היסטוריונים חדשים בכיפה סרוגה

Getting your Trinity Audio player ready...

בשנים האחרונות רווחות בתוך הציונות הדתית מגמות של ערעור על ההיסטוריוגרפיה הציונית המרכזית, ואימוץ בדיעבד של נראטיבים מתחרים. הסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות, והתוצאות מסוכנות

מאמר זה מבקש להצביע באופן ראשוני על שלוש תופעות היסטוריוגרפיות המאפיינות את השיח ההיסטורי הדתי-לאומי, בעיקר בשני העשורים האחרונים, ועל התשתית המחשבתית והתודעתית המקשרת ביניהן. זאת, לא על סמך מחקר אמפירי מעמיק וסדור, כי אם בהתבסס על שהייה ארוכת שנים של המחבר במרחבי המחקר, הכתיבה, ההדרכה והשיח הציבורי הלאומי-דתי, סביב מגוון סוגיות הנוגעות לקורותיהן של ארץ ישראל ומדינת ישראל בעת החדשה. הדברים מתייחסים, לפיכך, לא למחקר מסוים זה או אחר, כי אם לשיח ציבורי, היסטורי וחינוכי סביב פרשיות היסטוריות שונות. לתיאורן הראשוני של שלוש התופעות נוספה בשולי הדברים התייחסות גם להשלכותיהן ארוכות הטווח – בהקשר התודעתי, ההיסטורי והחברתי גם יחד.

 

המחתרות ואנחנו: עיצובה-מחדש של זהות היסטורית

לפני קרוב לעשרים שנה, במסגרת 'מסע ירושלמי' – סרט תיעודי קצר בבימויה של אסנת מקובקי, ששודר כמה וכמה פעמים בערוץ הראשון – הוצגו לראשונה בציבור הרחב קיומו ודמותו הייחודית של בית הכנסת הירושלמי 'אחדות ישראל', המוקדש לזכרם של עולי הגרדום ושל כלל חללי אצ"ל ולח"י.

עד לפרסומו הראשוני של הסרט – שלכותב שורות אלו היה חלק בו – היה בית הכנסת מוכר רק למעטים. אמנם, מוקירי זכרו ופועלו המובהקים של "הצדיק הירושלמי" הנודע, ר' אריה לוין, הכירו היטב את בית הכנסת שבו שימש ר' אריה רב במשך תקופה לא מבוטלת, ובית הכנסת אף הוזכר בחיבורים שהוקדשו לדמותו;[1] ואולם את המקום עצמו פקדו – מלבד מתפלליו הקבועים – בעיקר בניהם וצאצאיהם של חברי אצ"ל ולח"י. אלו ביקשו לכבד בהגעתם את זכרם של עולי הגרדום, ששמותיהם מונצחים בהבלטה בכמה מקומות בבית הכנסת, כמו גם של כלל חללי המחתרות ה"פורשות", המרוכזים כולם על לוח זיכרון מרשים במיוחד, שנקבע במקום כבר בראשית שנות החמישים.[2]

מאז חלפו, כאמור, לא מעט שנים, שבמהלכן נהפך בית הכנסת – בין השאר הודות לפעילותם של מורי דרך פופולריים ונמרצים – לאבן שואבת לאלפי מבקרים ולמאות קבוצות מדי שנה, רובם המכריע מקרב בני הציונות הדתית. הללו מתרפקים בביקוריהם על זיכרון המאבק היהודי לעצמאות בתקופת המנדט, ועוד יותר מכך מבטאים הזדהות גוברת והולכת – לעיתים מפורשת ולעיתים משתמעת – עם מורשתם הפוליטית, האידיאולוגית והמעשית של לוחמי המחתרות הפורשות.

התופעה איננה מייחדת רק את הנעשה בבית כנסת זה: אתרי הזיכרון והמורשת הקשורים לסיפוריהם של אצ"ל ולח"י – בירושלים, בתל-אביב ובמקומות נוספים – מושכים אליהם בעשרות השנים האחרונות קהל גדול במיוחד מקרב בני הציונות הדתית; גדול הרבה יותר, כך נדמה, מחלקו של מגזר זה באוכלוסייה. גם טקסי האזכרה למנהיגי אצ"ל ולח"י מושכים אליהם בעשרות השנים האחרונות קהל גדל והולך של בני הציונות הדתית.[3] שיחות עם אישים שונים מקרב מערכת החינוך מעלות גם כי יותר ויותר תלמידי תיכון מקרב המוסדות הדתיים – וכמוהם גם תלמידים דתיים במוסדות אקדמיים דתיים ואחרים – בוחרים לכתיבתם ולמחקריהם נושאים הנוגעים לאופיין ולפעילותן של מחתרות אלו, ולקשר בינן לבין החברה הדתית-הלאומית בת הזמן.[4] גם ביצירות ספרותיות מקבל זיהוי מחודש זה את ביטויו, המפורש או המשתמע: כך בספרים המוקדשים לעמידתם של יישובים דתיים במלחמת העצמאות, ולהפקרתם ברמות שונות, לפחות על פי הטענה, בידי קברניטי היישוב הלא דתיים – וכך ביצירות היסטוריות-ספרותיות אחרות. אחת הבולטות שביצירות מעין אלו, שראו אור בעשור האחרון, היא ספרו המצוין של חגי סגל 'רק לא מלחמת אחים', שבו קושר המחבר – על פי רוב רק במשתמע, אך במקרים אחדים גם באופן מפורש יותר – בין היחסים ששררו בשנות הארבעים בין המחתרות הפורשות והאקטיביסטיות לבין מוסדות היישוב ו'ההגנה', לבין היחסים השוררים בעשרות השנים האחרונות בין הצד הימני-הדתי של המפה הפוליטית לבין קברניטי המדינה ומוסדותיה.[5]

שורשיה של נהייה זו אחר מורשת המחתרות הפורשות וסיפורן מובנים למדי: הציבור הדתי-לאומי משתייך כיום ברובו המכריע לצד הימני של המפה הפוליטית, ונוקט זה קרוב לחמישים שנה קו ניצי מובהק בסוגיות ביטחוניות ומדיניות. חיבורו התודעתי למחתרות הוא תוצאה כמעט אוטומטית של החינוך הניתן בו בשני הדורות האחרונים. יתר על כן: ציבור זה רואה עצמו (בצדק או שלא בצדק, וכמו רשימה מתארכת והולכת של ציבורים אחרים במדינה) כמעין מיעוט אידיאולוגי-זהותי הנאבק על מקומו עם הגמוניה שלטונית שבה אוחזים (עדיין) בני ציבורים אחרים. גם מבחינה זו, החיבור בין המיעוט הימני האידיאולוגי המנדטורי לבין זה האידיאולוגי העכשווי טבעי ומתבקש.

אלא שמהלך תודעתי והיסטורי זה מתרחש חרף העובדה שבתקופת המנדט עצמה הזדהה רובו המכריע של הציבור הציוני-דתי – ועל אחת כמה וכמה מרבית מנהיגיו הפוליטיים הבולטים – דווקא עם הזרם המרכזי ביישוב, שהתנגד נחרצות למחתרות הפורשות ולאופייה העצמאי של פעילותן; הזדהות שנמשכה במידה רבה בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה. יתר על כן: בתקופת המנדט עצמה התרחק חלק ניכר מן הציבור הדתי-הלאומי – גם מסיבות אידיאולוגיות – מפעילות אקטיבית ומחתירה לעמדת הובלה במסגרת הארגונים הביטחוניים היישוביים המרכזיים, במידה שאף הקשתה על אותם שומרי מצוות שהשתלבו בכל זאת ביחידות מסוימות בהגנה, בפלמ"ח ובמסגרות נוספות.[6] התנועה הדתית הקטנה 'ברית החשמונאים', שאכן הצמיחה צעירים דתיים שהתגייסו למחתרות הפורשות, רק מעידה על הכלל; שכן 'בני עקיבא', הגדולה והמשמעותית לאין ערוך, הייתה אף היא מזוהה בעיקרה עם הזרם היישובי המרכזי.

אכן: בירושלים ובעוד כמה מקומות היו ציבורים דתיים לא גדולים (חלק מהם מזרחיים) שמצאו עצמם מזדהים כבר בתקופת המנדט עם דרכן של המחתרות הפורשות. נכון גם כי כפי שהראתה הִילדה נסימי במחקרה, חלק ממנהיגי התנועה הדתית-הלאומית התבטאו באופן אוהד יחסית כלפי המחתרות הפורשות, למרות מחלוקתם המעשית איתן, תוך התבססות על הנחות אידיאולוגיות והלכתיות מורכבות למדי.[7] בה במידה, נכון הוא כי כבר משנותיה הראשונות של המדינה הזדהו חלקים שונים מקרב הציבור הדתי – ולו ברמה מסוימת – עם משנתו האידיאולוגית של מנחם בגין, מנהיג תנועת החירות. ביניהם עולים חדשים מארצות האסלאם, שהיו שומרי תורה ומצוות ברובם המכריע, וגם בני קבוצות אוכלוסייה ותיקות יותר.[8] אלא שנתונים אלה אינם משנים את התמונה ההיסטורית הרחבה, שדומה כי מרבית הציבור הדתי-הלאומי העכשווי אינה מודעת לה כלל וכלל, והיא של הזדהות עם הזרם המרכזי ולא עם "הפורשים" לסוגיהם.

ככל שדורות של צעירים דתיים-לאומיים נוספים מתחנכים על ברכי תודעה היסטורית כוזבת זו, המזהה אותם עצמם עם לוחמי החופש הפורשים של שנות הארבעים, דומה שיקשה יותר ויותר על ההיסטוריונים והמורים לתקן תיאור זה של המציאות. כפי שאראה בהמשך, הולכת ונודעת לכך משמעות ציבורית בלתי-מבוטלת – תודעתית, אידיאולוגית ופוליטית.

איור: מנחם הלברשטט
איור: מנחם הלברשטט

 

יישוב ישן וחדש: מי היו המתיישבים הציונים הראשונים?

מיקום הציונות הדתית הלאומית, כמעט מאז הורתה, בצידה הימני המובהק של המפה האידיאולוגית והפוליטית היישובית, קרוב אפוא להיות היסטוריוגרפיה "אלטרנטיבית", הרחוקה מן המציאות. יצירתה של היסטוריוגרפיה יישובית חליפית מעין זו קשורה בטבורה, גם אם לא במבט ראשון, בתופעה היסטוריוגרפית נוספת מבית מדרשה של התנועה הדתית-הלאומית העכשווית: הניסיון הגובר בקרב ציבור זה ליטול את כתר הראשוניות הציונית מ"העלייה הראשונה" – ובאופן משתמע, מחלק ניכר מכלל העשייה הציונית המאורגנת והמדינית בשלהי המאה הי"ט – ולהעבירו אל אישים וציבורים דתיים במובהק שפעלו בארץ עוד קודם לראשיתה של העלייה הראשונה וקודם לגיבושה של התנועה הציונית המדינית.

במסגרת זו מדגישים עוד ועוד חוקרים, מדריכים ומורים דתיים דווקא את פעילותם של אישים דוגמת יואל משה סלומון ויוסף ריבלין, בני היישוב הישן הירושלמי (ושומרי תורה ומצוות, כמובן), על פני זו של אישים ציוניים אחרים, המשקפים עולם אידיאולוגי ששורשיו היו לעיתים מנותקים למדי מעולם בית המדרש – ואף על פני אנשי העלייה הראשונה, שרובם ככולם היו שומרי מצוות, אך הקשרם התקופתי והארגוני כבר מצוי בתנועת 'חיבת ציון' ובתנועה הציונית. תוך כך, ועל ידי שימוש מרחיק לכת בתשתית המחקרית המעולה שהניח בעשרות השנים האחרונות ד"ר אריה מורגנשטרן, מודגש בעיקר הקוטב המשיחי של בני היישוב הישן האשכנזי, המהווה תחליף-מוקדם לקוטב האידיאולוגי הלאומי והציוני שתפס את מרכז הבמה מאוחר יותר;[9] מועלה על נס כל ניסיון ראשוני (גם אם כושל וקצר-ימים, כמעט בכל המקרים) של עבודת אדמה ארץ ישראלית במהלך המאה הי"ט, בייחוד אם זו התרחשה ביוזמת אישים מקרב היישוב הישן, ובתקופה שקדמה לשני העשורים האחרונים של המאה; ועל ציבורים ארץ-ישראליים "ישנים" אלה מולבשת אידיאולוגיה מעין-ציונית, קדם-ציונית וכמו-ציונית, המקדימה את מרבית מה שעשתה התנועה הציונית הממוסדת לאחריהם, או לכל הפחות מניחה לה תשתית רעיונית ומעשית מוקדמת שכביכול הושכחה בכוונת מכוון במהלך השנים.[10]

זו בחירה היסטוריוגרפית וחינוכית מודעת בעיקרה, ועל שורשיה אפשר לעמוד בנקל. הללו נטועים ברצונה הטבעי של מערכת החינוך הדתית-לאומית להדגיש פעילות היסטורית שמניעיה והקשרה דתיים, ובשאיפתה של התנועה הדתית-לאומית להיאבק, למעשה, על מקומה בהיסטוריוגרפיה הציונית המקובלת וה"חילונית". ואכן, אין כלל ספק שזו האחרונה הבליטה במתכוון את הפעילות הציונית המאורגנת שבסיסה לא היה דתי, השמיטה על פי רוב את פועלם היישובי של תושבי הארץ הוותיקים, ודחקה לשוליים את משנתם הלאומית המוקדמת של רבנים דוגמת יהודה אלקלעי וצבי הירש קלישר. על אחת כמה וכמה זנחה את הגותו הייחודית של הרב עקיבא יוסף שליזנגר, שגם אם לא יהא זה מדויק לתארו כדמות ציונית כפשוטה, הוא הדגיש את ערכן של ההתיישבות בארץ ועבודת האדמה וייחל לעליית המונים וליצירת ישות יישובית עצמאית, שלימים תתואר גם כמדינית-לאומית.[11] בפוסחה על המרכיב הדתי שבשיבה המוקדמת ארצה הפכה ההיסטוריוגרפיה הציונית המקובלת את הציבור הדתי-לאומי בן-זמננו לעוד קבוצת שוליים הנאבקת על מקומה ההיסטורי, אם לא על עצם מקומה, במסגרת פוליטיקת הזהויות הנוצרת ומתחוללת בחברה הישראלית (והמערבית) כולה. בהקשר זה, הדגשת פעילותם הארץ ישראלית הקדם-לאומית של דמויות אורתודוקסיות שקדמו לציונות מחזקת את אחיזתה של התנועה הדתית-הלאומית במעש הציוני, וכך גם בסיפור הלאומי בכללו.[12]

אך גם בסוגייה זו המציאות ההיסטורית הייתה מורכבת בהרבה: סלומון, ריבלין וחבריהם (ועל אחת כמה וכמה דמויות מראשית המאה הי"ט, דוגמת ר' ישראל משקלוב ור' אברהם שלמה זלמן צורף) לא ראו עצמם כציונים כלל וכלל, ואף לא הציגו עצמם ככאלו: זאת, הן מאחר שהפרדיגמות הציוניות המדיניות טרם נוסחו באופן ממשי בשלבים מוקדמים אלו (חרף כתיבתם הראשונית של רבנים דוגמת אלקלעי וקלישר), הן מאחר שפעילותם של בני היישוב הישן התבססה רובה ככולה על מניעים דתיים או פרקטיים, והרבה פחות מכך (להוציא מקרים בודדים במיוחד) על שאיפות קונקרטיות לשיבה מיידית של כלל העם לארצו, לשלטון עצמי יהודי בעל אופי זה או אחר בארץ, או אפילו ליצירת סדר יישובי-יהודי חדש לתושביה היהודיים כולם. הגותם של אלקלעי וקלישר, יש להדגיש, לא הייתה אף היא גורם בעל השפעה ישירה ומיידית על הנעשה בקרב היישוב הוותיק בארץ, כי אם חלחלה לימים דווקא לכיוונם של ראשי ופעילי התנועה הציונית המוצהרת והממוסדת באירופה – דתיים וחילונים גם יחד.

כפי שהראו בעבר חוקרים לא מעטים (דוגמת יהושע קניאל), היו ללא ספק נקודות מגע בין ההשקפות, הפעילויות וההתרחשויות שיזמו הקהלים השונים בארץ ישראל בשלהי המאה הי"ט – המאתגרות במידה מסוימת את עצם החלוקה ההיסטוריוגרפית הקלאסית שבין "היישוב הישן" לבין "היישוב החדש".[13] לא אחת קשה להפריד בין היסודות הדתיים ליסודות המדיניים במשנתם של אישים שונים, והיו ללא ספק נקודות השקה חשובות בין ההשקפות השונות, בכלל זה ההשקפות שצמחו על קרקע דתית. אך כל זה אסור שיטעה אותנו להמעיט בחשיבות הדרמטית של גיבושה האידיאולוגי של הציונות המדינית; של אופייה ההמוני של העלייה הראשונה והתבססותה המוצלחת בקרקע (כפי שהראה בשעתו מרדכי אליאב, היסטוריון דתי-לאומי בפני עצמו);[14] או של היווצרות מוסדותיה העיקריים של התנועה הציונית בכללה בעשרות השנים הראשונות לקיומה.

זאת ועוד: גם במקרה זה, דומה שתהא זו טעות קשה להתעלם ממחויבותם של אישי מפתח בראשיתה של התנועה הציונית-הדתית עצמה – דוגמת הרב מוהליבר והרב ריינס – לעצם היותם בשר מבשרה של התנועה הציונית הממוסדת. אישים אלה אף ראו עצמם תדיר קרובים למנהיגיה של התנועה הציונית לא פחות (ולעיתים אפילו יותר) מאשר לבני הקהילה הארץ-ישראלית הוותיקה, חרף היותה של זו שומרת תורה ומצוות כמותם, וחרף פעילותה המאורגנת בארץ ישראל מראשית המאה הי"ט ואילך.

כמו התופעה ההיסטוריוגרפית שתיארתי בסעיף הקודם, גם מהלך זה משמעו הוא, למעשה, הצבתה המודעת והמכוונת של התנועה הציונית-הדתית (או לפחות שורשיה) כמנותקת מליבת המעש הציוני-היישובי המרכזי והמוכר; כניצבת ופועלת במקביל אליו, מתוך מגע מסויג ועקיף בלבד.  תוך הצבת אפשרות נוספת לקריאת ההיסטוריה, לפרשנותה, וליצירתם של קשרי זהות ותודעה בין מהלכים היסטוריים בני התקופות השונות, לבין החברה הדתית הלאומית העכשווית ותפיסתה העצמית המורכבת, ביחס למדינה ולמוסדותיה, על כל המשתמע מכך.

 

נטישה מכוונת? גורלם של הלוחמים הדתיים והיישובים הדתיים במלחמת העצמאות

תופעה ציבורית-היסטוריוגרפית שלישית שתתואר פה באופן ראשוני בלבד היא האימוץ הגורף והבלתי-מבוסס של כמעט כל טענה בדבר "הפקרתו" של הציבור הדתי במלחמת העצמאות על ידי מנהיגות היישוב. בין השאר – הפקרתם בקרב, לכאורה, של גדודים ופלוגות של דתיים ובני תורה (דוגמת סיפורה המצמרר כשלעצמו של הפלוגה הדתית של גדוד 33 בחטיבת אלכסנדרוני בקרבות כיס פלוג'ה בדצמבר 1948);[15] הפקרתם, כך על פי הטענה, של יישובים דתיים ושל מרחבים יישוביים שזוהו כשייכים לתנועה הדתית-הלאומית (בראשם גוש עציון וכמה יישובים שהיו סמוכים לעזה);[16] ועל כל אלה, הטענה החוזרת ונשנית בדבר הפקרתה כביכול של העיר העתיקה במלחמת העצמאות, והכרעתם של כמה ממנהיגיה החשובים של המדינה-שבדרך לוותר עליה.

דוגמה מובהקת נוספת, אף שאין עניינה אנשים דתיים, היא סיפור נפילתה של המושבה משמר-הירדן ביוני 1948. עד היום נסוב ויכוח סביב השאלה אם הופקרה בשל זהותם הרוויזיוניסטית של רבים מתושביה וממגיניה. במקרה זה יש כנראה לדברים על מה שיתבססו, לפחות במידה מסוימת – אך הציבור הדתי-לאומי מאמץ את טענת ההפקרה המכוונת אימוץ מוחלט, וזאת, כך נדמה, גם בשל זיהויה העצמי עם מורשתן של התנועות הרוויזיוניסטיות מתקופת המנדט, כפי שתיארנו בראשית הדברים.[17]

טענות מעין אלו נפרסות חדשים לבקרים מעל דפי העיתונות הדתית ועיתונות בתי הכנסת, מוצגות שוב ושוב בהרצאות המוקדשות להן כמעט מדי חודש בחודשו, ומשפיעות באופן דרמטי על השיח ההיסטורי והחברתי הפנים-דתי ועל היכרותו החלקית מאוד של הציבור הדתי עם כלל מערכי המלחמה בתש"ח. פרשיות מסוימות (שבמרכזם אכן ניצבו לוחמים ומתיישבים דתיים) זוכות לתשומת לב כמעט אין-סופית, אך מנותקות מן ההקשר הרחב שבו התחוללו – הקשר שרק הוא יכול לשפוך אור על נסיבות ההתרחשות.

כמו שתי התופעות הקודמות שתוארו, גם מהלך זה יש לו כמובן רגליים במציאות ההיסטורית: היו ללא ספק מקרים שבהם ביכרו המפקדים הבכירים להשקיע בנקודת התיישבות אחת על פני רעותה, מסיבות ענייניות ולא-ענייניות גם יחד, ודוגמה מובהקת לכך היא אכן זו שהתרחשה במשמר-הירדן. דא עקא, שבמקרים אחרים (דוגמת מקרה גוש עציון) מורות העדויות כי לא הייתה כל הפקרה מכוונת – ואף לא בלתי-מכוונת – וכי הכרעות שונות שהשפיעו על מערך ההתיישבות הדתית הושפעו משיקולים אחרים לחלוטין. בין כך ובין כך, ההנחה הכמעט אוטומטית כי הציבור הדתי ויישוביו – כמו גם כל היקר לו, מבחינה דתית ואמונית – הופקרו במחי החלטה אחת או העלמת עין של אישיות זו או אחרת בצמרת, רחוקה מן המציאות מרחק רב, כפי שהוכיחו זה מכבר חוקרים שונים שעסקו בניסיונות לפריצה לעיר העתיקה בשלהי המלחמה ("מבצע קדם") ובמרחבי לחימה אחרים.[18] מאליו ברור שקשה עד מאוד להוכיח באופן ודאי את קיומה של החלטה משתמעת להזניח מרחב לחימה זה או אחר; ואולם מיעוט ההוכחות ה"קשיחות" לתופעה זו מדבר בעד עצמו.

בהקשר זה מעניין לציין, למשל, כי במחקריו של נחום ברוכי – לשעבר מזכ"ל תנועת הקיבוץ הדתי, ובעשורים האחרונים מבכירי חוקריה – לא נמצאו עדויות להפקרה מעין זו של קיבוצים דתיים בתש"ח, גם מעבר לסיפורו של גוש עציון עצמו. תחת זאת מסתבר שהמכה הקשה שספג הקיבוץ הדתי באותה מלחמה נבעה לא מעט מבחירתו האידיאולוגית מעוררת ההתפעלות להסכים להתיישב במהלך תקופת המנדט דווקא באזורי הספר המרוחקים ממרכז הארץ. זאת, מטעמים דתיים, אידיאולוגיים ופרקטיים גם יחד, שאכן הושפעו גם מיחסיה המורכבים של התנועה הדתית-הלאומית עם המוסדות המיישבים.[19] אלא שבניגוד לתיאוריהם של ברוכי ושל אחרים, גם במקרה זה מועדפת בידי הציבור הדתי-לאומי הטענה כי יישוביו ולוחמיו נדחקו במכוון לשולי הלחימה, ומצאו עצמם פעם נוספת מהווים אלטרנטיבה מוזנחת לסיפור היישובי המרכזי, שהוא עצמו היה זה שזנחם ושהשכיחם מלכתחילה. כך נוצקה אל גורלו המר של הקיבוץ הדתי במלחמה המכוננת של מדינת ישראל משמעות תודעתית נוספת הנוגעת בטבורה בשני המהלכים ההיסטוריוגרפיים שתיארתי בסעיפים הקודמים.

 

השלכות וסכנות

שלוש התופעות ההיסטוריוגרפיות והתרבותיות, שתוארו כאן על קצה המזלג בלבד, קשורות האחת ברעותה באופן מובהק: שלושתן נועדו למצב מחדש את מקומה של התנועה הציונית הדתית בסיפור ההיסטורי הציוני הרחב, וכולן עושות זאת באמצעות מאבק משתמע (ולעיתים מפורש) בסיפור ההיסטורי הציוני המוכר שהיה מקובל בציבור מזה שלושה דורות. הציבור הדתי-לאומי, לדידה של שיטה חדשה זו, לא היה מלכתחילה בשר מבשרה של התנועה הציונית הממוסדת והלא-דתית, כי אם קבוצה בעלת אופי אחר מבחינה אידיאולוגית וזהותית. באמצעות אבות-אבותיו הרעיוניים החל ציבור זה את פעילותו בארץ ישראל (ולמענה) לפני התנועה הציונית עצמה, והקדים אותה במובנים שונים. לנוכח ההבדלים העמוקים בינו לבין האופן שבו ניסחה הנהגת התנועה כולה את מטרותיה, מצא הציבור הדתי-לאומי את עצמו, על פי שיטה זו, במעין אופוזיציה מתמדת לתנועה ולפעילותה בארץ ישראל – מאז שלהי המאה הי"ט ותקופת העלייה הראשונה, דרך תקופת המנדט והמאבק הפנים-יישובי שהתחולל בה, המשך בהזנחתו המשתמעת או המכוונת לגמרי בזמן המלחמה עצמה, ועד גיבוש דמותו הפוליטית של הציבור הדתי-לאומי בתקופת המדינה, שקיבע את מקומו לאורך שנים בצד הימני של המפה הפוליטית הישראלית.

במובנים רבים, יש לומר, מקביל מהלך זה למהלכים היסטוריים מבית היוצר של החברה החרדית. הללו מאדירים את פעילות אנשי הישוב הישן ה"חרדים" ביישוב הארץ (תוך שימוש בהגזמות דרמטיות, בחלק מן המקרים), ומתארים את התנועה החרדית הישראלית ככזו שעוצבה בדמותה האידיאולוגית והחברתית הנוכחית כבר בשלהי התקופה העות'מאנית ובמהלך תקופת המנדט (אף זה אנכרוניזם, ביותר ממובן אחד).[20]

כאמור, פרדיגמה היסטורית מחודשת זו, מבית היוצר של התנועה הדתית הלאומית, מעוותת את ההתרחשות ההיסטורית עצמה. היא משרטטת באופן בלתי מדויק בעליל השתייכויות והזדהויות ואידיאולוגיות של הציבור הדתי-לאומי בתקופות שקדמו למלחמת ששת הימים, והיא מעניקה פרשנות מרחיקת לכת ולא-מדויקת לכתיבתם ולפעילותם של אישים שונים במאה הי"ט, שספק רב – בלשון המעטה – אם ראו עצמם בשעת מעשה כדרך שהיא רואה אותם. בהקשר זה, דומה שנטייתם של מחנכים דתיים להצמיד את התואר "ציוני" לכל מי שהתגורר בארץ ישראל – או כתב על הצורך להתיישב בה – כבר במאה הי"ט, לא זו בלבד שהיא מתעלמת מן החידוש ההיסטורי והמחשבתי הגדול שבתנועה הציונית המדינית והממוסדת, היא גם מעקרת את המילה "ציונות" ממשמעותה, ומותחת אותה כל כך, עד שהיא אינה מבטאת שום דבר מובהק שניתן להגדירו.

אך אין זה עיקר הסכנה שביצירתה המתמשכת של היסטוריוגרפיה חדשה זו. בעצם ערעורה המכוון והמתמשך של הכתיבה ההיסטורית והחינוכית הדתית-לאומית על התפיסה ההיסטורית ה"קלאסית" של הציונות – זו הקובעת בין השאר כי ניסוחה המדיני של הציונות המודרנית היה אכן חידוש דרמטי, וכי רובו ככולו של היישוב היהודי בארץ ישראל הזדהה עם דרכה של הנהגת היישוב והמדינה בתקופת המנדט ובעשורים הראשונים למדינה – היא מצטרפת (גם אם שלא מדעת) לגל מתגבה של התקפות היסטוריוגרפיות מגוונות ומכוונות על סיפור זה עצמו. אחת ממטרותיהן העיקריות של אלו היא קעקוע הלגיטימיות ההיסטורית והמוסרית של התנועה הציונית באשר היא. זאת, באמצעות שרטוט מחודש של יחסי הכוחות החברתיים בקרב הציבור היהודי בארץ ישראל מאז שלהי המאה הי"ט ועד הקמת המדינה; קביעה כי התנועה הציונית הקלאסית נכפתה על תושבי הארץ,  יהודים ולא-יהודים כאחד, שהתנגדו לה בתחילה באופן מפורש, וגם בהמשך לא תמכו בה באופן גורף; וניסיון (לא מוצלח, בעיניי) להוכיח כי הנהגת היישוב בתקופת המנדט לא ביטאה את רחשי ליבו של מרבית הציבור, ולפיכך הייתה חסרת סמכות מוסרית לקבל החלטות ולהניע תהליכים שהשפיעו בסופו של דבר על תושבי הארץ בכללם.

כך למשל, בספרות מחקרית ענפה המתפרסמת בשנים האחרונות בארץ ובחו"ל (ואשר ביטוייה המובהק והמוקצן ביותר הוא ספרו של ונסן למיר 'ירושלים 1900'),[21] שוקדים חוקרים שונים לתאר דווקא את שלהי התקופה העות'מאנית כתור הזהב האבוד של ארץ ישראל, בטרם הוכרעה ונאנסה בידי כוחות אימפריאליים וקולוניאליים חיצוניים ובראשם הציונות והכיבוש הבריטי. במסגרת זו מודגשת בכל צורה שהיא (ממשית או מדומיינת) פעילותן הרב-תרבותית והבין-קהילתית של החברות הדתיות השונות בארץ בתקופה זו, ומנוסחת ההנחה כי גם ללא הציונות היו מצליחים תושביה הוותיקים של הארץ, יהודים ולא-יהודים כאחד, לפתחהּ בצוותא מבחינה כלכלית, חקלאית ויישובית, ולקדמה באופן טבעי ונכון בהרבה מזה שבו התקדמה כתוצאה מהפעילות הציונות הזרה לה. במובנים רבים, הניסיון הדתי והחרדי העכשווי לפורר את חשיבותו ואת השפעתו הדרמטית של המהלך הציוני על יישובה של הארץ, ולהעביר את הדגש אל מפעלות היישוב הטרום-ציוני, כמו משלים טענות מעין אלו, גם אם לא במודע וגם אם בניסוח מעט שונה.

בה במידה, התיאורים הדתיים החדשים של מלחמת העצמאות הופכים, שלא לטובתם, לחלק מן המערכה האידיאולוגית שמנהלים היסטוריונים אחדים בני הדור האחרון, המתארים את כלל מהלכי המלחמה כמתוכננים לשם נישול כלל תושבי הארץ הערביים מאדמתם וביזת רכושם וליצירת מפה יישובית שתתאים בעיקר למטרות ולצרכים של שכבת השלטון היישובית המרכזית והציבור המזוהה עמה. שכן גם תיאורים אלה מציירים תמונה שבה כל הפסד בקרב או במערכה היה למעשה כמעט מתוכנן, באשר הוא היווה תוצאה של הפקרה מכוונת של לוחמים שאינם מזוהים עם האידיאולוגיה השלטונית, של מרחבי יישוב דתיים או אופוזיציוניים, ושל אתרים מקודשים היקרים לאותן קבוצות-שוליים. תפיסה זו מתעלמת כמעט לגמרי מן הנסיבות: ממצוקות של כוח אדם בשעת מלחמה, משיקולים טקטיים בו-זמניים ורב-פיקודיים, ומעצם אופייה של המלחמה באשר היא כמערכת שחוסר הוודאות הוא מרכיב מרכזי בה.

הדבר נכון, כמובן, גם באשר לכתיבה ההיסטורית העכשווית על העשורים הראשונים למדינה. גופים ואישים המייצגים בעיני-עצמם את קולן של אוכלוסיות מוחלשות, חלקן אמיתיות וחלקן מדומות, מתארים תקופה זו באופן שמטרתו לקעקע את הבסיס המוסרי לכל אשר נעשה במדינה במהלכה, ולציירו, ממש כמו את מהלכי מלחמת העצמאות, ככזה שהתבסס רק על צרכיה של קבוצה שלטונית צרה למדי. זו, כביכול, רמסה ומחקה במתכוון את כלל מאווייהן ושאיפותיהן של הקבוצות האחרות, יהודיות ולא-יהודיות כאחת (ושוב, יש פה ושם רגליים לדבר, כגון דחיקתם של יוצאי אצ"ל ולח"י בראשית ימי המדינה ומחיקת תרומתם להקמתה).

הכותבים והמחנכים הדתיים השותפים לתופעות שתוארו אינם מודעים להיותם חלק ממערכה אידיאולוגית רחבה זו. נהפוך הוא: מבחינתם, הם עמלים להשיב לתנועה הציונית ההיסטורית את אופייה הדתי ה"מקורי" ולהחזיר את עטרת הציונות הדתית ליושנה. אלא שבעשותם כן, הם הולכים ומתרחקים עוד ועוד מהתיאור האותנטי של המהלכים ההיסטוריים עצמם (במידה שאנו מסוגלים לעמוד עליהם ממרחק הזמן), ואף פוגעים פגיעה מתמשכת בהזדהותה ובשותפותה של החברה הדתית-לאומית בחזון הלאומי והציוני באשר הוא ובטיעון המוסרי הבלתי-מעורער שבבסיסו. מתוך כך הם מתקרבים בלא-יודעין להשקפות לא-ציוניות אלטרנטיביות – דתיות ולא-דתיות גם יחד – המקעקעות את יסודותיה הרוחניים של הציונות ואת הישגיה, ואף את יכולתה ואת זכותה לספר לעצמה את סיפור עברה.

*

האם ההיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית זקוקה למבטים מחודשים? מובן שכן. מבטים חדשים ופרדיגמות מחשבתיות חדשות הם תמיד מרעננים, תמיד מוסיפים דעת, והם פרייה הטבעי והמבורך של התעצבות המחשבה ההיסטורית והתרבותית בכל דור מחדש. אין גם ספק שחלק מן הטענות נגד אותה כתיבה ציונית-קלאסית אכן מוצדקות, ולפיכך נזקקים אנו לחוקרים שלא יראו עצמם כפופים לה, אלא יהיו חופשיים לנסח כל מסקנה שאליה יובילו אותם הממצאים עצמם.

אלא שמבט מחודש מעין זה, אסור לו שילקה באותה מחלה עצמה: אסור לו שיבוא מתוך מטרה מוקדמת וברורה "להשיב את כבודן האבוד" של אוכלוסיות אידיאולוגיות שונות, או "להשיב את האיזון" להיסטוריוגרפיה הישראלית. עליו להיערך כמו כל מחקר היסטורי רציני אחר: בזהירות ובמתינות, מתוך מחויבות רק לממצאים עצמם, להצגתם בהקשר הרחב, לניתוחם, ולמסקנות העולות מכל אלו יחד. כל צורה אחרת של כתיבה היסטורית מוכוונת-מטרה, המתעלמת מההקשר ומן הפרטים הקטנים בשל הרצון להוכיח מסקנה המנוסחת מראש – פוגעת בטווח הארוך במטרה שביקשה להגשים – ובשיח ההיסטורי כולו.

 


 

ד"ר ראובן גפני משמש ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית כנרת.


בתגובה למאמר זה נכתבו תגובות אשר פורסמו בגיליון העוקב:


 

תמונה ראשית: בית שיזוק בירושלים, מלחמת העצמאות, יוני 1948. צילום: הנס פין, לע"מ


[1] ראו למשל שמחה רז, צדיק יסוד עולם: מסכת חייו של רבי אריה לוין, ירושלים: יריד הספרים, 1996, עמ' 307–309.

[2] לסקירה סדורה על סיפורו של בית הכנסת אחדות ישראל בירושלים, ראו ראובן גפני, בית תפילה: בתי כנסת חבויים בלב ירושלים, ירושלים: יד בן-צבי, תשס"ח, עמ' 162–176. על דרכה ודמותה של תנועת 'אחדות ישראל' בתקופת המנדט ראו אופירה גראוויס-קובלסקי, "אחדות ישראל: מדינה על יסוד תורת ישראל – דתיים בתנועה הרוויזיוניסטית ובחרות", האומה, 216 (נובמבר 2019), עמ' 62–68.  מן הראוי לציין שגם בתל-אביב פעלו בעבר בתי כנסת שזוהו עם הפלג הדתי בתנועה הרוויזיוניסטית.

[3] ראו למשל אופירה גראוויס-קובלסקי, "החיים שאחרי המוות: המיתוס של 'יאיר' (אברהם שטרן) בחברה הישראלית", ישראל, 26 (2020), בייחוד עמ' 111–113.

[4] אומנם, הנתונים המדויקים על אודות נושאי עבודות החקר השונות של תלמידי התיכון בחמ"ד ובחינוך הממלכתי בשנים האחרונות עדיין אינם זמינים במלואם – ואולם לתחושה זו שותף כמעט כל מי ששוחחתי עמו במסגרת בדיקת הדברים באופן ראשוני.

[5] חגי סגל, רק לא מלחמת אחים: פרשת ידידיה סגל, בית-אל: ספריית בית-אל, 2009. לעניין זה ראו למשל שם, עמ' 266 ואילך.

[6] דרור גרינבלום, מגבורת הרוח לקידוש הכוח: כוח וגבורה בציונות הדתית בין תש"ח לתשכ"ז, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2016, עמ' 34–37; מרדכי פרידמן, "היחידות הדתיות ב'הגנה' – הקמתן ופירוקן", בתוך אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, ב: היבטים היסטוריים, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ג, עמ' 321–332.

[7] הילדה נסימי, "הציבור הדתי-ציוני ויחסו להגנה, לאצ"ל וללח"י: אחדות ישראל בין מטרה למציאות", שם, עמ' 287–302.

[8] על יחסיהם של ציבורים אלו למפלגות הימניות בראשית שנות המדינה ראו למשל Ofira Gruweis-Kovalsky, "Religious Radicalism, the Zionist right, and the establishment of the State of Israel", in Frank Jacob and Sebastian Kunze (eds.), Jewish Radicalisms; Historical Perspectives on a Phenomenon of Global Modernity, Berlin: De Gruyter, 2020, pp. 299-321.

[9] בין מחקריו הבולטים והחשובים של מורגנשטרן, שהוקדשו ליישוב הישן הירושלמי והארץ ישראלי במאה הי"ט ולקוטב המשיחי בפעילותו, ראו למשל משיחיות ויישוב ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט (ירושלים: יד בן-צבי, תשמ"ה); השיבה לירושלים: חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה (ירושלים: שלם, תשס"ז); דוחקי הקץ: משיחיות לאחר המשבר השבתאי: מחקרים ומקורות (ירושלים: מאור, תשע"ה). לאורך השנים פרסם מורגנשטרן ספרים ומאמרים רבים נוספים, המוקדשים בחלקם הגדול לסוגיות אלו וקרובות אליהן.

[10] ראו עמנואל אטקס, הציונות המשיחית של הגאון מווילנה: המצאתה של מסורת, ירושלים: כרמל, תשע"ט. לאורך השנים התייחסו גם חוקרים אחרים לתשתית האידיאולוגית העומדת בבסיס השיטות השונות. ראו למשל יעקב ברנאי, היסטוריוגרפיה ולאומיות: מגמות בחקר ארץ ישראל ויישובה היהודי, 634–1881, ירושלים: מאגנס, תשנ"ה, עמ' 11–59, 140–198; ישראל ברטל, גלות בארץ: יישוב ארץ ישראל בטרם ציונות – מסות ומחקרים, ירושלים: הספרייה הציונית, תשנ"ה, עמ' 236–312.

[11] על דמותו ומשנתו הייחודיות של שלזינגר נכתב לא מעט לאורך השנים. ראו למשל: מיכאל סילבר, "פעמי לב העיבר"י בארץ הגר: ר' עקיבא יוסף שלזינגר – בין אולטרה-אורתודוקסיה ולאומיות יהודית בראשיתן", בתוך מאה שנות ציונות דתית, ב, עמ' 9–31; ישראל פריידין, "הרב עקיבא יוסף שלזינגר ו'חברת ישוב הארץ הקדושה' תרל"ו (1876)", שלם, ו (תשנ"ב), עמ' 347–360. לקובץ מחקרים על קלישר, הגותו ופעילותו ראו למשל אסף ידידיה (עורך), עת לחננה: הרב צבי הירש קאלישר וההתעוררות לציון, ירושלים: יד בן-צבי, תשע"ד.

[12] בהקשר זה ניתן להזכיר גם את המאבק ההיסטוריוגרפי על דמותו של משה מונטיפיורי, ואת הניסיון מצד חוקרים שונים לשייך את דמותו הייחודית והחד-פעמית למחנה זה או אחר של הפעילות היהודית והציונית לאורך המאה הי"ט, גם אם הוא עצמו מן הסתם לא היה מודע לשיוך מעין זה או רואה עצמו ככזה. ראו למשל יעקב ברנאי, "משה מונטיפיורי וארץ ישראל", בתוך ברנאי, היסטוריוגרפיה ולאומיות, עמ' 199–212; משה שרגא סמט, משה מונטיפיורי: מציאות ואגדה, ירושלים: כרמל, 1989; ישראל ברטל, "לאומי שהקדים או שתדלן שנתאחר? קווים לפעילותו של משה מונטיפיורי", בתוך ברטל, גלות בארץ, עמ' 219–235.

[13] לשיטתו הייחודית של קניאל בנושא זה, הממצעת במובנים שונים בין גישות שונות מימינו ומשמאלו בנושאים האמורים, ראו למשל בספריו המשך ותמורה: היישוב הישן והיישוב החדש בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, ירושלים: יד בן-צבי, 1981; במעבר: היהודים בארץ ישראל במאה הי"ט בין הישן לחדש ובין יישוב ארץ הקודש לבין ציונות, ירושלים: יד בן-צבי, 2000. לנושא הגדרות היישוב הישן והחדש ראו מאמרו "המונחים יישוב ישן ויישוב חדש בעיני בני הדור ובעיני ההיסטוריוגרפיה", קתדרה, 6 (1977), עמ' 3–19. כן ראו ישראל ברטל, "יישוב ישן ויישוב חדש: הדימוי והמציאות", בתוך ברטל, גלות בארץ, עמ' 74–89.

[14] מרדכי אליאב, "ייחודה של העלייה הראשונה", בתוך אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, ירושלים: יד בן-צבי, תשמ"ב, עמ' ט-יט.

[15] סיפורה של הפלוגה תועד בידי אביטל רייכנר בסרטה 'פלוגת האלוקים', אשר הוצג בשנים האחרונות בפני מאות קהילות וקבוצות מקרב הציבור הדתי-לאומי ומחוצה לו. הסרט עצמו, יש להדגיש, אינו סרט ביקורתי, ואינו עוסק בבסיסו בסוגיית ההפקרה, אם כי לעתים קרובות עולות טענות מעין אלו בקרב קהל הצופים. רייכנר אף היא הודתה בעבר בראיון – אם כי בזהירות רבה –  שיש תהיות שונות באשר לקרב בהשתתפותה של הפלוגה ולמהלכים שהובילו אליו. ראו למשל נתנאל לייפר, "פלוגת האלוקים – סרט חדש על הפלוגה שכמעט כולה נפלה בקרב אחד", כיפה, 11.5.2016.

[16] טענת ההפקרה של גוש עציון בתש"ח נוסחה ופורסמה לפני יותר מעשור, בעיקר בידי שילה גל (בספרו האם הופקר גוש עציון במצור בתש"ח על ידי הדרגים האזרחיים? רמת-גן: רימונים, 2007). לאחרונה ראה אור מחקרו המקיף של נדב פרנקל בסוגייה זו, המפריך את הטענות הללו באופן משכנע מאוד: פרנקל, "יישובי גוש עציון ומוסדות היישוב במלחמת העצמאות", עיונים, 31 (תשע"ט), עמ' 182–214. לסקירה עיתונאית של הטענות השונות ביחס לגוש עציון – שלא זכו לניסוח מחקרי של ממש – ראו למשל יאיר שלג, "פצעים ישנים", הארץ, 5.5.2006.  מן הראוי לציין שהן שלג הן עמיה ליבליך – שחקרה את קבוצת יתומי תש"ח מכפר-עציון – מספרים כי טענות אלו בדבר הזנחה ונטישה של גוש עציון במערכתו לא הושמעו מעולם בידי ילדי כפר-עציון עצמם.

[17] לפרשייה זו הקדיש ההיסטוריון אריה יצחקי את ספרו גבורת משמר-הירדן 1948, מקווה-ישראל: ספריית יהודה דקל, 2011. כאמור, טענות ההפקרה של יצחקי ואחרים אומצו במקרה זה באופן מוחלט בידי הציבור הדתי-לאומי.

[18] על הניסיונות המתמשכים לפריצה לעיר העתיקה גם בחלקיה האחרונים של המלחמה ראו למשל דורון אורן, "מבצע קדם: התכנית להבקעת החומה וכיבוש העיר העתיקה", אריאל, 183–184 (תשס"ח), עמ' 49–56.

[19] לדחיקתו של הקיבוץ הדתי לאזורי הספר, או בחירתו בהם, ראו בהרחבה יוסי כץ, תורה ועבודה בבניין הארץ: הקיבוץ הדתי בתקופת המנדט, ירושלים: יד בן-צבי, 1996. על גורלו של הקיבוץ הדתי בכללו במלחמה ראו נחום ברוכי, נקום ובנינו: כך שוקם הקיבוץ הדתי מחורבנו במלחמת העצמאות, ירושלים: יד בן-צבי, תשע"א, עמ' 41–87.

[20] לניסיון הצבעוני והמובהק ביותר שנוצר לאורך השנים לצייר את החברה החרדית (באמצעות אבות-אבותיה המדומיינים ביישוב הישן) כמעין קדם-ציונות, שעסקה עוד לפני העלייה הראשונה בהתיישבות, חקלאות, הגנה, רכישת קרקעות ועוד, ראו אלעזר הורביץ, מוסד היסוד: תמצית מתוך תולדות ועד הכללי כנסת ישראל ירושלים בו כלולים עיקרי התולדות של הישוב הישן בא"י, ירושלים: בית ועד הכללי, תשי"ח. להתמודדות היסטורית מאוחרת אך סדורה עם  ההיסטוריוגרפיה האנכרוניסטית החרדית, דוגמת 'מוסד היסוד', ראו למשל יוסף אביב"י, "קול התור – דור אחר דור", מכילתא, א (תש"ף), עמ' 159–336.

[21] ונסן למיר, ירושלים 1900: עיר הקודש בעידן האפשרויות, מצרפתית: אבנר להב, ירושלים: מאגנס, תשע"ח.

עוד ב'השילוח'

הדרך לממלכתיות
"לאגום", או מה שטוב לשבדים
ממלכתיות בעת הזאת

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *