הימין נרדם בשמירה

בתגובה ל"הטובים לביקורת הקולנוע" מאת אדם צחי

דורון נחמיה

מאמרו המרתק של ד"ר אדם צחי הציג טיעון משכנע בדבר אי-בולטותו של קולנוע לאומי: היעדרם של אנשי ימין (או דמויות שמרניות) משדה הביקורת הקולנועית בארץ, שבגינו גם כאשר נוצרים סרטים לאומיים הם אינם זוכים לייצוג בשיח התרבותי. אליבא דצחי, ובניגוד לדעה הרווחת, בשדה הקולנוע הישראלי מצויים כיום סרטים ימניים אלא שאין סוכני שיח שיאפשרו לסרטים הללו לחדור לסדר היום התרבותי בישראל; אין מבקרים שידונו בסרטים אלה, ימצאו בהם עניין, יהפכו אותם ל'אייטם' ויעניקו להם תשומת לב ציבורית. במילותיו של צחי: "קולנוע 'איכותי' יוגדר כקולנוע 'שמאלי', פשוט מכיוון שלקולנוע 'ימני' אין תיאוריה קולנועית מורכבת שתשמש לו תיבת תהודה… אין מי שיכתוב על סרטים כאלה מפרספקטיבה שמרנית אוהדת; אין מי שיאצור אותם, אין מי שיפרש אותם, ואין מי שיעניק להם תיאורטיזציה" (עמ' 141).

נפקדותם של אנשי ימין מהזירה הקולנועית בישראל גורמת לחוסר העניין שמגלה תעשיית הקולנוע בסרטים ימניים ומובילה למרמור בציבור הישראלי – לפחות בחלקו הלאומי-ימני – החש כי הקול הלאומי מקופח בזירה התרבותית. תחושת קיפוח זו היא הבסיס לטענות החוזרות-ונשנות בדבר 'המועדון הסגור' של קרנות הקולנוע; יש אף כאלה הקוראים להפסיק לחלוטין את המימון הציבורי לאומנות נוכח הדרתו של מי שאינו נמנה על המחנה ה'נכון'. נוסף על כך, תחושות הקיפוח מעידות כי אכן ישנו צורך ציבורי ביצירות מגוונות, שידברו גם לקהל הימני. יצירות אומנות נועדו לעורר דיון ציבורי ולהעניק לציבור את התחושה כי גם הוא נוטל חלק בשיח התרבותי בישראל – בוודאי כאשר הוא נושא בנטל המימון שלו.

לנזק הציבורי נלווה גם נזק לתעשיית הקולנוע, שכן הציבור מאבד אמון בכנות הגורמים הפועלים בזירה זו ואף דורש לשלול מהם את המימון והלגיטימציה הציבורית. הנזק הנגרם כתוצאה מהשיח המונוליטי, והחדגוני מבחינה פוליטית, הוא אפוא רב-צדדי וכל הנוגעים בדבר יוצאים נפסדים. המפסיד העיקרי הוא האינטרס הציבורי: הרחבת הדיון הציבורי, הרחבת הידע, והכללה של כלל האוכלוסיות בציבור בזירה תרבותית זו; כל אלה אינם מתממשים כאשר השיח התרבותי הוא חדגוני.

מעניין להיווכח כיצד הדפוס שצחי מציג – היעדרם של 'מגבירי קול' מן המחנה הפוליטי הימני הגורם לאי-הנכחתן של דעות מגוונות בשיח הציבורי ובשלב שני יוצר נזק ציבורי – מתקיים גם בזירות אחרות בישראל.

זהו המצב במדיה הישראלית המסורתית, המהדהדת את עצמה כאשר מדובר בנושאים בעלי עמדה שמאלית: כותרת ב'הארץ' תהפוך לאייטם בתוכניות הרדיו של ברקאי ונויבך, תשתלב בתוכניות אחר-הצהריים של ערוצי השידור, ותופיע בחזית מהדורות החדשות בערב; ואילו אם מדובר בחשיפה עיתונאית חשובה ב'ישראל היום' – נהיה עדים לשתיקה רבתי. גורמי המדיה הימניים (הצצים אט-אט בשנים האחרונות) אינם מצליחים להשפיע על סדר היום הישראלי, בין היתר עקב היעדר שותפים משמעותיים במדיה המסורתית. כתוצאה מכך, הציבור הימני בישראל אינו מוצא נוכחות מספקת לדעותיו בסדר היום התקשורתי, ואמונו בתקשורת הולך ויורד. ואכן, בשנים האחרונות התקשורת המסורתית הפכה לגורם בלתי-מהימן, הדיון הציבורי לוקה בחסר באופן יסודי, ופעמים שאף העובדות – האמורות לשמש כבסיס לדיון הערכי-עקרוני – אינן מוסכמות. גם בשדה התקשורת, היעדר פלורליזם ודריסת רגל לגוונים שונים פוגעת בראש ובראשונה באינטרס הציבורי הנזקק למתווכי מציאות אמינים, ופוגעת בשלב שני בגופי התקשורת עצמם.

דברים אלו נכונים גם לגבי האקדמיה בארץ; על אחידות הדעות בחוגים למדעי הרוח והחברה כבר נשפכו הררי מילים; רק לאחרונה ראינו כמה דוגמאות לשיח אקדמי בעניין חוק הלאום שכל מגוון הדעות בו מצוי בטווח בין מרצ לחד"ש. האקדמיה הישראלית ספוגה בערכים פרוגרסיביים, והללו נוכחים כיום גם בפקולטות מקצועיות-לכאורה, כגון בתי הספר למשפטים שבהם מורשת ברק זוכה לשליטה כמעט בלעדית. הקהילה האקדמית המשפטית בישראל נשבתה בתיאוריה הברקית על זכויות אדם (ולא בכדי – שהרי ברק מעניק למשפטנים כוח פרשני-משפטי עצום, ומי לא ישמח לקבל כוח ללא אחריות?), עד שהשיח הביקורתי על המהפכה הפרוגרסיבית של ברק בקושי נשמע. מאמרים נכתבו וביקורות נוסחו, אולם הם לא זכו אלא לתהודה מועטה ולא-הולמת (במיוחד נוכח הרביזיה הדרמטית שביצע ברק במשטר הישראלי).

היות שקיימת סימביוזה בין האקדמיה ובין מערכת המשפט, אין פלא שהשרה שקד נאלצה להרחיק נדוד עד ארצות הברית כדי לייבא את השופט שטיין, אישיות המשוחררת מהמונופול הרעיוני-פרוגרסיבי בכתיבתה המשפטית, על מנת שיוסיף דעות שמרניות, מובהקות והכרחיות, לשיח בבית המשפט העליון, וכדי שיסדוק את הדומיננטיות של השקפת העולם הפרוגרסיבית שהשתלטה על בית המשפט העליון. באופן דומה למה שראינו לעיל, דומיננטיות זו הביאה לניכור בין חלקים ניכרים בציבור הישראלי לבין בית המשפט העליון ולפגיעה באמון באחד המוסדות החשובים של הדמוקרטיה הישראלית.

הדומיננטיות של השמאל הישראלי בשיח התרבותי, האקדמי, התקשורתי והמשפטי בישראל הביאה אותו לכבוש את מוקדי הכוח הרך, מושאי דיוננו, ללא כל ביקורת ציבורית ומבלי שהציבור הישראלי נחשף לתהליכי העומק שעברו על מוקדים אלה. רק בשנים האחרונות חל שינוי בתחום זה: הרשתות החברתיות אפשרו לציבור לגלות כיצד מתעצבים חייו ולהבין כי המערכת מתנהלת מעל לראשו; בשלב שני החל הציבור להתקומם על תהליכים אלו.

המונופול של השמאל על מוקדי הכוח הרך (שכוחם רב לעיתים מכוחם של מוקדי הכוח הקשה, הלוא הם הכנסת והממשלה) נזקף לזכותו. פעילים אידיאליסטים וארגונים חדורי מוטיבציה פעלו במשך שנים להשגת מטרות אלו, ובאמצעות מימון נכבד ועבודה מסודרת הצליחו להשתלט על סדר היום הציבורי.

מנגד, הימין הישראלי נרדם בשמירה. בעודו עסוק בהתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, הפקיר הימין את הפעילות במוקדי הכוח הרך לטובת גורמים שמאליים. כיום הוא משלם על כך בריבית דריבית: חלק גדול מצעדי המדיניות הימניים נהדפים על ידי גלי ביקורת עצומים מגופים אזרחיים שמאליים, הממסגרים את השיח בהתאם לעמדתם הפוליטית ומצליחים להפוך אפילו הצעת חוק קונצנזואלית (שזכתה בעבר להסכמה חוצת מחנות) כמו הצעת חוק הלאום לעניין של חיים ומוות – מטעמים מופרכים ותוך הסבת נזק כבד לישראל (בזירה הפנימית והחיצונית). הימין הישראלי הפקיר את הזירה המשפטית לטובת המכון הישראלי לדמוקרטיה; את זירת יחסי העבודה הפקיר לחסדי ההסתדרות ו'קו לעובד'; את הזירה הכלכלית נטש לטובת מכון אדוה; את מדיניות ההגירה לארגוני פליטים; וכפי שצחי מציג במאמרו – את הזירה התרבותית הפקיר הימין לאנשי קולנוע בעלי השקפה ניאו-מרקסיסטית.

לשמחתנו, עניין זה משתנה בשנים האחרונות. הציבור הימני החל לגלות את עצמו באמצעות הרשתות החברתיות, והמשיך להציף מידע ולגלות כי הוא אינו לבד בכעסו. במקביל החלו לצמוח ארגוני ימין אזרחיים המתחילים להשפיע על השיח: מידה, השילוח, המכון למשילות ודמוקרטיה, פורום קהלת, ארגון תחרות, המרכז למדיניות הגירה ועוד אחרים; כל אלה מצליחים להשתלב בשיח הציבורי ועתידים להשפיע גם על סדר היום הציבורי.

באופן טבעי, התעוררות זו היא לצנינים בעיני האליטה המחזיקה כיום במוקדי הכוח הרך. אך טבעי שהגוורדיה הקובעת את סדר היום תילחם על שליטתה ולשם כך כשרים כל האמצעים (לרבות דמוניזציה של כל גוף בעל אג'נדה ימנית וקביעה כי מדובר בגוף ימין קיצוני, פשיסט, לאומני ועוד). מטבע הדברים השמאל הישראלי אינו מקבל בברכה את התפתחות החברה האזרחית בימין ואינו צפוי לוותר על כוחו לטובת פלורליזם; הוא ישיב במלחמת השחרה קשה – מעין מה שנעשה לגדי טאוב, המעז לתמוה מעל דפי 'הארץ' על האג'נדה הפרוגרסיבית ותפיסת העולם של השמאל הישראלי, וזוכה לקיתונות של דה-לגיטימציה ולעג, חלף מענה ענייני.

ההתעוררות מבורכת, אולם מן הראוי לציין כי רשת ארגוני החברה האזרחית בימין הישראלי נופלת באופן משמעותי מרעוּתה השמאלית. לפי שעה אין ארגונים העוסקים בתרבות וקולנוע למשל, מתי מעט מארגוני הימין עובדים עם האקדמיה (ובצדק רב מנסה השר בנט לאפשר פתיחת קליניקות משפטיות בעלות אג'נדה ימנית), ותקציבם של הארגונים הללו אינו דומה כלל ועיקר לסכומים המוזרמים לגופים השמאליים. התהליך המדובר נמצא אפוא בחיתוליו, וככל שיתפתח, ויצמח ויפרח – כולם ירוויחו. במיוחד יצא נשכר האינטרס הציבורי שכן ללא פלורליזם אמיתי וללא נוכחותה של השקפת עולם ימנית בציבוריות הישראלית הדיון השוצף ייוותר חסר: המשתתפים מימין יעדיפו שלא להתדיין במקום שבו קולם אינו זוכה לנוכחות הולמת ויאבדו אמון בזירת השיח המוטה; ואילו המשתתפים משמאל ימשיכו לסבול משיח מונוליתי המשמיע רק את דעותיהם ואינו מאתגר אותם. חברה אזרחית ימנית היא אפוא אינטרס של כל הצדדים בשיח הציבורי הישראלי. נקווה כי אנו מצויים כיום בתחילתו של עידן חדש, פלורליסטי ואפקטיבי.

דורון נחמיה הוא עורך דין, ממייסדי 'נתיב בליכוד'.

תמונה ראשית: איור מאת מנחם הלברשטט.