסטוריה של עם ישראל, לשון עברית, מוזיקולוגיה, ספרות, פילוסופיה ועוד – ומוביל, בסופו של דבר, להשטחה, לניכור של הסטודנטים כלפי החומר הנלמד, ולחוסר רלוונטיות של האקדמיה במרחב הציבורי.

מצאנו את עצמנו חלוקים כמעט על כל מה שהעלה מטרני במאמרו: גם מתוך החוויה האישית שלנו, כסטודנטים לתארים מתקדמים שעושים את צעדיהם הראשונים במחקר המדעים ההומניסטיים, וגם מתוך התפיסה שלנו באשר לחוויה האסתטית ולמקומן של האקדמיה והתיאוריות של המאה העשרים ביחס לחוויה הזו.

הכשל הראשון במאמרו של מטרני הוא האופן הרדוקטיבי שבו הוא מציג את האינטראקציה האנושית עם יצירות ספרות ואמנות. במיטבה, טוען מטרני, מעוררת האינטראקציה הזו את חוויית היפה: עונג אסתטי, רוחני, שונה מן העונג הגשמי; הנאה שקרובה ל"מתיקות", שכמוה כ"אביב"; היסחפות. בכך מתעלם מטרני מקשת רחבה של תגובות ורגשות שיצירות אמנות מעוררות. מבלי לפגוע בכבודן של ה"מתיקות" וה"אביביות", רומן, יצירת אמנות או סרט קולנוע עשויים לעורר גם כעס, מבוכה, תסכול, אין-אונים, השתאות. חשוב להתעכב על הנקודה הזו, משום שמטרני מבסס את הטענה שלו על גבי התפיסה שהרגש היחיד שיצירת אמנות אמורה לחולל הוא ההנאה האסתטית, זו הדומה, לדבריו, "לתחושה המתעוררת בעקבות חיבוק של אהוב"; אותה הנאה שהתיאוריות הביקורתיות 'הורסות' כביכול. את מגוון הרגשות האחרים מטרני אינו לוקח בחשבון, והוא מותיר את הקורא עם מנעד מצומצם מאוד של תגובות כלפי יצירת אמנות.

הבעיה החמורה יותר בטענה של מטרני היא הבינאריות שלה: או שהעיסוק בספרות, בפילוסופיה ובאמנות מעורר את היפה (במובן המצומצם מאוד שמטרני מייחס לו) – או שהוא פוליטי, שטחי, מעודד ניכור, מעורר תסכול ומוביל ל"שנאה", לא פחות מכך. אין בעולמו של מטרני מרחב ביניים בין שני הקטבים הללו: או הנאה, או תיאוריות הנישאות מפיהם של מרצים ממורמרים שאת כולן כורך מטרני יחד ופוסל כאויבות של ה'יפה'.

אולם תיאוריות ביקורתיות במיטבן עושות את ההפך הגמור: הן מציעות פרספקטיבה חדשה לקרוא דרכה טקסט מסוים; מבט אחר, חדש ולעתים קרובות מפתיע על יצירת אמנות. פרשנותו של פול דה-מאן לשירת הטבע הרומנטית, הקריאה של דרידה באפלטון, המבט של אדוארד סעיד על 'הזר' לאלבר קאמי, ההבנה של פרויד באשר לסיפורי את"א הופמן, הניתוח של מישל פוקו ל'נערות החצר' של דייגו ולאסקז – כל אלה מציעים מבט חדש על היצירות הללו, מעמיקים את ההבנה שלהן, ומעשירים, בסופו של דבר, את ההנאה מהן. את ההנאה הזו מתאר מטרני כתכליתו של כל עיסוק במדעי הרוח, ואין הוא מוסיף דבר על הרבדים האחרים, הקריטיים, של עיסוק כזה, כמו ניתוח, הבנה ופרשנות. ההנאה אינה אלא שלב ראשון – הכרחי, מהותי – באינטראקציה עם יצירת אמנות. מכאן ואילך, תפקידו של הסטודנט והחוקר הוא לנסות ולהבין את היצירה, לחקור את המנגנונים הפועלים בה, את יחסי הכוחות, את האמצעים הרטוריים, האסתטיים – וכן, גם האתיים – שמהם היא מורכבת, וזאת לא מתוך רצון לפרק את היצירה, וודאי שלא להגיע לידי שנאה שלה.

מן המאמר של מטרני עולה כי המציאות הרווחת היום בקורסים לפילוסופיה ולמדע המדינה היא מציאות שבה סטודנטים ומרצים מוותרים מראש על דיון רציני ב'לווייתן', ובמקום זאת מסתפקים בדיון שטחי על הקבוצות שהודרו מן הטקסט של הובס. גם אם סיטואציה כזו אכן קורית – אנו מעולם לא נתקלנו במקרה כזה, או דומה לו, בכל שנות לימודינו באוניברסיטה – הרי בכל מוסד ובכל תחום ניתן למצוא סטודנטים שלא משקיעים בקריאה ולא מעוניינים במפגש אמיתי ורציני עם הטקסט שלפניהם. עצלנות מן הסוג הזה נולדה הרבה לפני שתיאוריה פוסט-קולוניאלית או פמיניסטית באה לעולם, והיא בוודאי איננה תולדה של התיאוריות הללו. ראוי לקרוא את הובס מתחילה ועד סוף, לקיים דיון ענייני בתפיסה המדינית המרתקת שלו ולכבד את הטיעונים שלו; לצד זאת, ראוי גם לא לבלום את הרגישויות המודרניות שלנו כקוראים, ודווקא לשלב אותן כחלק מהדיון.

לא ברור מן המאמר של מטרני כיצד, לשיטתו, נראה שיעור אידיאלי באוניברסיטה: האם כל תפקידם של מרצים וחוקרים הוא לעורר את תשומת ליבם של התלמידים ליופייה של הגרניקה, או לאסתטיקה הנרטיבית של 'יוליסס'? או שמא, כפי שמטרני אכן מציע לקראת סוף המאמר, הפתרון יימצא לא בשיעורים פרונטליים, אלא בחבורות קריאה של סטודנטים המתענגים בצוותא על יופיים של טקסטים? "סמוך על יכולתך לזהות דברים יפים", מציע מטרני לסטודנט המתחיל; "מטרתך בלימודיך צריכה להיות טיפוח יכולת זו". האם לא ראוי להציע לסטודנט המתחיל להתקדם, בשלב מסוים, אל מעבר לרמה הבסיסית של "זיהוי היפה"? האם אין מקום לניתוח מעמיק של היפה, להבנה מלאה יותר שלו, גם – רחמנא ליצלן – בעזרת תיאוריות של המאה העשרים?

את מה שאנחנו מציעים כהתקדמות לשלבים מעמיקים יותר בהבנת יצירת האמנות, מתאר מטרני באופן הבא: המרצה הגנרי לפילוסופיה, לאמנות או לספרות מוריש לתלמיד את האיבה שלו ליפה – היפה שהכיר היטב בעבר, אך נשכח ממנו עקב חובת הפרסומים האקדמיים. התלמיד, בתורו, לומד לשנוא את היפה במקום לאהוב אותו. שנאתו של התלמיד, לפי מטרני, מתבטאת בביקורת שטחית ומוסרנית כלפי מעשה האמנות. נכון: מבט על טקסט בעיניים מפוכחות עלול לעיתים לפגום בהנאה הראשונית ממנו. מה שנראה תחילה כיצירה הרמונית עשוי להתגלות כבעל פגמים מוסריים או אסתטיים. אך דווקא לחוקרים אסור להתעלם מן ההיבטים הללו. עליהם להעמיק בהם ולחשוף אותם, גם אם הדבר כרוך בכאב. מתוך כבוד ליצירות שאנו קוראים וחוקרים, אל לנו לעשות זאת בשטחיות.

מטרני מאשים את התיאוריות הביקורתיות בדוגמטיות, אך הדוגמטיות מאפיינת בעיקר את מאמרו שלו. אין בדבריו ניסיון אמיתי להתמודד איתן, להציע להן חלופה, להצביע על הכשלים שלהן. ככלל, רוב הביקורות מן השנים האחרונות נגד הדומיננטיות של תיאוריות בעולם מדעי הרוח והחברה אינן מנסות להבין את התיאוריות הללו ולהתמודד איתן; על פי רוב מסתפקים המבקרים בהגחכה, בהשטחה ובלעג, ולא בביקורת  רצינית ומעמיקה, ממש כפי שמטרני עושה כאשר הוא מתאר שיעור בכיתה שבו מתבוננים הסטודנטים על תמונות ומציעים להן פרשנות פוסט-קולוניאלית. מלחמת רעיונות אמיתית, מאתגרת ואחראית – כזו שאנחנו מקווים לה – תתחיל בהיכרות מעמיקה עם התפיסות שכנגדן נלחמים, ותמשיך בביקורת עניינית שלהן, ולא בהשטחה ובקריקטורה.

 


 

אריאל הורוביץ ויהודה עולמי-אביטל משלימים בימים אלו את לימודי התואר השני בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית.


 

תמונה ראשית: פול סזאן, הר סן-ויקטואר, 1882-1885, באדיבות ויקישיתוף cc0.0

עוד ב'השילוח'

להגיב נכון לתוכנית טראמפ
היסטוריונים חדשים בכיפה סרוגה
נורמת הזכויות – וזכות הנורמה

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *